אייל שומינוב

בכרמיאל, עיר ירוקה החבוקה בין הרי הגליל, נולד ביום קיץ של שנת 1999, בשלהי חודש יולי, ילד שנקרא אייל. ביתם של פלורה ואשר שומינוב היה בית חם, שבו צלילי צחוק ושיחות עמוקות התערבבו באוויר. אייל לא היה ילד יחיד, אלא חלק משלישייה: הוא היה הילד האמצעי, בין עדן אחותו הבכורה, שדאגה לו ועמדה לצידו, לבין ניב אחיו הצעיר, שאיתו חלק סודות ומשחקים. הבית בכרמיאל היה עבורו עולם ומלואו, מקום שבו נטוו קשרים חמים ועמוקים, שהלכו והתחזקו עם השנים. אייל הקפיד על "זמן איכות עם האחים", ביטוי שרשם בקפדנות ביומניו השבועיים, כאילו היה זה פגישה עסקית חשובה. הם בילו שעות ארוכות יחד, בנבכי מסדרונות הבאולינג המוארים באורות ניאון, כדור אחרי כדור מתגלגל ברעש עמום לעבר הפינים, או במסעדות השכונתיות, שם חלקו מנות וסיפורים, צוחקים ומשתפים בחוויות היום. רגעים אלה של קרבה משפחתית, של צחוק מתגלגל ושיחות של נפש אל נפש, הניחו את היסודות לאדם שהפך להיות – אדם של ערכים, של נאמנות ושל אהבה חסרת פשרות.

את שנותיו הראשונות העביר אייל בסמטאות השקטות של כרמיאל, בין מגרשי המשחקים בבתי הספר היסודיים, תחילה ב"האיריסים", שם ניכרה כבר אז סקרנותו הבלתי נלאית. הוא לא היה מסתפק בתשובה הראשונה, אלא היה חופר, שואל, מברר, עד שהבין את העניין לעומקו. בבית הספר התיכון "אורט פסגות", במגמת שיווק, התבלט אייל כמצטיין לימודים, לא רק בציוניו הגבוהים, אלא בדרך שבה ניגש לכל משימה. היה בו שילוב נדיר של אינטליגנציה חדה, יכולת ניתוח והפשטה יוצאת דופן, ורצון בלתי נדלה לצבור ידע ולהרחיב אופקים. המורים היו מציינים את יכולתו להוביל, לארגן, ולסדר, תכונות שהתבטאו בכל תחומי חייו, החל משולחן העבודה המאורגן בקפדנות ועד לפרויקטים הלימודיים המורכבים ביותר. הישגיו זיכו אותו בתואר "מצטיין פריפריה", הכרה שהבטיחה לו מלגת שכר לימוד לאוניברסיטה, פתח לכל עתיד שיבחר.

מעבר להישגים הלימודיים, אייל היה נער ערכי, בעל עקרונות מוסר מוצקים וחשיבה מעמיקה, שהתבטאה לא פעם בדיונים סוערים עם חבריו ומשפחתו. הוא לא נרתע משאלות קשות, אלא להפך, נמשך אליהן. אחד האירועים המכוננים בחייו היה המסע לפולין בכיתה י"ב. הליכה בין מחנות ההשמדה, המבנים האפורים, עדויות הניצולים, הותירו בו חותם עמוק. ביומן המסע שלו, בין שורות עמוסות רשמים ורגשות, כתב שאלה שרדפה אותו: "שואלים תמיד איפה היה אלוהים בשואה, ואני שאלתי, איפה היה האדם?". הייתה זו לא רק שאלה פילוסופית, אלא קריאת כיוון פנימית, התחייבות עמוקה שלו כאדם וכיהודי, לעולם לא להיות אדיש.

