גל בכר

במושב בני דרום, פיסת אדמה שקטה ושופעת ירוק הסמוכה לעיר הנמל אשדוד, נולד גל ביום י"ח באלול תשמ"ט, הוא ה-17 בספטמבר 1989, תינוק חייכן שעיניו כבר הבטיחו את האור שהיה עתיד להפיץ בעולם. הוא היה בנם של עירית ואבי, והצטרף למשפחה שהייתה עתידה לגדול סביבו, כשאחריו יגיעו הראל, חן וניב – אחים שיהפכו לחלק בלתי נפרד מנוף ילדותו ומהאדנים שעליהם בנה את חייו. האוויר בבני דרום היה תמיד ספוג בריח אדמה לחה, של פרדסים פורחים בחורף ושל אבק דרכים בקיץ, וגל ספג את הניחוחות האלה, את השקט הכפרי ואת תחושת הקהילתיות החמה, עמוק לתוכו. ביתם של משפחת בכר היה בית פתוח, רוחש חיים, צחוקים ושיחות סביב שולחן המטבח הגדול, שם חלף לו הזמן בקצב נינוח, כזה המאפשר לילד לגדול בנחת, לחקור, לשחק ולגלות את העולם בקצב שלו. בילדותו, למד גל בבית הספר היסודי המקומי, בין כותלי כיתות שהריחו מספרי לימוד חדשים וטוש מחיק, כשכל יום הוא הזדמנות חדשה לפגוש חברים, ללמוד משחק חדש בהפסקה ולגלות עוד פינה נסתרת במושב. הוא היה ילד שקשה היה לפספס, לא בגלל קולניות או תעלולים פרועים, אלא בזכות חיוכו הכובש, שהיה פשוט שם, מאיר פנים לכל מי שנקרה בדרכו. חיוך כזה, שהגיע ישר מהעיניים, יצר סביבו הילה של נעימות ונגישות, וגרם לאנשים לרצות להיות בקרבתו. הוא היה מסוג הילדים שתמיד היו מוכנים להושיט יד, לעזור לחבר שנתקע עם שיעורי הבית, או לחלוק את הכריך שהביא מהבית, מתוך נדיבות טבעית שלא דרשה תמורה.

ככל שגל גדל, כך התגבשה אישיותו כחבר אמת, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא ידע להקשיב, להבין, ולתת מעצמו לאחרים, לא רק במילים אלא גם במעשים קשובים ושקטים. אהבתו הגדולה לכדורסל החלה לפרוח כבר בילדותו, כשהכדור הכתום הפך לחלק בלתי נפרד מידיו. אפשר היה למצוא אותו שעות ארוכות במגרש הספורט המקומי, תחת השמש הקופחת או באור הדמדומים, מתאמן על זריקות לסל, על כדרורים מהירים ועל תנועות התחמקות. הוא אהב את הצליל הייחודי של הכדור הפוגע בקרש ומשם נופל ברשת, את ההרגשה של הזיעה המטפטפת על המצח ואת השרירים הכואבים לאחר אימון אינטנסיבי. הכדורסל לא היה עבורו רק משחק, אלא דרך חיים – מגרש שבו לומדים על משמעת, על עבודת צוות, על ניצחון והפסד בכבוד. כשהגיע גל לתיכון "אמית קבוצת יבנה", כבר היה ברור לכולם שיש בו משהו מיוחד. הוא לא רק הצטיין על המגרש ביכולותיו הפיזיות והטכניות, אלא גם הנהיג את חבריו ברוח ספורטיבית ובהגינות. הוא נבחר להיות קפטן נבחרת הכדורסל של התיכון, תפקיד שלקח ברצינות רבה, כשהוא מקפיד להיות דוגמה אישית, לעודד את חבריו ברגעים קשים ולחזק את רוח הצוות. הרעש של צעקות העידוד מהיציע, הצחוק המשותף בחדר ההלבשה והאדרנלין של רגעים מכריעים במשחק היו חלק בלתי נפרד מחייו. מעבר למגרש התיכון, הייתה לו אהבה נוספת ובוערת לקבוצת הכדורסל "מכבי תל אביב". הוא היה אוהד מושבע, כזה שחי ונושם כל מהלך, כל סל וכל הפסד של הצהובים. ריח הפופקורן והבירה באולם מנורה מבטחים, קולות הקהל הרועמים והתחושה של היות חלק ממשהו גדול וסוחף, היו עבורו חוויה שבועית קבועה. הוא רכש מנוי למשחקי הקבוצה, ישב בכיסא הקבוע שלו, והיה חבר פעיל בארגון האוהדים "גייט", שם מצא חברים שחלקו איתו את אותה תשוקה עזה, ביחד צעקו, שרו ודחפו את הקבוצה קדימה, ברגעים של שיא וברגעים של שפל.

