אביתר כהן

מעל לשיפולי בקעת יבניאל, שקוע בין גבעות ירוקות שנדמו תמיד כמו שטיח אינסופי המתחלף בגווניו עם עונות השנה, שכן מושב הזורעים. שם, בט"ו בניסן תשמ"א, באביב המלבלב של שנת 1981, נולד אביתר. הוא היה ילדם הרביעי של יפקי וישראל, אח צעיר לאפרת, אלדד ושמואל, ובהמשך גם אח בוגר לאבישי ואלעזר, שהצטרפו למשפחה הגדולה והתוססת. הבית במושב היה תמיד מלא חיים: ריחות של ארוחות צהריים חמות התערבבו עם צלילי צחוק ילדים ודיונים עמוקים של מבוגרים, וקריאת התורה של אבא ישראל בערבי שבת הייתה הפס-קול הקבוע. אביתר גדל בתוך מרקם חיים עשיר, שבו השילוב בין עבודת אדמה, קהילה מגובשת ומסורת דתית היה טבע שני. הוא ינק את ערכי העמל והפשטות מהאדמה שסבבה אותו, את תחושת השייכות העמוקה מהחצר המשותפת שבה שיחקו כל ילדי המושב, ואת הרוחניות השקטה מהתפילות והלימודים שהיו חלק בלתי נפרד מיומיום המשפחה. כילד רביעי, הוא למד מוקדם מהי נתינה, מהי עזרה הדדית, ואיך למצוא את מקומו הייחודי בתוך קבוצה גדולה – שיעורים שישמשו אותו היטב לאורך כל חייו.

את שנות היסודי שלו עשה אביתר בקיבוץ לביא הסמוך, מעבר קטן אבל משמעותי ממרקם החיים הדתי-חקלאי של המושב אל עולם פחות שמרני, פותח צוהר לעולמות שונים. שם, בין שבילי הקיבוץ וליד בתי הילדים, הוא למד להכיר אנשים מגוונים, להקשיב לסיפורים שונים, וקנה את היכולת לנווט בין תפיסות עולם מבלי לאבד את שורשיו. הוא היה ילד סקרן, שעיניו השקטות ספגו כל פרט, מראה או שיחה, והפך אותם לחלק בלתי נפרד מאישיותו המתעצבת. הוא אהב לרוץ בשדות הזהובים של הסתיו, כשהרוח מלטפת את פניו ומביאה איתה ריחות אדמה רטובה ופריחה, והיה מסוגל לשבת שעות ולצפות בטרקטורים חורשים את האדמה או בציפורים נודדות מעל. הקשר הזה לאדמה, לתנועה, למחזוריות החיים, נצרב בו עוד בימים ההם, והוא ישא אותו איתו גם כשיהפוך לאיש עיר.

כשבגר מעט, עזב אביתר את נופי הבקעה המוכרים והמשיך את לימודיו בישיבה התיכונית בחיספין שברמת הגולן. המעבר לגולן היה שינוי נוף דרמטי: במקום העמק הפתוח, קיבלו את פניו הרי געש כבויים, מרחבי בזלת אינסופיים ואוויר צלול וקר. שם, בין כתלי הישיבה, התעצבה אישיותו ביתר שאת. הוא שקד על לימודיו, אבל גם מצא זמן לטיולים רגליים ארוכים עם חבריו, לחקור את הנחלים והוואדיות, לטפס על תלים עתיקים ולגלות פינות חמד נסתרות. המנהיגות השקטה שאפיינה אותו החלה לבצבץ כבר אז – הוא לא היה מהקולניים או הדומיננטיים, אבל חבריו ידעו שכשצריך עצה הגונה, או יד עוזרת, או פשוט אוזן קשבת, אביתר הוא הכתובת. הוא היה זה שיישב בפינה ויקשיב לכולם, ינתח את המצב בשקט, ורק אז יציע את דעתו המגובשת, שלרוב הייתה גם הפתרון הנכון. נאמנותו לערכים שעליהם התחנך – יושר, ענווה, אהבת אדם ואהבת הארץ – הלכה והתחזקה, והפכה למצפן פנימי שהנחה את כל צעדיו. לפני גיוסו לצה"ל, בחר אביתר להעמיק עוד יותר את לימוד התורה, והקדיש שנתיים שלמות לישיבה הגבוהה "שבי חברון". שנתיים אלה היו עבורו תקופה של התכנסות והעמקה, שבה צלל אל נבכי הגמרא וההלכה, ליטש את תפיסת עולמו והתחזק באמונתו. הוא לא היה מסתפק בתשובות שטחיות; אם נתקל בסוגיה לא ברורה, מיד יצא בחקירה מעמיקה, יסרוק ספרים, ישאל רבנים וחברים, עד שייצא עשן לבן וישוב עם תשובה מלאה ומנומקת. הסקרנות האינטלקטואלית הזו, יחד עם היכולת להתבונן לעומק ולנתח מצבים, הייתה תכונה בולטת אצלו, ששירתה אותו גם בחייו המקצועיים וגם ביחסיו עם הסובבים אותו.

