אייל קליין

בכפר הרי"ף, מושב של שקט יחסי ועצי פרי נטועים באדמה, נולד אייל קליין ביום כ"ה באייר תשס"א, הוא השמונה עשר במאי בשנת אלפיים ואחת, אל תוך בית חם ורוחש חיים, בנם השלישי, הצעיר מבין שלושה אחים, לחגית ואמיר. עוד בטרם ידע ללכת, בטרם ביטא מילים של ממש, כבר היה ל"לולי" של הבית, כינוי שדבק בו באהבה, ולווה אותו גם כשפצח בשובבות ילדותית מתוקה, מנווט את דרכו בין קיאקים של צחוקים וגילויים ראשונים. הילדות במושב עיצבה אותו, הנחילה בו את תחושת השייכות למקום, לאדמה, לאנשים. הריחות של הפרדסים בבוקר, קריאות הציפורים עם השחר, המרחבים הפתוחים שבהם יכול היה לרוץ ולחקור, כל אלה היו הרקע ללידתו של אופי ייחודי – דעתן כבר מגיל רך, ממוקד מטרה באופן כמעט בלתי נתפס, מדויק בתנועותיו ובמחשבותיו, ונחוש בדעתו להשיג כל יעד שהציב לעצמו, כאשר שום דבר כמעט לא הצליח להסיט את תשומת ליבו מהמשימה שלפניו.

את שנותיו הראשונות על ספסל הלימודים בילה בבית הספר היסודי "שדות יואב" בקיבוץ גת הסמוך, שם נחשף לעולם של ידע וחברים. בשעות שאחרי הלימודים, כשהשמש החלה לשקוע וצבעה את השמיים בגוונים של כתום וארגמן, התמסר אייל לתחביביו האהובים. הוא ידע לשבת שעות ארוכות מול מסך המחשב, שקוע בעולמות וירטואליים שדרשו ריכוז ואסטרטגיה, אך את מרב זמנו והאנרגיה שלו השקיע בתנועה, בספורט. מגרש הכדורסל של המושב היה עבורו זירה לאינספור קליעות לסל, להטוטים בכדור, ומשחקי כדורסל תחרותיים עם אחיו וחבריו, שם כבר באה לידי ביטוי נחישותו הבלתי מתפשרת. הוא אהב את תחושת הרוח בפנים כשדהר על אופניו בשבילי המושב, ואת האדרנלין שזרם בעורקיו כשביצע פעלולים נועזים עם הקורקינט שלו, לעיתים קרובות תוך כדי שהוא דוחף את גבולות היכולת שלו, רק כדי לראות אם יצליח.

כשהגיע לכיתה ז', פנה אייל לתיכון "צפית" שבקיבוץ כפר מנחם, ושם, בין קירות הכיתות והמעבדות, התחבר במיוחד למקצועות הריאליים. המתמטיקה, הפיזיקה והמדעים דיברו אליו בשפה ברורה, שפה של היגיון ודיוק, והוא השקיע בהם את כל מאמציו. "אני עושה רק מה שמעניין אותי," נהג לומר, משפט שהיה למוטו שהנחה אותו לא רק בלימודים, אלא בכל תחומי חייו. הוא לא בזבז אנרגיה על דברים שלא עוררו בו סקרנות אמיתית, אך ברגע שמשהו תפס את ליבו, הוא התמסר לו במלוא הרצינות והעומק. כך, מילד שובב עם חיוך כובש, צמח נער רציני, מתמיד במשימותיו, שלא הסתפק בפחות משלמות במה שהיה יקר לו.