השנים חלפו, ועם סיום הלימודים בתיכון, הגיע הרגע להתגייס לצה"ל. ב-22 במרץ 2009, צעד גל בשערי הבקו"ם, עם חיוכו הרחב ועיניו המלאות בנחישות וברצון לתרום. הוא שובץ לחיל השריון, חיל קשוח ודורש, שם כבר מימיו הראשונים בשירות בלט ביכולותיו המרשימות ובהישגיו. הוא לא היה מסוג האנשים שהתייאשו בקלות מול קשיים, אלא ראה בהם אתגר שצריך לצלוח, והיה תמיד הראשון להציע עזרה ולדחוף את חבריו קדימה. רוחו החזקה, חיוכו הכובש ודאגתו הכנה לאנשים שסביבו, לא נעלמו מעיני מפקדיו. תוך זמן קצר, הוא יצא לקורס קצינים, מסלול תובעני שדורש לא רק יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות, אלא גם יכולת מנהיגות יוצאת דופן. גל עבר את הקורס בהצלחה, כשהוא מבין שייעודו הוא לשרת את המדינה מעמדת פיקוד. הוא בחר להקדיש את חייו לשירות קבע, החלטה שמעטים בוחרים בה, ועשה זאת מתוך אהבה עמוקה למדינה, למקצוע ולחיילים שעליהם פיקד. מסירותו לתפקיד הייתה גדולה, כשהוא רואה בשירותו לא רק עבודה, אלא שליחות. הוא התקדם בסולם הדרגות, ובתפקידו האחרון הגיע לדרגת רב-סרן, ושימש כקצין הדרכה באוגדה 36, עוצבת "געש", השייכת לפיקוד הצפון. תפקידו דרש ממנו לראות את התמונה הרחבה, לתכנן אימונים מורכבים ולהכשיר דורות של לוחמים ומפקדים.

גל היה מפקד אמיץ וחסר פשרות, כזה שלא הסכים להתפשר על פחות מהטוב ביותר. הוא הציב סטנדרטים גבוהים מאוד, הן לעצמו והן לחייליו, מתוך אמונה עמוקה ביכולותיהם. אך יחד עם זאת, הוא ידע תמיד לראות את האדם שמאחורי המדים, להבחין במאמץ ובהשקעה של חייליו, ולהביע את הערכתו הכנה על כך. הוא לא היה מפקד מרוחק, אלא דמות חמה ומכילה, שזכרה כל שם וכל סיפור אישי. חייליו תיארו בהערצה את חיוכו הכובש, שהיה מסוגל להפיג כל מתח ולשדר ביטחון גם ברגעים הקשים ביותר, ואת רוחו החזקה, שלא נשברה גם מול אתגרים מורכבים. הם ראו בו מודל לחיקוי ולהערצה, לא רק בגלל יכולותיו המקצועיות, אלא בעיקר בגלל אנושיותו. הם סיפרו שתמיד דאג להם ועשה עבורם מעל ומעבר, החל מדאגה לציוד תקין, דרך שיחות נפש ארוכות ועד עזרה אישית בכל מצוקה. הוא היה שם עבורם, עוגן של יציבות ושל תמיכה, ועל כך העריצו אותו כל כך. אחד מחייליו, שכינה אותו "גלצו אחי האהוב", כתב עליו מאוחר יותר כי "לא ויתרת לעצמך ולנו בכלום, תמיד בראש, תמיד נחוש, תמיד לב שומע ומבט חודר שלא מפספס דבר". הוא התחייב לנסות כל יום לקיים את הערכים שגל הנחיל לו, לחיות ולנצל כל רגע ורגע, לאהוב במסירות אין קץ את המשפחה ולקחת יוזמה ואחריות גם כשקשה, גם כשזה לא תמיד נוח – מילים שמעידות על ההשפעה העצומה שהייתה לגל על סביבתו.