קבוצה של חברים טובים ליוותה את אייל מימי בית הספר היסודי, קשר שהיה ארוג מחברות אמתית ועמוקה. הם היו נפגשים בקביעות, משתפים בחוויות, צוחקים על בדיחות פנימיות שרק הם יבינו. חבריו תמיד הזכירו את חוש ההומור המיוחד שלו, ששילב שנינות ואינטליגנציה, את זיכרונו הנדיר שאפשר לו לשלוף פרטים וציטוטים מדהימים, ואת סקרנותו האינסופית, שהובילה אותו תמיד לחפש את הידע הבא. "תמיד היה עם ספר ביד", הם ציינו, תיאור שצבע את דמותו כנער צעיר וכאדם בוגר – תמיד לומד, תמיד קורא, תמיד מחפש להבין. כשלא היה שקוע בספר, היה אייל מוצא נחמה וביטוי במוזיקה. הוא ניגן בגיטרה, מיתרי העץ רוטטים תחת אצבעותיו, ואהב במיוחד שירים ישראליים. בנסיעות ארוכות, כשהנוף הגלילי חולף מבעד לחלון המכונית, היה מאזין לשיריהם של יהורם גאון, שלמה ארצי, אביב גפן ועידן רייכל, מילים ולחנים שהפכו לפסקול חייו.

עם סיום לימודיו בתיכון, כשהגיע זמנם של בני דורו להתחיל לתכנן את עתידם, אייל כבר ידע את דרכו. הוא לא חיפש קיצורי דרך או נתיבים קלים. הוא הצטרף לעמותת "אחריי!" בכרמיאל, מסגרת שנועדה להכין בני נוער לשירות קרבי משמעותי בצה"ל. שם, תחת שמש הקיץ הלוהטת וקור החורף המקפיא, פיתח את יכולות המנהיגות שלו, שיפר את כושרו הגופני באימונים מפרכים בשטח, ולמד את המשמעות של דבקות במטרה. הוא רץ עם משקולות, זחל בבוץ, ניווט בשדות ובחורשות, והרגיש כיצד גופו ונפשו מתחשלים לקראת האתגר הבא. ההכנה הזו לא הייתה רק פיזית, אלא גם מנטלית. היא לימדה אותו על עבודת צוות, על דחיפה עצמית מעבר לגבולות, ועל החשיבות של מנהיגות שנובעת מדוגמה אישית.

ב-21 בנובמבר 2017, ביום סגרירי וקר, התגייס אייל לצה"ל. בתחילה שאף ללכת בעקבות אביו, אשר שירת בחטיבת הצנחנים, אך הגורל, או אולי הצרכים המבצעיים, הובילו אותו לחטיבת "גבעתי". הרגע שבו קיבל את הכומתה הסגולה היה רגע של גאווה מהולה בתחושת אחריות כבדה. הוא היה לוחם, עם נשק ביד, חלק ממכונה גדולה שמטרתה להגן על המדינה. מהר מאוד התבלט אייל בקרב חבריו ומפקדיו. הוא עבר קורס מפקדי כיתות (מ"כים), שבמהלכו לא רק הצטיין, אלא נבחר ל"מצטיין מחלקתי" ובסיומו גם ל"מצטיין פלוגתי". זה לא היה רק עניין של ציונים, אלא של נוכחות, של מנהיגות טבעית, של יכולת לחבר את האנשים סביבו למטרה משותפת. במקביל, עבר קורס חובשים, וגם אותו סיים בהצטיינות, תעודה נוספת שהעידה על יכולותיו המגוונות ועל רצונו לשרת ולעזור בכל דרך אפשרית.

