גל מישאלוף

בבית במודיעין, שהריח תמיד מעוגת שמרים טרייה ומרכך כביסה, נולד גל ביום כ"ה בחשוון תשס"ג, ביום האחרון של חודש אוקטובר בשנת 2002. הוא היה בן אמצעי, סנדוויץ' חם ואוהב בין אחיו הגדול, רז, לבין אחותו הקטנה, מיקה. טלי וניר, הוריו, בנו סביבו וסביב אחיו עולם שלם של יציבות ואהבה, כזה שבו גם הפינה השקטה ביותר בחדר הילדים יכלה להפוך לממלכה של דמיון. גל, שבילדותו נהגו חבריו לכנותו "מישה" – שם שדבק בו באהבה ונשאר אתו גם כשגדל – היה ילד חכם ומצחיק, אך גם ביישן וצנוע, תכונות שהתערבבו בו לכדי אישיות כובשת. הוא לא היה הילד שרץ ראשון לקדמת הבמה, אלא זה שצחק מאחור, צחוק מתגלגל ומידבק, ועם זאת, כשדיבר, כולם הקשיבו. הוא ספג ידע כמו ספוג, בכל תחום כמעט, ונדמה היה שאין דבר שאינו יודע עליו פרט פיקנטי או אנקדוטה מפתיעה. סקרנותו הייתה בלתי נדלית, והוא אהב לחלוק את מה שלמד, לא כדי להתפאר, אלא מתוך תשוקה אמיתית לידע.

אבל מעל לכל, הייתה זו אהבתו לספורט שבלטה, אהבה עמוקה, כמעט מיסטית, שהתמקדה בעיקר בכדורגל ובכדורסל. "הפועל תל אביב" – השם הזה, כשנאמר בביתו של גל, לא היה רק שם של קבוצת ספורט. הוא היה מילה נרדפת לתשוקה, לנאמנות, לחברות ולמסורת. יחד עם רז, אחיו הגדול, הוא עשה מנוי למשחקי הכדורגל של הקבוצה האהובה, וגם למשחקי הכדורסל. הם לא פספסו אף משחק, לא משנה היכן בארץ הוא נערך. הקירות בחדרו היו מקושטים בפוסטרים אדומים שדהו מעט בשמש, ועל המדף עמדו בגאווה צעיפים ודגלים. בימי שישי, הבית היה מתמלא בריח תבשילים לקראת השבת, וברקע תמיד נשמעו דיונים סוערים על תוצאות השבוע ועל ההרכב למשחק הבא. גל, גם כילד, היה שותף מלא לדיונים האלה, מנתח מהלכים, זוכר שמות שחקנים וסטטיסטיקות כאילו היו חלק בלתי נפרד מזיכרונותיו האישיים. הוא זכר בעל פה את השערים הגדולים, את ההחמצות הכואבות, את העליות ואת המורדות, וסיפר עליהם בהתלהבות מדבקת. כשדיבר על הפועל, הביישנות שלו התפוגגה, העיניים שלו נצצו, והוא הפך למספר סיפורים מרתק.

