אביתר אוחיון

בירושלים נולד, בין סמטאותיה העתיקות ורחובותיה הסואנים, ביום י"ח באב תשס"א, שבעה באוגוסט לשנת 2001, הגיח לעולם אביתר אוחיון, בנם הבכור של יסמין ויעקב. הוא היה הראשון מבין שישה, אחריו באו לעולם אור-אל, מרים שירה, רות שמחה, ישראל, נועם דוד ותהילה רחל, ועל כתפיו הצעירות הונח, באופן טבעי כמעט, משקל מסוים של אחריות לצד תחושה עמוקה של שייכות. ביתם, ברחובות שכונת גילה, היה מלא באור ובצלילים, בשיחות ובצחוק של ילדים הגדלים יחד, לומדים זה מזה, מתחבטים וצומחים. אביתר, עם עיניו הכחולות העמוקות וחיוכו הכובש, היה עמוד תווך כבר מגיל צעיר, ילד שכולו חיוניות, סקרנות ורגישות שאינה שכיחה.

את שנותיו הראשונות בילה אביתר במסדרונות מוסדות חסידות חב"ד בשכונתו, שם ספג את יסודות החינוך והערכים. אך לא רק בין כותלי בית הספר עוצבה אישיותו; חלק ניכר מעולמו התרבותי והרגשי נבנה בסטודיו של אביו, יעקב. היה זה חלל קסום, רחב ידיים, שבו התערבבו ריחות צבעי שמן עם אבק עץ וחומרים פיסוליים, צלילי מיתרים שהתאמנו לנגן עם המולת חזרות תיאטרון ובובנאות. אביתר הילד היה נכנס לשם בשקט, לעיתים עוד לפני שהשמש טיפסה מעל גגות ירושלים, עיניו, שזוהרו כפי שזוהר הרקיע ביום בהיר, היו נעות בחוסר שובע בין פינה לפינה. הוא היה מתבונן באביו מגלף דמות מעץ, או מתרגל תנועות בובת מריונטה, שואל שאלות אינסופיות, נוגע בחומרים, מנסה בעצמו. הסטודיו היה עבורו מגרש משחקים אינסופי לדמיון, מקום שבו כל רעיון יכול לקבל צורה, כל רגש יכול להפוך לצבע או לחומר. שם, בין שמן לבד, בין חוטים לגלגלי שיניים של טיסנים קטנים, נטמנו הזרעים הראשונים של נפשו האמנותית והיצירתית, שהפכה לכלי מרכזי עבורו לביטוי רגשי ולהצצה לעולמו הפנימי העשיר. הוא גדל אל מרחב יצירתי משלו, מרחב שבו יכל לגעת, ליצור, ולתת ביטוי לכל מה שגאה בו.

ככל שגדל, התפתחה בו לא רק האהבה לאמנות, אלא גם רגישות עמוקה לזולת. הוא היה ילד יפה תואר, עם נוכחות שקטה אך עוצמתית, שתמיד משכה אליה אנשים. כשעבר ללמוד בישיבת "חנוך לנער" בצפת, בלט מיד לא רק בכישרונו האמנותי, אלא גם באופיו הייחודי. רבו בישיבה זיהה את הניצוץ שבעיניו ואת כישרונו הגלוי, וכשראה את הציורים שאביתר יצר בלהט, קנה לו מיד חומרי צביעה ויצירה משובחים. אביתר, בהתרגשות ובמסירות אופיינית, לקח על עצמו משימה – לצייר ולקשט את הישיבה כולה. במשך ימים ארוכים, שקוע כולו במלאכה, מברשותיו רוקדות על קירות האבן הקרירים של המבנה העתיק, הוא יצר עולם שלם של צבע וצורה. שנים רבות חלפו מאז, אך יצירותיו עדיין מקשטות את הישיבה, עדות אילמת וצבעונית לרוחו היצירתית ולחותם שהשאיר אחריו.