לאחר שסיים את קורס המ"כים, שירת כמפקד כיתת טירונים, שם הטביע את חותמו על דור חדש של לוחמים. הוא לימד אותם לא רק את יסודות הלחימה, אלא גם את הערכים שלפיהם יש לחיות ולהילחם. משם, הדרך לקורס קצינים הייתה טבעית. את שלב ההכשרה הראשון, המכונה לעיתים "שלב הבסיס", סיים אייל בהצטיינות יתרה, אך בשלב השני של הקורס, אירוע דרמטי שינה את מהלך חייו לרגע. במהלך אימון שגרתי, מעד אייל ונפל מגובה של ארבעה מטרים. הכאב היה חד ומיידי, ופגיעתו בגב התחתון הייתה קשה. הוא הובהל לטיפול רפואי, והרופאים, לנוכח חומרת הפציעה, קבעו כי אינו כשיר לאף תפקיד בצה"ל. עבור אייל, שכל חייו כיוון לפיקוד וללחימה, הייתה זו מכת ברק. אולם, מי שמכיר את אייל ידע שוויתור אינו חלק ממילון המונחים שלו. בנחישות בלתי מתפשרת, כמעט עקשנית, הוא סירב לקבל את רוע הגזירה. הוא עבר שיקום ארוך וכואב, פיזיותרפיה אינטנסיבית, התמודד עם כאבים יומיומיים, אך לא ביקש שום הקלה רפואית. הוא חזר לקורס הקצינים, צעד יחד עם חבריו, נשא את אותם משקלים, השלים את אותם מסעות, וסיים אותו בהצלחה מדהימה, הוכחה חותכת לכוח רצונו ולחוזקו הפנימי.

לאחר קורס הקצינים, שירת אייל כמפקד מחלקה בשלב האימון המתקדם, שהתקיים בבסיס אימון חטיבתי (בא"ח) "הר קרן" שבצפון-מערב הנגב, נופים צחיחים ורחבי ידיים שהיוו רקע לאימונים מפרכים. משם הועבר לשרת כמפקד מחלקה בפלוגה המבצעית בגדוד "צבר" (432), שם התקדם לתפקיד סגן מפקד הפלוגה. השטח המבצעי, המפגש עם האתגרים האמיתיים, רק חיזקו את יכולותיו. הוא למד להכיר את השטח, את האויב, ואת הפקודים שלו לעומק. לאחר שסיים בהצטיינות קורס מפקדי פלוגה, שירת כמפקד פלוגת טירונים בגדוד "צבר", ובהמשך, בתפקידו האחרון, כמפקד פלוגת חוד בגדוד "שקד" (424). בכל תפקידיו, זכה להערכה רבה ממפקדיו, שהבחינו בכישרונו הייחודי, ביכולותיו המקצועיות ובהיותו אדם מיוחד ויוצא דופן. הוא היה קצין שהיה לפני הכל אבא לחייליו, מפקד נערץ, אחראי ומקצועי, שהלוחמים אהבו והעריצו, סמכו עליו והלכו אחריו בעיניים עצומות.

במהלך שירותו הצבאי, אייל צבר שורה של הישגים ותעודות הוקרה. כששירת בגבול עזה, גזרה מתוחה ורגישה, נבחר ל"מצטיין תעסוקה מבצעית", תואר שהעיד על יכולתו לפעול ביעילות ובמקצועיות תחת לחץ. בתקופת שירותו ברמת הגולן, כשהגדוד ביצע תעסוקה מבצעית במרחב החרמון המושלג, קיבל "תעודת הוקרה על הובלת הפעילות המבצעית במרחב הגזרה", על יכולתו לנווט את חייליו בתנאי שטח קשים ומאתגרים. גולת הכותרת של פעילותו המבצעית הגיעה בתקופת שירותו בגזרת יהודה ושומרון. באחת הפעילויות המורכבות, מנע פיגוע משמעותי שתכננו מחבלים, בזכות חשיבה מהירה, תכנון מדוקדק וביצוע מושלם של הכוחות תחת פיקודו. לאחר מכן, אף סיפר בתקשורת על פעילות הגדוד באזור שכם. "צריך לזכור את כל הפיגועים שלא קרו, וזה בזכות פעילות צה"ל בשטח", אמר אז, בקול רגוע אך נחוש. "כל לילה אנחנו עושים פעילות התקפית ומסכלים הרבה מאוד מחבלים, וזה מה שאמור להביא את הביטחון". דבריו שיקפו את תפיסתו העמוקה, לפיה הביטחון אינו מובן מאליו, אלא תוצר של עבודה קשה, נחישות ומקצועיות יומיומית.

