איתן דישון

האוויר הירושלמי של קיץ תשס"ב נשם לרווחה באותו יום חמים של ח' בתמוז, השמונה עשר ביוני 2002, כשתינוק קטן נולד לשירה ודורי דישון, בכורם, וקיבל את השם איתן. הבית הקטן בשכונה הירושלמית התמלא בצחוק, בכי, ובעיקר, בתחושה שדבר גדול החל. איתן היה הראשון, ובמהרה הצטרפו אליו ירון, רועי, דביר ונוה, ארבעה אחים שהפכו את הבית למעין כוורת של אנרגיה, אהבה וחיים, כשמעל כולם, כמו עץ איתן, ניצב האח הבכור, נושא בעול ומפיץ אור. את שנותיו הראשונות בילה איתן הקטן בישוב עלי שבבנימין, שם, בין הגבעות הירוקות והמרחבים הפתוחים, התעצבה נפשו הצעירה. הוא זכר אולי במעומעם את הריחות של עשב רטוב אחרי גשם קל, את קולות הציפורים בבוקר, את השקט המיוחד של המקום שבו השמיים פתוחים והאופק נמתח למרחקים. שם, כילד רך בשנים, אולי נטעו בו הזרעים הראשונים של חיבור לאדמה, למרחב, לשקט הפנימי שכה אפיין אותו לימים.

כשהיה איתן בן שלוש, ארזו שירה ודורי את חייהם ואת ילדיהם הקטנים וחזרו לירושלים, העיר שבה נולד. תחנתם הראשונה הייתה בשכונת קריית מנחם, שם נכנס איתן לגני "ראשית", שחלקו את הווייתם עם הקיבוץ העירוני, מקום שבו ערכי שיתוף וקהילתיות היו באוויר. בגן, בין משחקי הרכבה לפינות יצירה, החלה להתגבש חיבתו הראשונה לתורה, מעין ניצוץ קטן שהודלק והלך והתעצם עם השנים. הוא אהב את הסיפורים, את הצלילים של המילים העתיקות, את תחושת המסגרת והמשמעות שבהן. כעבור כמה שנים, העתיקה המשפחה את מקומה לשכונת נוף ציון, שם, בין בתי אבן ירושלמיים הצופים אל נוף עוצר נשימה של ההרודיון והר הבית, בגר איתן והפך לנער ולבחור. הבית בנוף ציון היה עבורו עוגן, מקום של חום, ביטחון ואהבה, שבו הדינמיקה המשפחתית התגבשה סביבו, האח הבכור. אימו שירה תיארה אותו כילד חכם מאוד, שנון ומצחיק, עם חוש הומור עדין, אך יחד עם זאת, מלא כבוד כלפי הוריו ואחיו. הוא לא היה רק האח הבכור בתעודת הזהות, אלא בכל מובן המילה: הוא נשא באחריות, דאג לאחיו הקטנים, והיה "חבר'מן" אמיתי, כזה שיודע להכיל, להקשיב ולתת כתף. ירון, אחד מאחיו, זכר היטב את ההבדל: "כאשר היינו כל האחים בלעדיך אז הייתה אווירה שגרתית כזאת, רגילה. אבל כשאתה היית איתנו, בפשטות שלך ובענווה שלך הכול התפרץ החוצה. אפס ציניות. אהבת אחים טהורה ואמיתית". ואכן, איתן ידע להפיח חיים, להפיג מתחים, ולהביא איתו אווירה של קלילות ואמת. אולי זה היה בצחוק מתגלגל כשמישהו נפל במשחק, או במילה טובה ועצה שקטה כשראה שאחד מאחיו מתקשה.