בשנת 2013, בעודו משרת בקבע, הכיר גל את ליאור, גם היא קצינה מסורה בצבא, ובין השניים ניצתה אהבה שהייתה עתידה להפוך למסע חיים משותף. הם התאהבו במהירות, מצאו אחד בשנייה לא רק בן זוג אלא גם חבר נפש, שותף לדרך ולחלומות. סיפור האהבה שלהם היה סיפור של שני אנשים חזקים, עצמאיים ומלאי מוטיבציה, שבחרו לבנות יחד בית חם ואוהב. הם נישאו בטקס מלא שמחה ואושר, חתונה שתיזכר לעד כאחת השמחות ביותר, עם ריקודים סוערים, צחוק מתגלגל ועיניים נוצצות. ליאור תיארה את הרגע הזה שנים לאחר מכן, במילים שובות לב: "בפעם האחרונה שדיברתי אליך מול כל כך הרבה אנשים זה היה בחופה שלנו. עמדנו זה לצד זו, יד ביד, מאושרים עד הגג. הייתה לנו את החתונה הכי שמחה בעולם." היא הוסיפה כי "תמיד כולם אמרו שליאור זכתה בגדול וכמה שהם צדקו, אתה התגשמות כל משאלות הלב." מילותיה אלה שיקפו את ההערכה והאהבה העמוקה שחשה כלפיו, את ההבנה שזכתה באדם יוצא דופן, חבר אמת, בן זוג מדהים ואב סבלני וקשוב.

לאחר נישואיהם, בנו גל וליאור את ביתם ביישוב אורנית שבמערב השומרון, שם הקימו קן משפחתי חם ושוקק חיים. אל ביתם הצטרפו עד מהרה שני ילדים, עומר ונועם, שהפכו לאור עולמם ומרכז חייהם. גל היה בעל אוהב ומסור, שותף מלא לליאור בכל תחומי החיים, אך מעל לכל, הוא היה אב גאה ושופע אהבה, שעשה הכל למען ילדיו. הוא לא הסתפק בלהיות נוכח פיזית, אלא היה נוכח ומשמעותי בחייהם בכל רגע ורגע, מקדיש להם זמן איכות אמיתי, מקשיב להם בסבלנות אין קץ ומנסה להבין את עולמם הפנימי. הוא היה מוכן לנסוע לכל פינה בארץ, גם אחרי יום עבודה ארוך ומתיש, רק כדי לשמח ולהפתיע אותם, לתת להם חוויה בלתי נשכחת. תכנון טיולים וחוויות משפחתיות היה עבורו פרויקט רציני, בו השקיע לפרטי פרטים, תוך התחשבות מלאה בצרכיהם וברצונותיהם של עומר ונועם. הוא היה מתכנן את המסלול, את האוכל, את הפעילויות, הכל במטרה לוודא שכל אחד ימצא את מקומו וייהנה במלואו. מכריו, שראו את מסירותו ואת אהבתו הבלתי מתפשרת לילדיו, כינו אותו לא פעם בחיוך "אב השנה", וטענו שהוא מציב רף גבוה מדי עבור כל השאר. בנו הבכור, עומר, הביע את הקשר המיוחד עם אביו במילים פשוטות ומרגשות: "אבא היה רואה אותי. הוא ראה אותי בעיניים, לא הייתי צריך לדבר. הוא פשוט ראה אותי". מילים אלו תיארו את יכולתו הנדירה של גל להבין את האנשים שסביבו, לזהות את צרכיהם ורגשותיהם מבלי שיצטרכו לבטא אותם במילים, תכונה שאפיינה אותו לא רק כאב, אלא גם כחבר וכמפקד.

