גרי ללהרואיקימה זולת

האוויר בהודו היה ספוג תמיד בריחות חזקים, תערובת של תבלינים שרופים, פרחים מתוקים ואבק דרכים שנדבק לכל פינה. אל תוך העולם הזה, על רקע הצלילים המתמידים של צחוק ילדים, צפירות ריקשות וקריאות רוכלים, נולד גרי ללהרואיקימה זולת ביום י' בשבט תשס"ג, הוא השנים עשר בינואר 2003. ביתם של שקד ללדינפויי ודגן זוהמינגליא היה בית פשוט, עשוי חומר וחלומות, שבו האמונה והשייכות היו אבני היסוד. גרי הגיע לעולם כבן זקונים, אחרי שתי אחיותיו הגדולות, אפרת ותפארת, שקיבלו אותו בזרועות פתוחות ובעיניים סקרניות. הוריו, בני שבט המנשה, נשאו בליבם כבר שנים רבות את הכמיהה לציון, מורשת שהועברה אליהם מדור לדור, סיפורים על ארץ רחוקה שבה שורשיהם העתיקים מחכים. גרי הקטן גדל בתוך הדי השיחות האלה, על הגעגועים לארץ ישראל, על המסע שיום אחד יצאו אליו, ועל ההבטחה שבליבם. הוא היה תינוק שקט, נוטה להתבונן בעיניים גדולות וחכמות על העולם סביבו, קולט את הניואנסים הדקים של הבית, את תנועות הידיים של אמו כשהיא מבשלת, את הקול המהדהד של אביו כשהוא מספר סיפורים, את הצחוקים המתגלגלים של אחיותיו. הוא למד את העולם דרך מגע, דרך חום גוף, דרך הריחות המוכרים של הבית, שהיוו את עוגן חייו הראשונים.

כשהיה בן שלוש, בשנת 2006, התגשם החלום. המשפחה יצאה למסע הגדול, מסע שארך ימים ולילות, מילדותו המוכרת אל הלא נודע, אל הארץ המובטחת. גרי, עם עיניו הגדולות והסקרניות, חווה את המסע כהרפתקה אחת ארוכה. המטוס, שריח הדלק והמתכת שלו היה זר כל כך, המראות מהחלון הקטן, העננים שנראו כצמר גפן רך, כל אלה נצרבו בזיכרונו כחלק בלתי נפרד מן המעבר. כשנחתו בישראל, האוויר היה שונה, קריר יותר, חריף פחות. השפה הייתה זרה, האנשים נראו אחרת, וגם השקט היה שקט מסוג אחר, פחות עמוס בצלילים מתמידים. עבור הילד הקטן, זו הייתה התחלה של חיים חדשים, של עולם שנבנה מחדש צעד אחר צעד. המשפחה עברה תקופת התאקלמות, כפי שרבים מבני קהילתם עשו, והאתגרים היו רבים. שקד ודגן עבדו קשה כדי לפרנס, ללמוד את השפה, להבין את הבירוקרטיה החדשה. גרי ואחיותיו נקלעו לתוך מערכת חינוך שונה לחלוטין, עם שפה חדשה וקודים חברתיים חדשים. אבל הם היו יחד, וזה היה הדבר החשוב ביותר. הבית, בכל מקום שהיה, נשאר המבצר שלהם, מקום שבו השפה המנשית עוד דיברו, שבו הסיפורים על אבות אבותיהם עוד סופרו, שבו החיבור למורשת נשמר בקנאות.