המסעות למשחקים היו טקסיים. שעות לפני השריקה, גל ורז כבר היו מוכנים, לבושים בחולצות האדומות, מורחים צבעי מלחמה על הפנים בימים מיוחדים, בודקים שוב ושוב את הכרטיסים והצעיפים. הם היו יוצאים מהבית באווירה חגיגית, מלווים במילות פרידה של טלי וניר, שנשארו בבית אך היו שותפים מלאים להתרגשות. במיוחד זכורים רגעים שבהם גל דאג לסבו, שהתנייד בכיסא גלגלים, והתעקש לקחת אותו איתם למשחקים. הוא לא ראה בזה מעמסה, אלא זכות. לפני כל יציאה, היה גל מוודא שהאצטדיון אכן כולל כניסה מונגשת, ושיהיה מקום נוח וצופה היטב עבור סבו. הוא דחף את הכיסא בנחישות, בין ההמונים השואגים, עולה ויורד במעליות או ברמפות מיוחדות, ודאג תמיד שסבו יהיה מרוצה. הוא הקשיב בסבלנות לסיפורי סבו, סיפורים שחזרו על עצמם לעיתים עשרות פעמים, מילדותו בארץ ועד לחוויותיו מהקמת המדינה, ולא העיר לו מעולם. הוא רק ישב שם, סופג את הזיכרונות, את החוכמה, את החום של הקשר הבין-דורי, וצוחק בצחוקו המתוק כשסבו היה מספר בדיחה ישנה. הרגעים האלה, באצטדיון הרועש, היו עבורו יותר ממשחק כדורגל; הם היו שיעור בהיסטוריה, בנאמנות ובאהבת משפחה.

גל עצמו לא הסתפק רק בצפייה. מאז שהיה בגן ועד סוף התיכון, הוא שיחק בקבוצת הכדורגל "עירוני מודיעין". הוא אהב את המגע של הכדור ברגל, את ריח הדשא הרטוב בבוקר אימונים, את תחושת השרירים המתאמצים ואת צריבת הזיעה בעיניים. הוא היה שחקן מסור ונחוש, שנתן את כולו על המגרש, גם כשלא היה הכוכב הראשי. הוא ידע את מקומו בקבוצה, תמיד שאף להשתפר, ותמיד היה שם עבור חבריו לקבוצה, מעודד ומפרגן. החברות שנוצרה על המגרש הייתה עבורו חשובה לא פחות מהניצחונות. הוא בילה שעות רבות באימונים, רץ, התאמן, שיפר את יכולותיו, ותמיד חזר הביתה עייף אך מרוצה, עם ברכיים שרוטות וחיוך רחב.

כשהגיע לגיל תיכון, לצד לימודיו, גל החל לעבוד בסופרמרקט השכונתי, צעד שהיה אופייני לאחריותו ולרצונו לתרום. הוא התחיל בתפקידים פשוטים, מסדר סחורה, ממלא מדפים, דואג שהכול יהיה מסודר ומזמין. מהר מאוד, עם חריצותו וראשו הפתוח, בלטה יכולתו ללמוד ולהתקדם. הוא קלט את הפרטים הקטנים של ניהול עסק, את חשיבות הסדר והארגון, את האופן שבו מתנהלים מול לקוחות. בתוך זמן קצר, הוא מונה למנהל תורן, וכבר בגיל צעיר יחסית, כשהוא עדיין בחור צעיר עם חלומות גדולים, הוא מצא את עצמו אחראי על הרכש מול הספקים. הוא ישב עם נציגי חברות גדולות, ניהל משא ומתן, בדק כמויות ומחירים, והתעקש על האיכות הטבוה ביותר עבור הלקוחות. הוא עמד במטבח של הסופר, מריח את ריח הלחם הטרי הנאפה בתנור, וחש סיפוק מהעובדה שהוא חלק ממשהו גדול יותר, משהו שמשרת את הקהילה. עבודתו בסופר דרשה ממנו אחריות, יסודיות ויכולת לפתור בעיות, והוא עמד בכל המשימות בחיוך ובמסירות.

אבל לגל היו שאיפות גדולות יותר, שאיפות שהיו קשורות עמוק לזהותו כבן הארץ הזו. כשמועד הגיוס לצה"ל התקרב, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה – שירות קרבי משמעותי, כזה שבו יוכל לתרום באופן ממשי לביטחון המדינה. הבעיה היחידה הייתה משקפי הראייה שלו, שהיו עלולים להגביל את אפשרויות השיבוץ שלו. הוא לא היסס לרגע. זמן מה לפני הגיוס, גל עבר ניתוח להסרת משקפיים. הוא נכנס לחדר הניתוח עם נחושות של לוחם, בידיעה שזו השקעה בעתידו וביכולתו להגשים את חלומו. הוא עבר את ההחלמה בסבלנות, מתרגל לעולם חדש של ראייה חדה, והפרופיל הרפואי שלו אכן עלה, פותח בפניו את הדלתות לשירות משמעותי. הוא התכונן לגיוס במלוא הרצינות, בכושר גופני מצוין, עם מוטיבציה בשמיים, ועם חיוך של מי שיודע שהוא בדרך הנכונה.

