גל שבת

ביישוב קציר, על גבעה ירוקה החולשת על נוף נחל עירון, נולד ביום ד' באדר א' תש"ס, העשירי בפברואר שנת אלפיים, ילד שקיבל את השם גל. הוא היה בנם השני של אילנה ושושן, המוכר לכולם כ"שוקי", והביא עימו הביתה, אל הבית החם והמואר שבקצה היישוב, נשימה חדשה של חיים. קורל, אחותו הגדולה, קיבלה אותו בזרועות פתוחות, מוקסמת מהתינוק הרך שכב בעריסה, ומאוחר יותר, כשהפך לילד פעוט שרץ בין החדרים, גל קיבל על עצמו את תפקיד האח הגדול כשאחיו הצעיר, ליאם, הצטרף למשפחה. הבית בקציר היה תמיד מלא בצחוק, בריחות של תבשילים ביתיים ובקולות שיחה ערה, מקום שבו ערכים של אהבה, נתינה וחיבור עמוק לשורשים ולסביבה נשמו באוויר כמו ריח עצי האורן המקיפים את היישוב. גל גדל בין שדות פתוחים, תחת שמיים כחולים, ועם רגליו שקועות באדמה החומה-אדמדמה, והוא ספג את תחושת הבית והקהילה לכל נימי נפשו. הוא היה ילד יפה תואר, עם עיניים בורקות וחיוך כובש, שבתוכו שכן טוב לב טהור ונשמה רגועה ושלווה, אך גם שובבות מדבקת שהיתה מתפרצת בצחוק מתגלגל בכל פעם שהצליח להפתיע את הוריו או את אחיותיו במעשה קונדס קטן. הוא אהב לעזור בבית, מלהרים את הכלים מהשולחן ועד לסדר את הצעצועים בסלון, ותמיד היה שם עבור אחרים, מושיט יד בטבעיות, כאילו נתינה הייתה עבורו דרך חיים מולדת, פשוטה וברורה כמו נשימה.

כבר מגיל צעיר מאוד, גל הפגין עצמאות יוצאת דופן ורצון עז לעשות הכול בעצמו. לא היה דבר שיכול היה להרתיע אותו – אם זה היה לנסות לקשור את שרוכי נעליו לפני שידע לקרוא, או להרכיב מגדל קוביות גבוה כל כך עד שנדמה היה שיגיע לתקרה, הוא היה מתמיד בנחישות, לעיתים קרובות עם מבט מרוכז וקפדני בעיניו, עד שהצליח. הוא ניגש לכל דבר מתוך סקרנות בלתי נדלית, בלי פחד, ותמיד בלט ביכולתו להצטיין בכל מה שעשה, בין אם זה היה בבית הספר היסודי המקומי, שם בלט בחדות מחשבתו וביכולתו ללמוד במהירות, ובין אם בחצר האחורית, שם היה מבלה שעות בבניית מחבואים מענפים ועלים. בתיכון האזורי "גוונים" בקיבוץ עין שמר, הוא המשיך לפרוח, מוקף בחברים רבים שנמשכו לאופיו הרגוע אך גם המצחיק והכריזמטי. לא רק בלימודים הוא הצטיין; גל היה ספורטאי מוכשר באופן יוצא דופן, ולקח על עצמו אתגרים ספורטיביים רבים, כאילו החיפוש אחר הגבול הבא היה טבוע בו. הוא לא הסתפק בענף ספורט אחד, אלא התנסה בתחביבים מגוונים שהפגינו את רוחב אופקיו ואת נכונותו ללמוד ולחקור. בחדרו, לצד ספרי הלימוד, עמדו גיטרה וסקסופון, והוא היה מנגן בהם שעות, לפעמים בניגונים שקטים ומהורהרים, ולעיתים בפראות מתפרצת של רוק ישראלי. הוא אפילו למד לנגן בדידג'רידו, כלי נשיפה אוסטרלי ייחודי, שצליליו העמוקים והמהדהדים מילאו את הבית, מעידים על נשמה שמחפשת תמיד את הלא נודע. הוא לא פחד מאתגרים פיזיים מוזרים יותר, וכך, לא אחת, היו שוכני קציר רואים אותו צועד על קביים ברחובות היישוב או דוהר על חד-אופן בשבילים הצרים, שיווי משקל מושלם וחיוך רחב על פניו, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