את לימודיו היסודיים עשה איתן בבית הספר תתמ"ד "נחלה", שם המשיכה חיבתו לתורה להתעצם. הוא אהב לשנן משניות בעל פה, לא רק כתרגיל לימודי, אלא כמעשה של חיבור עמוק למסורת ולטקסט. הדפים הצהובים של הגמרא היו נוחים בידיו, והוא היה יכול לשבת שעות וללמוד, לפתור סוגיות, להבין את הפלפול. כבר אז, בלט בענווה ובצניעות שאפיינו אותו כל חייו. הוא מעולם לא התהדר בידיעותיו או בהישגיו, אלא פעל מתוך אהבת אמת ללמידה ולעשייה. בבית, הוא הקפיד על אווירה טובה ודאג שהאחים יוותרו זה לזה ויכבדו את ההורים. לא פעם, כשפרץ ויכוח קטן על משחק או על תור למקלחת, היה איתן מתערב בקולו הרגוע והיציב, מציע פשרה, מזכיר לכולם את חשיבות הכבוד ההדדי. הוא נהג לשחק עם אחיו, בעיקר במשחק "קטאן", שבו ניצח בדרך כלל, אך לא בגלל תחרותיות יתר, אלא בגלל יכולת תכנון וחשיבה אסטרטגית. הוא גם היה אמן במשחקי חשיבה אחרים, בקובייה ההונגרית שהסתובבה בזריזות בין אצבעותיו, ובשש-בש, שבו התקדם במהלכים שקולים ומחושבים. גם במשפחתו המורחבת השקיע איתן, וכאשר נעדר מהבית לזמן ארוך, תמיד דאג להתקשר לסבים ולסבתות, לשאול לשלומם, לספר קצת על מעשיו, להרגיש את החיבור. "גרמת לנו אושר", סיפר סבו דוד, מילים פשוטות ששיקפו את השפעת נוכחותו.

בשלב חטיבת הביניים, עבר איתן ל"ישיבת ירושלים לצעירים חטיבת ביניים", שם המשיך להעמיק את לימודיו ולפתח את אישיותו. משם, המשיך לישיבה התיכונית "נווה שמואל" באפרת, מבית רשת "אור תורה סטון", מסגרת ששילבה לימודי קודש עם לימודי חול ברמה גבוהה. שם, הבריק איתן בלימודיו, והצטיינותו לא נעלמה מעיני המורים: הוא קיבל תעודת הצטיינות של משרד החינוך, אך גם אז, נשאר צנוע ועניו. ההישגים לא שינו את דרך ארץ שלו, אלא רק חיזקו את תחושת השליחות שבו. במקביל ללימודיו, היה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא" בסניף ארמון הנציב בירושלים. הוא החל כחניך שקולט כל מילה ומחכה בציפייה לפעולה הבאה, והפך במהרה למדריך נערץ, כזה שחניכיו אהבו להקשיב לו וללכת אחריו. הוא הוביל טיולים רגליים בשבילי הארץ, כשקולו המרגיע והידע הרב שלו על ההיסטוריה והטבע ליוו את הקבוצה. הוא ארגן פעולות שבת תוססות, שבהן הצחוק והלמידה השתלבו יחד. בנוסף, התנדב בעמותת "שמחה לילד", שם תרם מזמנו וממרצו לילדים מיוחדים. הוא ידע להעניק להם חיוך, להקשיב בסבלנות, לשחק איתם, ולהעניק להם רגעים של אושר טהור. הוא היה אדם חברותי במיוחד ונודע ביכולתו לקבל כל אחד ואחת, ללא הבדל דעות או אמונות. הוא לא שפט, לא ביקר, אלא פשוט הקשיב, חייך, והכיל. אם היה מישהו שהרגיש זר, איתן היה הראשון לגשת אליו, להציע לו מקום, שיחה, חיבור.