בגיל חמש-עשרה, כשעוד טרם מלאו לו פניו וקולו החל להתעבות, נפתח בפניו עולם חדש ומרתק: רכיבת שטח על אופנועים. הוא ואביו, אמיר, יחד עם אחיו גיא ועידו, ובני דודיו, מצאו שפה משותפת על שבילי העפר והטרשים של הארץ. לא הייתה זו סתם רכיבה, אלא רכיבת "אנדורו" – ספורט אתגרי, קשה ותובעני, שדרש לא רק כושר גופני יוצא דופן, אלא גם טכניקה מדויקת, יכולת תמרון אינסטינקטיבית, וקור רוח תחת לחץ. אייל התאהב במיידית. שעות רבות של אימונים קדחתניים הקדיש למיומנות הזו, כשהוא לומד לשלוט בכלי המכני העוצמתי, להרגיש את האדמה תחת הגלגלים, ולנווט בשטח מורכב. הרכיבות הללו, שהתקיימו בלב הטבע הישראלי, הפכו לזמן איכות משמעותי עבורו ועבור משפחתו. הם יצאו יחד לטיולים ארוכים, חצו נופים משתנים – מהרי יהודה ועד הנגב, מהגליל ועד הערבה – כשהאופנועים רועמים תחתם, ופק"ל קפה תמיד נמצא בהישג יד, מוכן לכל עצירה בפינת חמד נסתרת.

תקופת התיכון לא הייתה רק לימודים ורכיבות שטח, אלא גם כר פורה לצמיחתה של חבורה חזקה ומגובשת של נערים ונערות, שאייל היה הציר המרכזי סביבה. הם היו יוצאים לבילויים ספונטניים, מבלים שעות ארוכות בחוף הים תחת השמש הקופחת, מטיילים בשבילי הארץ, מגלים מעיינות צלולים ופינות חמד נסתרות בחיק הטבע. לכל מקום שאליו הלך, בכל טיול ובכל בילוי, לקח אייל איתו את כלבתו האהובה, הארלי, שהייתה שותפה נאמנה לכל הרפתקה. וכמובן, פק"ל קפה היה פריט חובה בכל יציאה לטבע, גם בשיא הקיץ הלוהט, כשחבריו היו מרימים גבה, הוא היה מחייך את חיוכו הכובש ומבטיח שהקפה יהיה שווה כל טיפת זיעה. בקרב החבורה הזו, חש אייל שמחה ורוגע, מצא את מקומו הטבעי. "הוא לקח הכול בקלות," סיפרו חבריו, "וידע להתמודד עם הכול." הייתה בו קלות דעת חיובית, יכולת לראות את הצד הטוב בכל מצב, ולנווט דרך קשיים בחיוך ובנחישות שקטה.

בבית, אייל, כבן זקונים, זכה להגנה רבה ולפינוק מתמיד מהוריו, לצד השובבות הבלתי נלאית של אחיו הגדולים, גיא ועידו. אך ככל שבגר, כך התהדק הקשר ביניהם, והוא, בדרכו החייכנית והקסומה, הצליח לנתב את כל המשפחה לפעול על פי בחירותיו. בין אם היה זה היעד לטיול הבא, הפעילות המשותפת של סוף השבוע, או אפילו סתם מתי יוצאים לקניות, דעתו של אייל הייתה נשמעת, ולרוב גם מתקבלת, כאילו היה הוא המבוגר האחראי. "בבית קראנו לו 'דביקי'," סיפרו בני המשפחה בחיוך, "כל דבר שלא היה שלו והוא רצה, נדבק לידיו, ובחיוך הקסם היה הופך לשלו." הייתה זו דרכו המיוחדת להשיג את מבוקשו, לא בכוח או בצעקות, אלא בקסם אישי שאי אפשר היה לעמוד בפניו.

