אייל אבניאון

האוויר בהוד השרון, בקיץ של שנת תשנ"ט, נשם ריח ירוק של עצי הדר ואדמה רעננה, וכך, ביום כ"ט בסיוון, השלושה עשר ביוני 1999, נולד אייל. הוא היה בנם הבכור של שרון ואבישחר, וכבר מהרגע הראשון, בעיניו התמימות והחכמות שטרם ראו עולם, נצנץ ניצוץ של סקרנות ושקט פנימי. הבית שבו גדל היה קן חם ומלא אהבה, שבו הערכים לא נאמרו במילים גדולות אלא נחוו בכל יום, בכל מחווה, בכל שיחה. כשאחיו הצעיר, אופיר, הצטרף למשפחה, ואחריו נטע הקטנה, הפך אייל, באופן טבעי, למוקד של יציבות והדרכה. הוא היה שם תמיד, כתף תומכת, אוזן קשבת, דמות שמשרה ביטחון. הוריו, שצפו בו מתפתח, תיארו אותו כ"צנוע מבפנים החוצה", תיאור שהשתקף בחיוכו הביישני, אך עם זאת כובש, ובאופן שבו ידע לראות את נפש האדם שמולו, להבין את הנסתר שמעבר למילים.

ילדותו בהוד השרון הייתה שזורה בשבילי העיר הירוקים, בין שיחים פורחים לבתי לבנים. הוא היה ילד חברותי, כזה שתמיד מוקף בחברים, אך גם ידע למצוא את רגעיו השקטים, לשבת בפינה עם ספר, ללכת לאיבוד בעולם של מילים ורעיונות. בבית הספר היסודי, ואחר כך בתיכון "הדרים", בלט לא רק בחכמתו אלא גם ברגישותו יוצאת הדופן. הוא בחר במגמת היסטוריה ומדעי החברה, תחומים שאפשרו לו להעמיק בהבנת האדם והחברה, לנתח אירועים ולשאול שאלות יסוד על העולם. זו לא הייתה רק בחירה לימודית, אלא ביטוי לרצונו להבין את המורכבות האנושית, להבין מה מניע אנשים, מה בונה חברות ומה מפרק אותן. בשיעורים, הוא לא היה זה שמרבה לדבר בקול רם, אך כשפתח את פיו, דבריו היו שקולים, חכמים ומעוררי מחשבה, ומורים וחברים כאחד הקשיבו לו.

אבל החיים של אייל לא היו רק ספרים ושיחות עמוקות. הוא היה ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, ובעיקר, אוהב כדורגל מושבע. המגרש הירוק של "הפועל הוד השרון" היה עבורו בית שני, מקום שבו האדרנלין זרם בעורקיו והחברות התהדקה. הוא שיחק כשוער, עמדה שדרשה ריכוז, אחריות ויכולת לקבל החלטות מהירות תחת לחץ – תכונות שילוו אותו גם בהמשך חייו. הוא לא היה השוער הגבוה ביותר, וגם לא ניחן בנתונים פיזיים חריגים, כפי שסיפר אביו לימים, אבל הוא היה נחוש. הוא צלל לכדורים, קפץ, צעק הוראות להגנה, והפך למנהיג שקט על המגרש, קפטן שחבריו סמכו עליו בעיניים עצומות. מחוץ למגרש המקומי, ליבו פעם בקצב אדום-לבן של "הפועל תל אביב". "אני לא אוהד הפועל, אני חי הפועל," נהג לומר, וקולו היה מלא תשוקה. הוא הקפיד לצפות בכל משחק, לנסוע לבלומפילד, להרגיש את רעש הקהל, את המתח באוויר, את התקווה והאכזבה שמתחלפות בין רגע. עבורו, זו הייתה יותר מקבוצה; זו הייתה זהות, קהילה, משפחה מורחבת של נשמות קשורות.