מעבר ללימודים ולפעילות החברתית, היו לאיתן עולמות פנימיים עשירים. הוא ניגן בגיטרה, ואצבעותיו היו נעות בזריזות על המיתרים, מפיקות צלילים נעימים. הוא אהב לשיר, ובמיוחד שירי שבת, שבהם קולו השתלב במקהלה המשפחתית או הישיבתית, מוסיף עומק וקדושה לאווירה. הוא היה חובב טיולים מושבע, ובין שיעורים למבחנים, נהג לארוז תרמיל קטן ולצאת עם חבריו לטייל בארץ, לגלות פינות נסתרות, לטפס על הרים, לשבת מול נוף פתוח ולשתוק יחד. אלה היו רגעים שבהם הטעין את נפשו, ספג את יופיה של הארץ ואת השקט שלה. מלבד זאת, היה תולעת ספרים אמיתית. ספרי קודש, ספרי עיון, ספרי מתח ובלש כמו "שרלוק הולמס" – כולם מצאו את מקומם על מדפיו ובידיו. הוא אהב גם למלא תשבצים, לפתור חידות היגיון וסודוקו, אתגרים שדרשו ריכוז וחשיבה, והוא היה טוב בהם באופן יוצא דופן. המורה שלו מישיבת נווה שמואל, שלקח אותו ואת יהונתן סמו ז"ל למסע לפולין כראש משלחת, זכר את איתן כתלמיד שחלם גבוה, שהתנדב, שרצה לשרת את המדינה הכי טוב שיכול. הוא עבר על ההודעות הקוליות והכתובות שאיתן שלח לו בפלאפון, הודעות קטנות כמו "אאשר לו כמה חיסורים", והסיבות היו תמיד ענייניות וערכיות: "זימון שחקים", "בר מצווה לאח", "זימון טיס", "זימון אח"מ", "יציאה קבוצתית שמחה לילד", "זימונים מודיעין". כל אלה הצביעו על מסלול של מצוינות והתנדבות, על בחור צעיר ששילב בין עולם התורה לעולם המעשה, בין האישי ללאומי, ובכל אלה, בלטה תמיד צניעותו המיוחדת.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, עמד איתן בפני צומת דרכים. הוא התקבל למיונים רבים בצה"ל, למסלולים יוקרתיים כמו תוכנית "חבצלות", מסלול "שחקים", תוכנית "תלפיות" ואפילו קורס טיס, מסלולים שרבים היו חולמים עליהם. אך איתן, בהחלטה שקולה ומלאת ענווה, בחר לוותר עליהם. נפשו חשקה בתורה, והוא העדיף ללכת ללמוד בישיבת ההסדר "קריית שמונה". ההחלטה הזו לא הייתה קלה, היא דרשה ויתור על מסלולים שהבטיחו תהילה וקידום, אך איתן ידע מהי דרכו. הוא רצה להעמיק בעולם התורה, לצלול לתוכו במלוא הכוח. בקריית שמונה, הוא פרח. הישיבה הפכה לביתו השני, מקום שבו הרגיש בנוח, שבו יכול היה להיות הוא עצמו, ללמוד בשמחה, להפגין את חוש ההומור הייחודי שלו, ולהיות אהוב על חבריו ועל רבותיו. הוא היה ה"משיב" של הישיבה, תפקיד שמבטא את יכולתו להסביר סוגיות מורכבות בסבלנות ובחיוך. כל מי שהייתה לו שאלה לימודית, ידע שאיתן הוא הכתובת. הוא היה יושב איתם, פותח את הגמרא, ובשקט וברוגע, עוזר לפצח כל קושי, לפתוח את העיניים. ראש הישיבה, הרב ישראל קירשטיין, זכר אותו היטב: "כבר בתחילת הלימוד אמרתי לו 'איתן, אתה תהיה ראש ישיבה גדול'. הוא היה תמיד מחכים את רבותיו, מאתגר מאוד, שואל שאלות חזקות וקשות ולא מוותר. מבחינה זו הוא היה דמות מופת". איתן לא קיבל דברים כמובנים מאליהם, הוא חקר, תהה, והעמיק, והכבוד שרכש לעולם התורה היה ניכר בכל שאלה ששאל, בכל שיחה שניהל.