אהבתו לטבע, ובמיוחד לים, הייתה עמוקה ובלתי מתפשרת. כשהיה בן שבע-עשרה, יצא עם אביו לקורס צלילה באילת, חוויה שחרטה בו חותם עמוק. הוא זכר את הנסיעה הארוכה דרומה, את חום המדבר העוטף אותם, ואז את הקפיצה למים התכולים והצלולים של הים האדום. את תחושת חוסר המשקל, את הדממה המוחלטת, ואת העולם המרהיב שנפרש מתחת לפני המים, עולם של אלמוגים צבעוניים ודגים בכל גווני הקשת. מאותו יום, הצלילה החופשית הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחייו, והוא ניצל כל הזדמנות לצלול, להתנתק מהעולם שמעל ולטבול בשקט המרפא של המעמקים. הים היה עבורו מקום של חופש, של התחדשות, של חיבור לאיתני הטבע. בנוסף לצלילה, הוא עסק גם בגלישת קייט, והיה יוצא לגלוש בחופי הים התיכון, מרגיש את הרוח דוחפת את המצנח ואת הגלשן חותך את המים, תחושה של התמזגות מוחלטת עם הכוח הפראי של הטבע. השמש הים-תיכונית ליטפה את עורו, המלח צרב קלות את שפתיו, והוא היה חוזר הביתה עם עיניים נוצצות וסיפורים על גלים ורוחות, נער שכל כולו היה שזור ביופיו הפראי של הטבע הישראלי.

ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, גל החל להפנות את כל האנרגיות שלו אל עבר המטרה הבאה. הוא נרשם לקורס הכנה לצבא של תנועת "אחריי!", שהייתה ידועה בדרישותיה הגבוהות, והשקיע רבות באימונים. הבוקר המוקדם, הריצות המפרכות, האימונים הפיזיים המאתגרים – כל אלה היו חלק משגרת יומו. לאט לאט, מיום ליום, הוא עבר שינוי מדהים. הנער השקט והביישן, המופנם לעיתים, החל לפרוח ולהפוך לגבר צעיר ומעורר השראה, בעל נוכחות מרשימה ויכולת מנהיגות טבעית שפשוט יצאה ממנו. הוא למד לדחוף את עצמו מעבר לגבולות שהכיר, לגלות בתוכו כוחות שלא ידע שקיימים, והוא גילה שמעבר לכוח הפיזי, טמונה בו גם עוצמה נפשית שדחפה אותו קדימה. הוא שאף להתגייס לצנחנים, להמשיך את דרכו של אביו, שוקי, שהיה לוחם בחטיבה האדומה. זה לא היה רק רצון להצטיין, אלא גם מחויבות למורשת, לשושלת של לוחמים המגנים על ביתם. אלא שבאותה תקופה, גל סבל מאלרגיות שונות, ונקבע לו פרופיל רפואי שהתאים רק לתפקידים תומכי לחימה. לרגע, האכזבה הייתה גדולה, כבדה כמו אבן בבטן, אבל גל, בנחישות שאפיינה אותו, סירב לוותר. הוא התעקש, פנה למומחים בתחום, עבר טיפולים, נלחם להעלות את הפרופיל, ובכל פעם שנתקל בחומה בירוקרטית, מצא דרך לעקוף אותה, עד שהצליח. הרגע שבו קיבל את הבשורה על העלאת הפרופיל היה רגע של ניצחון אישי ענק, רגע של הבנה עמוקה שהתמדה ונחישות יכולות לשנות גורלות.