בילדותו ובנעוריו, הרבה אייל לטייל עם משפחתו ברחבי הארץ וגם בחו"ל, ולמד לאהוב את תחושת הנדודים והגילוי. את האהבה הזו לקח איתו גם לחייו הבוגרים ולשירותו הצבאי. כל חופשת "רגילה" הייתה עבורו הזדמנות לצאת למסע רגלי חדש, לגלות פינות נסתרות בארץ, או לתכנן טיול מאתגר עם חברים מעבר לים. הוא היה מתכנן את הטיולים בקפדנות, בוחן מפות, מתכנן מסלולים, ומוודא שכל פרט יהיה מושלם – בדיוק כפי שהיה עושה בכל דבר בחייו. אך לא רק טיולים ומסעות מילאו את עולמו. אייל היה אנין טעם, נהנה מאוכל טוב, ולא היסס להיכנס למטבח ולעזור. הוא אהב לתת עצות, לשלב בין מרכיבים שונים, ולנסות מתכונים חדשים, ותמיד, אבל תמיד, פרגן לאימו על בישוליה המשובחים. זיכרון מיוחד נשמר בלב כולם כשלמד להכין חטיף בשר מיובש, "בילטונג," והתמסר למלאכה עם אחיו, מחלק את התוצר הסופי לחבריו ולחייליו ביחידה, משתף את כולם בטעמים ובאהבתו לאוכל טוב.

כלפי חוץ, בלט אייל כבחור חסון ויפה תואר, עם חיוך שובה לב שפשוט אי אפשר היה לעמוד בפניו. אך יופיו לא היה רק חיצוני. הוא ניחן ביופי פנימי עמוק, בלב רחב ונשמה טובה. היה בו שילוב נדיר של עקשנות בלתי מתפשרת לצד רגישות עדינה, סקרנות אינסופית ודמיון עשיר, וחוש הומור שנון ומיוחד שגרם לכל מי שסביבו לצחוק. הוא היה אדם ברוך כישרונות, כמעט בכל תחום שנגע בו. בהיותו נער ספורטיבי וחדור מוטיבציה, ולאחר שנים של אימוני כושר ורכיבה תובעניים, היה זה אך טבעי שבכיתה י"ב הצטרף לחוג כושר קרבי. זו לא הייתה סתם פעילות ספורטיבית נוספת, אלא ביטוי לשאיפה עמוקה לשירות משמעותי, לשירות שיאתגר אותו, יממש את הפוטנציאל הטמון בו, ויאפשר לו לתרום למדינה ביחידה קרבית שתתאים לאופיו הלוחם והנחוש.

ואכן, ביום הרביעי באוגוסט 2019, צעד אייל בשערי הבקו"ם, התגייס לצה"ל ושובץ בפלס"ר, פלוגת הסיור של סיירת הנח"ל – יחידה מובחרת שדרשה את כל מה שהיה לו להציע. אימוני כושר אינטנסיביים, קרב מגע, אימונים באש חיה וניווטים מאתגרים בנופים משתנים של הארץ הפכו לשגרת יומו. כל אלה לא היו עבורו מכשולים, אלא אתגרים, והוא התחבב עליהם במיידית. אייל אהב את היחידה, את תחושת השייכות, את החברים לצוות שהפכו במהרה למשפחה שנייה, ואת המפקדים שראו בו את הפוטנציאל הגלום בו. במסלול ההכשרה המפרך, בלט אייל ביכולותיו, באופיו, ובנחישותו. הוא יצא לקורס צלפים, שם למד את אמנות הדיוק והסבלנות הנדרשים מלוחם מיומן, ולאחריו המשיך לקורס מ"כים, קורס מפקדי כיתות, שם הונחו היסודות ליכולות המנהיגות שלו.

במרץ 2021, עם תום קורס המ"כים, שב אייל ליחידתו, הפעם בתפקיד סמל טירונים. הוא מצא את עצמו מול חיילים צעירים, נרגשים ונבוכים, והיה זה הוא שעיצב אותם ללוחמים. לאחר כמה חודשים בתפקיד זה, יצא אייל לקורס קצינים, צעד נוסף בסולם הפיקוד, שהעיד על האמון הרב שנתנו בו מפקדיו. בסיום הקורס, שב והוצב כמפקד, הפעם בהכשרת טירונים ליחידה הרב-ממדית, יחידה חדשנית שדרשה יכולות הסתגלות וחדשנות. כעבור כעשרה חודשים, שב אייל לפלס"ר נח"ל, הפעם בתפקיד מפק"צ – מפקד צוות במסלול הלוחמים של הפלוגה. זה היה התפקיד שבו יכול היה לממש את חזונו הפיקודי במלואו, להוביל את חייליו, ולעצב דור חדש של לוחמים.