בשנת 2010, כשהיה גרי בן שבע, מצאה המשפחה את ביתה הקבוע בעפולה הירוקה, שכונה שקטה ופורחת בעפולה עילית. העיר עפולה, עם השדות המקיפים אותה והאווירה הפרובינציאלית שלה, הפכה להיות הבית. הבית החדש היה מבנה בטון ובלוקים, שונה מהבתי הקש והבוץ של הודו, אבל הוא היה שלהם, והוא התמלא במהרה בחפצים מוכרים, בריחות מוכרים ובצלילים מוכרים של משפחה. כאן, בלב העמק, החל גרי באמת לשקוע אל תוך החיים הישראליים. הוא למד עברית במהירות, הושפע מילדי השכונה ובית הספר, והחל לבנות לעצמו עולם חברתי. הוא היה ילד שאהב את השקט, את ההתבוננות. הוא לא היה ילד שרץ ומתרוצץ בלי הרף, אלא ילד שמוצא עניין בפרטים הקטנים, בעשב הגדל בסדק המדרכה, בנמלים המטפסות על הקיר. הוא היה קשוב, נוטה להקשיב יותר מלדבר, לספוג את הסביבה פנימה.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של גרי הצעיר היה אהבתו העמוקה לחיות. זו לא הייתה אהבה מופשטת, אלא כזו שהתבטאה במעשים קטנים ויומיומיים. בבוקר, לפני שיצא לבית הספר, היה מוודא שקערת המים לחתולי הרחוב מלאה, מפזר כמה פירורים לציפורים על אדן החלון. הוא היה מציל גוזלים שנפלו מהקן, מביא אותם הביתה בזהירות, מנסה להאכיל אותם בטיפות מים ובגרגרים קטנים, עד שאמו הייתה מוצאת דרך להחזירם. הוא היה מלקט גורי כלבים נטושים, מביא אותם הביתה, ומתחנן בפני הוריו שיאפשרו לו להשאירם "רק לכמה ימים", עד שימצא להם בית חם. ידיו היו תמיד עדינות, מלטפות בעדינות את פרוות החיות, מרגיעות אותן בנוכחותו השקטה. הוא הקדיש שעות ארוכות להתבוננות בחיות, לומד את שפת הגוף שלהן, את הצרכים שלהן. הוא הבין אותן בדרך שמעטים הצליחו להבין. האהבה הזו העניקה לו תחושת שייכות, של אחריות, של חיבור לעולם הטבעי שסביבו, והיא שיקפה את נשמתו הרגישה והאמפתית. הוא מצא נחמה בחברתן של החיות, שאינן שופטות, אינן מבקרות, רק מקבלות אהבה ומחזירות אותה במלואה.

בבית הספר, גרי היה תלמיד חרוץ ושקט. הוא לא היה מהילדים שקופצים ומוציאים את עצמם, אלא מהילדים שיושבים בשקט, מקשיבים, סופגים. הוא הצטיין במקצועות הריאליים, במיוחד במדעים, שם עולם הטבע והחיים נפתחו בפניו דרך עדשת המיקרוסקופ וספרי הלימוד. הוא היה שואל שאלות עמוקות, מתעניין במנגנוני הטבע, מנסה להבין איך הדברים עובדים. בהפסקות, במקום להשתתף במשחקי הכדור הרועשים, הוא היה מוצא לעיתים קרובות פינה שקטה בחצר, מתבונן בחרקים, או משוחח עם חבר קרוב על ספר שקרא. מערכות היחסים שלו היו עמוקות אך מצומצמות; הוא העדיף חברים מעטים ונאמנים על פני חוג חברתי רחב. הוא היה חבר שמקשיב, שתמיד מוכן לעזור, ששומר סודות. בבית, עם אחיותיו אפרת ותפארת, ועם אחיו הצעיר עמנואל שנולד בישראל, הוא היה אח מסור. הוא שיחק עם עמנואל, לימד אותו איך לטפל בחתול השכונתי, עזר לו בשיעורים, ותמיד היה שם להקשיב או לתת עצה. הקשרים המשפחתיים היו חזקים, והם היוו את הרקע לכל מעשיו. ארוחות הערב המשפחתיות היו קדושות, זמן שבו כולם התכנסו סביב השולחן, משתפים בחוויות היום, צוחקים, לפעמים מתווכחים, אבל תמיד מסיימים בחיבוק חם ובתחושה של שייכות. אביו, דגן, היה מספר על עבודתו, אמו, שקד, הייתה משתפת בחדשות מהקהילה, והילדים היו מספרים על בית הספר והחברים. גרי היה לרוב שקט, אבל עיניו היו עוקבות אחרי כל אחד מבני המשפחה, והוא היה מגיב בחיוך או בהנהון, מביע את נוכחותו השקטה והתומכת.

ככל שהתבגר, התחזקה בו גם תחושת השייכות למדינת ישראל. זו לא הייתה עוד מדינה רחוקה שרק חלמו עליה, אלא המציאות היומיומית שלו. הוא ראה את החדשות, שמע את הסיפורים, והבין את המורכבות של הקיום הישראלי. אהבתו לחיות התרחבה לאהבה לארץ, לטבע שלה, לאנשים שלה. הוא הבין שעל מנת לשמר את כל אלה, יש צורך בהגנה, במסירות. הרצון שלו לשרת בצבא לא נבע מלחץ חברתי, אלא מתחושה פנימית עמוקה של חובה ואחריות. הוא דיבר על כך עם הוריו, שקיבלו את החלטתו בהבנה ובתמיכה, על אף החששות הטבעיים. "זו המדינה שלנו," אמר פעם לאביו, "אני רוצה להיות חלק ממי שמגן עליה." הוא החל להתאמן פיזית, לרוץ בשדות שסביב עפולה, לחזק את גופו, להתכונן לאתגרים שעמדו בפניו. הוא קרא על יחידות צבאיות, התעניין בסוגי הנשק השונים, וגיבש לעצמו תמונה ברורה של המסלול שבו בחר ללכת. הוא רצה להיות לוחם, לשרת ביחידה קרבית, במקום שבו יוכל לתרום בצורה המשמעותית ביותר.

