אייל מבורך טויטו

במושב העובדים הציוני-דתי בית גמליאל, על גבעה ירוקה ורחבת ידיים שנושקת לשדות חרושים בזהירות ולמטעים שניטעו בעמל רב, נולד ביום ח' בתשרי תשס"ב, 25 בספטמבר 2001, אייל מבורך טויטו. הוא היה הבן השלישי לשירי חיה ומרדכי, אח צעיר לנתאי ולאיתמר, ולימים אח בוגר ללוטם, יועד וזוהר – ילד שנולד אל תוך משפחה חמה, שורשית ומלאת אמונה, בבית שהיה פתוח תמיד, שמעוצבת רוח "תורה ועבודה" חלחלה לכל פינה בו. אייל היה הראשון מבין ילדי המשפחה שנולד במושב עצמו, עובדה קטנה שאולי סימלה כבר אז את החיבור העמוק שלו למקום, לאדמה, לקהילה. מיום היוולדו, נשמו הוריו את ריח ילדותו המתוקה, והם תיארו אותו כ"ילד של אור", ילד שמילא את החלל באור גדול, בחיוך שובה לב שסירב לדעוך, במבטים חודרים ורכים בעת ובעונה אחת, במילים טובות שהיו תמיד מוכנות לצאת מפיו. הוא היה, כך אמרה אמו, "ילד מזן נדיר", כזה שנוכחותו לבדה יצרה סביבו מעגל של חום ואהבה, והוא ינק את אהבת האדם, את החיבור הבלתי מתפשר לעם ואת המסירות למולדת, שהיוו את אבני היסוד של בית הוריו.

את ראשית חינוכו קיבל אייל בתוך גבולות המושב הקטן, במעגלים הקרובים והמוכרים של הגן ופעילויות הילדים, שם למד את משחקי החצר ואת שפת הידידות הראשונה. הוא עלה לכיתה א' בבית הספר האזורי שבקיבוץ יבנה, כשהתיק החדש על גבו והציפייה בעיניו הגדולות. אך דרכו החינוכית קיבלה תפנית מפתיעה כשהיה בכיתה ב', כאשר המשפחה כולה יצאה לשליחות באוקלנד שבמדינת קליפורניה, ארצות הברית. שלוש שנים שלמות שהה שם, מנותק מהנוף המוכר של השדות והפרדסים, אל תוך המרחבים העירוניים של אמריקה, שם למד בבתי ספר מקומיים והכיר תרבות שונה בתכלית. בתקופה זו, רחוק כל כך מהבית, ארעה טרגדיה משפחתית שנגעה עמוק בנפשו הרכה – סבו מבורך, שעל שמו קיבל אייל את שמו השני, נפטר. האובדן הזה, כשהוא רחוק כל כך, הטביע בו חותם של געגוע וכבוד למורשת שקיבל, למשמעות שמו שסימלה את הברכה ואת הזיכרון.

בתום תקופת השליחות המשפחתית, שבה נרכשו חוויות וזיכרונות יקרים מפז, חזר אייל עם משפחתו לארץ, אל הבית בבית גמליאל, אל השגרה הישראלית. הוא המשיך את לימודיו היסודיים בקיבוץ יבנה, שם התחבר מחדש עם חברים ותיקים ויצר קשרים חדשים, כשבתוכו כבר מקננת תערובת ייחודית של ישראליות שורשית ופתיחות לעולם הרחב שרכש באמריקה. עם סיום בית הספר היסודי, עבר אייל לישיבה התיכונית השש-שנתית "אמית עמיחי" שברחובות, תקופה שבה החל לעצב את אישיותו הבוגרת ואת דרכו בעולם. הוא בחר במגמות ערבית ותקשורת, בחירה ששיקפה את סקרנותו הטבעית ואת רצונו להבין עולמות שונים, לפרש מסרים ולגשר על פערים. אייל בלט לא רק בהישגיו הלימודיים המרשימים, אלא גם בכישוריו החברתיים יוצאי הדופן – הוא היה דמות מרכזית בשבט "מורשה" של תנועת הנוער "בני עקיבא", ולימים הפך למדריך נערץ, כזה שרבים ראו בו מורה דרך, לא רק בפעולות התנועה אלא גם בחיים עצמם. הוא ידע להקשיב, להכיל, להוביל בעדינות ובנחישות, תמיד עם חיוך ומילה טובה.