גל הצליח להעניק את אותה תחושה של ראייה והבנה לכל מכריו. תחושה שבעיניו הטובות והחודרות הוא רואה אותם, מבין אותם ונמצא שם עבורם. הוא היה חבר נאמן, כזה שלא הפסיק לעזור, לפרגן, להשקיע ולהעניק תשומת לב כנה ואמיתית. נוכחותו השרתה תמיד תחושת ביטחון על כל סובביו, ביטחון שאפשר לסמוך עליו, להישען עליו ולקבל ממנו עצה ותמיכה. את חייו חי גל במלואם, בחדווה ובתשוקה, מוקף תמיד במשפחה אהובה ובחברים קרובים שהיו לו כמשפחה. הוא ניצל כל הזדמנות לבילוי, לחופשה ולזמן איכות עם אהוביו, מתוך הבנה עמוקה שהרגעים האלה הם יקרי ערך. הוא פיזר סביבו אהבה ושמחה, היה אדם אופטימי וחיובי, שראה את הטוב בכל דבר ובכל אדם. הוא "טרף את החיים" במלוא מובן המילה, ידע ליהנות מהדברים הפשוטים ביותר, כמו טיול רגלי בטבע, כשהוא מתענג על ריח האדמה והפרחים, על קול ציוץ הציפורים ועל מראה נוף פתוח. הוא אהב אוכל טוב, יין איכותי ומוזיקה משובחת, וידע לשלב את כל אלה בחוויות ששימחו את לבו ואת לב הסובבים אותו. הייתה לו יכולת נדירה לשלב ולאזן בין כלל ההיבטים בחייו – בין הקריירה הצבאית התובענית, חיי המשפחה העשירים, והבילויים עם החברים – מבלי לוותר על דבר. גל היה איש של אנשים ושל מעשים, לא הרבה בדיבורים, אך כל מילה שלו הייתה שקולה וכל מעשה היה משמעותי. הוא הותיר חותם עמוק על כל מי שנקרה בדרכו, לא בגלל שהיה דרמטי או בולט, אלא בגלל האותנטיות שלו, היושרה שלו והטוב הטהור שאפף אותו. את כל מה שעשה, הצליח לעשות על הצד הטוב ביותר, בענווה ובצניעות, ותמיד נאמן לעצמו ולערכיו.

אבל אז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט נשבר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות ששוגרו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המראות היו בלתי נתפסים: מחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות וקשישים, נשים וגברים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על האזרחים ועל המולדת. בבוקר זה, בוקר של אימה וכאוס, החלה מלחמה.

גל, איש של מעשים, לא יכול היה לעמוד מנגד. מיומה הראשון של המלחמה, הוא נרתם למאמץ המלחמתי בכל כוחו ונשמתו. הוא עשה לילות כימים, כשהוא ממעט בשינה ומקדיש את כל מרצו וכישרונו לסייע בהגנה על המדינה, להביס את אויביה ולהשיב את הביטחון לאזרחיה. הוא היה חלק מהמערך העצום שהתגייס להגן, להציל, לתמוך ולבנות מחדש, כשהוא מביא איתו את ניסיונו הרב כקצין הדרכה ואת יכולותיו הבלתי מתפשרות. הטלפון לא הפסיק לצלצל, הודעות ווטסאפ זרמו ללא הפסקה, וגל היה תמיד בקצה השני של הקו, עונה, מתדרך, מארגן, מתכנן. הוא ידע שכל דקה קובעת, שכל החלטה יכולה להציל חיים, והוא פעל מתוך תחושת אחריות עמוקה. המשפחה באורנית חשה את המתח, את הדאגה, אך גם את הגאווה על אבא ובעל שיוצא להגן על הבית של כולנו. הוא היה מותש, אך רוחו לא נשברה, הוא המשיך לדחוף קדימה, ללא לאות, מונע על ידי אהבתו למדינה, למשפחתו ולחייליו.

הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים, והמלחמה המשיכה לגבות מחיר. ביום ראשון, ה-10 בדצמבר 2023, כ"ח בכסלו תשפ"ד, בזמן פעילות מבצעית אינטנסיבית, ביציאה מרצועת עזה, גל נהרג בתאונת דרכים צבאית. הבשורה נפלה כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עמוק וכאב בל יתואר. רב-סרן גל בכר נפל בקרב, בן שלושים וארבע במותו, בשיא חייו, כשהוא מותיר אחריו אישה אהובה – ליאור, שני ילדים יקרים – עומר ונועם, הורים שבורי לב – עירית ואבי, ושלושה אחים – הראל, חן וניב. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בני דרום - ניר גלים, בחזרה אל האדמה שבה גדל, אל השקט שאהב, אך הפעם תחת עננת אבל כבדה.