מעבר לכדורגל, אייל מצא ערוץ נוסף לביטוי ערכיו בתנועת "הנוער העובד והלומד", בקן רמתיים. הוא החל כחניך, נטמע בקבוצה, סופג את עקרונות השוויון, העזרה ההדדית והמעורבות החברתית. עד מהרה, טוב ליבו, רגישותו ויכולתו לראות את האחר הפכו אותו למדריך טבעי. הוא הוביל קבוצות של ילדים ובני נוער, תכנן פעילויות, שיחות, טיולים, ונטע בהם את אותם זרעים של אנושיות ומנהיגות שפעמו בו. בזמנו הפנוי, כשהיה רוצה להתנתק מהכל, הוא היה מוצא נחמה בטבע. טיולים רגליים בשבילי הארץ, נשימת אוויר צח, התבוננות בנופים – אלה היו ררגעים שבהם יכל להרחיב את אופקיו, לקרוא ספרים מעמיקים ולחשוב. הוא לא היה מרוצה מידע שטחי; תמיד חיפש להעמיק, להבין לעומק, לפרק רעיונות מורכבים.

בכיתה י"א, כשהשירות הצבאי החל להטיל את צילו על חייו של אייל, החליט לנקוט צעד אקטיבי כדי להתכונן אליו. הוא הצטרף לפרויקט "יחדיו – כושר קרבי", תוכנית שהייתה מיועדת לחזק את יכולותיו הפיזיות והמנטליות. זו לא הייתה עוד חוג ספורט; זו הייתה מסגרת תובענית, שדרשה משמעת עצמית ודחף פנימי. "אני אהיה בשייטת," אמר למאמנו אריק אדיב, לא בנימה של תקווה או ניסיון, אלא בוודאות מוחלטת. כשהיה קר בחוץ, בחודש ינואר, והשעה הייתה שלוש לפנות בוקר, היה שולח לאריק תמונות שלו שוחה בים, מתאמן לקראת המיונים, חדור מטרה ומוטיבציה לשרת שירות קרבי משמעותי, כזה שישאיר חותם.

בתום לימודיו בתיכון, במקום למהר להתגייס, בחר אייל להשתלב במכינה הקדם-צבאית "מיצר" שברמת הגולן. זו הייתה תקופה מכוננת, שבה התנתק מהמוכר והידוע, חי בקומונה עם צעירים אחרים, עבד בקהילה, למד על מנהיגות, על חברה ועל עצמו. בנופי הגולן המרהיבים, בין שדות ירוקים להרי געש כבויים, החל אייל לכתוב יומן. זו לא הייתה סתם כתיבה; זה היה תיעוד מדוקדק של חוויותיו, תחושותיו, ובעיקר – של המטרות ששם לעצמו. הוא פירט שם תוכנית חיים עתידית, כמעט עד לפרט האחרון, תוכנית ששיקפה את שאיפותיו העצומות, את יכולתו לתכנן לטווח ארוך ואת דמיונו הפרוע. הוא כתב על יום השחרור מצה"ל, הרביעי בדצמבר 2022, ומיד לאחריו, ביום המחרת, טיסה לדרום אמריקה. משם, תכנן למצוא את דרכו לספינת דיג באלסקה, לחוות את העולם בפראותו. "חוזר ארצה," כתב, "עובר דירה. מתחיל ללמוד פסיכולוגיה ומנהל עסקים." הוא תכנן את סיום לימודיו לאוגוסט 2027, חתונה, ואז מעבר לארצות הברית לתואר שני. החזרה לארץ נקבעה לאוגוסט 2029, ומיד אחריה תוכננו ילדים: "במאי 2030 ילד ראשון, זכר. ביולי 2032 שתי בנות תאומות." והשאיפות לא נגמרו שם: "עד ינואר 2040 אני כבר מנכ"ל של חברה גדולה. בינואר 2045 אייל אאוט. אקזיט. בינואר 2046 מקבל הצעה מפתה ועושה הרבה כסף. ב2050 פורש ומקדיש את עצמי ואת כל שנותיי לחינוך." ביומן הזה, אייל לא רק רשם חלומות; הוא שרטט מפת דרכים מדויקת, עדות לנחישותו ולרצונו לחיות חיים מלאים, משמעותיים ופוריים.