אבל מעבר לספסל הלימודים ולפעילות בתנועת הנוער, אהבתו לספורט תפסה חלק ניכר מזמנו וממהותו. אייל היה כדורסלן מוכשר, כזה ששדה המשחק היה עבורו זירה טבעית לבטא את כישרונותיו, את נחישותו ואת רוח הצוות שבו. הוא נודע כ"מלך השלשות", זריקות ארוכות ומדויקות שהיו מעידות על קור רוח ועל יכולת לקחת אחריות ברגעים קריטיים. במספר אליפויות של מועצה אזורית חבל יבנה, קטף אייל את התואר הנכסף, כשהוא מוביל את קבוצתו לניצחונות. עד כיתה ט' שיחק בקבוצת הכדורסל "אליצור חבל יבנה", שם נבנתה יסודותיו כשחקן. בכיתה י' עבר לשחק ב"אליצור יבנה", ולאחר מכן נמנה עם נבחרת בית הספר בכדורסל, כשהוא לובש את מדי הקבוצה בגאווה ומביא איתו את רוח הלחימה והשיתוף. כשהוא רץ על המגרש, הכדור בידיו, הוא הרגיש חופשי, חדור מטרה, חלק ממשהו גדול יותר. מעבר לכדורסל, אייל אהב גם לשחק כדורגל, לרוץ על הדשא הירוק וליצור מהלכים מבריקים, ולערוך עם חבריו טורנירים סוערים של טניס שולחן, שבמהלכם צחוק וקריאות התלהבות מילאו את האוויר. הרגעים האלה, של תחרות ידידותית, של מאמץ משותף ושל ניצחונות קטנים וגדולים, היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה.

שנות התיכון היו עבור אייל תקופה משמעותית ביותר, שבה עיצב את אישיותו ואת דרכו בעולם. בחדרו, על המדף עמוס הספרים, הייתה תערובת מרתקת של ישן וחדש, קודש וחול, ספרי הגות לצד ספרי מתח, ספרי קודש לצד ביוגרפיות. המדף הזה, כמעין מפה רוחנית, העיד על עושרו הפנימי, על פתיחותו למגוון עולמות תוכן, וביטא את סקרנותו העצומה להיכרות עם האחר, עם השונה, עם כל גווני הקיום האנושי. הוא הרבה לקרוא בספרים של הרב זקס, שהשפיעו על תפיסת עולמו הפתוחה והמכילה, וגם הספר "שמים שאין להם סוף", שנכתב על בניה שראל ז"ל שנפל בצוק איתן, היה ספר משמעותי עבורו. הוא שאב ממנו השראה, הבנה עמוקה של משמעות ההקרבה ושל החיבור העמוק לארץ. אייל היה מנהיג בלב ובנפש, אדם שמעולם לא התפשר על האמת הפנימית שלו ועל צו מצפונו. הוא ידע להוביל, לכוון, להשפיע, ואת הכול עשה בחיוך כובש, מתוך אהבה גדולה לאנשים סביבו וחתירה מתמדת לעשיית הטוב. חבריו, שהכירוהו מקרוב, סיפרו על חבר אמת, כזה שידע לתת עצה חכמה ומדויקת, והיה נכון להתייצב בכל עת כדי להגיש עזרה, גם על חשבון נוחיותו האישית. "אייל היה החבר הרגיש, הכן, האוהב, הישיר, המתווך," סיפר בניה, אחד מחבריו הקרובים, "בחבורה שלנו – ארבעה עקשנים ודעתנים, הוא היה הרגיש והמגשר, והכול בעדינות ובאהבה. ... את הטוב הגדול שיש במעגלים סביבו הוא זה ששתל והגדיל." הוא היה הלב הפועם של החבורה, זה שחיבר בין הקצוות, שראה את הטוב בכל אדם ושאף להצמיח אותו.

בכיתה י"א, במסגרת פרויקט מעורבות חברתית בבית הספר, אייל לא הסתפק במינימום הנדרש. הרצון שלו להשפיע ולתרום בעבע בו, והוא החזיר לפעילות והוציא לפועל, יחד עם חבריו, את "גמ"חליאל" – גמילות חסדים של הנוער בבית גמליאל, שנועדה לחלק מזון לנזקקים. הוא לא הסתפק ברעיונות, אלא הפך אותם למעשים, אסף תרומות, ארגן מתנדבים ודאג שהמזון יגיע למי שזקוק לו ביותר, בשיא הרגישות והכבוד. בעבודת הסיכום שהגיש בסוף כיתה י"ב, כתב אייל משפט שחשף את עומק תובנותיו: "אנו חיים בעצם בסוג של בועה, הרבה פעמים אנחנו שוכחים מה קורה מחוץ למושב. הפעילות בגמ"ח גרמה לי להיות מודע יותר לבעיות שיש בחברה." הוא הבין שמעבר לגבולות המושב המוגנים, ישנם עולמות של צורך ומצוקה, והוא רצה להושיט יד, לגעת, לשנות. ואומנם, הרצון של אייל להכיר את כל רובדי החברה הישראלית – והעם היהודי בכלל – בער בו בעצמה רבה. הוא לא רצה לחיות בבועה, אלא לחוות את מלוא מורכבותה ועושרה של החברה הישראלית.