ב-2 בדצמבר 2018, כשהוא מלא גאווה וציפייה, התגייס גל לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. הטירונות הייתה קשוחה, מאתגרת, פיזית ונפשית, אבל גל התמסר לכל משימה בלב שלם. הוא רץ עם הציוד הכבד, זחל בבוץ, קפץ ממטוסים, וחש את תחושת האחווה העמוקה שנבנית בין לוחמים. עם סיום ההכשרה, כשהוא כבר לוחם מן המניין, יצא לקורס מ"כים, שם למד את רזי הפיקוד על חוליה של לוחמים. הוא מצא את עצמו מתאהב בתפקיד, באחריות, ביכולת להשפיע. משם, הדרך לקורס קצינים הייתה טבעית עבורו. בה"ד 1, "בית היוצר לקצינים", היה מקום נוסף שבו פרח. הוא למד כי מנהיגות אמיתית אינה רק פקודות וסמכות, אלא גם דוגמה אישית, הקשבה ואכפתיות. הוא ספג את הערכים האלה לתוכו, והפך לקצין צעיר עם חזון ברור ותחושת שליחות עמוקה.

אחרי קורס הקצינים, גל שימש כמפק"צ, מפקד צוות, בפלוגת ח"ץ – פלוגת חרדים צנחנים – של גדוד 202. הוא התאהב בפלוגה ובחייליה באופן מיידי. הוא ראה בהם לא רק לוחמים, אלא אנשים עם סיפור חיים ייחודי, עם אמונה חזקה ועם רצון עז לתרום למדינה תוך שמירה על אורח חייהם. הוא למד להכיר את העולם שלהם, את האתגרים הייחודיים שלהם, והצליח לגשר על הפערים, לחבר אותם לעולם הצבאי, וליצור פלוגה מגובשת וחזקה. כשהוצע לו בהמשך לצאת לקורס מ"פים, קורס מפקדי פלוגה, הסכים גל, אך בתנאי אחד ברור: שאחרי הקורס יקבל את הפיקוד על פלוגת ח"ץ. הוא לא היה מוכן לוותר על החיבור המיוחד שנוצר לו עם הפלוגה והחיילים. וכך היה. הוא חזר אל "ילדיו" כמפקד פלוגה, מלא מוטיבציה ורצון להוביל אותם לגבהים חדשים.

גל היה קצין מוערך ונערץ. הוא היה ישר כסרגל, אמיץ ללא חת, ונטול אגו באופן נדיר. הוא היה מפקד קשוח ואסרטיבי, שהציב לחייליו סטנדרטים מבצעיים וערכיים גבוהים מאוד. הוא דרש מהם מצוינות, הקפדה על הפרטים הקטנים, וחתירה בלתי מתפשרת למטרה. אבל קשיחותו לא נבעה מרוע לב, אלא מאהבה עמוקה ואכפתיות אמיתית. גם כשהתמודדו עם קשיים ואתגרים – בין אם זה היה מסע כומתה מפרך, תרגיל מורכב בתנאי שטח קשים, או אימון ירי תחת לחץ – הוא לא ויתר להם. הוא ידע שרק על ידי דחיפה לגבולות, הם יצמחו ויתחזקו. וכשם שדרש, אתגר ודחף, הוא ידע גם לתמוך, לחזק ולעודד. הוא היה שם עבורם, עין בעין, כתף לכתף, תמיד עם המילה הנכונה בזמן הנכון. לקראת אחד התרגילים החטיבתיים המאתגרים ביותר, תרגיל שנערך בתנאי שטח קשים במיוחד, אסף גל את חייליו במעגל, עיניו בורקות, וקולו נשמע ברור וצלול מעל רעש הרוח. "שום דבר לא קשה בשבילנו," אמר, "אנחנו צנחנים. אנחנו יודעים מה אנחנו שווים. מה אנחנו עושים כשמישהו מפחד? נותנים לו חיבוק, נותנים לו נשיקה בלחי, נותנים לו בעיטה והוא ממשיך ללכת. אין סיבה שמישהו מהקבוצה שנמצאת פה ייפול בדרך. אין סיבה שלא נתחיל את השבוע הזה עם חיוכים על הפנים ונסיים אותו עם חיוכים על הפנים." והחיילים, על אף העייפות והחשש, חייכו. הם ידעו שהם יכולים לסמוך עליו, ושהוא לעולם לא ישלח אותם למקום שלא ילך אליו בעצמו.