ביום כ"ו באדר ב' תשפ"ב, העשרים ושבעה במרץ 2022, התגייס איתן לצה"ל, במסגרת ישיבת ההסדר. הוא בחר לשרת בחיל רגלים, בסיירת "גבעתי", יחידה קרבית מובחרת שדרשה יכולות פיזיות ונפשיות גבוהות. המעבר מהישיבה, מעולם הלימוד השקט והמהורהר, אל עולם צבאי תובעני, היה חד. אך איתן, כהרגלו, צלח את קשיי המסלול בהרמת ראש, בלי להתלונן, ובאופן שהפתיע רבים, הקפיד לעודד את חבריו. הוא לא נתן לקשיים לשבור אותו, אלא השתמש בהם ככוח מניע. באמצע המסלול, כשהמורל בצוות היה נמוך והעייפות ניכרה בפני כולם, איתן, ביוזמה שהייתה כולה שלו, הזמין את כל חברי הצוות ל"על האש" בביתו. הוא ידע שהחיבור האנושי, האווירה המשפחתית, האוכל הטוב והשקט של הבית, יתרמו לגיבוש הצוות יותר מכל אימון פיזי. הערב הזה, עם הבשר על האש, הגיטרות והצחוקים, היה נקודת מפנה, רגע שבו החברים התחברו לא רק כלוחמים, אלא כבני אדם, כמשפחה. איתן היה משמעותי מאוד בצוות הסיירת. מנהיגותו הצנועה, היכולת שלו להקשיב ולהבין, והעובדה שכולם סמכו עליו בעיניים עצומות, הובילו לבחירתו לסמל הצוות. לאחר מכן, מונה לתפקיד מפקד הנמ"ר – נגמ"ש מרכבה, כלי לחימה מתקדם ומורכב. הוא למד את המערכות, את נהלי הקרב, והפך למפקד נערץ שצוותו סמך עליו בכל מצב.

גם במהלך השירות התובעני בסיירת, לא ויתר איתן על עולמו הפנימי. הוא המשיך ללמוד גמרא, לקרוא ספרי עיון ומתח, כשהוא משלב בין הקודש לחול בצורה מופלאה. בחופשותיו הקצרות, היה שקוע בספרי קודש לצד ספרי "שרלוק הולמס", מוצא את הקשרים, את ההיגיון, את העומק שבכל אחד מהעולמות הללו. הוא הקפיד גם להשקיע באחיו, ללוות אותם בעצות לחיים. אחיו רועי סיפר שכאשר התלבט לגבי אופי שירותו הצבאי ואיך ישלב אותו עם ישיבה, איתן נתן לו עצה ששיקפה את תפיסת עולמו: "אין תשובה אחת נכונה. אתה צריך להיות במקום שבו אתה תורם הכי הרבה מעצמך". זו הייתה עצה שקולה, נטולת שיפוטיות, המעודדת את רועי למצוא את דרכו האישית, את המקום שבו יוכל לממש את הפוטנציאל הגדול ביותר שלו. בזכות הצטיינותו והכישרון הפיקודי שלו, הציעו לאיתן לצאת לפיקוד. אך לאחר התלבטות כנה ועמוקה, החליט לדחות את ההצעה. נפשו, שחמדה בתורה, שאפה לחזור לבית המדרש, להמשיך את מסע הלימוד. וכך, נשאר במסלול הרגיל ועסק בפעילות השוטפת כלוחם וכמפקד נמ"ר, עד לשחרורו בסוף אוגוסט 2023.