ב-16 באוגוסט 2021, הגיע הרגע המיוחל. גל התגייס לצה"ל, והצטרף לשורות גדוד "צבר" של חטיבת "גבעתי". הרגע הזה, של לבישת המדים לראשונה, הרגיש כמו חתיכת היסטוריה אישית. הוא עמד שם, בין מאות מלש"בים נרגשים, מריח את ריח המדים החדשים, את האבק שעלה מנעלי הצבא, וחש גאווה ממלאת. הוא התחבר מיד לרוח המיוחדת של החטיבה הסגולה. זו הייתה רוח של אחוות לוחמים, של נחישות בלתי מתפשרת, של יחד מול כל אתגר. מהרגע הראשון, מפקדיו ראו בו פוטנציאל פיקודי בולט. הוא לא היה רק חייל ממושמע; הוא היה חייל חושב, אכפתי, בעל יכולת טבעית להוביל. הוא תמיד דאג לחבריו, דאג לרוח הצוות, וידע להשכין שלום גם במצבי לחץ. אחרי ההכשרה הבסיסית, שהייתה אינטנסיבית ומאתגרת, גל יצא לקורס מ"כים – קורס מפקדי כיתה. הוא למד שם לא רק טקטיקות לחימה וניהול כוח אדם, אלא גם את המשמעות העמוקה של אחריות לחיי אדם, את היכולת להכיל, להדריך ולהוות דוגמה אישית. הוא סיים את הקורס בהצטיינות, ומיד לאחריו, שימש כסמל מחלקה בפלוגה הרובאית של הגדוד. תפקידו דרש ממנו להיות סמכותי ורגיש בעת ובעונה אחת, לנווט בין משימות מורכבות לבין דאגה כנה לרווחת חייליו.

חייליו העריצו ואהבו אותו. הם ראו בו לא רק מפקד, אלא חבר אמיתי. הוא תמיד דיבר איתם בגובה העיניים, בלי מחיצות או עליונות, והיה שם בשבילם בכל עת. כשאחד החיילים התקשה במסלול, גל לא רק דחף אותו קדימה, אלא הלך לצידו, הקשיב לחששותיו, נתן לו כתף תומכת. כשאחר היה במצוקה אישית, גל היה הראשון לשמוע, לייעץ, ובמידת הצורך, להתערב ולעזור. הוא ידע לזהות את הניואנסים הקטנים בפנים של חייל עייף, את השינוי בטון של מי שנושא בלב דאגה. הוא היה מפקד שראה את האדם שמאחורי המדים, וזה מה שהפך אותו למנהיג אמיתי. הוא לא התלונן גם ברגעים מאתגרים, אלא עשה הכל עם חיוך, משרה אופטימיות ורוגע סביבו, גם כשהמתח היה גבוה והעייפות גדולה.

כשהיה יוצא לחופשות מהצבא, גל אהב לנקות את הראש ולחזור לשגרה שקטה יותר. הוא אהב את הים, וכל פעם שחזר הביתה, נהג לנסוע לחוף פלמחים. הוא היה יורד למים, נותן לגלים לשטוף מעליו את העייפות והמתח של השגרה הצבאית. הוא אהב את תחושת החול בין אצבעותיו, את ריח המלח באוויר, את קריאות השחפים. הוא היה יושב שעות על החוף, מביט באופק, חושב על החיים, על החברים, על המשפחה, ועל המשימות שלפניו. הים היה בשבילו מקום של שלווה, של התחדשות, של חזרה לעצמו.