ביוני 2001, כשהוא בן עשרים, התגייס אביתר לצה"ל, והצטרף לגדוד "שחם" בחטיבת הנח"ל. המעבר מהישיבה לעולם הצבאי הקשוח היה חד, אך אביתר התאקלם במהירות. הוא לא היה זר למאמץ פיזי או למשמעת, ורוחב הכתפיים והנחישות שאפיינו אותו סייעו לו לצלוח את הטירונות וההכשרה כלוחם. הוא מצא את עצמו מול אתגרים פיזיים ונפשיים שלא הכיר קודם, מורגל לבוץ של שטחי האימונים, לשעות השמירה הארוכות, ולתחושת האחריות הכבדה. במקביל, הוא המשיך לשמור על עולמו הפנימי, על שקט נפשי ועל אופטימיות זהירה, גם כשהיה עייף ותשוש. לאחר שהשלים את הכשרתו כלוחם, יצא אביתר לקורס קצינים, צעד טבעי עבורו, שכן תכונות המנהיגות השקטה, המסירות והמקצועיות שלו בלטו כבר בשלב מוקדם. הוא סיים את הקורס בהצטיינות, ובהמשך מילא שורה ארוכה של תפקידי פיקוד, כשהוא מטביע חותם בכל מקום אליו הגיע. פקודיו מעידים עליו כי ידע לראות ולהרגיש כל חייל וחייל, לא רק כבורג במערכת, אלא כאדם שלם עם צרכים, חששות וחלומות. הוא היה תמיד שם כדי לתת כתף, להציע עצה, או פשוט להקשיב למי שנזקק, מתוך הבנה עמוקה של האתגרים שעמם מתמודדים חיילים צעירים. אביתר היה קצין מסור, מקצועי ומפקד נערץ, שמעשיו דיברו יותר ממילותיו, והגבורה שלו נבעה מהאכפתיות היומיומית והמחויבות הבלתי מתפשרת לאנשיו ולמשימה.

באותה תקופה, בסיום הטירונות שלו, נישא אביתר לתמר. זה היה רגע של אושר גדול, שבו שני עולמות התחברו זה לזה, והוא יצא לדרך חדשה, בונה את ביתו ונאמן לערכיו. בני הזוג קבעו את ביתם בכפר סבא, עיר תוססת וצומחת, ושם, הרחק מנופי המושב והישיבה, בנו את חייהם המשותפים וגידלו את ארבעת ילדיהם: דניאל, הדס, איתן ויובל. אביתר הפך לאבא אוהב, פעיל ומעורב בכל היבטי חייהם של ילדיו. הוא לא היה אבא שרק נותן הוראות, אלא כזה שמשחק איתם כדורגל בחצר, יושב איתם על שיעורי הבית, מקריא סיפורים לפני השינה, ומקשיב בסבלנות לכל סיפור או קושי. הוא היה מחובר בכל נימי נפשו למשפחתו וגם לקהילה הכפר-סבאית שאליה השתייך, תמיד מוכן לעזור, לתמוך, ולהיות שם עבור מי שצריך. חבריו ובני משפחתו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שיהיה זמין למענם, ייענה לכל גחמה, יגיע בכל עת ובכל שעה ולכל מקום, ותמיד עם מאור הפנים האופייני, החיוך המבויש והאופטימיות שתיבל בחוש הומור חד ונעים. הוא היה העוגן, הסלע, האיש שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

את ילדיו חינך אביתר לאהבת הארץ ואהבת האדם, ערכים שבהם האמין בכל מאודו. הוא לימד אותם דרך דוגמה אישית, דרך טיולים רגליים ארוכים בוואדיות של הארץ וטיפוס על הרים, שבהם חווה איתם את יופייה עוצר הנשימה של הארץ, את ההיסטוריה החרוטה בכל אבן, ואת החיבור העמוק לאדמה. הטיולים הללו היו יותר מסתם בילוי; הם היו שיעורים חיים בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, בטבע ובאחריות. הוא היה איש של אמת ושל שלום, לא ויתר לרגע על תפיסת עולמו המגובשת והברורה, ועם זאת היה פתוח וקשוב לדעות אחרות ומגוונות. הוא האמין בדיאלוג, בכוחה של הקשבה, וביכולת לגשר על פערים גם כשקיימות מחלוקות עמוקות. הוא לא פחד להחזיק בעמדה, אך תמיד עשה זאת בכבוד, תוך מתן מקום של כבוד לזולת.