בכיתה י"ב, כשהגיע זמן ההחלטות על השנה שלאחר מכן, התלבט אייל כיצד תיראה שנת הי"ג שלו – האם ללכת למכינה קדם-צבאית, שתכין אותו לשירות משמעותי בצה"ל, או להמשיך לישיבה, ולהעמיק את לימוד התורה. אך במקביל להתלבטויות אלו, הוא התמיין לתוכנית יוקרתית של הסוכנות היהודית, שבמסגרתה נוער יהודי יוצא לשליחות בתפוצות, במטרה לחזק את הקשר עם יהודי העולם. להפתעתו ושמחתו, הוא התקבל לשנת שירות בבולטימור, מרילנד, ארצות הברית. "אייל רצה לנסוע," סיפר מחנכו, הרב דובלין, שאייל הרבה להיוועץ בו ולהתייעץ איתו על צמתים חשובים בחייו, "ודווקא אני לא הייתי בעד. אמרתי לו, 'לפני שאתה הולך, בוא תתמלא קצת,' כלומר, תעמיק את לימודיך בארץ לפני שתצא לעולם הגדול." אבל אייל, נאמן לאמת הפנימית שלו, השיב בתקיפות אך ברכות: "אני נאמן לאמת שלי ולמקום שנמצא בתוכי, אני חושב שזה מה שאני צריך לעשות." והוא אכן הלך בדרכו, בדרך שבחר בה בקפידה. כמי שהאמין בחיבורים ובגשרים בין אנשים, הוא צוות למשלחת של חברים בעלי רקע שונה לחלוטין משלו, ויחד איתם יצא לדרך, לשליחות מרתקת ורבת אתגרים. הוא נחת באמריקה עם פניו המחייכות וליבו הפתוח, מוכן לגעת באנשים ולחוות עולם חדש. "אהבת מאוד את האנשים, את החוויות, את הקהילה," סיפר שגיא, חברו למשלחת, וצייר תמונה של אייל משתלב במהירות, מקרין חום ואהבה. "אהבת את הטיולים, והקסמת כל אמריקאי סורר שפגשת." במשך חצי שנה, בכל רגע, לא הפסיק לשאול איך אפשר לעזור, איך אפשר לתרום. "בתוך כל המרחק והקושי מצאנו אחד את השני," סיכם שגיא את עומק הקשרים שנוצרו ביניהם.

בתקופת שהותו בבולטימור, יצר אייל קשרים חזקים ואמיתיים עם הקהילה היהודית המקומית. הוא לא היה עוד שליח, אלא הפך לחלק בלתי נפרד מהמרקם הקהילתי. הוא יזם פרויקטים שונים שקשורים לאהבת ישראל, סיפר על ארץ ישראל, חבר צעירים ומבוגרים והצליח לגעת בלבבות רבים. הוא אומץ על ידי שתי משפחות מקומיות שפתחו בפניו את ביתן ואת ליבן, ואייל, בתמורה, פתח בפניהן את הלב, יצר קשר קרוב ומיוחד עם ילדיהן ושימש להם אח גדול, דמות לחיקוי, כזו שהם יכלו להביט בה בהערצה. "הוא היה מורה טבעי," סיפר ג'ייקוב בלומנפלד, אחד הילדים שהתחברו אליו, "וכבן לשני מורים אמר שגם הוא ירצה לעסוק בחינוך ובהוראה." נראה היה שאייל מצא את ייעודו, את הדרך שבה יוכל להשפיע ולתת מעצמו. אולם, שנת השירות בבולטימור נקטעה מוקדם מהמתוכנן, כשמגפת הקורונה החלה להשתולל ברחבי העולם ולאלצה אותו לשוב לארץ. הוא חזר עם מטען עשיר של חוויות, של קשרים ושל הבנה עמוקה יותר של יהדות התפוצות ושל מקומו שלו בעם היהודי. בחזרתו, לא נח לרגע. הוא התנדב במלוא המרץ בחלוקת מזון לנזקקים ובקניית תרופות לקשישים, ממשיך את דרכו כאיש חסד, כמי שרואה את האחר ומושיט לו יד. "קיבלתי ממנו שיעור לחיים על הנכונות להיות אמיתי עם עצמך וללכת עם האמת שלך עד הסוף," אמר מחנכו הרב דובלין, כשהוא מתאר את העוצמה והיושרה שאפיינו את אייל, "ועם זאת – למצוא את הענווה מול אחרים." אייל ידע לעמוד על עקרונותיו, אך תמיד בענווה, בהקשבה ובכבוד כלפי הזולת. את הזמן שנותר לו עד לגיוסו לצה"ל, החליט אייל להקדיש ללימודים, מתוך רחוץ לרוות צימאון רוחני. הוא הצטרף לישיבת ההסדר עתניאל, "בית ועד לתורה הר חברון" – אחת מהגדולות והמובילות שבישיבות הציונות הדתית. בתקופת לימודיו שם, פרח אייל, העמיק את לימודיו, הרבה לטייל בשבילי הארץ, מהנגב ועד הגליל, וחש חיבור עמוק לחברים ולתכנים הנלמדים, סופג את רוח המקום ואת עוצמתה של האדמה.