המשפט שהוביל את גל לאורך כל שירותו הצבאי, שהפך למעין מנטרה עבורו ועבור חייליו, היה: "הכאב הוא זמני, הגאווה היא נצחית." הוא לא רק אמר את המשפט הזה, אלא חי אותו והסביר את משמעותו העמוקה לפקודיו. באחד המסרים המרגשים שהעביר להם, כתב כי המשפט מייצג את הדרך הקשה והמורכבת שהם עוברים עד לקבלת התואר 'לוחם'. "הכאב של המסע, של האימונים, של הרגעים הקשים, הוא חולף," כתב, "אבל תחושת הגאווה, הסיפוק, הידיעה שעמדתם באתגר והפכתם לטובים יותר, חזקים יותר – זו תחושה שתלווה אתכם לכל החיים." הוא הדגיש בפניהם כי "הלוחם לא נלחם לבדו. הלוחם הוא חלק מצוות, אשר גם הוא חווה כישלונות והצלחות מהם הוא לומד, ומכין את עצמו לניצחון בכל משימה שיידרש." עבור גל, מושג ה"צוות" היה קדוש. הוא האמין בכוחה של קבוצה, ביכולת של כל פרט לתרום לשלם, וביכולת של הצוות לתמוך בפרט ברגעים הקשים. הוא ידע שרק יחד, מתוך אמונה הדדית ותמיכה בלתי מסויגת, ניתן להשיג את המטרות הגבוהות ביותר.

חייליו העריצו אותו, אהבו אותו והלכו אחריו בעיניים עצומות. לא בשל קשיחותו, כפי שרבים היו חושבים ממבט ראשון, אלא דווקא בשל אהבתו ודאגתו הכנה והעמוקה להם. גל ידע לרתום אליו אנשים בצורה חיובית ומקרבת, לדבר עם כולם בגובה העיניים, בין אם זה היה חייל צעיר ומפוחד ובין אם קצין ותיק. הוא היה סמל ודוגמה לצניעות ולענווה, ותמיד ידעו חייליו שהם יכולים לפנות אליו בכל בעיה – אישית, משפחתית, או צבאית. הוא מצידו, נהג להתייעץ איתם, לשאול איך הוא יכול לסייע ולעזור, ואמר בכל הזדמנות שהוא רוצה ללמוד מהם. פעמים רבות, הפתיע אותם בגישתו החברית והישירה, שרק גרמה להם להעריך אותו יותר ויותר. אבינועם, אחד מחייליו, נזכר ברגע מכונן: "שלחתי לך וואטסאפ של שלוש מילים: 'שבת אני קורס'," סיפר אבינועם בקול חנוק, "ושלחת לי בחזרה הודעה של שלוש מילים: 'אבי איפה אתה?' לא עברו עשר דקות, ואתה כבר היית במקום שישבתי בו, עם שתי כוסות תה ועוגיות. התיישבת לידי, וחיבקת אותי חזק, תוך כדי שאתה אומר לי שהכול יהיה בסדר ואני אעבור את זה. הכוונה שלך, המעשה עצמו, ההקשבה, זה שהיית שם בשבילי, זה מה שנתן לי את הדחיפה להמשיך." זו הייתה מהותו של גל – מפקד שידע לראות את האדם שמאחורי המדים, להבין את המצוקה, ולפעול מתוך אהבה אמיתית.