על אף שהפך לאיש עיר, אביתר, כמושבניק אמיתי, הקפיד לשמור על הקשר החזק עם משפחתו ועם האדמה שכל כך אהב. הוא לא שכח את ריח הרפת בבוקר, את האבק שעולה מאחורי הטרקטור, או את טעם העגבנייה היישר מהשדה. הוא המשיך לעבד יחד עם אחיו חלקת לולבים במושב שבו גדל, מעשה סמלי של שמירה על שורשים ועל מסורת. לולבים אלה, שדרשו טיפול מסור, ניכוש עשבים והשקיה קבועה, סיפקו לו מפלט מהמולת העיר וחיבור פיזי לאדמה, לטבע, למחזוריות החיים. הוא בורך בידי זהב ובכישרון טכני יוצא דופן, וכל מה שנגע בו כאילו קיבל חיים חדשים. בין אם זה היה לתקן מכשיר מקולקל בבית, לעזור לחבר בשיפוץ קטן, או להבין מערכת מורכבת – ידיו היו תמיד זריזות ומדויקות, מוחו חד ויצירתי.

לאחר שהשתחרר משירות קבע בצבא, עבר אביתר לפרק חדש בחייו והפנה את מרצו ללימודים גבוהים. הוא למד והוסמך כמהנדס מכונות, בחירה טבעית עבור מי שאהב להתעמק ולפתור בעיות, וניחן בכישרון טכני. משנת 2011 החל לעבוד בחברת "קוקה קולה", שם החל את דרכו כמהנדס מכונות. סקרנותו, יכולת הלמידה המהירה שלו והמסירות הבלתי מתפשרת אפשרו לו להתקדם במהירות. הוא לא הסתפק בידע הקיים, אלא שאף כל העת ללמוד ולהתפתח, לחקור טכנולוגיות חדשות ולהבין תהליכים מורכבים. תוך זמן קצר קודם לתפקיד של מנהל אחזקה, ולאחר מכן הפך למנהל פרויקטים בכיר בחטיבת ההנדסה של החברה. בתפקידיו אלה, באו לידי ביטוי במלואם המקצועיות, האחריות והמחויבות העמוקה שלו. הוא ניהל פרויקטים מורכבים, הוביל צוותים, ותמיד דאג ליישם את ערכיו גם בסביבה העסקית – לראות את האדם שמאחורי התפקיד, להקשיב, ולמצוא פתרונות יצירתיים. הוא היה אהוד ומוערך על ידי עמיתיו ומנהליו, שהכירו ביכולותיו הטכניות המבריקות וביכולת המנהיגות השקטה שלו.

השנים האחרונות שקדמו למלחמת "חרבות ברזל" היו תקופה של סערה בחברה הישראלית. הקרע בעם, שהלך והעמיק סביב סוגיות פוליטיות וחברתיות, כאב לאביתר עמוקות. כאיש של אמת ושל שלום, שהאמין בחיבור ובדיאלוג, היה לו קשה לצפות בפילוג ההולך וגובר. הוא היה מוטרד מהשנאה שעלתה לפני השטח, מהקולות הקיצוניים שהלכו והתחזקו. לקראת שמחת תורה של שנת תשפ"ד, בצל המתיחות החברתית, כתב לבתו מכתב, ובו ביטא את תקוותו העמוקה: "מקווה שבזמן שאת קוראת את זה, אנחנו כבר רואים את הגאולה ופחות את השנאה". מילים אלה, שנכתבו רגע לפני שהמציאות עמדה להתהפך על פיה, מבטאות את מהות אישיותו – אופטימיות זהירה, אמונה בטוב, ותקווה בלתי מתפשרת לעתיד טוב יותר, עתיד של אחדות ושלום.