אייל שילב בחייו באופן מופלא בין "סייפא וספרא", בין החרב לספר. הוא היה לוחם עז נפש, מפקד ערכי, אך גם איש רוח עמוק, שחיפש תמיד את הידע וההבנה. עולמו הפנימי היה עשיר ומגוון: הוא גילה עניין רב בפילוסופיה, מורשת ישראל, ציונות, היסטוריה ובייחוד השואה שהותירה בו חותם עמוק, משפטים, כלכלה, תורה וגמרא, ועוד. יומניו האישיים, שנמצאו לאחר נפילתו, היוו עדות אילמת לכך: רשימה של למעלה ממאתיים ספרים בתחומים אלה, שקרא בהתמדה ובמסירות, גם בתוך המסגרת הצבאית העמוסה והתובענית. הוא לא קרא סתם, אלא באופן שיטתי ומושכל. בכל ספר ציין לעצמו דגשים מרכזיים, כדי לבנות את עולמות התוכן שלו, כתב תקצירים מכל מה שלמד, ואף חזר וקרא בתקצירים כדי להפנים אותם. שינה ארבע שעות בלבד בלילה, כדי להספיק לקרוא וללמוד, דוגמה לדבקות במטרה ולרצון בלתי מתפשר להיות "הגרסה המשופרת של עצמו", כפי שנהג לומר. הוא לא שמר את הידע הזה לעצמו: נהג לחלק ספרים לפקודיו, על מנהיגות, על ארץ ישראל ועל השואה, כולל הדגשה ברורה: "תלמד ותלמד את זכר השואה, זו חובה לאומית ומוסרית". גם להוריו אמר, בקולו המיוחד, "תקראו ספרים ותהיו גרסה טובה יותר של עצמכם כל יום מחדש".

הידע הרב שרכש, והכלים שאימץ ופיתח, תרמו לו רבות בקבלת החלטות מקצועיות ואישיות, והעניקו לו פרספקטיבה רחבה וראייה מפוכחת. הוא לא רק יישם את הידע הזה על עצמו, אלא השתמש בו כדי להשפיע לטובה על חיילים בפלוגה שעמדו בצומת דרכים ושיתפו אותו בהתלבטויותיהם. הוא שימש להם מורה דרך, לא רק במובן הצבאי, אלא גם במובן האישי. דחף, קידם ועודד, מראה להם את הדרך קדימה. כפי שהתגבר בעצמו על קשיים רבים מבלי להתלונן, כך גם חינך את פקודיו. נהג לעודד את חייליו כשהתקשו, ואמר להם באותנטיות: "לכולם קשה, גם למג"ד קשה, כל אחד קשה לו משהו אחר. גיבור הוא אחד שקשה לו והוא יודע להתמודד!". הוא היה מנהיג שהקפיד לתת דוגמה אישית בכל צעד ושעל, לטפח את המוטיבציה של חייליו ולבנות את חוסנם הנפשי. נהג גם לספר להם על פציעתו הקשה וכיצד התמודד איתה, לא כדי לרחם על עצמו, אלא כדי להראות שגם מקשיים קמים ומתחזקים. "שימשת עבורי ועבור כל החברים אוזן קשבת, כתף תומכת, והכי חשוב – דמות אבהית מכילה ואוהבת", כתב אחד מפקודיו לאחר נפילתו, עדות מרגשת לאימפקט העמוק שהיה לו על חייהם.