הוא ראה בהם את ילדיו, והם, מצידם, ראו בו דמות אב וכינו אותו בשם החם "אבא שבת". התואר הזה לא ניתן סתם כך; גל ידע מה קורה אצל כל חייל בפלוגה. הוא הכיר את סיפורי חייהם, את משפחותיהם, את החלומות והחששות שלהם. הוא היה שם בשביל כל אחד במקום הנכון, בזמן הנכון, עם המילים הנכונות. רבים מחייליו היו חיילים בודדים שעלו לבדם לארץ, או התרחקו ממשפחותיהם מסיבות שונות אחרי שהתגייסו. גל הבין את הבדידות ואת הקושי שלהם, ולכן הנהיג "נוהל שבת" מיוחד. במסגרת הנוהל הזה, הוא וידא כי לכל אחד מהחיילים הבודדים יש בית מארח לצאת אליו בסוף השבוע. הוא היה מתקשר למשפחות מארחות, מסדר הסעות, מוודא שכל פרט קטן מסודר. ואם לא היה כזה, אם חייל נשאר לבדו בבסיס, גל נשאר איתו. הוא לא היה מסוגל לדמיין חייל שלו מבלה שבת לבד כשיש לו בית חם. בנוסף, דרש מחייליו שיצלמו לו את המקרר כשיצאו הביתה לשבת, לוודא שיש להם מספיק אוכל. ואם המקרר נראה ריק מדי, הוא לא היסס ושלח להם מצרכים, מוודא שלאיש מהם לא יחסר דבר. זה לא היה רק מפקד – זו הייתה משפחה, שיצר גל עבור אותם חיילים שרחוקים מביתם, והוא היה האב הרוחני שלהם, העוגן והדמות שמספקת להם חום וביטחון.

את רוני שמשוני, אהובת ליבו וארוסתו לעתיד, הכיר גל בשנת 2020 באוטובוס בדרך לבה"ד 1, בסיס ההדרכה להכשרת קצינים. זו הייתה נסיעה ארוכה, עמוסה בקצינים לעתיד, באווירה של ציפייה ומתח. מבט אחד, שחף של עיניים שהצטלבו בין המושבים, הספיק. גל, עם תעוזתו המוכרת, ביקש לשבת לידה, והם החלו לשוחח. השיחה זרמה בטבעיות, כאילו הכירו כל חייהם, והאוטובוס המלא באנשים נעלם סביבם. כשירדו מהאוטובוס, הוא ליווה אותה למגורים, והיה ברור לשניהם שמדובר באהבה ממבט ראשון, קשר שנוצר ברגע אחד והרגיש נצחי. רוני אמרה באותו יום לחברותיה, בקול נרגש ועיניים בורקות: "מצאתי את בעלי לעתיד," ואילו גל התקשר בערב לסבתו, קולו נשמע מאושר ומופתע כאחד: "סבתא, מצאתי את הזוגיות שלי." הקשר ביניהם התפתח במהירות, מבוסס על הערכה הדדית, אהבה עמוקה, והבנה שקטה שנוצרה ביניהם.

גל היה אדם חייכן ושמח, שופע אופטימיות, ותמיד מוקף חברים. הוא אהב את הארץ ואת אנשיה בכל נימי נפשו, והיה שמח תמיד לתת מעצמו, ללא ציפייה לתמורה. בכל אשר עשה, בלט בערכיו ובמוסריותו, פעל מכל הלב והשקיע את כולו. הוא לא היה איש של מילים ריקות, אלא איש של מעשים, שפעל מתוך חזון ומטרות ברורות. הוא היה נחוש להגשים את שאיפותיו, והצליח להפוך את הקשים שבאתגרים לקלים ואפשריים, בכוח רצונו הבלתי מתפשר ובאמונה עמוקה ביכולותיו. בין היתר, חלם ללמוד הנדסת בניין אחרי השחרור מהצבא, ותכנן להירשם ללימודים באוניברסיטת אריאל שבשומרון. הוא ראה לנגד עיניו עתיד של בנייה, של יצירה, של תרומה לחברה לא רק דרך לחימה, אלא גם דרך פיתוח הארץ. הוא ורוני דיברו על העתיד הזה שוב ושוב, על בית שייבנו יחד, אולי מול הים, עם שלושה ילדים וכלב שירוץ בחצר. חלומות פשוטים, אנושיים, מלאי תקווה, שנרקמו על רקע מציאות מורכבת של שירות קרבי.