כשקיבל את צו הגיוס, התנדב אייל לשירות כלוחם בקומנדו הימי, שייטת 13 – שיא שאיפותיו הקרביות. תחושת גאווה עצומה מילאה אותו. הוא היה חדור מוטיבציה להצליח, לדעת שהוא משרת ביחידה המובחרת ביותר, דוחף את עצמו לקצה בכל אימון. המסלול בשייטת היה קשה מנשוא, תובעני פיזית ונפשית, כפי שרק מעטים יכולים לדמיין. באחד האימונים הקשים, אירע הנורא מכל: אייל איבד את השמיעה באחת מאוזניו. לרגע, נדמה היה שהחלום נגדע באיבו. הפגיעה הייתה חמורה, אך רוחו של אייל לא נשברה. הוא סירב לוותר. במקום להיכנע למציאות הרפואית, ניהל מאבק עיקש. הוא רץ מבית החולים חזרה ליחידה, קיבל זריקות סטרואידים כואבות, עבר טיפולים אינטנסיביים בתא לחץ, וטס בחזרה להמשך האימונים, כאילו דבר לא קרה. חבריו ומפקדיו לא הבינו איך הוא מצליח לעמוד בזה. הוא סיים את השלב המכין בשייטת, שנחשב לאחד המאתגרים ביותר בצה"ל, אך השמיעה באוזנו לא חזרה. הפרופיל הרפואי שלו צנח ל-64, והצבא קבע שאינו כשיר להמשיך ביחידה קרבית.

אבל אייל לא היה טיפוס שמוותר. הביתה? לא בא בחשבון. הוא ניהל "מלחמת עולם", כפי שתיאר זאת העיתונאי בן כספית, כדי לחזור לשירות קרבי. יומניו והקלטותיו מאותה תקופה תיעדו מסכת לחצים אדירה שהפעיל על כל מי שיכל – רופאים, קציני מיון, מפקדים בכירים. הוא לא הרפה, לא קיבל "לא" כתשובה, עד שלבסוף, בהתערבות גורמים שונים, הניחו לו לחזור. הוא שב למודיעין, ליחידה 504, יחידת מודיעין שדה. שם, על אף שלא היה לוחם בחזית כפי שרצה, מצא דרך להגשים את שאיפתו להיות קצין ומפקד, להכשיר חיילים, ולהשפיע. הוא שימש כמפקד, דאג לחייליו, טיפח אותם, וראה בהם את הפוטנציאל הגלום בהם. אך גם שם, אחרי שנה, הרגיש שלא הגיע לייעודו האמיתי. ליבו משך אותו חזרה לשדה הקרב, להיות לוחם במלוא מובן המילה. הוא עזב את 504, והחל הכל מחדש.

הוא הצטרף לחטיבת הנח"ל, ויתר על דרגותיו, והתחיל את מסלול הלוחם מההתחלה. שוב טירונות, שוב מסלול, שוב קורס מ"כים (מפקדי כיתות) ולאחר מכן קורס קציני חי"ר. "לא סתם לוחם, לוחם שנלחם כדי להיות לוחם," נכתב עליו. הוא עבר את כל השלבים בהצטיינות, בהתמדה ובנחישות בלתי רגילה. אייל היה קצין חי"ר מוערך, אהוב על חייליו ומסור להם באופן טוטאלי. הוא הפגין מחויבות עמוקה לביצוע כל משימה ברמה הגבוהה ביותר, דבק במטרה, ולא ויתר לעצמו או לסובבים אותו. רגישותו הגבוהה, אותה תכונה שאפיינה אותו מילדות, סייעה לו להבין את חייליו, לזהות את קשייהם ולתמוך בהם. הוא ידע להעלות את תחושותיו ורעיונותיו על הכתב, מה שסייע לו להתמודד עם האתגרים והקשיים הרבים שבדרך. תמיד הקפיד לשקף למשפחתו ולחבריו את הערכתו העמוקה כלפיהם. באחת מפסקאותיו המרגשות, כתב: "אימא ואבא שלי, האנשים החשובים לי ביותר בחיים, מי אני בלעדיכם? אני אוהב אתכם אהבה שלא תתואר, אני קשור אליכם יותר משנדמה לכם, אני חושב עליכם בכל יום, ותמיד מחשבות טובות. אתם העוגן שלי, המקום היציב שלי בחיים, הכי יציב שלי, לימדתם אותי וחינכתם אותי בדרך הכי טובה שיכולתי לבקש, לימדתם אותי ערכים מה הם, נורמות, מוסר ומידות, לא דיברתם את זה, פשוט הייתם אתם, והספיק לי, לכולנו, להתבונן מהצד ולהבין איך נכון להיות בן אדם בעולם הזה." מילים אלו, שנכתבו בדם ליבו, חשפו את עומק הקשר ואת ההשפעה העצומה של משפחתו על עיצוב דמותו.