לכל אורך שנות התבגרותו, ראה עצמו אייל כאיש צבא, כמי שייעודו הוא להגן על עמו וארצו. הוא כיוון עצמו לפיקוד, לא הסתפק בתפקיד של חייל פשוט. הוא ויתר על גיבושי הסיירות המובחרות, אף שהיה יכול להתקבל אליהן בקלות, מתוך תפיסה שהשירות בגדודים, בלב הפועם של הלחימה הרגלית, הוא אידיאל, שם יוכל להשפיע בצורה המשמעותית ביותר. הוא שב והצהיר על רצונו להיות מפקד בצנחנים, במקום שבו יוכל לתרום הכי הרבה, להתקדם ולהיות דמות מובילה. עם גיוסו לצה"ל, במחזור נובמבר 2020, הוצב בחיל הרגלים והחל את מסלול הכשרת הלוחם בגדוד 202, גדוד "צפע" של חטיבת הצנחנים, יחידה ששמה הולך לפניה. כבר במהרה זיהו מפקדיו את יכולותיו יוצאות הדופן, התרשמו מתפקודו המצוין, מנחישותו הבלתי מתפשרת ומכישורי המנהיגות הטבעיים שלו. הם לא היססו ושלחו אותו לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) ב"הקצאה 0" – ההקצאה המוקדמת ביותר במסלול הצבאי לקורס פיקודי, המיועדת רק למצטיינים שבמצטיינים. זה היה צעד ענק בדרכו למלא את חלומו.

אך דרכו לפיקוד לא הייתה חפה מקשיים. בהמשך, יצא לקורס המכין לקורס קצינים, אך משהודח ממנו, החליט לחזור לצוותו המקורי, ולצאת עימו לתעסוקה מבצעית. "זה היה מאוד מאתגר עבורו 'לחזור אחורה' ולהיות שוב חייל פשוט בתוך צוות," סיפרו הוריו, כשהם מתארים את הקושי הנפשי שבמעבר מפסגת הפיקוד חזרה לשורות הלוחמים. אך אייל, שאישיותו עוצבה מברזל ומאמונה, קיבל את המצב בהכנעה ובענווה. וחבריו, שראו בו דמות משמעותית, קיבלו אותו בחיבוק גדול, קראו לו "מ"כ חבר" – כינוי שביטא את הערכתם העמוקה ליכולותיו הפיקודיות ולידידותו האמיתית. גם כחייל פשוט, אייל לא הפסיק לתרום. הוא קיבל תפקידים אחראיים בגדוד ומפעם לפעם צוות למשימות מיוחדות, שבהן באו לידי ביטוי כישרונותיו ויכולותיו המבצעיות. בכל תפקיד, קטן כגדול, אייל ראה שליחות והשקיע את כל כולו.