אך מעבר לכישרונו האמנותי, התבלט אביתר בצפת גם במאבקו הבלתי מתפשר למען החלשים והפגיעים. הוא היה רודף צדק אמיתי, כזה שלא יכול היה לעמוד מנגד כשאחרים נפגעים. חבריו ומוריו סיפרו עליו ש"הוא לחם את מלחמתם ולא נתן שיפגעו בהם." לא היה בו פחד, רק מחויבות עמוקה לאמת שלו ולעקרונותיו המוצקים. הוא היה איש של שלום, כזה שאוהב שלום ורודף שלום, אך כשאחת מהתלמידות הצעירות בישיבה הוטרדה על ידי ילדים גדולים ממנה, הוא לא היסס להתייצב מולם. "מה אתם רוצים ממנה?" הוא שאל בקול שקט אך תקיף, מתייצב בינם לבינה, מגן עליה בגופו ובמילותיו. "תשאירו אותה בשקט." הוא היה מוכן לשלם כל מחיר על עמידה על עקרונותיו, על יושרתו ועל כנותו. הרב ברנשטיין, אחד ממוריו בישיבה, העיד כי "כל מי שנגע באביתר, כל מי שהכיר אותו, חש שיש לו נשמה גבוהה. היה לו חוש מיוחד שיכול לזהות את המצוקה של האחר ולהתחבר אליה." הוא ראה את מה שאחרים לא ראו, חש את מה שאחרים ניסו להדחיק, והגיב לכך בפעולה.

מאיר, חברו הטוב ביותר מאז ימי הלימודים בצפת, זוכר את אביתר כדמות כמעט על-אנושית בטובה שלה. "אביתר היה החבר והאדם הכי טוב שהכרתי," סיפר מאיר, "תמיד דואג לכולם ורק אז מתפנה לדאוג לעצמו. הוא היה קם בבוקר, רואה אם מישהו צריך עזרה עם הלימודים, או אם למישהו קר בלילה ואין לו שמיכה נוספת, ורק אחר כך היה חושב על עצמו. לא היה אפשר שלא לאהוב אותו ואת החיוך הכובש שלו שהפנט את כולם. הוא היה השראה בשביל כל כך הרבה אנשים, ובמיוחד בשבילי." חיוכו, שהיה רחב וכן, היה משקף את הלב הגדול והפתוח שלו. עוצמותיו הפנימיות של אביתר ניכרו הן במעשיו והן בתפיסת עולמו. הוא היה אדם משימתי, כזה שהגדיר לעצמו מטרות ברורות ופעל בנחישות להגשמתן. הרב לבקיבקר סיפר סיפור קטן אך משמעותי על כך: "לא היו לו תפילין של רבינו תם, והוא החליט שיהיו לו כאלה. הוא אסף כסף, עבד קשה, התאמץ בכל מאודו והצליח להגשים את חלומו ולקנות לעצמו תפילין ר"ת." זו הייתה עוד הוכחה לנחישותו ולמסירותו, ליכולתו להציב יעד ולחתור אליו בעקביות, גם אם הדרך הייתה מורכבת ודרשה מאמץ רב.

אביתר, שידע לא מעט קשיים בחייו, פיתח תפיסת עולם ייחודית שעיקרה היה להתייחס לחיים בקלילות, לזרום איתם, לקחת מכל מקום ומצב את מה שמתאים לו, ולהימצא בעשייה מתמדת. הוא האמין שלא צריך להיתקע במקום אחד או בסיטואציה אחת, אלא תמיד לנוע קדימה, ללמוד ולהתפתח. "הייתה לו תשוקה ייחודית ללמידה," סיפר אחד מחבריו, "הוא הכיר את החוזקות שלו וגם את החולשות, רצה לטרוף את העולם ולנסות הכול, והיה מוכן להתנסות גם בתחומים שהיוו אתגר עבורו." הוא לא פחד לצאת מאזור הנוחות, לנסות כלי נגינה חדש, ללמוד שפה זרה או לטייל במקום לא מוכר. הוא תמיד נזהר לא לדרוך בדרך על אף אחד, כי הערכים האנושיים היו נר לרגליו. המוטו המדהים שלו, שהפך לסמל עבור כל מי שהכיר אותו, היה "השמיים תמיד כחולים, גם אם יש עננים." משפט זה שיקף את אופטימיותו הבלתי נלאית, את יכולתו לראות את הטוב בכל מצב, גם כשהקשיים העיבו על דרכו. הוא ידע שלמרות הקשיים, תמיד יש תקווה, תמיד יש אור.