עם שחרורו מצה"ל, החל אייל להגשים את חלומותיו שכתב ביומנו במכינה. הוא יצא לטיול הרפתקני ברחבי אמריקה, חווה נופים חדשים, פגש אנשים מגוונים, וספג תרבויות שונות. המסע הזה היה יותר מסתם טיול; זו הייתה מסע של גילוי עצמי, של התנסות בחופש מוחלט. במהלך הטיול, הגשים חלום נוסף ושימש כאחד מחברי הצוות בספינת דיג באלסקה הרחוקה. הוא עבד קשה, בידיים חשופות, נאבק בים סוער, למד את סודות הדיג, חש את הקור העז ואת העייפות המצטברת, אך גם את תחושת הסיפוק האדירה שבעבודה פיזית מאומצת, בלב הטבע הפראי. הוא היה מוקסם מהנופים עוצרי הנשימה, מהשקט האינסופי, ומהתחושה שהוא חלק ממשהו גדול ממנו.

אבל גם בקצה העולם, אלפי קילומטרים מישראל, ערכיו לא עזבו אותו. יום אחד, בעת שעבד על הספינה, שמע כי אחד מחייליו לשעבר, שגם הוא טייל באלסקה, איבד את אימו ונזקק לסיוע כדי לשוב ארצה. אייל לא היסס לרגע. הוא לא חשב על הטיול שלו, על תוכניותיו, על הכסף שעלול להפסיד. ללא דיחוי, התגייס לעזור. הוא ניהל מבצע סיוע שלם מרחוק, ארגן את כל הפרטים הלוגיסטיים, עמד בקשר עם הגורמים הרלוונטיים, ודאג שהחייל יקבל את כל התמיכה הנדרשת. בהקלטה ששיגר מספינת הדיג, הבטיח לכסות את כל ההוצאות – הקבורה, הלוויה, ודאג שהחייל "לא יצטרך להוציא שקל מהכיס". "לא נוטשים חיילים בשטח," אמר, מילים ששיקפו את האני מאמין שלו, את הערכים שליוו את התנהלותו במשך כל חייו – נאמנות, אחריות עמוקה וחברות אמת.

החיים המשיכו לזרום, חלומותיו של אייל החלו להתממש בזה אחר זה. ביוני 2024, בהפוגות שבין תקופות שירות המילואים, החל אייל את לימודיו במכינה לקראת תואר ראשון בפסיכולוגיה ומנהל עסקים ב"אוניברסיטת רייכמן". הוא היה נלהב, מלא תוכניות לעתיד, וההתחלה האקדמית סימנה עוד שלב ביישום מפת הדרכים ששרטט לעצמו ביומן. אך המציאות בארץ, שהשתנתה באופן דרמטי בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, לא אפשרה לו להשלים את תוכניותיו. בשעה שש וחצי בבוקר אותו יום ארור, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטחי טילים ורקטות שימשו מסך עשן לחדירת אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – שזרעו הרס ומוות ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, במסיבות טבע ובבסיסי צה"ל. שמונה מאות אזרחים נרצחו באכזריות, מאות נחטפו, ובתים הוצתו ונבזזו. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרבות הגבורה הראשונים. בבוקר הזה, החלה מלחמה.

אייל לא היסס לרגע. כבר למחרת, ב-8 באוקטובר 2023, התייצב לשירות מילואים. הוא שובץ בגדוד 121 של חטיבה 8, חטיבת שריון ותיקה, תחילה כסגן מפקד פלוגה. הרעש המהדהד של הטנקים, הריח החריף של הדלק והאבק שבאוויר, הפכו לשגרת יומו. הוא מצא את עצמו שוב בלב העשייה הביטחונית, במקום שבו ידע שהוא נחוץ. ימי הלחימה הארוכים היו עמוסים ואינטנסיביים. אייל ויתר הלוחמים נלחמו בקרבות עזים מול מחבלי החמאס, פנים אל פנים, הצילו חיים של רבים והגנו על הבית. תוך כדי המלחמה, בהפוגות קצרות ונדירות, יצא אייל לקורס מ"פים, קורס מפקדי פלוגות, ובסיומו קיבל פיקוד על פלוגה. זו הייתה עליית מדרגה משמעותית, עדות לאמון שנתנו בו מפקדיו ולכישורי המנהיגות הבלתי מעורערים שלו. הוא הוביל את חייליו באומץ ובמקצועיות, דואג לכל אחד ואחת, משרה ביטחון גם ברגעים הקשים ביותר.