תחושת השליחות, אהבת הארץ והרצון להגן עליה בערה בו בעוצמה, לצד יושר פנימי עמוק, כושר מנהיגות טבעי, כריזמה כובשת, תעוזה בלתי רגילה, קור רוח תחת לחץ וצניעות אמיתית. את תפיסת עולמו הפיקודית שפך אייל ליומנו האישי, שם כתב שמפקד צריך לאתגר את חייליו, להקשות עליהם ולא לוותר להם, כדי להכין אותם בצורה מיטבית למלחמה ולחיים. אך במקביל, האמין אייל כי על המפקד לנהוג בהם בכבוד, כאילו היו אחיו הקטנים, להיות סבלני ורגיש, לדאוג לצורכיהם ולאהוב אותם באמת. הוא האמין בכל ליבו שעליו לתת דוגמה אישית, להיות הלוחם הטוב ביותר בצוות, להוביל את חייליו ולהיות הראשון להסתער, תמיד בחוד, תמיד קדימה. ואכן, כמפקד, אייל דחף את פקודיו להצטיין, רתע מבינוניות, ולא הסכים לקבל פחות מהטוב ביותר. אך עם זאת, ראה בתפקידו הרבה יותר מאימון לוחמים והכנתם למלחמה. הוא דאג להם באמת, ביקר בבתיהם של חייליו, והושיט עזרה למי שחווה קשיים ואתגרים אישיים. חייליו העריצו אותו, סמכו עליו בעיניים עצומות, וראו בו מודל לחיקוי – אדם ערכי, חבר אמת, ומפקד מקצועי שדרבן אותם לשיפור עצמי ולנחישות באמצעות דוגמה אישית ואופי כובש. כדי להניע אותם, נהג לומר בהומור האופייני לו, אך עם נימה רצינית: "אל תהיה סמרטוט!"

בקיץ 2023, קיבל אייל משימה מאתגרת ממפקד הסיירת – לבנות צוות אשר ינצח באליפות צה"ל בכושר קרבי. זו הייתה משימה שנתפרה למידותיו, שילוב של ספורט תחרותי, פיקוד ונחישות. עדן, קצינת הכושר של החטיבה, סיפרה על נחישותו הבלתי מתפשרת: "אייל שיגע אותי בעקשנות שלו. הכנתי תוכנית הכוללת שלושה אימונים ביום, ותפסתי אותו מתאמן עם חייליו גם בזמני המנוחה." הוא לא הסתפק במינימום, תמיד דחף את עצמו ואת חייליו אל הקצה, בחיפוש מתמיד אחר שלמות. לצורך המשימה הממושכת הזו, הוחלף אייל זמנית בפיקוד על הצוות הלוחם שלו, אך ליבו נשאר עם חייליו, והוא ידע שישוב אליהם ברגע שיסיים את המשימה. במהלך שירותו, בכל חופשת רגילה, הקפיד לשלב טיול רגלי, וגם התאמץ לצאת לטיולים עם חברים בארץ ובחו"ל, שכן תמיד חיפש את הריגוש שביציאה לדרך חדשה, את ההזדמנות לגלות מקומות ותרבויות. הוא עמד בפני שחרור מצה"ל, וכבר תכנן את ה"טיול הגדול" שלו, טיול שחלם עליו זמן רב, לניו זילנד המרהיבה, שם קיווה למצוא שבילי אנדורו חדשים ופסגות נוספות לכבוש.