לאחר מספר שנים בישיבה בצפת, חש אביתר בצורך בשינוי, במרחב חדש שיאפשר לו להמשיך ולצמוח. הוא עבר לכפר הנוער הדתי "יפתח" שבאבנת, לחופיו הצפוניים של ים המלח. היה זה מקום קסום באמת, בין הרי מדבר חשופים לגווני הכחול המשתנים של הים, אוויר צלול ושקט עמוק. במקום הזה, מוקף ביופי טבעי עוצר נשימה, המשיך אביתר לבטא את כישוריו ואוצרותיו הפנימיים. הוא אהב ללכת לסטודיו הקרמיקה של הכפר, ללוש את החומר הרך בין אצבעותיו, לעצב אותו לכלי או לפסל, להרגיש את הקור והחום, את הגמישות וההתקשות. הוא גם גילה אהבה גדולה לגילוף בעץ, ללמוד את מרקם העץ, להקשיב לחריקת הכלים ולהביא לידי ביטוי את הצורות החבויות בתוכו.

אך יותר מכל, אהב אביתר לטייל ולבלות בחיק הטבע, ובעיקר בימים גשומים. בעוד רוב בני הנוער היו מסתגרים מפני הגשם, אביתר היה יוצא אל המרחבים, נושם את ריח האדמה הרטובה, מקשיב לטיפות הנוקשות על עלוות העצים. הוא היה הולך במשעולים בוציים, רואה את הנחלים מתמלאים מים, ומרגיש חי יותר מאי פעם. באחד מטיוליו, בעודו מטייל בשדות הירוקים של הכפר, ראה צמח לואיזה פראי. הוא התכופף, קטף כמה עלים טריים היישר מהאדמה, ושילב אותם בכוס תה חמה שהכין לעצמו. זו הייתה עבורו חוויה של חיבור עמוק לאדמה, לטבע, לפשטות של החיים. הוא היה מחובר מאוד גם לעולמות המוזיקליים; תמיד הייתה לו רשימת השמעה ארוכה של שירים מכל הסוגים, מניגוני נשמה שקטים ועד רוק סוער, והוא היה מוצא נחמה והשראה בצלילים. בכפר הנוער "יפתח" הוא לא רק מצא את מקומו, אלא גם יצר חברויות נפש עמוקות וסייע לצעירים ממנו. אחד מהם כתב: "הוא אחת הדמויות שהחזיקו אותי בשנה שהגעתי ל'יפתח'. בזכותו עשיתי תהליך משמעותי מאוד לחיים. חייב לו אלף תודות." אביתר היה שם בשבילם, עם אוזן קשבת, עצה טובה, או סתם חיוך מעודד.

עם סיום לימודיו בכפר הנוער, ולאחר סדרת מיונים מפרכת, התקבל אביתר למכינה הקדם-צבאית "דרך ארץ" שביישוב הקהילתי אשלים, עמוק ברמת הנגב. השינוי החד היה דרמטי: מנוף ים המלח הירוק והשקט למדבר הצחיח והאינסופי. אך גם שם, במרחבים הפתוחים של הנגב, הילך קסם בחיוכו הכובש ובלבו הענק. המדריכה שלו במכינה תמצתה את הווייתו במשפט אחד: "הלב שלו הולך לפניו." חבריו למחזור, שכינו אותו בחיבה "אביה," סיפרו על חבר טוב, אהוב ומיוחד, שידע להצחיק ולגעת בכולם. הוא היה מפיג את המתחים של חיי המכינה עם בדיחה טובה או סיפור משעשע, תמיד עם חיוך קטן בפינת השפתיים וניצוץ שובב בעיניים. יהלי, אחד מחבריו הקרובים, כתב לו: "זכינו להכיר אותך ולהכניס אותך לחיים שלנו. היית לי אח במלוא מובן המילה – מישהו להיות איתו, לדבר איתו או סתם לשבת על סיגריה. תמיד נלחמת והוכחת שאתה מסוגל לעשות הכול, למרות כל הקשיים שבדרך." אביתר היה זה שדחף את כולם קדימה, האמין ביכולותיהם, גם כשהם עצמם פקפקו.