ביום 16.8.2022, כשהשמש הקיצית הישראלית קפחה מעל, התגייס גרי לצה"ל. הוא נפרד ממשפחתו בתחנה המרכזית בעפולה, חיבוקים חמים, דמעות נסתרות בעיני אמו, מילות עידוד מאביו. עמנואל הקטן הסתכל עליו בהערצה, ואפרת ותפארת נתנו לו עצה אחרונה. גרי, עם התרמיל הגדול על גבו ונעליים צבאיות חדשות, צעד אל האוטובוס, תחושה של גאווה ואחריות ממלאה את ליבו. הוא ידע שזו רק ההתחלה. הוא שובץ לחטיבת כפיר, חטיבה המוכרת בפעילותה המבצעית האינטנסיבית. המסלול בכפיר היה קשוח, דורש כושר גופני גבוה, נחישות נפשית ויכולת הסתגלות מהירה. גרי, שאהב את השקט והטבע, מצא את עצמו במהרה בסביבה רועשת, תובענית, מלאה באדרנלין. אבל הוא הסתגל. הוא הסתגל לאימוני השטח המפרכים, לריצות הארוכות עם ציוד מלא, לשעות השינה המעטות, למשמעת הנוקשה. הוא גילה בתוכו כוחות שלא ידע על קיומם. החוזק הפנימי שלו, השקט הנפשי, והיכולת שלו להתמקד במטרה, עזרו לו לעבור את שלבי הטירונות והאימון המתקדם בהצלחה. הוא הפך ללוחם בגדוד שמשון (92), יחידה ששמה יצא לפניה כקשוחה ומקצועית.

במסגרת השירות, גרי התגלה כחייל יוצא דופן. הוא לא היה הלוחם הצעקני או הראוותני, אלא הלוחם השקט, המקצועי, זה שניתן לסמוך עליו בכל מצב. המפקדים שלו זיהו במהרה את הפוטנציאל הטמון בו – את יכולת ההתבוננות החדה שלו, את הקור רוח שלו תחת לחץ, ואת המסירות הבלתי מתפשרת שלו למשימה ולחבריו. הוא התקדם בסולם הדרגות, והפך לסמל ראשון, דרגה המעידה על ניסיון, מנהיגות, ואחריות פיקודית. כסמל ראשון, הוא היה אחראי על מספר לוחמים צעירים ממנו, והוא מילא את תפקידו במסירות. הוא דאג לחייליו, הקשיב לבעיותיהם, לימד אותם את רזי הלחימה בסבלנות אין קץ. הוא היה ידוע ביכולתו להרגיע את הרוחות, להשרות תחושת ביטחון, ולתת דוגמה אישית של מקצועיות ונחישות. "גרי תמיד ידע מה לעשות," סיפר אחד מחבריו לפלוגה, "הוא היה המצפן השקט שלנו, זה שמוביל קדימה גם כשכולם מבולבלים." הוא לא התנשא, לא התרברב, אלא פעל מתוך ענווה ומתוך הבנה עמוקה של חשיבות תפקידו. הוא זכר תמיד את הסיבה שבגללה התגייס – להגן על המדינה, על הבית, על המשפחה, על כל אותם ערכים יקרים שלמענם עלו הוריו ארצה. הוא ראה את שירותו לא כנטל, אלא כזכות.