בעת חופשותיו מהצבא, מיצה אייל כל רגע ורגע. הוא לא בזבז זמן, אלא הקדיש אותו בקפידה למה שהיה חשוב לו באמת: למשפחתו האהובה, להוריו, לאחיו ולאחיותיו. הוא השתעשע עם אחיינו האהוב עברי, שיחק איתו, צחק איתו, ומילא את הבית בשמחה ובחום. הוא נפגש עם חבריו הקרובים, איתם חלק את חוויותיו וחלומותיו, שיתף והקשיב. בכל עת, בשירות ובוודאי בחופשה, הקפיד להקדיש עתים לתפילה, לשיחה עם בוראו, מקור הכוח וההשראה שלו. התפילה הייתה עבורו עוגן, רגע של התכנסות פנימית, שבו הוא שאב כוחות להמשיך בדרכו. בהמשך שירותו, מפקד הגדוד, שזיהה את הפוטנציאל העצום הטמון באייל, המליץ בחום כי יצא שוב לקצונה. הגם שאייל כבר ראה באופק את הטיול הגדול של אחרי הצבא, חלום שכל חייל משוחרר נושא בליבו, הוא נענה לאתגר, לדרישה הפנימית ולרצון להשפיע, ויצא שוב לקורס קצינים. הפעם, בוגר יותר, מנוסה יותר, חדור מטרה עוד יותר, אייל בלט לטובה. הוא מונה לתפקיד עוזר המ"פ, והוטלו עליו אחריויות נוספות, כשהוא מוכיח בכל רגע את יכולותיו הפיקודיות והאנושיות. חלומו, לחזור כמפקד-קצין לפלוגה שהתגייס אליה, התגשם. באוגוסט 2023, חזר אייל לפלוגה ב', ל"קרנפים", כמפקד מחלקת החוד – תפקיד שכל קצין צעיר שואף אליו. הוא קיבל תחת פיקודו צוות של לוחמים צעירים, והיה המאושר באדם. מפקדיו וחייליו תיארו קצין אמיץ, נחוש, צנוע, איש חינוך שקודם דורש מעצמו ורק אז מחייליו. לוחם שמאמין בצדקת הדרך, נאמן לערכיו ולמסורת עליה גדל. בסופי שבוע, בשבתות שאייל יצא הביתה, הוא הקפיד לערוך ביקורי בית אצל חייליו. חשוב היה לו להכיר את הבתים מהם מגיעים החיילים, לפגוש את המשפחות ואת החיילים בסביבתם הטבעית. הוא לא היה מפקד מרוחק, אלא דמות אב, אח גדול, חבר קרוב, כזה שרואה את החייל שמעבר למדים. הורי "צוות טויטו" והחיילים עצמם אהבו והעריכו מאוד את אייל ואת הקשר ההדוק שטווה עמם, קשר של אמון, כבוד הדדי ואהבה.

השקט הופר באחת, באותה שבת שחורה, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשקרני השמש הראשונות החלו להאיר את שמי הדרום, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך פרצות בגדר, ימית דרך הים, ואווירית באמצעות רחפנים וטרקטורונים – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות וקשישים, נשים וגברים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחי ישראל. בבוקר זה, בבוקר של אימה ודם, החלה מלחמה.

אירועי השבעה באוקטובר מצאו את אייל בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. הוא שמע את הדיווחים הראשונים, ראה את התמונות הראשוניות, והבין מיד את גודל האסון. ליבו בער בו, הוא רצה להיות בחזית, להגן על עמו. שלושה ימים לאחר מכן, ירד כל הגדוד שלו דרומה, אל התופת. אייל לקח חלק פעיל ונועז בטיהור יישובי העוטף ממחבלים, בקיבוץ בארי ובשדרות, כשהוא מפקד על חייליו באומץ לב ובנחישות בלתי רגילה, עובר בית-בית, משחרר משפחות ומחפש מחבלים. הוא היה עד לזוועות, לבתים השרופים, לגופות המוטלות, לעיני האימה של הניצולים. המראות האלה חרתו בו צלקת עמוקה, אך גם חידדו את תחושת השליחות שלו. בסיום פעולות הטיהור, חזרו לבסיס האימונים כדי להתכונן לתמרון הקרקעי שתוכנן ברצועת עזה. זו הייתה הפוגה קצרה אך חיונית, שבה התארגנו, תרגלו, למדו לקחים והתכוננו לשלב הבא והמסוכן של המלחמה.