באחת הפעילויות במכינה, התבקשו החניכים להכין יצירה שתייצג את התהליך שהם עוברים בחיים ובמכינה, ושתתאר את מי שהם. כולם הציגו עבודות מרגשות ויצירתיות, אך אף אחת לא השתוותה לרמת היצירתיות והרגישות של אביה. בזמן המועט שהוקצב למשימה, הוא הכין דגם אדם מסלוטייפ, קשור בחבלים לשני "עולמות": בצד אחד – עברו, כל מה שהוא סוחב איתו, ההצלחות והקשיים שעיצבו אותו; ובצד השני – עתידו, השאיפות והחלומות שטרם הוגשמו. הדגם הקטן הזה, העשוי מחומרים פשוטים, דיבר אל כל אחד מהנוכחים בעוצמה רבה. הוא שיקף את עולמו הפנימי המורכב של אביתר, את מסעו האישי ואת תפיסת עולמו הייחודית. הוא הראה את הענווה שבקבלה של העבר, ואת התשוקה הבוערת לעתיד. את המשפט שכתב במכינה, זמן קצר לפני שהתגייס – "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" – לקח איתו גם לתחנת חייו הבאה, השירות הצבאי. זה לא היה רק משפט, אלא קוד אתי, דרך חיים.

ב-21 במארס 2021 התגייס אביתר לצה"ל, והוצב בחיל הרגלים, בחטיבת גולני האגדית. הוא עבר בהצלחה את מסלול הלוחם המפרך של גדוד 51 – "הבוקעים הראשון" – מסלול שדרש ממנו כוחות פיזיים ונפשיים אדירים, אך הוא עמד בו בגבורה, עם חיוכו האופייני ומוטיבציה בלתי נלאית. הוא היה חייל למופת, כזה שזכה לתעודת הצטיינות ממפקד הפלוגה על מסירותו, מקצועיותו ורוח ההתנדבות שלו. כדרכו, גם בצבא יצר קשרים קרובים ומיוחדים עם חבריו לנשק. הוא תמך בהם בכל דרך אפשרית, היה אוזן קשבת לחששותיהם, כתף תומכת ברגעי משבר, ושימש גם כמקור ידע והשפעה בענייני תורה ומצוות, עבור אלו שביקשו ללמוד או להתחזק. ירין, אחד מחבריו ליחידה, כתב עליו: "אדם עם נשמה טהורה ושמחת חיים שלא זוכים להכיר כל יום." הוא היה מפיח רוח חיים בכל מקום שאליו הגיע, גם בתנאים הקשים והתובעניים של הצבא.

בהמשך שירותו, הוצב אביתר מחדש בחיל הלוגיסטיקה, אך נשאר לשרת בגדוד 51, הפעם כנהג. הוא קיבל על עצמו את תפקיד נהג האמבולנס בבסיס כיסופים שבעוטף עזה, שם הוצבו לוחמי הגדוד. "לא פלא שזה התפקיד שקיבל על עצמו," אמרו חבריו, "כזה הוא היה – דואג לכל מי שסביבו, ובעיקר לאלה שלא יכולים לדאוג לעצמם." הוא היה רואה במשימה הזו לא רק תפקיד, אלא שליחות, הזדמנות להושיט יד, להקל על סבל, להיות שם ברגעים הקריטיים ביותר. ליאל, ידידתו הטובה, סיפרה על שיחותיהם המשותפות: "תמיד ידעתי ששיחה שמתחילה עם אביתר זאת שיחה מעניינת, זאת שיחה שאני הולכת לצאת ממנה עם תובנה או שתיים. שיחה עם בן אדם כל כך חכם שכיף לדבר איתו כי הוא תמיד אומר את מה שיש לו להגיד בפנים ותמיד הולך עם הערכים שלו והאמת שלו בכל מה שעושה ואומר." הם היו יושבים ומדברים שעות ארוכות על נושאים שלא נגמרים – על אמנות ופילוסופיה, על החיים ועל משמעותם. "כל שיחה סיימנו בחיבוק גדול וסיכמנו עם מה כל אחד יצא מהשיחה, ואיך ניקח הלאה את התובנות שלנו," היא נזכרה. "הוא תמיד רצה להתקדם ותמיד רצה להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמו."