האבל היה עצום, אך יחד איתו צמחה גם מורשת של אהבה, נתינה וגבורה. ליאור, אשתו, ספדה לו במילים קורעות לב, שתיארו את עומק הקשר ביניהם ואת החור שנפער בחייה: "גל שלי, השותף שלי למסע החיים הזה. בפעם האחרונה שדיברתי אליך מול כל כך הרבה אנשים זה היה בחופה שלנו. עמדנו זה לצד זו, יד ביד, מאושרים עד הגג. הייתה לנו את החתונה הכי שמחה בעולם. תמיד כולם אמרו שליאור זכתה בגדול וכמה שהם צדקו, אתה התגשמות כל משאלות הלב. החבר הכי טוב, בן הזוג הכי מדהים, האבא הכי סבלני וקשוב... היית האור שלי, האחד שהופך אותי לשלמה ומאושרת". מילותיה היו עדות חיה לאדם שהיה, לאור שהפיץ, ולריק העצום שהותיר אחריו. גם חייליו זכרו אותו באהבה ובהערכה עמוקה. אותו חייל שכינה אותו "גלצו אחי האהוב" כתב: "לא ויתרת לעצמך ולנו בכלום, תמיד בראש, תמיד נחוש, תמיד לב שומע ומבט חודר שלא מפספס דבר. מבטיח לנסות כל יום לקיים את הערכים שלך ואת הצוואה שהשארת לנו. לחיות ולנצל כל רגע ורגע, לאהוב במסירות אין קץ את המשפחה ולקחת יוזמה ואחריות גם כשקשה, גם כשזה לא תמיד נוח". זו הייתה צוואה של חיים, של אהבה ושל אחריות, שגל הותיר אחריו, והיא ממשיכה להדהד בלבבות כל מי שהכירו.

זכרו של גל ממשיך לחיות ולהיות מונצח בדרכים רבות. הוא מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי של עמותת "ברק", שהוקמה על ידי בוגרים ומשפחות של נופלים מחטיבה 188, ובאתר ההנצחה האינטרנטי של רשת החינוך "אמית", שבה למד וצמח. הזמרת אן בי ביצעה לזכרו את השיר "תחזור", מילים ולחן של עידן רייכל ואבי אוחיון, בתוכנית "שישי ישראלי" אשר שודרה בערוץ "רשת 13", ובכך העניקה קול לכאב ולגעגוע של רבים. בנוסף, ברשת ניתן לצפות ב"שיר על גל", שכתבה ושרה ליאת קלר-ברנע והלחין אמיתי קלר, שיר שמתאר את הגל המתרומם בעוצמה ומתנפץ, ומשאיר אחריו דממה, אך גם את זכרו הנוכח בכל פועלם של חבריו. מתוך השיר עולות המילים: "אמא ואבא עומדים בשקט, ארבעה אחים יהיו לעולם / חבריך נפגשים גם אחריך, זכרך נוכח בכל פועלם / לא ידענו שכך ייגמר, לא היית מספיק / תחזור כבר חבר, נלך לים כשהכאב יסלים / ונקשיב בדמעה לרעש הגלים. // ולפתע מגיע גל / מתחזק מתרומם אל על / רועש אך רוגע מלא בעוצמה / אך מיד מתנפץ ומותיר רק דממה". גם הכותבת והיוצרת מיכל מגדה סלוצקר כתבה שיר לזכרו של גל, שיר שכולו תחושת אובדן וגעגוע עמוק: "שיר על גל / שהיה לי-אור / שיר על גל עם לב גדול / גל שסחף אחריו רבים וטובים / גל שסחף את ליבי עם ליבו לחוף מבטחים; לאהבה גדולה, הבטחות, עתיד, חלומות, משפחה וילדים / הגל שלי עטף אותי / סחף אותי / ואת כל מי שהלכו שבי אחריו / בצניעות שבו / ובאהבת האדם / כזה היה הגל שלי / אהוב / אהוב על פקודיו / טוב לבריות ומיטיב לעולם / טוב שחלם על משפחה מאושרת, ילדים ושמחה / אבל ברגע קטן אחד, כל הטוב הזה – נקטע / הגל שלי היה / ופתאום נעלם / כל העולם שלי – עצר / נותרתי דוממה, בוכייה וכואבת / נותרתי עם חור בלב / בצורה של גל, גל שלי / נותרתי עם שתי המתנות היקרות / שאהוב ליבי השאיר לי – בדמותו / נותרתי לבדי על החוף / לא מאמינה שזה הסוף / שאני גל עוד פעם אחת, ביקשתי... / היה לי גל ואיננו עוד". עמודי הנצחה לגל נפתחו גם באתרים "למלא את החלל" ו-memoriz.plus, כדי שזכרו לא יישכח לעולם, וכדי שסיפורו, סיפור של אדם שבחר לחיות במלואו, לאהוב ללא גבולות ולהגן על ביתו, ימשיך להדהד בלבבות רבים, ויהווה מקור השראה ותקווה לעתיד טוב יותר במדינת ישראל. גל בכר, איש של אור, של אהבה ושל מעשים, נפל בקרב, אך רוחו נשארת איתנו, גל של אהבה שלא נשבר.