השחרור מהצבא היה עבור איתן חזרה טבעית הביתה, לבית המדרש של ישיבת "קריית שמונה". הוא חזר ל"זמן אלול", התקופה שבין ראש חודש אלול למוצאי יום כיפור, שבה מתמקדים בלימוד תורה ובהתעלות רוחנית. גם שם, בישיבה, המשיך להטביע את חותמו. הוא נבחר לגבאי, תפקיד משמעותי וסמכותי בישיבה, המעיד על הכבוד שרחשו לו חבריו ורבותיו. הוא היה זה שדאג לסדר, לשקט, לכבוד התורה, והכל עשה בחיוך ובמאור פנים. חבריו תיארו אותו כ"איזון המושלם", כזה שידע להתייחס רק למה שחשוב, אבל אז לתת לזה את כל תשומת הלב הנדרשת. הוא היה הכתף הרצינית כשצריך, אבל ידע להשחיל את הבדיחה הקטנה בדיוק בזמן, להפיג מתח, להרגיע. "לידו גם אנשים כמונו הפכו לשלווים", כתבו חבריו, "הוא ידע להרגיע אותנו, איזון מושלם. הוא התווה את חייו בין קודש לחול בצורה הכי מדויקת שאפשר". איתן תכנן את עתידו בקריית שמונה, מקום שבו ראה את עצמו משתקע, מגדל ילדים בשמחה, ממשיך לשלב תורה ועבודה. הוא חלם להקים את "אורייתק", מיזם שישלב באופן מופלא בין עולם התורה לעולם ההייטק, ראייה חדשנית ופורצת דרך לאדם צעיר כל כך. וכשגיסותיו שאלו אותו בעדינות "ומה עם אישה?", הוא ענה בחיוך ש"בפורים אתחיל לחשוב על זה". הכל היה מתוכנן, בנוי לתלפיות, עתיד שלם ועשיר נפרש לפניו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, השעה שש וחצי בבוקר, נשמעה בישיבה בקריית שמונה, כמו בכל רחבי ישראל, אזעקת טילים מחרידה. איתן חגג את שמחת תורה עם חבריו בישיבה, אחוזים בשמחה של סיום מחזור לימוד התורה. השירה והריקודים מילאו את האוויר, אך לפתע, נשברו הכלים. הטלפונים רעדו, הודעות וואטסאפ החלו לזרום, ועד מהרה התברר גודל האסון: ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות כיסה את השמיים, ובחסותו, חדרו אלפי מחבלים יבשתית, ימית ואווירית, ופתחו במסע רצחני ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים, נתיבות, ובמסיבות טבע תמימות. מאות חיילים, שוטרים ואזרחים נפלו בקרב, ואלפים נרצחו, נפצעו ונחטפו. מלחמת "חרבות ברזל" החלה. איתן וחבריו לישיבה, כלוחמי מילואים וסדיר ביחידות קרביות, ידעו מיד את המוטל עליהם. השמחה נגוזה, הריקודים פסקו, ובמקום המנגינות של שמחת תורה, נשמעו קולות של אזעקות וקריאות דחופות. הם מיהרו לבסיס של סיירת גבעתי במשמר הנגב. שם, באווירה מתוחה ועמוסה, החלו באימונים אינטנסיבי לקראת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה.

באותם רגעים של אי ודאות ודאגה עמוקה, בתוך קבוצת הווטסאפ של הצוות, כתב איתן ביום השבעה באוקטובר 2023, מילים ששיקפו את רוחו ואת מנהיגותו השקטה: "באופן כללי לראות כל הזמן את מספר ההרוגים עולה לא יעזור לאף אחד. אנחנו צריכים להתמקד במשימה שלנו. יש זמן פנוי – לכו לישון או תרעננו זיכרון על הנמ"ר או תתאמנו קצת על לתפעל נשק. עם ישראל חי וקיים ואנחנו מאמינים שהקב"ה עושה הכול לטובה ואנחנו ננצח". אלה לא היו מילים של ייאוש, אלא של מיקוד, של אמונה בלתי מעורערת, של קריאה לפעולה מתוך שקט פנימי ועוצמה. הוא לא הסתכל על ההרס, אלא על הדרך קדימה, על המשימה. כלוחם בסיירת גבעתי, איתן נכנס עם ראשוני החיילים לרצועת עזה בתחילת התמרון הקרקעי, אל תוך הלא נודע. הוא נלחם בגבורה במשך שלושה שבועות כמפקד על הנמ"ר שלו, נושא באחריות כבדה על חיי אדם ועל הצלחת המשימה. חברו נתן שלחם לצדו סיפר בפשטות אך בעוצמה, ש"היה נעול על המשימה". בתוך הרעש הבלתי פוסק של הקרבות, האבק שעלה מכל עבר, הריחות החריפים של עשן ואבק שריפה, איתן שמר על קור רוח, על בהירות מחשבתית, ועל מחויבות עמוקה. הוא ניווט את הנמ"ר שלו, קיבל החלטות קריטיות תחת אש, והוביל את חייליו בביטחון ובמקצועיות.