בסיומם של ימי חול המועד סוכות תשפ"ד, כשהחג השני התקרב, גילה אייל את נדיבותו האופיינית. הוא התנדב לחבור לצוותו במחנה "אמיתי" הסמוך לרצועת עזה, כדי לאפשר לחלק מהחיילים לצאת לחופשת החג עם משפחותיהם. הוא הצטרף כחייל מן המניין ולא כמפקד, שכן לא הכיר לעומק את הגזרה, והעדיף ללמוד אותה מנקודת מבט של לוחם בשטח. ביום שישי בערב, כשהשמש שקעה והאוויר התקרר מעט, יצא אייל יחד עם חבר מהיחידה לריצת חצי מרתון לאורך הגבול עם רצועת עזה. זו לא הייתה סתם ריצה, אלא אתגר אישי נוסף, והוא אפילו שבר שיא אישי, דבר אשר שימח אותו מאוד והעניק לו תחושת סיפוק עמוקה לקראת סוף השבוע.

אך שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, לא הייתה שבת רגילה. בשעה שש וחצי בבוקר, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה אל עבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על העיר שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות בודדות, רצחו המחבלים כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים שלא יתוארו. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנה על תושבי הדרום. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

כשעה לפני תחילת ההתקפה הרצחנית, יצאו אייל וחמישה לוחמים נוספים לסיור בוקר שגרתי, "כוננות עם שחר", כחלק מהשגרה המבצעית. הם התמקמו באנדרטת נירים, המוכרת גם כאנדרטת דנגור, השוכנת ממש בסמוך לקיבוץ סופה ולמוצב צבאי. לפתע, החל ירי מסיבי של פצצות מרגמה, שהרעיד את האדמה ובישר על הבאות. הם תפסו מחסה אינסטינקטיבי במיגונית קטנה, המתינו שהירי ייפסק, מנסים להבין את פשר ההתקפה הבלתי צפויה. כעבור כמה דקות, בעוד האוויר סמיך מעשן וריח אבק שריפה, החלו לשמוע קולות בערבית מתוך הערפל, ועד מהרה הבחינו במחבלים רבים שמתקדמים במהירות לכיוון הקיבוץ. הלוחמים, ללא היסוס, פתחו באש לעבר הכוח העצום, ועד מהרה התפתח קרב יריות עז שנמשך כשעתיים, כשעוד ועוד מחבלים מגיחים מכל עבר ומצטרפים לזירה.

מכשירי הקשר, שהיו אמורים לתאם את הלחימה, לא פעלו כראוי בתוך ההמולה והבלגן. אייל, ששמר על קור רוח מדהים תחת אש, הבין את חומרת המצב ואת הצורך הדחוף בתגבורת. הוא שלף את הטלפון הנייד שלו וכתב בהודעת וואטסאפ למפקדים ולחמ"לים בגזרה הודעה מדויקת, ללא שגיאות כתיב, סימני קריאה או ביטויי לחץ, כאילו היה בחדר מלחמה שקט: "אנחנו באנדרטה. חמישה מחבלים הרוגים, יש עוד. יש פצוע, זקוקים לתגבור". זו הייתה עדות מובהקת לקור רוחו, לחדות מחשבתו וליכולת התפקוד המדהימה שלו תחת לחץ קיצוני. הוא הבין כי בתוך המיגונית הקשר האישי שלו חסום, ואמר לסמל שלו כי בכוונתו לרוץ לאחד הרכבים הסמוכים כדי לנסות וליצור קשר ברור ולזמן עזרה. אייל, במעשה גבורה עילאי, רץ תחת אש תופת, זינק אל אחד הרכבים, ומשם הצליח לעלות בקשר ולדווח על המצב הקריטי.