ואז הגיע אותו בוקר של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט השבת נקרע באחת על ידי צבע אדום, צפירות עולות ויורדות שסימנו את תחילתו של אסון. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדרות פרוצות, ימית דרך חופי הדרום ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השלווים ועל הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים תמימים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים וחיילים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על אזרחי ישראל. בוקר זה, שהיה אמור להיות חג של שמחה ותורה, הפך ליום שחור בתולדות עם ישראל, ובו החלה מלחמה ששינתה את פני המדינה.

גל, שהיה באותה עת בחופשה, לא היסס לרגע. הטלפון שלו רטט ללא הפסקה, הודעות וואטסאפ זרמו מכל עבר, וקולות החברים והפקודים דרשו את נוכחותו. הוא יצא מיד לדרום, בבהילות ובנחישות, אל תוך התופת שהתחוללה. בימים הראשונים למלחמה, הוא נלחם עם הפלוגה שלו בשדרות, בעיר שספגה מכה קשה, במתחם פסטיבל המוזיקה שנערך סמוך לקיבוץ רעים, שם התגלו מראות זוועה בלתי נתפסים, ובקיבוץ בארי, שנחרב כמעט לחלוטין. הוא הוביל את חייליו בגבורה ובקור רוח יוצא דופן, כשהוא מתמודד בעצמו עם המראות הקשים והבלתי נתפסים, ובו זמנית, עוזר להם להתמודד עם הטראומה, עם הזעזוע, ועם תחושת חוסר האונים. הוא היה להם עוגן, דוגמה אישית, קול שקט אך סמכותי שמכוון אותם בתוך הכאוס. הוא לא רק נלחם, אלא גם תמך נפשית בחייליו, הקשיב, עודד, ודאג לשלומם הפיזי והנפשי כאחד.

בשבועות הבאים, כשצה"ל התארגן למתקפה קרקעית, גל עבד ללא לאות כדי להכין את הפלוגה שלו לשלב הלחימה הבא. אימונים אינטנסיביים, תדריכים מפורטים, ושיחות עומק עם החיילים מילאו את ימיהם. הוא הקפיד על כל פרט ופרט, מתוך הבנה עמוקה של גודל המשימה והסכנות הטמונות בה. כשניתנה הפקודה, הוא נכנס בראש הכוח לתמרון הקרקעי בשטח רצועת עזה. הוא לחם בחירוף נפש במשך חודשים ארוכים, תמיד ראשון בכל משימה, מוביל את חייליו אל עומק השטח העוין. הוא היה שם בקרבות פנים אל פנים, בטיהור מבנים, באיתור תשתיות טרור. בהובלתו, הגיעה הפלוגה להישגים מבצעיים חשובים, בהם, בין היתר, איתור מנהרה גדולה ומורכבת, שהייתה חלק מרשת המנהרות של חמאס – הישג שהצריך אומץ, מקצועיות ויכולת ניתוח גבוהה. הוא לא נתן לעייפות או למורכבות המשימה להכריע אותו, אלא המשיך לדחוף קדימה, עם עיניו ממוקדות במטרה: להגן על עם ישראל ולשמור על חיי חייליו.

אחרי מספר חודשים של לחימה אינטנסיבית ובלתי פוסקת ברצועת עזה, חזר גל עם פלוגתו לבסיס ההדרכה של החטיבה. המעבר מלחימה פעילה להדרכה היה שינוי משמעותי, אך גל מצא בו משמעות חדשה. הוא הקדיש את עצמו להכשרת לוחמים חדשים, מעביר להם את הידע והניסיון שצבר בשדה הקרב. הוא חלק איתם את הלקחים, את הסיפורים, את הקשיים ואת הרגעים שבהם הגבורה האנושית התעלתה מעל הכל. הוא לא רק לימד אותם טקטיקה וטכניקה, אלא גם את הערכים החשובים של אחוות לוחמים, של אחריות הדדית, ושל חשיבות המשימה. הוא ראה בהם את הדור הבא של הצנחנים, ורצה להבטיח שהם יהיו מוכנים לכל אתגר שיבוא.