ואז, הגיע יום שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר החל ככל בוקר שבת וחג רגיל, מלא בשקט ובשלווה. אביתר קם מוקדם, כדרכו, והלך לבית הכנסת בכפר סבא. האווירה הייתה חגיגית, צלילי השירה והריקודים עם ספרי התורה מילאו את האוויר. בבית, תמר והילדים התכוננו לסעודת החג המשותפת, צחוק ובדיחות מילאו את הבית, והבטחה ליום נעים של משפחה וחברים ריחפה באוויר. ואז, בשעה שש וחצי בבוקר, הופרה השלווה באחת. צפירות עולות ויורדות קרעו את הדממה, ואחריהן הגיעו עדכונים טלפוניים, הודעות וואטסאפ מבוהלות. מתקפת פתע של ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה. תמונות ראשונות של חדירה, של טבח, החלו לזרום. אביתר, שהיה בבית הכנסת, הבין מיד את חומרת המצב. לא היה לו ספק. הוא עזב את בית הכנסת מבלי להסס, נפרד במהירות ממשפחתו שהבינה את הדחיפות במבט אחד, ומיהר להצטרף לחבריו לגדוד. הוא שירת במילואים כקצין הדרכה בגדוד 8111, גדוד "יהונתן", חטיבה 5, "עוצבת השרון". תפקידו, קצין הדרכה, היה קריטי בימים הראשונים של המלחמה, כשהבלבול היה גדול והצורך בהכשרה מהירה ובהכוונה היה עצום.

הימים הראשונים של המלחמה היו ימים של כאוס, של חרדה ושל נחישות בלתי מתפשרת. אביתר וחבריו לגדוד לקחו חלק בפעילות לטיהור המרחבים בעוטף עזה, משימה קשה ומסוכנת של סריקה וחיפוש אחר מחבלים שחדרו לשטח ישראל. הוא ראה את ההרס, את הזוועות, והכאב שרף בתוכו. יחד עם יתר חברי צוות ההדרכה, קבוצה שכינתה את עצמה "החתוליה", היה חדור שליחות ורצון עז להכשיר את חיילי הגדוד לקראת הלחימה הצפויה ברצועת עזה. הם עבדו ללא לאות, יום ולילה, בהדרכות, בתרגולים, בהכנת החיילים פיזית ומנטלית. אביתר, במנהיגותו השקטה אך הסמכותית, ידע להעביר את הידע המקצועי שצבר לאורך שנים, ולשדר ביטחון לחיילים המודאגים. הוא הקפיד על כל פרט, התעקש על דיוק, והיה שם עבור כל חייל שביקש חיזוק או עצה. הוא היה עמוד התווך של "החתוליה", רומן ברונשטיין, חברו הקרוב, העיד עליו כי היה זה ששמר על הקור רוח, זה שתמיד מצא את הפתרון, וזה שהפיח תקווה גם ברגעים קשים.

ב-27 באוקטובר 2023, כשהכוחות נכנסו קרקעית לשטח הרצועה, אביתר היה שם. הוא השתתף בלחימה החל מהרגע הראשון של הכניסה, בתוך השטח העוין והמסוכן של עזה. יחד עם הגדוד שלו, הוא עבר בין בניינים הרוסים, סמטאות צרות, ושטחים פתוחים, תוך כדי התמודדות עם איומים בלתי פוסקים. כל צעד היה מחושב, כל פינה נבדקה בקפדנות. הוא פעל במקצועיות ובקור רוח תחת אש, מתוך מחויבות עמוקה למשימה ולהגנה על חיי חייליו. הוא היה איש מעשה, ותמיד העדיף עשייה על פני דיבורים, ובשטח, תכונה זו קיבלה משנה תוקף. במקום להשמיע מילים גבוהות, הוא פשוט עשה, הוביל בדוגמה אישית, וסחף אחריו את כולם. המכתב לבתו, על תקוותו לראות גאולה ופחות שנאה, קיבל משמעות כואבת בתוך המציאות המורכבת של הלחימה. הוא נלחם כדי שהשנאה לא תנצח, כדי שהגאולה, ולו הקטנה ביותר, תגיע.

ביום ראשון, 10 בדצמבר 2023, נר רביעי של חנוכה תשפ"ד, יצא אביתר עם כוחו לפעילות נוספת. המשימה הייתה פשיטה על מרחב תשתיות טרור שהוסתרו בבית ספר בפאתי העיר ח'אן יונס שבדרום הרצועה. השמש כבר החלה לשקוע, והאוויר התמלא בקור חורפי חד. הם נעו בזהירות, צעד אחר צעד, מודעים לסכנות האורבות בכל פינה. הריכוז היה מוחלט, החושים היו דרוכים. כשנכנסו לשטח בית הספר, שנדמה היה כריק, נתקל הכוח במארב מחבלים מתוכנן היטב. לפתע, נשמע פיצוץ אדיר. מטען רב-עוצמה הופעל נגדם, והוא קרע את הדממה ואת המציאות באחת. אביתר, רס"ן (במיל') אביתר כהן, נהרג במקום, בן ארבעים ושתיים בנופלו. באותה תקרית נהרגו ארבעה לוחמי מילואים נוספים, חבריו לנשק ול"חתוליה": רב-סרן רומן ברונשטיין, סרן אליה יאנובסקי, רב-סמל מתקדם איתי פרי ורב-סמל ראשון ארי יחיאל זנילמן. הם נפלו יחד, כפי שנלחמו יחד, בקרב על הבטחת ביטחוננו ועתידנו.