הכוח הראשון שהגיע לסייע, שני רכבים של סיירת עורב נח"ל, ספג פגיעה ישירה מרקטת RPG. שניים מאנשיו, מפקד הפלוגה רועי צ'אפל ז"ל, והקשר תומר מזרחי ז"ל, נפלו במקום. צוותו של אייל הבין שלא יוכלו להמשיך להילחם ביעילות מתוך המיגונית הקטנה. הם פרצו החוצה לשטח החשוף, התחלקו לעמדות לחימה, ונלחמו באומץ לב ובנחישות עזה. אייל פיקד על הקרב במקצועיות ובנחישות, תוך מתן דוגמה אישית, שמירה על אחוות לוחמים, ולמען המטרה החשובה ביותר – הגנה על אזרחי ישראל. תחת מטחי אש כבדים, בעת שעבר בין שתי עמדות כדי לתאם את הלחימה ולהעניק סיוע לחבריו, פגע באייל קליע של צלף, והוא נהרג במקום. יחד עימו, נפל בקרב חייל נוסף מהצוות, דניאל בזגודוב ז"ל, ושישה חיילים נוספים נפצעו. בלחימה העיקשת שלהם, הצליחו אייל וחבריו לחסל עשרות רבות של מחבלים, ובכך בלמו את מתקפת המחבלים על קיבוץ סופה, והודות לגבורתם, חייהם של רבים מתושבי הקיבוץ והסביבה ניצלו. סגן אייל קליין נפל בקרב באנדרטת "דנגור" ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ביום ההוא, ביום שבעה באוקטובר 2023. בן עשרים ושתיים היה בנופלו.

אייל הובא למנוחות בבית העלמין שבכפר הרי"ף, האדמה שבה גדל ושאותה אהב כל כך. הוא הותיר אחריו הורים, חגית ואמיר, ושני אחים, גיא ועידו, משפחה כואבת והמומה, וקהילה שלמה שנותרה עם חלל עצום. לאחר נפילתו, הועלה אייל לדרגת סרן, הכרה נוספת בגבורתו, במנהיגותו ובמקצועיותו.

אביו, אמיר, ספד לו במילים שקרעו את הלב: "לולי, מה כותב אבא למלאך, לא כזה עם כנפיים ובייגלה מעל הראש, אלא לילד חי עם לב זהב שאוהב כל אדם ללא גבולות. ילד שהוא מרכז המשפחה. מצחיק ורציני, פרפקציוניסט ובלאגניסט, מוכשר בטירוף, אתלט מצטיין. מפקד שאהב ודאג לחייליו כאילו היו בניו והיה מושא להערצתם." אחיו, גיא, כתב לו מכתב שביטא את הכאב וההערצה: "אח שלי הקטן, אני עדיין לא מאמין שכתבתי לך את המכתב הזה שבחיים לא הייתי צריך לכתוב. אני בטוח שאם תקרא אותו תצחק עליי, תחייך את החיוך המובך שלך, אבל בסתר גם תתרגש, אך כמובן שלעולם לא תודה בכך... זכינו בך רק ל-22 שנים, אבל המתנה שהיית בחיינו תלך איתנו לכל החיים. אני מעריץ אותך, כפי שתמיד הערצתי, על כל מה שהיית ועל כל מה שעוד חלמת להיות. נעשה כל שנוכל כדי לעמוד בסטנדרט הבלתי-אפשרי שלך, ונהפוך לאנשים טובים יותר בפני עצמנו ובפני הסובבים אותנו... אוהב אותך המון, וכבר מתגעגע בלי סוף." גיא הוסיף וכתב כי אייל היה "הילד הכי יפה שאני מכיר, עם החיוך הכי כובש שיש, ובתקופה האחרונה גם פיתחת גוף של אל יווני. היית בכלל צריך להיות באליפות צה"ל עכשיו, לרוץ ולהתאמן ולעשות כיף, ובמקום זאת רצית לפרגן לחיילים שלך מהצוות והתנדבת להחליף אותם בשבת הארורה הזאת, כדי שהם יוכלו לצאת לחופשת החג עם המשפחות שלהם. בכלל לא היית צריך להיות שם אבל כמובן שזה מה שעשית מבלי לחשוב פעמיים, תמיד לשים את כולם לפני עצמך."