אפריל 2024 הגיע, וגל היה רגע לפני כניסה לסבב לחימה נוסף בעזה. בתוך כל העיסוקים, בתוך המתח וההכנות, הוא מצא זמן לתכנן הפתעה מיוחדת לרוני, בת זוגו, לקראת יום הולדתה. הוא החליט להגשים לה חלום ישן: טיסה בכדור פורח. הוא דאג לכל הפרטים בסודיות מוחלטת, והזמין את רוני למה שהיה אמור להיות "טיול ספונטני". בבוקר הטיסה, הם עלו אל סל הכדור הפורח, ועם עליית החמה, החלו לרחף מעל נופים עוצרי נשימה. השקט, הרוח הקלה על הפנים, תחושת הריחוף מעל העולם – זו הייתה חוויה קסומה. עם הנחיתה, כשרוני עוד הייתה מוקסמת מהיופי שראתה מלמעלה, חיכה לה שלט ענק, מונח על הקרקע, עם המילים המרגשות: "התינשאי לי?" רוני, נרגשת עד דמעות, השיבה מיד בחיוב, והפכה את גל למאושר באדם. השניים התחבקו חזק, כשעיניהם בוהקות מאושר ותקווה. הם תכננו להינשא בחורף 2025, אחרי שישתחרר מהצבא, וחלמו על שלושה ילדים, כלב שירוץ בגינה, ובית מול הים, עם חלונות גדולים המשקיפים אל המרחב הכחול. חלומות של חיים שלמים, של אהבה ושל עתיד משותף, שנרקמו תחת שמיים כחולים, רגע לפני שהמציאות האכזרית שבה וטפחה על פניהם.

שבועות ספורים לאחר מכן, ביום שאחרי יום העצמאות תשפ"ד, ב-15 במאי 2024, גל נפצע אנושות במהלך קרב במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון רצועת עזה. זה היה קרב קשה, מורכב, בתוך סבך של סמטאות צרות ומבנים צפופים, שבו הסכנה ארבה בכל פינה. פקודיו סיפרו כי במהלך ההיתקלות, ברגע קריטי של אש תופת, גל הגן בגופו על אחד החיילים שלו. הוא ראה את הסכנה המתקרבת, את הכדור ששועט לעבר חייל צעיר, ובשבריר שנייה קיבל את ההחלטה הבלתי נתפסת והבלתי אנוכית – להגן עליו, גם במחיר חייו. בכך, הוא הציל את חיי החייל, שנותר בחיים בזכות מעשה הגבורה העילאי של מפקדו. גל פונה במהירות לבית החולים, ושם, במשך ארבעה ימים ארוכים ומורטי עצבים, נלחמו הצוותים הרפואיים על חייו. רוני, הוריו, אחיו ואחותו, וחבריו לפלוגה, ישבו ליד מיטתו, מחזיקים בתקווה נואשת, מתפללים לנס. אבל הפציעה הייתה קשה מדי. ביום ראשון, 19 במאי 2024, גל מת מפצעיו. הוא היה בן עשרים וארבע בנופלו. סרן גל שבת נפל בקרב ביום י"א באייר תשפ"ד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה, מלווה באלפי אנשים, חיילים ואזרחים, בני משפחה וחברים, שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אח ואחות, וארוסה שחלומותיה נגוזו ברגע. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סרן, אות הערכה על שירותו ומנהיגותו יוצאי הדופן.