בבית, חיכו לו לא רק הוריו ואחיו, אלא גם שתי חיות מחמד אהובות – החתולה אליזבת והכלב מרסלו. אליזבת, חתולה שחורה אלגנטית, הייתה מתכרבלת לידו על הספה, מגרגרת בשביעות רצון, ומרסלו, כלב נאמן ופרוותי, היה קופץ עליו בהתלהבות עם כל חזרה הביתה. גל אהב אותם אהבה עמוקה. הוא היה מתכרבל איתם על הספה, מלטף את פרוותם הרכה, ולעיתים קרובות גם נרדם איתם, עייף מהשבוע הצבאי. כשהיה בצבא, הרחק מהבית, הוא נהג לשאול לשלומם בשיחות הטלפון עם בני המשפחה, ולבקש שישלחו לו תמונות שלהם. התמונות האלה, של אליזבת מתחממת בשמש על אדן החלון או מרסלו רודף אחרי כדור בגינה, היו עבורו פיסות של בית, של נורמליות, של אהבה שקטה, שהיוו עוגן יציב בעולם הצבאי המשתנה.

גל היה אדם רגיש ומלא חמלה, תכונות שהתבטאו בכל תחומי חייו. הנתינה והרצון לעזור היו חלק בלתי נפרד ממנו. הוא תמיד שאף להרבות טוב בעולם, לא רק במילים אלא במעשים קטנים וגדולים כאחד. הוא היה בן ואח אוהב, שדאג למשפחתו בכל ליבו, וחבר אמיתי, כזה שמעולם לא רב או הסתכסך עם אף אחד. הוא ידע להכיל, לסלוח, ולגשר על פערים. בכל תחום בו פעל, הראה נחישות, מסירות ומחויבות, וביצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, בין אם זה היה בבית הספר, בעבודה בסופרמרקט, או בתפקידו כמפקד בצה"ל. הוא לא חיפש קיצורי דרך ולא התפשר על איכות. העקרונות האלה, של יושרה ומצוינות, הנחו אותו בכל צעד ושעל.

השקט הזה, השקט היחסי של שגרה צבאית וביקורים בים, נשבר באחת. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, ביום שבת בהיר ושקט, בשעה שש וחצי בבוקר, השתנה הכול. גל היה בביתו במודיעין, בחופשת "רגילה", מתכנן יום של מנוחה, אולי בילוי עם חברים או צפייה במשחק כדורגל. השמש כבר עלתה, והאור הרך החל למלא את חדרו, כשפתאום נשמעו אזעקות צבע אדום. לא אזעקה אחת, אלא רצף בלתי פוסק, קולות נפץ רחוקים שהפכו קרובים יותר ויותר. הודעות וואטסאפ החלו לזרום בטירוף, קבוצות החטיבה והגדוד התחילו לרטוט בטלפון של גל. "הקפצה", "להגיע לבסיס מיד", "אירוע רב זירתי". המילים האלה, שעד אז היו חלק מתרגילי חירום, הפכו למציאות מרה תוך דקות ספורות. הבית השקט הפך בבת אחת לסצנה של התארגנות מהירה, פרידות חפוזות, ודאגה גוברת. גל, עם המהירות והנחישות שאפיינו אותו, ארז את הציוד, לבש מדים, נפרד ממשפחתו בחיבוק חזק, ויצא לדרך, אל הלא נודע. הדרך לבסיס, שבדרך כלל הייתה שקטה ומוכרת, הפכה למסלול מתוח, מלא בניידות חירום ורכבים אזרחיים מבוהלים.