גם בתוך התופת, אייל המשיך לכתוב. הוא ניהל "יומן מלחמה", בו תיעד את מחשבותיו ותחושותיו. ב-16 בנובמבר 2023, תחת מעטה החשיכה, כשאביו הוריד אותו במקום ההתכנסות בשעה ארבע לפנות בוקר, מצא כמה דקות פנויות לפני התדריך. הוא לא תכנן לכתוב, "זה מזל רע," חשב, אך הצורך לבטא את עצמו היה חזק ממנו. "אני מרגיש שאני חי חיים מלאי משמעות," כתב, מילים ששיקפו את המסע שעבר, את התובנות שצבר. היו לו חרטות, "על לא מעט דברים," הודה, "אבל את כל החשבונות עם עצמי כבר סגרתי בשנה האחרונה." הוא חש ש"יצא לדרך חדשה עם החיים – יותר שקט ושלווה עם העשייה שלי, עם מי ומה שאני ומה אני מייצג." הוא קבע, בנחישות אופיינית, שלא היה משנה דבר בחייו, אף על פי ש"עד לפני כמה חודשים הייתי משנה הרבה דברים." הוא ראה את עצמו בתהליך אינסופי של התקדמות, כשכל הדברים שקרו לאורך הדרך הם "רק חלק מהסיפור הגדול בהרבה."

את המילים החמות והאוהבות ביותר שמר למשפחתו ולחבריו הקרובים: "אתם כל עולמי. כך היה וכך יהיה. אין לי טעם לחיים אם לא כל האנשים הטובים שמקיפים אותי בחיי, בדגש על המשפחה היחידה והמיוחדת שלי. לזכות להיוולד להורים ואחים שכאלה זה כמו לזכות בלוטו." הוא התייחס גם להחלטתו להיכנס לעזה, החלטה שקיבל באופן אישי, מתוך תחושת שליחות עמוקה. "לא ביקשו או דרשו את זה ממני," הדגיש. "בשישי האחרון שידרו כתבה על ילדי 'העוטף'. המציאות שבה ילד קטן לא ישן בשקט בלילה מבלי לפחד היא מציאות בלתי נתפסת שצריכה להשתנות מיד." המילים הללו חתמו את כניסתו לעזה, מילים של תקווה ונחישות, ומסקנה חותכת: "אני לא כותב ולא אכתוב בזמן עבר כי כמו שאני נכנס ככה אני גם אצא. אוהב את כולכם ונתראה בקרוב."

אך הגורל, לעיתים, מתעתע. ב-1 ביולי 2024, במהלך פעילות מבצעית באזור פרוזדור נצרים, אותו שטח חיץ אסטרטגי בין צפון רצועת עזה לדרומה, אירע פיצוץ מטען קטלני. הפיצוץ העז גבה את חייהם של רס"ן (במיל') אייל אבניאון ושל רב-סמל ראשון במילואים נדב אלחנן נולר. לוחם מילואים נוסף נפצע באירוע. אייל, בן עשרים וחמש בלבד, נפל בקרב, כשהוא מפקד על פלוגה, מגן בגופו על ילדי העוטף ועל אזרחי ישראל כולם. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בנווה הדר, הוד השרון, עיר הולדתו, כשהוא מותיר אחריו הורים, אח ואחות, וחלל עצום. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סרן, כאות הערכה על מנהיגותו ותרומתו.