לקראת סיום שירותו הצבאי, חלומותיו של אביתר על עתידו התגבשו והלכו. הוא חלם להפוך לאמן יוצר מדופלם, כזה שיכול לבטא את עולמו הפנימי העשיר דרך ציור, פיסול, או כל מדיום אחר שידבר אליו. הוא כבר החל לחשוב על הצעדים הבאים, לתכנן את לימודיו ואת דרכו בעולם האמנות. בשיחותיו עם חבריו ומשפחתו, היה מדבר על הסטודיו שיקים לעצמו, על התערוכות שיציג, על היצירות שיברא. הוא היה מלא ציפייה לחופשת השחרור הקרבה, לרגע שבו יוריד את מדי הזית ויחזור אל החיים האזרחיים, אל העולם שבו יוכל להקדיש את כולו ליצירה. הוא ספר את הימים, מחכה לרגע שבו יוכל להתמסר שוב לצבעים, לחימר, לעץ. אך הגורל, באכזריותו, שינה את כל התוכניות. רגע לפני שיצא לחופשת השחרור המיוחלת, פרצה מלחמה.

יום שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. אביתר, כמו חיילים רבים אחרים, היה במוצב כיסופים, עמוק בעוטף עזה. הבוקר היה אמור להיות בוקר שגרתי, אולי מעט רגוע יותר לרגל החג. אך השקט הופר באחת. רקטות רבות נורו מרצועת עזה, שרקו בשמיים ופגעו באזורים נרחבים בארץ, מערב הנגב ועד מרכז הארץ. רעש הפיצוצים היה מחריש אוזניים, והאדמה רעדה תחת כפות רגליו. תוך דקות ספורות, הפך הבוקר השקט של החג לסיוט מתגלגל. סביב השעה 06:50, בעוד עשן הרקטות עוד עולה לשמיים, פשטו עשרות מחבלי חמאס על המוצב. הם הגיעו מצוידים היטב, עם אמצעי לחימה רבים ומפות מפורטות של הבסיס. הם נעו בנחישות, ממוקדים במטרתם – לזרוע הרס ומוות.

הקרבות במוצב כיסופים נמשכו שעות ארוכות, ארוכות מכפי שמישהו יכול היה לדמיין. יריות בלתי פוסקות, רימונים מתפוצצים, צעקות וקריאות עזרה מילאו את האוויר. אביתר, כנהג אמבולנס, מצא את עצמו בלב התופת. תפקידו היה להעניק עזרה ראשונה לפצועים, לפנות אותם, להציל חיים. אך המציאות בשטח הייתה שונה בתכלית. הוא לא היה רק נהג אמבולנס; הוא היה לוחם בנשמתו, וכשהמציאות דרשה זאת, הוא הפך ללוחם בפועל. מול עשרות מחבלים חמושים היטב, הוא וחבריו נלחמו על כל פיסת אדמה, על כל חדר בבסיס. הוא ראה את חבריו נפגעים, את העזרה מתקשה להגיע, ואת הכאוס משתלט. ההודעות האחרונות בווטסאפ, אם היו, היו קצרות, מתוחות, מלאות בחרדה ובנחישות. "אנחנו תחת מתקפה," אולי כתב, או "הבסיס נפרץ." אך הוא לא נשבר. הוא המשיך להילחם, להגן על חבריו, על המקום, על כל מה שהאמין בו. הוא לא חשב על חופשת השחרור הקרובה, על חלומותיו על הסטודיו והאמנות. הוא חשב רק על הרגע הזה, על חבריו, על המשימה שלפניו. הגבורה שלו לא נבעה ממילים גבוהות, אלא מעצם המעשה, מהבחירה לעמוד מול הרוע, להגן על ביתו ועל עמו גם כשכל הסיכויים היו נגדו. הוא לחם, באומץ לב שאינו נתפס, עד נשימתו האחרונה.

סמל אביתר אוחיון אבוקסיס נפל בקרב במוצב כיסופים ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כשהוא בן עשרים ושתיים בלבד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שבה נולד וגדל, והותיר אחריו הורים כואבים, שלושה אחים ושלוש אחיות, וחלל עצום בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל-ראשון, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

אביו, יעקב, ספד לו בכאב עמוק ובתחושת גאווה שאין לה שיעור: "אביתר, בני אהובי, חמדה גנוזה של עם ישראל, אריה שכמוך. נפלת בקרב בבוקר שמחת תורה במחנה כיסופים על הגנת חבריך ועל אהבת הארץ." קולו נשבר כשדיבר על התוכניות שנגוזו: "רציתי לחגוג איתך את גזירת החוגר במוצאי שמחת תורה עם שאר אחיך ואחיותיך, אבל כך נחרץ גורלך. רציתי עוד לחגוג, ממש כמו שחגגנו בסוכות עם יין משובח ושמחת החג, וקיבלנו ממך תמונת מזכרת חיוך... החיוך של אביתר. וכעת זוכרים אותך." הוא דיבר על חלומותיו של אביתר: "רצית להיות אמן יוצר מדופלם. ידעת לנצל זמן ולא היה משעמם. רכשת ידע מכל מיני תחומים. עבודתך הייתה מדויקת, יסודית, מושלמת. יהיה ראוי להנציח את החלומות שלך, את גבורתך ואת נתינתך."