באותם ימים של הכנה קדחתנית, החל אייל לכתוב בטלפון הצבאי המוצפן שלו יומן מלחמה. זה לא היה רק תיעוד יבש של אירועים, אלא מסמך אישי עמוק שבו, בצד תיאור ההתרחשויות הקשות, פירט את תפיסת עולמו בשאלת-העל: "בשביל מה אני נלחם?" הוא ניסה לפענח את המניעים העמוקים ביותר שדחפו אותו ואת חבריו לצאת לקרב, לרגעים שבהם החיים והמוות מתערבבים. וכך כתב, במילים פשוטות ונוקבות, ששיקפו את כל מה שהיה: "המדינה שלי – המהות שבשבילה אני חי; הארץ שלי – המקום הכי יפה בעולם; העם שלי – אחים ואחיות שלי; החברים שלי – האנשים שאני אוהב, מצפן ערכי בגובה העיניים; הצוות שלי – מי שאני מוכן לחטוף את הכדור בשבילם; המשפחה שלי – נוף ילדותי, והם הכול בשבילי; סבא שלי – שעלה ארצה לשם הציונות, בנה את ביתו במושב קטן ונידח מתוך חלום ליישב את האדמה; אחיין שלי - הילד הקטן היפה והחכם, שיגדל במקום טוב יותר; הסגל שלי – אלה שתמיד יהיו שם לצידי ותמיד אהיה שם לצידם." כל מילה הייתה ספוגה באהבה, בנאמנות ובמחויבות עמוקה.

עם כניסת הגדוד לרצועת עזה, נותק הקשר עם אייל למשך שלושה שבועות. דאגה וחרדה אפפו את משפחתו וחבריו, אך הם ידעו שהוא נמצא במקום שבו הוא מרגיש שייך ומוביל. ב-12 בנובמבר 2023, כתב אייל ביומנו, כשקולם של חייליו ברקע והאבק הנישא ברוח העזתית נישא באוויר: "אנחנו מתקדמים יותר ויותר פנימה אל עבר מרכז העיר. ועדיין, התחושה היא שלא חווינו כלום..." – משפט שביטא את עוצמת האתגר שעוד עמד לפניהם, ואת קור הרוח והצניעות של מפקד. וכך תיאר את חוויית קבלת שבת בתוככי רצועת עזה, רגע של קדושה בתוך התופת: "התחושה של להתפלל בקבלת שבת ולחוות שבת על אדמת עזה זו חוויה שלא אשכח. בערב הזה התעצמה בי התחושה של השליחות שאני מרגיש כשאני פה. עם ישראל סומך עלינו. אנחנו מחויבים לנצח פה, וכך גם נעשה." המילים האלה, שנכתבו בלב שטח אויב, ביטאו את עומק אמונתו ואת מחויבותו הבלתי מתפשרת.

ב-24 בנובמבר 2023, לאחר משא ומתן ממושך בתיווך קטר על עסקה לשחרור חטופים, נכנסה לתוקף הפסקת אש בין ישראל לחמאס. באותו יום, כשהלחימה שקטה לרגע, כתב אייל ביומנו, כשהוא מנסה לעכל את גודל הרגע: "אי אפשר להתכחש לעובדה שלנו יש חלק בדבר הזה. אני המון פעמים מרגיש שרק כשאגיע חזרה לארץ אצליח לעכל את סדר הגודל של מה שאנחנו עושים פה." הוא הבין את ההיסטוריה שהוא וחבריו יוצרים, את המשקל העצום של מעשיהם. ההפוגה בלחימה נמשכה שבע יממות, ובמסגרתה שחרר חמאס עשרות חטופים, רגעים של אור קטן בתוך החשכה הגדולה. באחד מסופי השבוע של אותם ימי הפוגה, כתב אייל, כשהוא כבר חושב קדימה, אל המשימות הבאות: "... אני משתדל להיות כמה שיותר חזק, בשביל להראות את זה ללוחמים שלי ... הראש כבר בסג'עייה. דברים גדולים בפתח. רק רוצים לטרוף את המשימה הבאה. ... אנחנו רוצים יותר. אני רוצה יותר." הוא היה חדור מטרה, בעל רעב עז לניצחון, לדרוס את האויב ולהחזיר את הביטחון.

סוגיית הערכיות והמוסר בלחימה העסיקה אותו רבות, על אחת כמה וכמה שהיה עד לתופת שהתחוללה בבארי. המראות הקשים, האכזריות הבלתי נתפסת, גרמו לו להתלבטויות פנימיות עמוקות. ב-11 בדצמבר 2023, כתב: "בלחימה אתה נצרך לעשות מעשים שממש נוגדים את הטבע שלך כבן אדם. ... אני חושש לאבד את אמות המוסר שעליהן גדלתי וחונכתי, ולהגיע למצב שלא אצליח למתוח את הגבול לי ולחיילים שלי." הוא היה קצין בעל מצפון, כזה שרצה להבטיח שגם בתוך הלחימה הקשה ביותר, יישמרו ערכי צה"ל ומוסריותו. "הרוע של המחבלים והמעשים שלהם [בבארי], הכאיב לי מאוד... אחד הדברים המשמעותיים שבעיניי מבדילים אותי מהם הוא המצפון האישי שלי." הוא ראה את המצפון ככלי המבדיל בין הטוב לרע, בין הצדק לעוול.