אחיו עידו, שותפו לרכיבות השטח, שיתף בכאב: "אי אפשר לשכוח לעולם את הרכיבות שלנו ביחד. כשהיית ילד קטנטן אני וגיא ניסינו לשכנע אותך שנים לבוא לרכוב איתנו באופנוע, אבל אתה לא רצית. אחרי שלקחנו אותך בכוח לרכיבה אתה התאהבת בזה מהרגע הראשון ומאז כל הדברים שאני וגיא לימדנו אותך לאורך הזמן מהר מאוד התהפכו עלינו, וללא ספק עשית לנו בית ספר... כל רכיבה עכשיו בלעדיך תמיד תצעק לנו בראש 'יאללה י'סמרטוטים תפסיקו להתבכיין, שימו קסדה על הראש, קחו שלוק מים, ויאללה ממשיכים'... הפכת להיות גבר גבר, בחור יפה וחסון, חכם, שנון, שכל כך אהב את החיים ונהנה מכל רגע מהם. מי יעיר אותי ואת גיא בהשכמה מוקדמת ויפתח לנו זמנים בשביל להעמיס את האופנועים? מי יתפנק ויבקש לעשות לו מסאז' אחרי אימון כוח או רכיבה על האופנוע, מי יעלים לי בגדים חדשים שאני קונה, עם מי אני עכשיו אזרוק את המיחזור? מי יקפיץ את הבית עשר דקות לפני שהרכבת מגיעה שיבואו לאסוף אותו, מי ידפוק לי על החלון בחדר בארבע בבוקר כי הוא שכח לקחת מפתח לבית, מי ילמד את הארלי הכלבה שטויות ומי ייתן לי טיפים איך לעלות סלעים עם האופנוע? יש עוד כל כך הרבה דברים לספר עליך ואין ספור חוויות משותפות. אני לא מסכם כי אני יודע שאתה ממשיך להיות איתנו בכל שלב בחיים. אני יודע שאתה מטפס שם עם האופנוע עליות מטורפות כמו שרק אתה יודע, ועושה בסוף פק"ל קפה. לולי. אני אוהב אותך וגאה בך כל כך."

נעמה, גיסתו של אייל, כתבה לו מילים נוגעות ללב: "איילי, אתה האדם הכי חי שאני מכירה. מאלו שלא מבזבזים אפילו דקה על מה שלא חשוב באמת. נהנית מהחיים שלך בצורה כל כך מעוררת הערצה. הכול נראה קל כל כך דרך העיניים שלך. גיבור העל הפרטי שלנו. בשבילנו, הירח באמת היה אצלך בידיים... אני רוצה להבטיח לך שלכל אורך חיינו נעבוד קשה כדי להיות ראויים לך. נילחם כדי לחיות קצת יותר כמוך. נפסיק לבזבז זמן על שטויות. נשאב ממך כוחות. נפיץ את האור הבוהק שלך לכל עבר... אני גאה בך כל כך, אוהבת אותך בכל ליבי, וכל כך כל כך מתגעגעת."

חבריו של אייל, בני העשרה שהפכו למבוגרים לצידו, התקשו לעכל את האובדן. אחת מחברותיו כתבה: "היום אני יודעת שאייל הוא מאלו שהם הכי בהכול. כשהוא לידך, אתה יודע שלעולם לא תלך לאיבוד, וכשאייל לא לידך, אתה כבר לא יודע איך יהיה." חבריו ספדו לו כשהם מנסים לתאר את החור שנפער בחבורה: "אנחנו עשרה בחבורה. עשרה אנשים שלכל אחד יש את הדברים שהוא טוב בהם יותר וטוב בהם פחות. יש את החכמים מבינינו, טובי הלב מבינינו, המשוגעים וגם את אלו שהם הכול מהכול. אייל, היה הכול מהכול. ויותר מזה, אייל היה פשוט אייל. יש מונח כזה אצלנו – 'זה כל כך אייל'... בלתי אפשרי לדמיין את החיים בלי העשירי בפאזל שלנו, או שעליי לומר החלק הראשון. החלק שבלעדיו הפאזל עדיין נשאר חזק ומאוחד, אך עם חור במרכז. חור בדיוק איפה שהפאזל צריך להתחיל להיבנות."