חייו של גרי כלוחם היו מורכבים משגרת אימונים אינטנסיבית, תעסוקה מבצעית בגזרות שונות, ושעות ארוכות של שמירה ודריכות. הוא למד לתפעל כלי נשק שונים ביעילות מרשימה, להכיר את השטח, לקרוא מפות, ולנווט גם בתנאים קשים. הוא למד את האמנות של לחימה בשטח בנוי, את החשיבות של עבודת צוות, ואת הצורך בקבלת החלטות מהירות תחת אש. הוא ראה את החיים דרך עיניים אחרות, דרך עדשת האחריות והסכנה. אבל גם בתוך השגרה הצבאית הנוקשה, הוא לא שכח את אהבתו לחיות. כשהיה חוזר הביתה לחופשות קצרות, הדבר הראשון שעשה היה ללכת ללטף את חתולי השכונה, לבדוק אם כולם בסדר. הוא היה מטפל בהם בעדינות, כאילו הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה. הוא היה מספר לאחיו הקטן עמנואל על ההרפתקאות בצבא, על החברים, על האתגרים, אבל תמיד הדגיש את חשיבות השמירה על הערכים, על האנושיות, גם בשדה הקרב. הקשר שלו עם עמנואל התחזק, והוא הפך למודל לחיקוי עבור אחיו הצעיר. גרי היה משוחח ארוכות עם הוריו על המצב הביטחוני, על תחושותיו, על החששות והתקוות. הוא הרגיש שהוא ממלא את ייעודו, שהוא חלק ממשהו גדול וחשוב.

השבעה באוקטובר 2023 פרץ כרעם ביום בהיר. הבוקר השקט והרגוע של שבת שמחת תורה התהפך באחת למציאות של אימה, אלימות ודם. גרי, כמו אלפי לוחמים אחרים, הוקפץ באופן מיידי. השיחות הראשונות עם הבית היו קטועות, מלוות בחרדה. "אני בסדר, אל תדאגו," כתב בוואטסאפ לאמו, "אני בדרך לבסיס, משם נראה לאן נמשיך." המילים היו קצרות, ממוקדות, מנסות להרגיע, אך הקול שמאחוריהן היה נחוש. הוא ארז את הציוד במהירות, בדק שוב ושוב כל פריט, ויצא מהבית באותה נחישות שקטה שאפיינה אותו תמיד. הפעם, הפרידה הייתה שונה. היא הייתה ספוגה בחשש כבד, בידיעה שזו לא עוד יציאה לשטח אימונים, אלא יציאה למלחמה של ממש. הוא חיבק את הוריו ואחיו חיבוק ארוך, חזק, כזה שאומר יותר מאלף מילים. הוא הבטיח שיחזור, הבטיח שישמור על עצמו.

הימים והשבועות שלאחר מכן היו מטלטלים. גרי וגדוד שמשון נפרסו בגזרת עוטף עזה, ולאחר מכן נכנסו ללחימה עמוקה בצפון רצועת עזה. הם פעלו בשטח מורכב, רווי סכנות, בתוך סביבה אזרחית שהפכה לשדה קרב. גרי, כסמל ראשון, היה בחוד החנית. הוא הוביל את חייליו בסמטאות הצרות, בבתים הרוסים, בין הריסות הבטון והברזל. הוא היה הראשון להיכנס לחדרים חשודים, הראשון להבחין בתנועה חשודה, הראשון להגיב. הוא הפגין קור רוח בלתי רגיל תחת אש, תמיד מחושב, תמיד ממוקד במשימה. הוא זכר את שיעורי הטירונות והאימון המתקדם, את טכניקות הלחימה בשטח בנוי, את החשיבות של תקשורת והקשבה לחברי הצוות. הוא דאג תמיד לוודא שחייליו נמצאים במצב בטוח, מוגנים ככל האפשר, ושאיש לא נשאר מאחור. הוא היה זה שחילק את המים והמזון המעטים, ששאל לשלומם, שנתן מילה טובה כשכולם היו מותשים.

הלחימה בצפון הרצועה הייתה קשה ואכזרית. כל יום היה אתגר חדש, כל צעד היה מחושב. רעש היריות, הפיצוצים, קריאות הקרב, כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות. גרי לא איבד את שקט נפשו. הוא היה נושא את משקלו הכבד של הציוד – רובה M16, וסט מגן, קסדה, תחמושת, מים – וצועד קדימה, עיניו סורקות כל פינה, מנסה לזהות איומים. הוא היה מתכנן את תנועת החוליה שלו בקפידה, משתמש בכיסוי ובמחסה, מנצל את כל הכלים שלמד. הוא ראה את חבריו, את הפחד בעיניהם, את העייפות, אבל גם את הנחישות. והוא ידע שגם הם רואים זאת בו. הוא היה עוגן של יציבות בסביבה כאוטית, קול של שקט בתוך סערה. הוא חשב על הבית, על הוריו, על אחיותיו ואחיו, על החיות בעפולה. המחשבות האלה העניקו לו כוח להמשיך, להגן על כל מה שייצגו. הוא נלחם לא רק בשביל עצמו, אלא בשביל כולם.