אייל היטיב להעביר מסרים במילים, לומר דברי משמעות שנותרו חקוקים בלב. לאחר נפילתו בקרב, נמצאו בכתביו ובסיפורי פקודיו אמירות מעוררות השראה, שהעידו על עולמו הפנימי העשיר ועל תפיסת עולמו המגובשת. "איזה מן חיים אלה שהכול אצלך שגרתי תמיד", אמר פעם, "אין זמנים שאתה נלחם עבור איזה משהו, גם אם לא נלחם בקרב, אבל נלחם בעבור איזה ערך בדרך כלשהי." הוא דיבר על חשיבות המאבק, גם אם הוא פנימי ואישי, ועל חשיבותם של ערכים. "נלחמים על הבית!" הייתה אמירה שחזרה ונשנתה בפיו, לא רק בהקשר הצבאי, אלא בהקשר הרחב של הגנה על הקיים. הוא האמין בהכנה מתמדת: "מתכוננים, כאילו יש מחר מלחמה!", וראה בשגרה לא רק רצף ימים חסר אירועים, אלא "תבנית של חירום", קרי, רצף של הזדמנויות להתכונן לרגע האמת. הוא הדגיש את חשיבות התקשורת: "אנחנו צריכים תקשורת טובה בין החוליות, כשיש תקשורת בעיות נפתרות, גם בזוגיות וגם בקרב!". אייל לא התעניין באורך החיים, אלא בתוכנם: "לא חשוב מה הוא אורך החיים, חשוב התוכן בחיים." הוא גם דיבר על הרגלים: "הגמול להרגל טוב זה בעתיד, הגמול להרגל רע זה בהווה." תמיד קרא לראות את התמונה הגדולה: "להסתכל על הכול בגדול! להבין שאנחנו משמעותיים גם בדברים הקטנים." ומעל לכל, האמין בכוחה של ההערכה: "אנשים לא צריכים כלום, חוץ מהערכה!". הוא נהג לצטט גמרא על עבודה זרה, שמספרת על ר' חנניה בן תרדיון שהיה מ"הרוגי מלכות": "'גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר'. כלומר גם אם נשרוף את הגוף, הרעיון יהיה באוויר ולא יישרף. גם אם אנשים ימותו, האותיות – הרוח תישאר." הייתה זו אמירה עמוקה, שעיצבה את תפיסתו על הקשר בין הגוף, הרוח והמורשת. במגינים שחילק לחייליו, נהג לברך: "תנצח כל משימה שיתנו לך בעוז ובענווה!", שילוב נדיר של חוזק וענווה שאפיין אותו כל כך.

ואז הגיע אותו בוקר, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר, ושקט מתוח שרר באוויר של כרמיאל. פתאום, קולות האזעקה החרידו את השקט, מבשרים על מתקפת פתע אדירה. הטלוויזיה והרדיו שידרו דיווחים מבולבלים, הטלפון רטט ללא הרף עם הודעות ווטסאפ בהולות. אלפי מחבלים מארגון הטרור חמאס חדרו לישראל – יבשתית, ימית ואווירית – בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, ועל בסיסי צה"ל. תוך שעות ספורות, נרצחו מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות נחטפו, ובתים רבים נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. בוקר זה סימן את תחילתה של מלחמה.

אייל, שהיה בחופשה ושהה בביתו שבכרמיאל, לא היסס לרגע. למרות שהיה אחראי על גזרת טלמונים ליד רמלה, ליבו וצו מצפונו משכו אותו דרומה, אל התופת. הוא קפץ למכוניתו, תדלק בחופזה, ודהר בכבישים שהלכו והתמלאו בכאוס. המראות שנגלו לעיניו בדרך, של מכוניות שרופות וגופות מוטלות, היו קשים מנשוא, אך רק חיזקו את נחישותו. הוא הגיע לאזור עוטף עזה, וכבר בכניסה לקיבוץ כיסופים נתקל במחבלים. בלי לחשוב פעמיים, נכנס לקרב פנים אל פנים, קליעים שרקו מעל ראשו, רימונים התפוצצו. הוא נפצע מקליע בידו, ורסיסי רימון פגעו ברגלו. הדם זרם, הכאב היה עז, אך אייל לא עצר. הוא שלף את ערכת החובש האישית, חבש את עצמו במהירות ובמקצועיות, והמשיך להילחם. כשהצליח לפנות את חבריו הפצועים לבית החולים, קיבל שם טיפול רפואי, אך סירב בתוקף להתאשפז. הוא לא יכול היה להישאר מאחור כשחבריו נלחמים. הוא נסע שוב דרומה, אל לב הקרבות, כדי להמשיך להגן על הבית.