בני משפחתו, בכאב שאין לו מילים, מצאו נחמה בהבטחה להמשיך את דרכו: "אביתר שלנו, אור גדול, בחור יפה עם עיניים כחולות עמוקות, נוכחות מרשימה ומלאת ענווה, מסירות ונאמנות בכל תפקיד שעשה כבן, כאח, כחבר וכחייל." הם זכרו את "עיניו הטובות, חיוכו הגדול וצחוקו המתגלגל, רגישותו הגבוהה למי שהיה קצת בצד ולא ממש נראה ונשמע." הם תיארו את אביתר כמי ש"תמיד הושיט יד עם חיוך גדול וחם ומילה טובה ומרימה, נלחם בכל עוולה שהייתה בסביבה, וגם אם המחיר היה כבד, תמיד הסכים לשלם. אותנטי, כן וישר, נשמה טובה וגדולה." והבטיחו: "אנחנו מבטיחים להמשיך את האור שלך, את השמחה, העידוד והטוב הזה שלך. אוהבים ונזכור לנצח."

ידידתו יונית, שזוכרת את שיחותיהם הארוכות, כתבה: "אביתר, אביה! ישבת איתי ימים ולילות לשיחות, מקשיב לי ומייעץ. היית העוגן שלי, תומך בי ומעודד עם יין, ארק או ויסקי טוב. היינו יושבים ומציירים, שותים קפה וצוחקים. הרבה חוויות טובות שלא חשבתי לעולם שייגמרו. העיניים הכחולות היפות שלך, עם החיבוק הענק. הלב הקסום שלך והחיוך הרחב. מגיע לעולם לדעת מי היית. עם כל הקשיים שלך, נלחמת גם בעודך בחיים. היית לוחם בנשמה ולחמת גם מול מחבלים. נפלת כגיבור. אוהב אותך לנצח." חברה נוספת הוסיפה: "אביתר – חבר ואדם עם נשמה אלוהית. תמיד רואה את האחר, תמיד שם כשצריך, תמיד יודע להגיד את המילים הנכונות ויודע לעמוד על שלו. תודה על זה שלימדת אותי שאין דבר כזה 'אי אפשר', תודה על החיזוק, תודה על השיחות והרגעים ביחד. אתה כל כך חסר לעולם הזה, וברגעים האלה. מקווה שטוב לך שם למעלה."

מורשתו של אביתר, אותה דרך חיים של אנושיות ודאגה לזולת, ממשיכה לחיות ולהאיר. המוטו שלו, "תהיה רגיש למה שקורה סביבך ותושיט יד כשצריך," הפך למגדלור עבור רבים. מכינות "דרך ארץ," בהן למד אביתר, הקימו לזכרו את "סיירת מישהו" – מיזם התנדבותי שנועד "להיות תמיד המישהו הזה שמתנדב איפה ומתי שצריך – כמו שאביתר היה." זוהי דרך מעשית להמשיך את דרכו, להנציח את רוחו הטובה והנדיבה, ולהפוך את זכרו למקור השראה. עמוד לזכרו נפתח ברשת החברתית "אינסטגרם", ואתר זיכרון הוקם גם בפלטפורמת "REMEMBER", כולם משמשים ערוצים להפצת סיפורו של אביתר, להנצחת חיוכו, נשמתו האמנותית וגבורתו. אביתר אוחיון, עם עיניו הכחולות העמוקות וחיוכו הכובש, עם נפשו הרגישה ולבו הענק, ייזכר לעד כגיבור שנפל בהגנה על ביתו ועל עמו, כמי שחי את חייו במלואם, בנתינה ובאהבה, והשאיר אחריו אור גדול שימשיך להאיר את הדרך לדורות הבאים. סיפורו הוא סיפור של תקומה, של רוח אנושית בלתי מנוצחת, ושל גאווה ישראלית נצחית.