לאחר שמונים יום רצופים של לחימה אינטנסיבית בתוככי רצועת עזה, הגיע אייל הביתה להתרעננות קצרה של 48 שעות. אלו היו רגעים יקרים מפז, שבהם הוא ניסה לנשום אוויר, לראות את משפחתו, לשאוב כוחות. אך גם בזמן ההתרעננות, אייל לא שכח את חבריו שנפלו. חשוב היה לו במיוחד לבקר אצל משפחת נהרי במושב אורה, משפחתו של סגן רועי נהרי ז"ל, שאייל היה מ"כ תחתיו, ושהפך להיות חבר קרוב ואהוב של אייל. רועי נהרג בכפר עזה בשבעה באוקטובר, ואייל חש צורך עז לכבד את זכרו ולחבק את משפחתו האבלה. הוא תכנן בהפוגה הבאה, שאולי לא תבוא, ללכת ולבקר משפחות נוספות של לוחמי צנחנים ששכלו את בניהן, כי הוא הבין את הכאב ואת החשיבות של להושיט יד. "המנטרה של אייל הייתה 'לא יוצאים מפה עד שלא מחזירים את החטופים ואת השקט לעוטף'," סיפרו בני משפחתו על הלך הרוח שלו בביקור הקצר. הוא היה חדור מטרה, בעל נחישות בלתי רגילה, "ייצג את הצבא נאמנה ועמד מאחורי החלטות מפקדיו." הוא ידע בדיוק מדוע הוא נלחם, ומהי המטרה שלפניה הוא צועד.

בתום ההתרעננות הקצרה, כשהוא דרוך ומלא אמונה, חזר אייל לרצועה, לתמרון השני. הוא ידע שהקרבות יהיו קשים, מסוכנים, אך לא היסס לרגע. לאחר שלושה שבועות נוספים של היעדר תקשורת, שבהם הדאגה גאתה בלבבות כל אוהביו, הוא התקשר הביתה, קולו נשמע עליז ומלא חיים, התעניין בשלום כולם. "זאת הייתה שיחה עליזה וממלאה," סיפרה אימו, כשזכרה את קולו בפעם האחרונה, "ועלו בה הרבה מאוד נושאים. הוא מאוד הקליל את הסיטואציה." הוא תמיד ידע להפיג את המתח, להרגיע, להכניס אור גם לרגעים הקשים. חמישה ימים לאחר השיחה המרגיעה והמלאה בתקווה הזו, נפל אייל בקרב.

ביום שני, 22 בינואר 2024, י"ב בשבט תשפ"ד, במסגרת המתקפה האוגדתית של צה"ל במערב חאן יונס, קיבלו אייל וחבריו משימה מורכבת וקריטית: להגיע ליעד מוגדר תוך שהם מתלווים לכוח שריון מחטיבה 7. הם התקדמו בזהירות, כל חייל יודע את מקומו, אייל מפקד בקור רוח על חייליו. בדרך ליעד, נפגע הדחפור D-9 שליווה אותם מטיל נגד טנקים שנורה על ידי מחבלים. הרגע היה קריטי, והוחלט להיכנס למגננה, להתארגן מחדש. מפקד הפלוגה כינס את כל המפקדים, ובהם אייל, בבית אחד, במטרה לתצפת, להעריך מחדש את המצב ולתכנן את המשך הפעולה. הם עמדו בחלון, מביטים החוצה, מנסים להבין את תמונת המצב המורכבת. באותו רגע, טיל נגד טנקים נוסף, קטלני ומדויק, שירו המחבלים, חדר דרך החלון. הפיצוץ העז קרע את השקט והרג במקום את אייל, בן עשרים ושתיים בנופלו, ואת שני מפקדיו שנפלו עימו: סגן מפקד הגדוד רב-סרן דוד נתי אלפסי ומפקד הפלוגה רב-סרן איליי לוי. אייל מבורך טויטו נפל בקרב בדרום רצועת עזה, כשעל כתפיו דרגות סגן, ונשמתו נשאה כבר את דרגות סרן, דרגה אליה הועלה לאחר מותו, כהוקרה על מנהיגותו וגבורתו.

הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין ביבנה, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, מכל קצוות החברה הישראלית, כולם באו לחלוק כבוד לאיש שנגע בלבבות כה רבים. הוא הותיר אחריו הורים אהובים, שירי ומרדכי, שלושה אחים ושתי אחיות – משפחה שלמה שבורה וכואבת, אך מלאת גאווה על דרכו ועל מורשתו. ספדה לו אימו, בקול רועד אך איתן: "אין ילד כמוך, איילי שלי. ... ילד מחבק, ילד של לב. הבשורה על מותך תפסה אותי בהפתעה גמורה. רציתי שמסע הלוויה שלך יצא מהבית, הבית שכה אהבת, והנה בלכתך הבאת לפה חיים. האנשים שנגעת בהם והם כל כך רבים וכל כך מגוונים, דתיים וחילונים, מבוגרים וצעירים, שמאלנים וימניים, מהארץ ומחו"ל. והמשותף לכולם הוא שכולם אוהבים אותך כל כך. ... היה לי ילד ואיננו עוד אבל רוחו לעד תהיה קיימת. אני אוהבת אותך, אוהבת עד כאב, אוהבת עכשיו ולעולם."

במלאות שלושים לנפילתו, נערך ערב זיכרון מרגש, שבו התכנסו בני משפחה, חברים, מפקדים וחיילים, לערב של שירים, סיפורים וזיכרונות. במהלכו הוקרנו מצגות מתחנות חייו, שהציגו את החיוך הכובש ואת העשייה הענפה שלו, והוקראו קטעים מיומן המלחמה שכתב – מילים שהדהדו את רוחו ואת תפיסת עולמו. בעלייה לקבר בשלושים, ספד לו אביו, מרדכי, כשקולו נשבר אך עיניו בורקות מגאווה: "אייל אהוב ליבי, ... זכינו לשמוע את המשפחה והחברים שתיארו אותך באורות מגוונים ומעצימים. אני עדיין מנסה לגשר על המרחק הרב בין הבן הרך, האוהב, המלטף, המעניק, המתמסר לעיסויים ברגליים או מתרפק על אוכל מפנק; אדם המוקף חברים במשחקי טניס שולחן, כדורסל ו'קטאן' לבין מפקד, קצין, המוביל את חייליו בעוצמה ונחישות לביצוע משימות מסכנות חיים תוך הקפדה על מקצועיות ללא פשרות. ... רחוק מהבית, מהמוכר, מהמובן מאליו והפשוט שמרת על המסורת, על הערכים ועל האמונה שהיו נר לרגליך. את המעורבות באחר, בשונה, הפכת לדרך חיים. אתה חסר ולעולם תחסר. אוהב אותך כל כך, גאה בך על כל מה שעשית והשארת בעולם בימיך הקצרים, קצרים מדי."

אייל מבורך טויטו, סרן אייל, איש של אור ואהבה, של חיוך ומנהיגות, של ערכים ומעורבות, הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של גבורה, אנושיות ומסירות. מורשתו מונצחת במגוון מפעלים, שהחלו לצמוח מהאדמה שעליה הגן. משפחתו הדפיסה סימניות עם התמצית הרעיונית של דבריו מתוך יומן המלחמה שכתב, מילים שמהוות מצפן לחיים. פינת הנצחה על שמו הוקמה בישיבה התיכונית "אמית עמיחי" שבה למד, ובית הספר מקיים פעילויות חינוכיות לזכרו, שמחנכות דורות של תלמידים ברוחו. המועצה האזורית חבל יבנה ערכה טורניר כדורסל לזכרו, שבו הכדור ממשיך לקפוץ, והשלשות ממשיכות להיכנס, כהד ל"מלך השלשות" שהיה. הקהילה היהודית בבולטימור, שבה שירת כשליח, הנציחה אותו בשתילת זרעים בט"ו בשבט, לאור מורשתו – להפוך את הקושי לצמיחה, לראות תקווה גם ברגעים הקשים ביותר. דפים לזכרו נפתחו באתר האינטרנט "לזכרם" של הסוכנות היהודית ובאתר "גל-עד לזכרם" של תנועת בני עקיבא, כדי ששמו, פועלו וסיפורו לא יישכחו. אייל מבורך טויטו, בן 22 בנופלו, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל, מיתד בלב הארץ, ורוחו תמשיך ללוות אותנו, להאיר את דרכנו, ולהיות עדות חיה ונושמת לגבורה אנושית, לאהבת אדם, עם ומולדת.