הבשורה המרה הכתה במשפחתו ובכל מכריו כרעם ביום בהיר. אביו, אבישחר, ספד לו במילים חרוכות: "אייל שלי. ביום ההולדת האחרון שלי כתבת שלא תשכח איך הקפצתי אותך לעזה. על החיבוק שנתתי לך ועל זה שחשבת עליי ועל אימא. אייל שלי, בתוך החלל העצום שהשארת לנו, תדע שהייתה לי הזכות לגדל אותך ולהיות אבא שלך." אמו, שרון, שיתפה את כאבה השובר: "עבר שבוע מהיום הנורא בחיי, שבוע שבו הציפו את הבית שלנו אלפי אנשים שלא הפסיקו לספר עליך, על כמה טוב היית בהכול. אנושי, אחראי, חדור מטרה, מסור וטוטאלי. היה לך תפקיד בחיים של כל כך הרבה אנשים, גילינו אין ספור מעגלים שהשתייכת אליהם. אין ספור חיילים שאמרו שבלעדיך לא היו מי שהם היום. סיפרו על האנרגיה, החברות, האכפתיות, איך היית תמיד המרכז בכל מעגל שהשתייכת אליו. שבוע שרק חידד את האובדן הענק שאתה משאיר פה. איילי, אין לי מושג איך ממשיכים מכאן, בלי החיוך המאיר שלך, השיחות העמוקות איתך, בלי שתרגיע ותקליל כל סיטואציה, בלי נהרות האהבה שהציפו את הבית שלנו ברגע שהיית נכנס. היינו מוקפים בכל כך הרבה אהבה בשבוע הזה, מכל אלה שכל כך אהבו אותך, הלוואי שכל זה ייתן לנו את הכוח להמשיך בלעדיך. אתה בלב השבור שלנו לתמיד."

אופיר, אחיו, שיתף בכאב שאי אפשר לתאר: "'אחי הדוב' ככה קוראים לך בטלפון שלי מאז שאני זוכר את עצמי." הוא דיבר על סרט על שלושה אחים בכפר באלסקה, והאירוניה המרה שבדבר, לאור מסעו של אייל במקום. "אם היו שואלים אותי, שתי התכונות האלו [הדרכה ומנהיגות] מאפיינות באופן טבעי אח בכור, ואם צריך לומר את האמת, מעולם לא הרגשתי גדול ממך... אתה טוב ממני, חכם יותר, מוצלח יותר, צנוע יותר, קשוח יותר – וחוסן אי אפשר ללמד. תמיד הובלת אותי, האמנת בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי, וכשהיה קשה – היית שם בשבילי ולא להפך. עכשיו, אני יודע להגיד שנכשלתי בתפקידי כאח בכור. כי כשנולדת חתמתי על חוזה לא כתוב לשמור עליך מכל משמר, והנה אני כאן מדבר עליך בלשון עבר... החבר הכי טוב שהיה לי בעולם הזה, השותף לפשע, השותף לדירה, השותף לחיים – שותף. אני יכול לספר על אינסוף זיכרונות שחלקנו יחד, אבל מה הטעם? אתה יכול לאהוב זיכרון עד מחר, אבל הוא אף פעם לא יוכל לאהוב אותך בחזרה. אני לכוד, כי אני לא יכול לתאר במילים איך אני מרגיש, ולשאול מישהו אחר איך הוא מרגיש נראה לי לא הגיוני... אחי, אתה הוכחה חיה לזה שהטובים מתים צעירים. אתה איננו ומבחינתי זה כמו למות ולהמשיך לחיות. כשאני אשכב ער בלילות ואחשוב על הטעויות שלי, אני אגיד תודה עליך... תמיד היית הכי קרוב לשמש מכולם, אבל הפעם התקרבת צעד אחד יותר מדי. היית כל החיים שלי. הערצתי אותך, אוהב אותך, אמשיך לאהוב לנצח."

נטע, אחותו הקטנה, התקשתה לתפוס את האובדן: "אייל, אחי שלי. אני יושבת בחדר שלך וחושבת כמה היית מתבאס שהשמיכה לא ישרה ושלקחתי לך ספר. כמה טוב היית. כמה תמיד חיפשת להיות טוב ולעשות הכול על הצד הטוב ביותר. אנשים היו מתאהבים בטוב הזה. תמיד אמרת לי כמה אני מיוחדת ושאתה הגב שלי. היית החוזק במשפחה שלנו. שתמיד המשפחה במקום הראשון. כמה התגאיתי בך, כמה השווצתי בך. חבל שלא אמרתי לך את זה יותר. אז אני אומרת לך עכשיו כמה אני אוהבת אותך. איך לא תהיה בחתונה שלי? לא תהיה כשאלד. תכננת לעשות מרתון השנה. אני ארוץ במקומך, אשוויץ שאתה אח שלי. אני אוהבת אותך אהבת עולמים, נטע אחותך הקטנה."