ארוסתו, רוני, ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו את עומק אהבתם ואת הכאב הבלתי נתפס. "לפני קצת יותר מחודש קיבלתי את המתנה הכי טובה – אותך, לתמיד," אמרה, כשדמעות זולגות על לחייה. "תכננו להתחתן בפברואר, בשחרור שלך. דיברנו על זה כל כך הרבה. אמרת שאתה לא יודע מה תביא התקופה, אבל אתה רוצה אותי איתך לכל החיים. איזו אהבה גדולה יש לנו, גל. אתה החבר הכי טוב שלי, איש הסוד שלי, אתה הבוקר טוב והערב טוב שלי, אתה כל היום שלי. אני מעריצה אותך ומתגעגעת אליך כל כך." דבריה של רוני היו עדות לאהבה עמוקה, קשר נשמתי שנקטע בטרם עת, והותיר חלל עצום ובלתי ניתן למילוי.

אבינועם, אותו חייל שגל הציל מנפילה, כתב גם הוא מילים מרגשות לזכרו, שהאירו את דמותו של גל כמפקד ואדם. "מצד אחד היית קשוח," כתב אבינועם, "אבל זה נטו בגלל שאהבת אותנו ורצית שנהיה הכי טובים שאפשר. רצית שנוציא מעצמנו את המקסימום, שתמיד נחתור למצוינות." והוא הוסיף: "מצד שני היית הכי רגיש בעולם. ידעת להקשיב לצוות שלך ולהתייחס לכל חייל בצורה שונה, בצורה שהתאימה לו. פיתחת אותנו ובנית אותנו לא רק להיות לוחמים, אלא גם בני אדם. לימדת אותנו מהי חברות, מהי אחריות, ומהי אהבת אמת." המילים הללו תיארו בצורה מדויקת את המורכבות והעוצמה שבדמותו של גל: מפקד שראה את האדם, ששילב קשיחות מקצועית עם רגישות אנושית עמוקה, ושהותיר חותם בל יימחה על כל מי שזכה להכיר אותו.

גל שבת ז"ל הותיר אחריו מורשת של אומץ לב, נתינה בלתי נדלית, ואהבת אדם ואדמה. הוא מונצח באנדרטת הצנחנים הסמוכה לבסיס תל נוף, מקום שבו שמות הגיבורים חרוטים באבן לדורות. אתר בית הנשיא מנציח אותו עם חפץ שמאפיין אותו במיוחד – מגנט פשוט הנושא את המשפט שנהג לומר: "אם אתה מנצח למרות הקושי, ניצחת כל אתגר בחיים." משפט זה, שהיה מנטרת חייו, מהדהד כעת בעוצמה רבה יותר, כשהוא מקבל משמעות נצחית מול סיפור חייו ומותו. הוריו ודודתו של גל, מתוך רצון להמשיך את דרכו של נתינה, החליטו להתנדב למען חיילים פצועים בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. הם הקימו במקום חדר פנאי לזכרו, פינה חמה ונוחה לרווחת החיילים המאושפזים, מקום שבו יוכלו למצוא מעט נחמה והסחת דעת מהכאב. זוהי דרכם להפוך את הכאב לעשייה, ולהמשיך את רוחו של גל – רוח של דאגה לזולת. המוזיקאי נתנאל יצר לזכרו את השיר המרגש "הלאה", שניתן להאזין לו ביוטיוב, ומילותיו ולחניו נוגעים בנימי הנפש העמוקים ביותר, ומספרים את סיפורו של גל דרך צלילים. סרט לזכר גל, בהשתתפות בני משפחתו וארוסתו, נוצר גם הוא, וניתן לצפייה ביוטיוב תחת השם "הכאב הוא זמני, הגאווה נצחית" – סרט שממחיש את סיפור חייו, את אהבותיו, את מורשתו, ואת החלל העצום שהותיר. עמוד לזכרו נפתח גם באינסטגרם, תחת השם remember_galshabat, ומאפשר לאנשים רבים לזכור, להתרפק על זכרונות, ולחלוק את סיפורו. גל שבת, הילד מקציר, שהפך למפקד נערץ ולגיבור ישראל, ממשיך לחיות בליבם של כל מי שהכירו אותו, וסיפורו הוא מגדלור של אומץ, מסירות ואהבה, המאיר את דרכנו בתקווה וגאווה ישראלית נצחית.