בימים הראשונים של המלחמה, גל וגדודו נשלחו לקיבוץ כפר עזה. המחזות שם היו קורעי לב, בלתי נתפסים. ריח עשן עבה ומתוק-חמוץ של שריפה עמד באוויר, מעורב בריח של אבק, דם ומוות. בתים חרוכים, מכוניות שרופות, שלווה שהפכה לגיהינום. גל וחייליו עברו מבית לבית, חדר אחרי חדר, בסריקות אינטנסיבי, מטהרים את המקום ממחבלים שעדיין הסתתרו. הם סייעו בחילוץ תושבים ששרדו את התופת, מלווים אותם בין ההריסות, מנסים להעניק להם מעט נחמה בתוך הכאוס. הוא ראה בעיניו את הזוועות, את האכזריות, את השבר העמוק. כל פינה בקיבוץ סיפרה סיפור של אובדן, של חיים שנקטעו באכזריות. למרות הקושי הבלתי נתפס, גל שמר על קור רוח, הוביל את חייליו במקצועיות ובנחישות, ממוקד במשימה – להגן על מי שנותר, ולסלק את האיום. הוא דאג שחייליו ישמרו על ערנות מרבית, יפעלו בתיאום, ויתמכו זה בזה.

לאחר ימי הלחימה הקשים בכפר עזה, עבר הגדוד של גל לשלב של הכנות ואימונים לקראת הלחימה הקרקעית ברצועת עזה. המתח באוויר היה מוחשי. כל חייל ידע מה עומד לקרות. האימונים היו אינטנסיביים, ממוקדים בתרחישים מורכבים, בלוחמה בשטח בנוי, בתנועה מהירה, בטיהור מבנים. גל, כסמל מחלקה, היה שקוע כולו בהכשרת חייליו. הוא וידא שכל אחד ואחד מהם מבין את הפקודות, שולט בנשקו, ומוכן לכל תרחיש. הוא דיבר איתם, חיזק אותם, הפיח בהם רוח לחימה ואמונה ביכולתם. הוא דאג גם לצד המנטלי, ידע שמעבר לכוח הפיזי, נדרש גם כוח נפשי עצום. הוא עבר בין חייליו, שואל לשלומם, מציע עזרה, ומזכיר להם את המטרה שלשמה הם נכנסים לשם – להגן על הבית, על העם, על הערכים שעליהם גדלו.

ב-27 באוקטובר 2023, הגיע הרגע הגורלי. הגדוד של גל היה בין הכוחות הרגליים הראשונים שנכנסו לשטח הרצועה. זו הייתה חדירה אל תוך הלא נודע, אל תוך שטח עוין, אל מציאות של מנהרות, מטענים וקרבות עזים. גל הוביל את חייליו בגבורה מהיום הראשון של הלחימה. הוא צעד בראש הכוח, מנווט בין הסמטאות הצרות, מזהה איומים, מקבל החלטות הרות גורל בשברירי שנייה. קולות הירי היו בלתי פוסקים, פיצוצים הרעידו את האדמה, וריח אבק השריפה היה חריף וקבוע. הוא שמר על קור רוח תחת אש, מורה לחייליו לנוע, להתפרס, לטהר. הוא היה דוגמה אישית לאומץ לב ולמקצועיות, מקרין ביטחון גם ברגעים הקשים ביותר.

מספר ימים לאחר מכן, ב-31 באוקטובר 2023, בלב העיר עזה, ציין גל את יום הולדתו העשרים ואחת. זה היה יום הולדת סוריאליסטי, רחוק כל כך מחגיגות עם עוגה ובלונים. במקום זה, הוא היה מוקף בקולות מלחמה, באבק ובחייליו. תחושה של מועקה וחוסר אונים התערבבה בתחושת השליחות והנחישות. באותו היום המר, יום הולדתו, איבד גל אחד-עשר מחבריו לפלוגה במהלך קרב קשה. האובדן היה עצום, צלקת עמוקה שנחרטה בנפשו. הוא עמד שם, מוקף באפר ובאובדן, מנסה לעכל את גודל האסון, את הקורבן העצום. הוא ידע שאין זמן להתאבל, שצריך להמשיך להילחם למען החברים שנפלו, למען הבית. הכאב היה אדיר, אבל הוא אסף את שארית כוחותיו, והמשיך להוביל, להילחם, להגן.