הידיעה על נפילתו של אביתר היכתה כרעם ביום בהיר. הכאב היה עצום, בלתי נתפס. הוא הותיר אחריו את תמר רעייתו, את ארבעת ילדיהם דניאל, הדס, איתן ויובל, את הוריו יפקי וישראל, ואת אחותו וארבעת אחיו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמעות של כאב ואהבה זלגו על פניהם. תמר, רעייתו, ספדה לו במילים קורעות לב, שנגעו בנימי הנפש העמוקים ביותר: "קיבלתי אותך מתנה בנר שני של חנוכה. נלקחת ממני בנר רביעי של חנוכה. לכל אחד ואחת יש את האביתר הפרטי שלו. השכלת לגעת ולהגיע לכל מי שמכיר אותך. אני זכיתי באביתר שלי, החבר הכי טוב שלי, האהבה הגדולה שלי. אני מודה לך ריבונו של עולם שזכיתי באהבה כזו. מוקדם לי להחזיר את המתנה הזו, אבל אני מבינה אותך אלוהים, שאתה רוצה את אביתר שלך". במילים אלה נשקפה לא רק האהבה העצומה, אלא גם ההבנה העמוקה של אישיותו הייחודית – אדם שנגע בלבבות רבים, ושהיה אור בחייהם של כל כך הרבה אנשים.

גם הוריו, יפקי וישראל, מצאו מילים קשות לאמירה בהספד קורע לב: "איך הורים מספידים בן? לא הכינו אותנו לקבור בן. בכל ארבעים ושתיים שנות חייך הקרנת אהבה לזולת ולמדינת ישראל. כמה סמלי שאתה הבן הרביעי שלנו, וקיבלנו את ההודעה בנר רביעי. היית הבן הטוב שבטובים. אנחנו נפרדים, אך לא נשכח אותך לנצח". מילותיהם הדהדו את הכאב הבלתי נתפס של הורים הקוברים את בנם, אבל גם את הגאווה העצומה במי שהיה – אדם שהקרין אהבה ואור בכל צעד ושעל. תושבי כפר סבא כולה, קהילתו שבתוכה חי ופעל, חשו באובדן עמוק. "אביתר, הלב של כולנו, כל תושבי כפר סבא, נמצא כעת עם אשתך תמי, והילדים דניאל, הדס, איתן ויובל. והוא ימשיך להיות איתם כל הזמן. כל הזמן. נזכור אותך לעד," נכתב עליו. המילים הללו מבטאות את החלל העצום שהותיר אחריו, ואת ההבטחה לזכור אותו תמיד, בכל רגע ורגע.

אביתר לא היה איש של מילים, כתבו אוהביו, הוא היה איש של מעשים. הוא העדיף עשייה על פני דיבורים, וקיים עליו את הכתוב: "עשה תורתך קבע; אמר מעט, ועשה הרבה; והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (אבות, א', ט"ו). הוא חי את העקרונות האלה בכל ימיו: בעמל הכפיים במושב, במסירותו כקצין בצבא, בבניית בית חם ואוהב עם תמר וילדיו, ובעבודתו המסורה כמהנדס. הוא היה גיבור לא במילים גבוהות, אלא במעשים פשוטים, יומיומיים, של אהבה, נתינה ואחריות. לזכרו, נטעה משפחתו כרם ענבים בשדות המושב שבו גדל – מעשה סמלי של המשכיות, של חיבור לאדמה, ושל תקווה לחיים חדשים שיצמחו מתוך הכאב. הכרם הזה, שיניב פרי בעתיד, יהיה עדות חיה לרוחו של אביתר – אדם שורשי, אוהב אדם ואוהב ארץ, שפעל בשקט אך השאיר אחריו חותם עצום של טוב לב, מסירות וגבורה אנושית. חייו ומותו הם נר תמיד, המאיר את דרכנו, ומזכיר לנו את מחיר החירות ואת עוצמת הרוח הישראלית. אביתר כהן, איש המעשים, ייזכר לעד.