פקודיו וחבריו מהצבא, אלה שעמדו לצידו בשדה הקרב ובהכשרות המפרכות, העידו על דמותו המיוחדת. "היינו מוכנים ללכת אחריו בקרב בעיניים עצומות," אמרו, "הוא ראה אותי מעבר לחייל בצוות," "רק בזכותו החזקתי מעמד," "לא נתן לנו לנוח, ועכשיו, במלחמה, אנחנו מבינים שהוא הכין אותנו הכי טוב שאפשר." הם כתבו לו: "תודה על האמונה שנתת בי. מפקד שראה בי דברים שאחרים לא ראו. מפקד שדרש ממני יותר כי ידע שיש תמיד יותר." אחרים הוסיפו: "לפני שהוא הגיע לצוות היינו צוות בינוני ולא ווינרי, מאז שהוא הגיע הוא הקפיץ אותנו בכמה רמות. גם כשרצינו לוותר, לא היה נותן לנו." וכן: "הוא היה איש מיוחד, מלא ביטחון עצמי, נוטף כריזמה, אחראי, ערכי ברמות שלא פוגשים ובאמת אני לא יודע לתאר את זה חוץ ממלח הארץ." אחד מחבריו סיכם: "היית הכי מקצוען בפלגה, בין הקצינים הכי טובים ביחידה, מוכשר בטירוף, כל דבר שנגעת בו הפך למושלם, ואם הוא לא מיד הפך למושלם אז לא ויתרת עד שיהיה למושלם." ודברים אלה נאמרו גם על נסיבות מותו: "דרשת מאיתנו מעל ומעבר כי כזה היית, בן אדם של מעל ומעבר. וככה גם נהרגת. בחוד. מקדימה. ראשון לפני כולם." פקוד נוסף זכר רגע אישי: "בפעם האחרונה שהתראינו נתת לי אישור מיוחד לצאת אל המשפחה שלי למרות הדברים החשובים שהיו לנו, כי זה היה אתה, איש שמבין את החשיבות שיש בלשמור על הלב של הלוחם."

לזכרו של אייל, הוכן אלבום תמונות מתקופת הצבא, אשר שילב אמירות שאפיינו אותו וציטוטים נבחרים מיומן המפקד שלו – עדות חיה לאדם שהיה. קצינת הכושר של חטיבת הנח"ל, עדן, שהכירה את נחישותו הבלתי מתפשרת, הקדישה לו חוברת של תוכנית אימון כושר לקראת ריצת חצי מרתון, כהוקרה לאהבתו לספורט ולאתגר. בני משפחתו, מתוך הכאב העצום והרצון להנציח את דמותו המיוחדת, הקימו לזכרו אתר אינטרנט, המהווה בית וירטואלי לזיכרונות, למכתבים מאוהבים, לתמונות עם בני משפחה וחברים, למידע נוסף על הקרב ההירואי שבו נפל, ולפרויקטים רבים שהוקמו לזכרו. אייל קליין, "לולי" של המשפחה, הלוחם המוכשר, המפקד הנערץ, החבר האהוב, ממשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו אותו. מורשתו, מורשת של אהבת הארץ, נחישות בלתי מתפשרת, אנושיות עמוקה, וגבורה שקטה שנבעה מעצם אופיו, היא נר זיכרון שבוער בלהבה עזה, תזכורת מתמדת לרוח הישראלית של תקומה, של אהבת חיים, ושל מחויבות עמוקה להגן על הבית. הוא נפל בחוד, ראשון לפני כולם, אך רוחו ממשיכה להוביל, להאיר את הדרך, ולהיות מקור השראה לדורות הבאים. יהי זכרו ברוך.