בסוף אוקטובר 2023, כשארץ ישראל כולה התכוננה לכניסה הקרקעית לרצועת עזה, כינס אייל את חיילי הפלוגה שעליה פיקד. פניהם היו מתוחים, החשש ריחף באוויר, אך מבטו של אייל היה נחוש. הוא עמד מולם, קצין צעיר אך מלא עוצמה וסמכות, ודיבר בקול שקט וברור, אך מלא אמונה: "העם נמצא במצב חירום. זה הזמן לשים את האישי בצד ואת הלאומי במרכז! לנו יש משימה הכי חשובה – לנצח את האויב. אין זכות גדולה יותר מלהביא נחת ורווחה לעם שלנו. מכאן נצא חזקים יותר, גם אנחנו וגם העם כולו. זאת שליחות לאומית, ואנחנו נכנסים לדפי ההיסטוריה. זה עכשיו אנחנו, הדור שלנו. כשקשה, תחשבו למי קשה יותר. כשמפחיד, לאטום את הלב. אנחנו יותר חזקים מהם! זו מלחמה הכי צודקת שיש! אנחנו נלחמים על האמת, על החיים, על חטופים וילדים שצריכים לחזור הביתה. להסתכל על הכול בגדול! להבין שאנחנו משמעותיים גם בדברים הקטנים. זה הדבר הכי משמעותי שאתם יכולים לעשות בגיל הזה!". דבריו חלחלו עמוק לליבות החיילים, נטעו בהם כוח ואמונה, והפכו אותם מפחדים לנחושים.

בדצמבר 2023, בעיצומם של הקרבות העזים בתוך רצועת עזה, מצאו עצמם אייל וחייליו בכיכר פלסטין בעיר עזה. היה זה ערב הנר הראשון של חנוכה, ובאמצע ההרס והחורבן, החליט אייל להדליק חנוכייה קטנה. האור הקטן הבהב בחשכה, סמל לתקווה ואמונה. הוא כינס את הפלוגה סביבו, ואמר להם, קולו נשמע מעל רעש המנועים והיריות המרוחקות: "זו זכות להיות אלה שמרימים את הכבוד והגאווה הלאומית. למכבים לקח שלושים שנה למרד, ואנחנו רק שישים יום בפנים. כשמדברים על 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', כדאי להסתכל בראייה היסטורית – שבמשך אלפיים שנה מדליקים חנוכיות, והרוח ממשיכה לפעום. אנחנו לא הסיפור כאן". הוא לא דיבר על עצמו או על חבריו, אלא על המשכיות, על מורשת, על עם שלם ששרד אלפי שנים של רדיפות.

כששאלו אותו על שלומו במלחמה, תשובתו הייתה תמיד זהה, חדה וברורה: "שלומי כשלום עמי!". לא היה בו רגע של פקפוק, של התלבטות אישית. הוא היה חדור מטרה, והיה ברור לו לחלוטין שאייל הפרטי, על כל חשבונותיו ורצונותיו, נדחק הצידה. "אין יותר אייל שומינוב!", אמר, "אייל שומינוב – עם כל החשבונות הפרטיים שלו – לא קיים עכשיו! אני עכשיו חלק מהעם שלי, העם כולו נמצא במצב חירום, והדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו זה להילחם עבור העם שלי! רק עם סוף הלחימה, לאחר הניצחון בקרב, 'אייל שומינוב' יחזור." הייתה זו הצהרה דרמטית, שהעידה על מסירות מוחלטת, על הבנה עמוקה של גודל השעה ועל ויתור עצמי מוחלט למען הכלל. במכתב שהשאיר למשפחתו, מילים שקודדו את תמצית אמונתו, כתב: "אני מאוד גאה ליפול בעד המדינה האהובה שלנו, אם אין ערך על מה לתת את החיים, לחיים עצמם אין ערך!".