חבריו ומאמניו הוסיפו נדבכים לדמותו המיוחדת. מאמנו אריק אדיב מיחדיו, נזכר איך אייל הגיע אליו בגיל שש עשרה וחצי והכריז בביטחון מוחלט: "אני אהיה בשייטת." הוא סיפר על התמונות שאייל שלח לו בשלוש לפנות בוקר בחודש ינואר, כשהוא שוחה בים כדי להתכונן. "אף אחד לא האמין שתוכל לסיים, סיימת כמו גדול," אמר אריק, והוסיף: "כשהמג"ד אמר לך שחסר לו מ"פ ושהוא רוצה שתחזור לקבע אמרת לו בסדר למרות שלא באמת רצית, ששאלתי אותך למה אמרת לו כן, אמרת- מלחמה, צריכים אותי, ככה תמיד היית, בכל מקום שצריך, אתה הראשון, מנהיג מלידה." חברתו שירלי התגעגעה ל"קול הנשי" שביקש ממנה, לשיחות העמוקות, לריח הכביסה שתמיד עטף אותו ולחדרו המתוקתק. יונתן, חבר נוסף, תיאר אותו כ"אול-אין. באימונים, במכינה, בצבא. אפילו בפיפ"א." "חתיכת גבר שלא מוותר, ווינר, טרש-טוקר בטעם. ההצלחה והניצחון הם חלק ממך," הוסיף, והודה שאייל עיצב אותו, לימד אותו מה זה אומר "לא לוותר."

בן כספית, שכתב עליו בעיתון "מעריב", סיכם את דמותו: "אייל אבניאון היה בן עשרים וחמש בנופלו. גבר צעיר, יפהפה, קורן אור יקרות. השאיר אחריו מורשת ייחודית, מעוררת השראה, מיוחדת במינה. בחור נדיר, עשוי מחומרי הגלם המשובחים ביותר שיש בטבע האדם... הייתה בו כמות עצומה של רגשות אותם ידע לתרגם למילים סדורות, הייתה בו חמלה, סקרנות ואינסוף ציונות. שאף לתקן את המקום הזה ואת החמלה שלו פיזר, שווה בשווה, בין כולם."

לזכרו של אייל, נערך ב-2 בספטמבר 2024 משחק כדורגל מרגש בין חבריו ששיחקו איתו בקבוצת הנוער של "הפועל הוד השרון" לבין קבוצת הנוער הפעילה של המועדון. המגרש, שבו אייל בילה שעות כה רבות, היה מלא באנשים שבאו לכבד את זכרו. אביו נשא דברים מרגשים בפתח המשחק, וחיבר את נקודות חייו של אייל: "לפני שש-עשרה שנה, אייל עלה על המגרש הזה בפעם הראשונה וביקש מיד להיות שוער, למרות שהנתונים הפיזיים והגנטיקה המשפחתית לא היו לצידו. לאט לאט ובטחה, הוא התבגר והפך להיות המפקד של ההגנה ובהמשך גם קפטן הקבוצה... פה על המגרש, אייל, קיבלת את היסודות והערכים שילוו אותו בתור מפקד בצבא – חתירה למגע, הפעלת לחץ, משמעת קבוצתית, ערכים ונתינה אין סופית לצוות שלך."

אייל אבניאון, רס"ן (במיל'), נפל כגיבור, כשהוא מגן על ביתו ועל עמו, וממשיך את המורשת של דור שלם שקם להגן על המדינה. הוא השאיר אחריו לא רק כאב עצום וגעגוע בלתי נגמר, אלא גם מורשת של התמדה, אנושיות בלתי מתפשרת, אהבת אדם וארץ, ונחישות לחיות חיים מלאי משמעות. דרכו, מתחילת הדרך כנער צנוע בהוד השרון, דרך הקרב על השמיעה והשירות הקרבי, ועד למסע הדיג באלסקה ותפקידו כמפקד בחזית – היא סיפור של תקומה אישית ולאומית. הוא היה סמל למצוינות, לחברות, ולמחויבות עמוקה. בתוך החלל העצום שהשאיר, רוחו ממשיכה לחיות, מעוררת השראה ומעניקה כוח לכל מי שזכה להכיר אותו, ואף למי שרק שומע את סיפורו. אייל אבניאון נפל, אך סיפורו, רוחו, וערכיו, ממשיכים לפעום בלבבות, כעדות חיה לכוחה של הרוח הישראלית, הנחושה להמשיך ולבנות עתיד טוב יותר. הוא לנצח יהיה חלק מהסיפור הגדול של האומה, סיפור של גבורה, של הקרבה, ושל נצחון הרוח על כל מכשול.