באחת ההפוגות הקצרות, יצא איתן לחופשה של ארבעים ושמונה שעות מעזה. הבית הירושלמי קיבל אותו בזרועות פתוחות, אך המתח היה באוויר. בשיחה עם אימו, שירה, הוא ביטא את עומק תחושת השליחות שלו, מילים שחרטו עמוק בלב כל מי ששמע אותן: "זו זכות ללכת ולהילחם את מלחמת עם ישראל. אני זכיתי שאני בדור הזה שיכול לעשות את זה". שבוע לפני שנפל, באותה הפוגה קצרה, הוא אמר למשפחתו: "אנחנו חזקים וגם אם מישהו מת, אנחנו מרימים את הראש, וממשיכים עד שננצח". אלה לא היו מילים של חוסר זהירות, אלא של הבנה עמוקה של גודל המשימה, של המחיר שהיא גובה, ושל הנחישות הבלתי מתפשרת לנצח, גם מתוך אובדן. הוא לא היה פטפטן, אלא חד וממוקד כשדיבר, וקירבתו למשפחה הייתה ניכרת בכל מילה ובכל מבט. הוא היה ערכי, בעל מידות מיוחדות, רגיש וקשוב לסובבים אותו. הוא ידע שהמלחמה הזו היא מלחמת קיום, והוא חש זכות עמוקה להיות חלק ממנה, להגן על ביתו ועל עמו.

ביום ז' בכסלו תשפ"ד, העשרים בנובמבר 2023, נלחם איתן בגבורה במהלך כיבוש ג'באליה שבצפון רצועת עזה. הקרב היה קשה, מורכב ומסוכן. בתוך המהומה, כשהוא מפקד על הנמ"ר שלו, כשראשו מחוץ לכלי כדי לכוון ולהבין טוב יותר את שדה הקרב, פגע בו צלף אויב. הפגיעה הייתה ישירה לראשו, והוא איבד את ההכרה באופן מיידי. צוותו מיהר להעניק לו טיפול ראשוני בשטח ופינה אותו במהירות. הוא הוטס לבית החולים "בלינסון" בפתח תקווה, אך שם, לאחר מאמצים כבירים של הצוות הרפואי, נקבע מותו. סמל איתן דישון, בן עשרים ואחת בלבד במותו, נפל בקרב. ההודעה על נפילתו הכתה במשפחתו ובחבריו כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שבה נולד וגדל, כשהוא מותיר אחריו הורים כואבים, שירה ודורי, וארבעה אחים – ירון, רועי, דביר ונוה – שאיבדו את עמוד התווך, את האח הבכור והאהוב. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסמל לסמל ראשון, כאות הוקרה על גבורתו ומסירותו.

בין חפציו של איתן שנמצאו לאחר נפילתו, היה ספר הגמרא שלו, מוכתם בדמו. זו הייתה תמונה חזקה, כואבת וסמלית מאין כמותה למי שהיה איתן – הלוחם שמחזיק את ספר התורה. אימו סיפרה בדמעות: "זו הייתה תמונה כל כך חזקה וכל כך סמלית למי שהוא היה". המפקד שלו, אדם שלא היה דתי, סיפר למשפחה בהתרגשות: "הוא פתח בית מקדש בתוך הנמ"ר". זו הייתה עדות חיה ונושמת לאופן שבו איתן שילב את עולם התורה ואת עולם המעשה, את הקודש ואת החול, והפך את חייו, ואפילו את כלי המלחמה שלו, למקום של משמעות ועומק. משפחתו, מתוך עוצמה בלתי נתפסת, בחרה להמשיך את דרך החסד והנתינה שלו. הם תרמו את קרניות עיניו, את מסתמי ליבו וחלקים מעורו, כדי להעניק חיים לאחרים. אחיו דביר, במילים נוגעות ללב, אמר: "בזכות זה שתרמת איברים, אוכל לראות את העיניים שלך אצל מישהו אחר ולראות שאתה עדיין חי וקיים, רק בגוף אחר". זו הייתה תקומה בתוך האובדן, הדרך של איתן להמשיך ולהאיר את העולם.

אביו, דורי, ספד לו בכאב עמוק: "תודה בן שלי שהצלחת בשנה האחרונה לסחוף אותי ללמוד דף יומי. כל יום בשעות הערב טלפון מאיתן, לא מבזבז שנייה, 'יאללה אבא, לומדים'. לא סיימנו את המסכת. צר לי עליך בני אהובי". שיחות הלימוד היו רגעים יקרים של חיבור, של מסורת שעוברת מדור לדור, של אהבה שביטאה את עצמה בלימוד משותף. אימו, שירה, באזכרת השלושים לנפילתו, שפכה את ליבה במילים שנגעו בנשמה: "ידעתי שאתה צדיק, חכם, חברותי, טוב לב ומצחיק. אבל לא ידעתי עד כמה. גיבור שלי, כמה טוב השפעת בעולם, כמה אור הענקת... תכננת להשתקע בקריית שמונה, אמרת שזה מקום נפלא לגדל בו ילדים בשמחה. גם את האופק הכלכלי תכננת - להקים את 'אורייתק' - שילוב מופלא של תורה עם הייטק. ומה עם אישה? שאלו אותך הגיסות מסביב. ענית שבפורים תתחיל לחשוב על זה, הכול היה מתוכנן ובנוי לתלפיות… חיית אומנם מעט שנים אך אלו היו חיים מלאים, שמחים, משמעותיים וערכיים". היא סיכמה את דמותו: "מעולם לא התפארת בעצמך, תמיד חשבת איך אפשר לסייע ולייעל. תמיד היה לך מאור פנים וחיוך כובש - מקבל כל אחד בסבר פנים יפות. מעולם לא סירבת לענות בנחת ובהבנה על כל שאלה שנשאלת… עזבת את בית המדרש בלב שלם כדי לעזור לעם שלך. היתה לך עוצמה וודאות בדרך וידעת לרתום אחרים אחריך".

מורשתו של איתן דישון ז"ל ממשיכה לחיות ולהאיר בדרכים רבות. סרטים לזכרו, כמו "אהבת איתן" ותיאור רגעים מחייו, זמינים לצפייה ביוטיוב ובערוץ "הידברות", מנציחים את דמותו הייחודית. באתר להנצחת תורמי איברים של משרד הבריאות הוקם עמוד לזכרו, עדות נוספת למעשה הנתינה האחרון שלו. בגינה הקהילתית של המצפת בירושלים, ברחוב עולי הגרדום, ניטע כרם קהילתי של גפני יין לזכרו, מקום של צמיחה, יופי וחיבור לאדמה. בשכונת נוף ציון בירושלים, שבה גדל, הוקם "מצפה איתן" – נקודת תצפית המשקיפה על ההרודיון ועל הר הבית, מקום שקט למחשבה ולהתבוננות, שבו אפשר לחוש את רוחו של איתן, הרואה למרחקים. גם ישיבת "נווה שמואל" באפרת, שבה למד, מנציחה את זכרו. ובית הכנסת בשכונת נוף ציון, הקהילה שבה צמח והתחנך, נקרא על שמו – "אור איתן", אור של תורה, של חסד, של ענווה וגבורה, אור שאינו כבה לעולם. איתן דישון, הילד החכם והצנוע מנוף ציון, הבחור ששילב תורה ועבודה, לימוד ונתינה, צבא וקהילה, השאיר אחריו חלל עצום, אך יחד עם זאת, מורשת שלמה של אנושיות, של ערכים ושל אמונה, מורשת שממשיכה להדהד ולתת כוח, סמל לתקומה וגאווה ישראלית.