כשלושה שבועות לאחר מכן, ב-19 בנובמבר 2023, גל לחם עם חייליו בקרב בצפון הרצועה. זו הייתה לחימה אינטנסיבית, מורכבת, שדרשה ריכוז מוחלט וערנות שיא. קולות הירי מנשק קל ורשף הפיצוצים מטעני חבלה מילאו את האוויר. הכוח התקדם בזהירות, מטהר מבנים, מחפש אחר מחבלים. לפתע, נורו שלושה טילי נ"ט (נגד טנקים) לעבר הכוח. הטיל הראשון שרק באוויר, השני התפוצץ בקרבת מקום, והשלישי פגע פגיעה ישירה. הפיצוץ היה עז, מחריש אוזניים, והדף את הכול. סמל ראשון גל מישאלוף נהרג במקום, ביום ו' בכסלו תשפ"ד. הוא היה בן עשרים ואחת בנופלו, צעיר כל כך, עם חיים שלמים לפניו. גופו נפל בקרב, אך רוחו המשיכה לחיות, רוח של גבורה, של מסירות, של אהבת אדם ואהבת מולדת.

הידיעה על נפילתו של גל הגיעה אל בית הוריו במודיעין כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום וכואב. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין במודיעין, עיר הולדתו וביתו. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דגלי ישראל עטפו את ארונו, דמעות זלגו על הלחיים, וההמון עמד בדממה כואבת. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, טלי וניר, אח אהוב, רז, ואחות קטנה, מיקה, שאהבו אותו אהבה אינסופית. החלל שהותיר היה גדול מנשוא, חלל שהדהד בכל פינה בבית, בכל זיכרון, בכל חיוך.

אימו, טלי, כתבה עליו מילים שרופות מגעגוע: "גלגול שלי, ילד שלי, נסיך יפה וחכם. כמה געגועים אליך, אהבה אינסופית. כמה אהבת את המשפחה והחברים שלך. בסופי השבוע כשהגעת מהצבא הצלחת להספיק הכול – לראות את הסבים והחברים, לבלות ובעיקר לשחק כדורגל. הכי אהבת כדורגל... היית אומר לי: 'אמא תסתכלי, תהני, זו ההצגה הכי טובה שיש'. לב שלי. אין שנייה ביום שהנפש לא שרופה מגעגועים אליך". כל מילה שלה הייתה זעקה כואבת, תיאור מדויק של ילד שאהב את החיים במלואם, שדחס כל כך הרבה אהבה, חברות ותשוקה לתוך עשרים ואחת שנותיו הקצרות. היא זכרה את רגעי השקט שהיה מתכרבל איתה על הספה, את ריח בשמים שלו שנדבק לבגדיה, את קולו העמוק ששאל לשלומה.

סבתו, שרה, ספדה לו במילים שדיברו על הבית, על המסורת, על אהבה ללא תנאי: "אנחנו עוד לא מעכלים. מחכים לך שתבוא לקידוש ותשאל: 'סבתא מה בישלת?'... לקחת את סבא למשחקים של הקבוצה שכל כך אהבת למרות שזה לא היה פשוט. ישבת איתו לשמוע את כל הסיפורים שלו ואף פעם לא הערת לו, אפילו אם שמעת אותם עשרות פעמים. תמיד אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר ואתה הטוב ביותר. עם החיוך שלך, הכבוד שלך לסובבים אותך... עכשיו נתת את חייך... סבוש וסבתוש אוהבים אותך כל כך". דבריה ציירו תמונה של נכד מסור, עדין נפש, שזכר את שורשיו וכיבד את זקניו. היא זכרה את הדרך למשחקי הכדורגל עם סבא, את הדאגה שקרנה ממנו, את העיניים הטובות שלו שהקשיבו בסבלנות לכל סיפור, וגם את הציפייה המתוקה לקידוש של שבת, לשאלה התמימה והאוהבת "סבתא, מה בישלת?".