בארבעת החודשים שבהם לחם אייל במחבלי חמאס בתוך רצועת עזה, כמו בכל תקופת שירותו כמפקד, הוא פיקד על חייליו בנחישות, באחריות וביוזמה. הוא ניהל את הקרבות בחשיבה אסטרטגית, ודאג לשמור בקפדנות על נוהלי בטיחות קפדניים, אשר הצילו את חיי פקודיו פעמים רבות. הוא היה מפקד נערץ, חכם ומקצועי, שהוביל את פלוגתו בעוז, בגבורה, אך תמיד בשקט ובענווה. אימו, פלורה, זוכרת את שיחותיהם, את הדאגה שקיננה בליבה, ואת תשובותיו המרגיעות: "בארבעת החודשים האלה לא היה לך אף פצוע", היא ספדה לו בכאב, "אמרת לי, 'אנחנו מתכננים כל צעד ולומדים ומפיקים לקחים'. הגנת בגופך על חייליך, כי אמרת שאף חייל לא ייהרג." אייל היה אמור להשתחרר מצה"ל בינואר 2024, עם סיום שירותו הצבאי הסדיר, אך המלחמה שינתה את כל התוכניות. הוא לא יכול היה לדמיין לעצמו להשאיר את חייליו מאחור, באמצע לחימה כה קשה וצודקת. "זה לא מוסרי להשתחרר עכשיו, לא באמצע מלחמה", אמר לאימו, "כל מפקדי הפלוגות פצועים והצבא צריך אותי, החיילים שלי צריכים אותי. זו המלחמה הכי צודקת שיש. נילחם עד הניצחון ונחזיר את כל השבויים." הוא נשאר.

לקראת סוף פברואר 2024, בעיצומה של פשיטה על שכונת זייתון שבעיר עזה, בצפון הרצועה, נהרג אייל. מטען חבלה שהונח על ידי מחבלים התפוצץ, וגדע באחת את חייו של קצין צעיר ומבטיח. סרן אייל שומינוב נפל בקרב ביום ט"ו באדר א' תשפ"ד, 24 בפברואר 2024, והוא בן עשרים וארבע בלבד. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכרמיאל, העיר שבה גדל ואותה אהב כל כך. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, פלורה ואשר, אחות בכורה, עדן, ואח צעיר, ניב, כשעולמם מתהפך ברגע אחד. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסרן לרב-סרן, הכרה נוספת בגבורתו ובמקצועיותו.

במסע ההלוויה, תחת שמיים אפורים ובליווי אלפי בני אדם, נשמעו הספדים קורעי לב. אימו, פלורה, עמדה לצד קברו הטרי, קולה רועד מכאב אך מלא גאווה: "אייל, ילד יפה שלי, מאור עיניי, כיבית לי את האור. כיבית את כל האורות בבית. ברגע אחד הכנסת אותנו לחושך. זה כמעט נגמר. היית אמור להשתחרר בינואר, ואמרת שזה לא מוסרי להשתחרר עכשיו, לא באמצע מלחמה. אמרת לי, 'כל מפקדי הפלוגות פצועים והצבא צריך אותי, החיילים שלי צריכים אותי. זו המלחמה הכי צודקת שיש. נילחם עד הניצחון ונחזיר את כל השבויים'. בארבעת החודשים האלה לא היה לך אף פצוע. אמרת לי, 'אנחנו מתכננים כל צעד ולומדים ומפיקים לקחים'. הגנת בגופך על חייליך, כי אמרת שאף חייל לא ייהרג. עמדת במשימה שלך, ילד שלי, אף חייל לא נהרג, אתה הראשון מהפלוגה שלך. עמדת בהבטחות שלך. תנוח, ילד שלי. תנוח, אהוב שלי. תנוח, גיבור שלי".