ביום י' במרחשוון תשפ"ה, האחד עשר בנובמבר 2024, יצא גרי וחולייתו לפעילות מבצעית נוספת בצפון רצועת עזה. המשימה הייתה מורכבת: לאתר ולהשמיד תשתיות טרור במבנה רב-קומות שהיה ידוע כמאחז של מחבלים. הם נעו בזהירות, צעד אחר צעד, מטהרים חדר אחר חדר, קומה אחר קומה. האוויר היה סמיך מאבק וריח שריפה, השקט היה דרוך, כמעט רועם. גרי הוביל את הכוח, עיניו חדות, חושי המישוש והשמיעה שלו דרוכים לכל שינוי קל בסביבה. כשהגיעו לקומה מסוימת, נפתחה עליהם אש פתאומית וחזקה. כדורים שרקו מעל ראשיהם, פוגעים בקירות ומרסקים חלונות. גרי הגיב בשבריר שנייה. הוא צעק הוראות לחייליו – "מחסה! אש חיפוי!" – ודחף אותם אל עבר מחסה בטוח, תוך שהוא עצמו נשאר חשוף כדי לספק אש חיפוי ולהשיב מלחמה. הוא ידע שכל שנייה קובעת, שחיי חייליו תלויים בתגובתו המהירה. הוא ירה לעבר מקור הירי, מנסה לנטרל את האיום, תוך שהוא מוודא שחייליו מתארגנים מחדש. באותם רגעים של כאוס ותופת, כשכדורים עפים מכל עבר, גרי פעל בנחישות, באומץ לב, במקצועיות עילאית. הוא לא חשב לרגע על עצמו, רק על חבריו, על המשימה. הוא המשיך לירות, להגן, להוביל. אך מבין ההדף והאש, כדור אחד מצא את דרכו. סמ"ר גרי ללהרואיקימה זולת, לוחם בגדוד שמשון, בן עשרים ואחת בלבד, נפל בקרב. הוא נפל כגיבור, כשהוא מגן בגופו על חבריו, נאמן עד רגעיו האחרונים לשבועה שנתן, לערכים שהנחו אותו.

הידיעה על נפילתו של גרי הכתה בעפולה כרעם ביום בהיר. ההודעה הגיעה לבית הוריו בעפולה הירוקה, והפכה את עולמם. דגן ושקד, האב והאם, חוו את הכאב העמוק ביותר שאב ואם יכולים לחוות. אפרת, תפארת ועמנואל איבדו אח, גיבור, מודל לחיקוי. השקט בביתם הוחלף בבכי ובאבל כבד. הקהילה כולה, חברי שבט המנשה, שכניו בעפולה, חבריו ללימודים ולצבא, כולם התאבלו על לכתו של גרי. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעפולה, בין שורות האבנים האפורות, תחת שמי העמק הפתוחים. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דגלי ישראל התנופפו ברוח, והמילים על גבורתו ועל מסירותו הדהדו באוויר. קולם של הוריו היה שבור, קולם של חבריו היה מלא בכאב ובהערצה. הם דיברו על גרי השקט, גרי הרגיש, גרי האוהב, שהפך לגיבור גדול.

החלל שהותיר גרי אחריו הוא עצום. הוא חסר בארוחות הערב המשפחתיות, בקולו השקט, בחיוכו המרגיע. הוא חסר לחתולי הרחוב שחיכו לו ליד הדלת, לחבריו שאיבדו עוגן, למפקדיו שאיבדו לוחם יוצא דופן. אבל מורשתו נותרה חיה ונושמת. גרי ללהרואיקימה זולת היה סמל לנחישות, לאהבת הארץ, למסירות לזולת. הוא היה דוגמה חיה לאופן שבו אדם יכול לבחור ללכת בדרך של אחריות, להגן על ביתו ועל עמו, גם כשהמחיר הוא כבד מנשוא. סיפור חייו, מילדותו בהודו, דרך עלייתו לישראל, התבגרותו בעפולה, ועד שירותו הצבאי ומסירותו הבלתי מתפשרת, הוא סיפור של שייכות, של אמונה בדרך, ושל אומץ לב אנושי. הוא הותיר אחריו משפחה כואבת, אך גם גאה, ועם שלם שזוכר אותו כאחד מגיבוריו. זכרו של גרי, הלוחם השקט, האוהב, המגן, יישאר חקוק לנצח בליבנו, כנוף אנושי של תקומה, של אומץ לב, ושל אהבה שאין לה סוף. הוא נפל למען החיים, ולמען עתידה של המדינה שאהב כל כך. יהי זכרו ברוך.