זכרו של גל ממשיך לחיות, והוא מונצח בדרכים רבות, בלבבות האנשים ובאבני הדרך. בקרבת ביתו במודיעין, נחנכו משעול ופארק משחקים על שמו, מקום שבו ילדים יכולים לרוץ ולצחוק, בדיוק כפי שגל אהב לראות את החיים. חברת "אסם" הוציאה מהדורה מיוחדת של החטיף "במבה", אשר נשאה את תמונתו, מותירה את חיוכו על המדפים, נגיש לכל בית בישראל. יום ניקוי חופים נערך לזכרו, בשיתוף עמותת "צלול", מחווה מרגשת לאהבתו לים, לבריאות הסביבה, ולרצונו להרבות טוב בעולם. קבוצת "נערים ג'" של מועדון הכדורגל "הפועל תל אביב", אהבת חייו, ערכה משחק הוקרה לגל, בו שיחקה מול קבוצת הנערים של "הפועל פתח תקווה", כשהכדור ממשיך להתגלגל על הדשא, סמל לחייו שהיו מלאי תנועה ותשוקה. ערוץ הספורט יצר סרטון לזכרו, בהשתתפות אחיו, רז, סרטון מרגש שניתן לצפייה ביוטיוב תחת השם "סיפורו מעורר ההשראה של גל מישאלוף", ומביא את קולו של רז ואת זיכרונותיו המשותפים מהיציעים ומהמגרשים. דני קדר כתב והלחין את השיר "גל" לזכרו, שיר נוגע ללב בביצועה של עדי קדר, שנמצא גם הוא ביוטיוב, ומילותיו מרחפות באוויר, מנציחות את שמו ואת אישיותו. המכללה למנהל הקימה קרן מלגות על שם גל, המיועדת לחיילים משוחררים לטובת לימודי הנדסאות, ובכך ממשיכה את דרכו של גל שהאמין בהשכלה, בהתפתחות ובתרומה לחברה. חבריו ובני משפחתו יצרו מארזי הנצחה חגיגיים לחגים, המביאים את רוחו הטובה ואת נדיבותו אל הבתים, ויזמו טורניר כדורגל שנתי לזכרו, "Misha Tournament", שבו האהבה למשחק מתערבבת עם זיכרון אהוב, והוא מביא פרטים נוספים על גל ותמונות מתחנות חייו השונות. עמוד לזכרו נפתח באינסטגרם, תחת השם remember._gal.mishaelof, ועמוד הנצחה נוסף נפתח באתר memoriz.plus, המאפשרים לכל מי שהכיר ואהב אותו להמשיך ולחלוק זיכרונות ותמונות.

גל מישאלוף, סמל ראשון בגדוד צבר של חטיבת גבעתי, לא זכה לראות את הניצחון, אך הוא היה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא נפל כגיבור, מגן על ביתו ועל עמו, עם חיוך על פניו ונחישות בליבו. סיפור חייו, הקצר אך העשיר, הוא סיפור של אהבה, נתינה, מסירות וגבורה אנושית. הוא נזכר לא רק כחייל שנפל בקרב, אלא כבן, אח, חבר, מפקד, אוהד כדורגל נלהב, ואדם ששאף תמיד להרבות טוב בעולם. זכרו הוא נר תמיד, המאיר את דרכנו בתקווה ובגאווה ישראלית, ומזכיר לנו את המחיר היקר של החירות ואת הרוח הבלתי נלאית של עם שמסרב להיכנע. הוא חי בליבנו, בסיפורים, בתמונות, ובכל פעם שהכדור מתגלגל על המגרש או שהגלים שוטפים את החוף.