רוי, חבר נפש ותיק, עמד שם, פניו חרושי כאב: "חבר נפש שלי, הימים הולכים ונעשים קשים יותר. כל יום החור בלב הולך וגדל. כמו דקירות בחזה שרק מי שקרוב אליך יבין. אין יום שאתה לא עובר לי בראש. מתגעגע אליך כל כך. הלוואי והיית פה". ניר, חבר נוסף, הוסיף: "שומינוב, הבחור הכי מיוחד שהכרתי. גבר אמיתי עם ערכים טובים. ציוני שנתן את נשמתו למדינה והגן על חייליו בגופו. שומי היקר, חיית כגיבור ונהרגת כגיבור. למדתי ממך המון. אוהב, מעריך ומודה לך על הכול. נוח שם למעלה".

פקודיו, אלה שראו בו דמות אב, שיתפו בזיכרונות. מרום כתב: "היית איש צבא גדול, אבל לא רצית בזה. היית מחויב לעמך, לארצך ולמולדתך. דיברת איתי על יציאה לקורס מ"כים, ואמרתי לך שאני לא איש צבא ואין לי מה לתרום, כי אני גם לא אוהב את כל עניין הלחימה. ואז אמרת לי משהו מדהים שלא חשבתי לעולם שאשמע ממ"פ: 'מה אתה חושב, שאני אוהב להיות פה? אני פה כי צריך אותי. אף אחד לא שואל אותך אם לצאת לקורס מ"כים או לא. אתה לא הסיפור פה בכלל'". אוראל, פקוד מפלוגה "מבצעית" בגדוד "צבר", הוסיף: "תמיד אמרנו שאתה מכונה בלתי ניתנת לעצירה, אחד מהאנשים האלה שמוצלחים בכל דבר. היה לכולם ברור שתהיה פוליטיקאי או איזה איש עסקים מצליח אם היית מרשה לעצמך להשתחרר מהמערכת. אבל לא הרשית לעצמך, גם אחרי שנפצעת בסבב הראשון. הבית היה חשוב לך יותר מכול. אוהב אותך ומתגעגע, אח יקר". ומיכל, אם של פקוד, ביטאה את הכאב של משפחות החיילים: "אין אותיות בשפה העברית שיכולות לחבר את הכאב שיש לי בגוף ובנשמה עכשיו. מפקד הפלוגה העילוי, הנשמה, המקצוען, האבא והאימא של הפלוגה, נהרג. זה פשוט בלתי נתפס." גם חיים, מחנכו מהתיכון, היה בהלם: "אנחנו בהלם. עם ישראל איבד את אחד הלוחמים היקרים שלו. אייל היה אחד שלא מוותר. הייתי מאחל לכל מחנך תלמיד כזה עם ערכים וכבוד. גם כתלמיד תמיד השתדל ועשה כל מאמץ כדי להצליח. ברור שגם בצבא היה כל כולו למען המדינה".

אייל שומינוב ז"ל השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של גבורה, של למידה, של מנהיגות ערכית ושל אהבת אדם ומדינה. חייו הקצרים, שנגדעו באיבם, היו מלאים בתוכן, בעשייה ובמשמעות עמוקה. הוא לא נלחם רק בנשק, אלא גם ברוחו, באמונתו ובדוגמה האישית שהיווה. זכרו ודמותו ממשיכים לחיות בלבבות הוריו, אחיו, חבריו, ובעיקר – בלבבות חייליו, שעבורם היה מפקד, מנטור, ואבא. הוא היה "שומינוב" – השם שהפך לסמל. לזכרו הוקם אתר אינטרנט, www.eyal-shuminov.com, ובו סיפור חייו באומר ובתמונות, הספדים ופירוט של פעולות הנצחה שנעשו בארץ ובעולם, כדי להבטיח שהרוח של אייל תמשיך לפעום, שהאותיות לא יישרפו, ושהמורשת שלו תלווה את דורות העתיד. מורשתו היא תזכורת מתמדת לחובה לאומית ומוסרית, לחשיבות של לחימה על ערכים, ועל כך שגם בדברים הקטנים, אנחנו משמעותיים. זכרו של רב-סרן אייל שומינוב ימשיך להיות מגדלור של אומץ, מסירות ואהבה, חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל.