אביתר בן יהודה

ברחובות של תחילת שנות התשעים, עיר שוקקת חיים שהתחילה לפשוט ולבנות, נולד ביום סתווי אחד, בא' בחשוון תשנ"ד, הלא הוא ה-16 באוקטובר 1993, אביתר – ילד חמישי למשפחת בן יהודה, בנם של צילה ואביהוד, אח קטן לאורית, אפרת, איל יוסף ואיתן, ועתיד להיות אח גדול לאלישבע, רות, יונתן, דוד משה ואלחנן. הבית היה תמיד מלא קולות, צחוקים, ריחות של בישולים חמים וצליל עמום של לימוד תורה. אביתר נכנס לתוך המולת החיים הזו עם חיוך רחב, כזה שמיד כבש כל לב, ועם עיניים נוצצות ששיקפו נשמה אנרגטית ונבונה. כבר מילדותו ניכר בו מרץ בלתי נדלה, הוא לא ידע מנוח, תמיד בתנועה, תמיד מחפש הרפתקה קטנה בחצר או בפינת הסלון. הוריו ראו בו ילד מיוחד, עם כריזמה טבעית שמשכה אליה את סובביו, ועם עוצמה פנימית שהייתה גדולה בהרבה מגודלו הפיזי.

אבל לצד השמחה והאנרגיה, אביתר נשא עמו אתגרים לא פשוטים, כאלה שעיצבו את אופיו וחישלו את רוחו עוד בטרם ידע להגדירם במילים. בגיל צעיר, החלה נשירת שיער בכל גופו, תופעה שנקראת אלופציה. הוא זכר היטב את הפעם הראשונה שבה אמו גילתה קבוצת שיער על הכרית, ואת הבהלה בעיניה, שהתחלפה במהרה בנחישות אימהית שקטה. הטיפולים, הבדיקות, הביקורים אצל הרופאים – כל אלה הפכו לחלק משגרת חייו, מלווים בתחושה עמומה של שוני. בבית הספר היסודי ברחובות, שם החל את לימודיו, נאלץ להתמודד לא רק עם המראה החיצוני השונה, אלא גם עם התגובות של ילדים אחרים. הוא זכר היטב את הלחשושים במסדרון, את המבטים הסקרניים, ולעיתים גם את הצחוקים הפוגעים בחצר ההפסקה, כשילדים אחרים "עשו שמח" על חשבונו. הלב הקטן שלו כאב, הוא לא הבין מדוע הם פוגעים בו, ומכך לא נרגע. אבל אביו, אביהוד, איש עם חכמת חיים עמוקה, ישב איתו לשיחות ארוכות, כשהוא מלטף את ראשו החשוף. "אביתר," היה אומר לו בקולו השקט והחם, "הם לא מבינים. אתה מיוחד. תהפוך את הלימון ללימונדה, ותצחק בחזרה. תראה להם שמה שאתה מבפנים, חזק יותר מכל מה שהם רואים מבחוץ." אביתר הפנים את העצה הזו, והיא הפכה לנדבך מרכזי בתפיסת עולמו. הוא למד להשיב חיוך למבטים, ולמצוא את הכוח הפנימי לצחוק, גם כשבפנים עדיין כאב.

לאלופציה הצטרף קושי נוסף – קושי בקריאה. בעוד חבריו לכיתה גלגלו בקלות את העיניים על השורות בספר, נדמה היה שאותיות העברית רוקדות ומתערבבות לנגד עיניו, סרבניות להתחבר למילים הגיוניות. דיסלקציה נדירה אובחנה אצלו, והקשתה עליו להבין את הכתוב. אמו, צילה, ישבה איתו שעות ארוכות, מנסה להסביר, להדגים, אך התסכול היה גדול. עם זאת, הטבע העניק לאביתר מתנה נפלאה – זיכרון פנומנלי. הוא אולי התקשה לקרוא, אך כל מילה ששמע, כל סיפור שסופר, כל עובדה שהוצגה לו בעל פה, נצרבה במוחו בבהירות מדהימה. כך, למרות קשיי הקריאה, הוא הצליח להתקדם בלימודיו. המורים, שזיהו את נחישותו הבלתי מתפשרת ואת כוח רצונו העצום, לצד זיכרונו המצוין, העניקו לו תמיכה ודרכים חלופיות ללמידה. אביתר לא ויתר לעצמו. הוא האמין שאין דלת חסומה באמת, אלא תמיד קיימת דרך אחרת להיכנס – אם לא בדלת, אז בחלון, ואם לא בחלון, אז דרך הגג. זו הייתה התובנה שקיבל מחברו יוני, והפכה למשנת חיים עבורו. "לנצח את עצמך ולהיות בשמחה" – זו הייתה המנטרה שלו, להילחם בקושי הפנימי, להתעלות מעל המגבלות החיצוניות, ולבחור תמיד באופטימיות ובשמחת חיים.

כשבגר מעט, עבר ללמוד בישיבת "תורת החיים" ביישוב יד בנימין. הסביבה התומכת והמאתגרת איפשרה לו לפרוח. הוא לא היה ילד שקט, להיפך, המרץ הרב שבו התקשה להכיל את עצמו בישיבה ממושכת על כיסא. הוא היה "רב מעללים", כזה שתמיד יזם משחקים, בדיחות, ופעילויות ספונטניות ששימחו את כל חבריו. המורים והחברים העריכו את האנרגיה החיובית שלו, את יכולתו להפיח חיים בכל פינה. הוא היה בעל כושר מנהיגות טבעי, כזה שסחף אחריו את כולם, לא בגלל שהוא צעק או דרש, אלא בגלל הביטחון העצמי הגבוה שלו, השאיפות הגבוהות שהציב לעצמו, ויכולתו האוטנטית ליזום ולארגן. הוא היה הלב הפועם של החבורה, זה שדאג שאף אחד לא יישאר לבד, זה שתמיד ידע למצוא את המילה הנכונה לעידוד. החיוך שלו היה הדבק שחיבר את כולם יחד, והצחוק המתגלגל שלו היה כמו מוזיקה שסחפה את כולם. הוא אהב לרקוד, ובכל חתונה או שמחה, הוא היה הראשון לקפוץ למעגל, ריקודו סוחף ומשוחרר, ממלא את הרחבה באנרגיה מדבקת.

השנים חלפו, ואביתר הפך מילד לנער, ומשם לבחור צעיר שעיניו נשואות אל העתיד. כמו רבים מבני גילו, הוא שאף להתגייס לצה"ל, לשרת את עמו ומולדתו. זו הייתה עבורו שליחות, לא רק חובה. אלא שהאלופציה, אותה תופעה שליוותה אותו מילדות, שוב העמידה בפניו מכשול. בקשותיו להתגייס כלוחם נדחו פעם אחר פעם. הוא זכר את שיחות הטלפון המאכזבות, את המכתבים הרשמיים שקבעו כי אינו כשיר לשירות קרבי. אבל אביתר מעולם לא היה אדם שמוותר. כוח הרצון הבלתי מתפשר שלו, האמונה העמוקה ביכולותיו ובזכותו לשרת, הניעו אותו לפעול. הוא לא קיבל "לא" כתשובה. הוא הגיש ערעור אחר ערעור, נפגש עם קצינים, עבר בדיקות נוספות, והסביר שוב ושוב שהמגבלה הפיזית אינה משקפת את הנחישות והעוצמה הנפשית שלו. הוא נלחם על זכותו ללבוש מדים, בדיוק כפי שנלחם על זכותו להיות ילד רגיל למרות שונותו. ואכן, לאחר מאמצים רבים וקשיים לא מעטים, הוא הצליח להתגייס. הוא שובץ כלוחם בגדוד "נצח יהודה" של חטיבת "כפיר" בחיל הרגלים. הרגע שבו לבש את מדי הזית בפעם הראשונה, עם הכומתה ונעלי הצבא, היה רגע של ניצחון אישי ענק. הוא הוכיח לעצמו ולכל העולם שאף מגבלה חיצונית לא תעצור אותו מלהגשים את שאיפותיו. הוא עבר טירונות מפרכת, התמודד עם אתגרי השטח והאימונים, והיה לחייל לוחם מן המניין, גאה ומסור.

לאחר שחרורו מצה"ל, אביתר לא התנתק מהשירות. הוא נקרא מפעם לפעם לשירות מילואים, ושובץ בגדוד 8211 של החטיבה המרחבית "אפרים", שם שימש כלוחם בחבורת הפיקוד הקדמית (חפ"ק) של מפקד הגדוד. תפקידו היה קריטי – להיות העיניים והאוזניים של המג"ד בשטח, לסייע לו בקבלת החלטות תחת לחץ, ולקחת חלק פעיל בפעילויות מבצעיות מורכבות. גם בתפקיד זה, תחושת השליחות פיעמה בו בעוצמה. הוא ראה בהגנה על עמו ומולדתו לא רק תפקיד, אלא דרך חיים, ביטוי לערכים של נתינה, אחריות ואהבה עמוקה לארץ.

בחייו האזרחיים, אביתר המשיך בדרכו של נתינה והשפעה חיובית. הוא החל לעבוד כמדריך בני נוער בפנימייה, מקום שבו יכול היה ליישם את תובנותיו העמוקות על התמודדות והתעלות. הוא הבין לעומק את האדם שמולו, זיהה צורך פיזי או נפשי, והעניק לכל נער ונערה אוזן קשבת, עידוד והדרכה. מאות נערים עברו תחת ידיו, הושפעו מנוכחותו המאירה ומכוח אישיותו. הוא לימד אותם שאף קושי אינו בלתי עביר, שאין לוותר גם אם מרגישים שונים, ושערך עצמי אינו תלוי בנסיבות חיצוניות. "אינני תלוי במה שאחרים אומרים עלי אלא במה שאני עושה," נהג לומר, ומילותיו חלחלו עמוק לנשמותיהם של הנערים, והעניקו להם כלים להתמודדות עם אתגרי חייהם. לאחר מכן, שימש כרכז נוער במושב מאור, שם המשיך להטביע את חותמו על דור העתיד, לבנות קהילה צעירה חזקה ומגובשת.

את ביתו הפרטי, בית של אהבה ושמחה, הקים אביתר עם רבקה, אישה שחלקה עמו את ערכיו ואת אהבתו לחיים. הם בנו את קן חייהם ביישוב הקהילתי ניצן, הסמוך לאשדוד, מקום שקט ומלא קהילתיות, שבו יכלו לגדל את משפחתם. בשנת 2022, נולד בנם הבכור, נתאי יוסף. אביתר, שהיה איש משפחה מסור ואוהב, נקשר בבנו בקשר עמוק והדוק. הוא היה אב שרואה את ילדיו, שמשחק איתם, שמחנך אותם לדוגמה אישית, שמלמד אותם את הערכים שבהם האמין. הבית בניצן היה מלא צחוק של ילדים, ריחות של ארוחות משפחתיות, ושיחות ארוכות על החיים ועל הדרך. הוא מצא איזון עדין בין תפקידיו הציבוריים והקהילתיים, לבין היותו בעל ואב נוכח ומעורב.

באותה תקופה, החל אביתר לעבוד כמנהל תחזוקה ומחשוב במכון "התורה והארץ" בניצן. גם כאן, במקום עבודתו החדש, בלט במקצועיותו ובידי הזהב שבורך בהן. לא היה תקלה שלא ידע לפתור, לא הייתה בעיה טכנית שלא ידע לתקן. הוא עבד בחריצות, תמיד עם חיוך על פניו, מלא רצון טוב לעזור ולהועיל לכל מי שפנה אליו. גם בעבודה זו, ראה תחושת שליחות, כחלק מהמאמץ להעביר אידיאלים וערכים לדורות הבאים. הוא שילב בין העבודה הטכנית לבין הרוחניות והערכיות שפיעמו בו, והפך כל משימה להזדמנות להשפיע לטובה. הוא היה אדם נמרץ, מאיר פנים, עם נוכחות חזקה שבולטת בכל חברה. הוא מילא את סביבתו באנרגיה חיובית והשפיע לטובה על כל אדם שפגש. הוא האמין שקשיי החיים הם מנוע לצמיחה ולהצלחה, ושבכל ניסיון יש כלי לגדילה. "קשה? – נכון, אבל לא נורא," נהג לומר, "תתאמץ, תתגבר, ותעלה בחזרה!"

את התובנות האלה, שרכש מניסיון חייו המורכבים, הוא לא שמר לעצמו. הוא השתמש בהן כדי לעזור ולדאוג לאחרים ברוחב לב בלתי נדלה. הוא הצטיין במעשי חסד ובנתינה לזולת, וראה בהם דבר מובן מאליו, "הן כך צריך להיעשות!" אמר לסובביו. בין אם זה היה נער בפנימייה הזקוק לתמיכה, חבר הזקוק לעידוד, או משפחה הזקוקה לעזרה – אביתר היה שם, עם אוזן קשבת, עצה טובה ויד מושטת. הוא היה מסוגל לראות לעומק את האדם שמולו, לזהות צורך נסתר, ולפעול כדי למלא אותו. בערבי שבתות, בראשי שנים, ובכל מעגל השנה, הוא ראה לעזור לאחרים באהבה ובהקרבה, בלי לחשוב פעמיים על הזמן או המאמץ שזה דורש ממנו.

כדי להעניק השראה לילדים ובני נוער המתמודדים עם הצקות וחרמות, ולצייד אותם בכוחות להתמודדות, בחר אביתר לשתף עימם את סיפור חייו בהרצאה מרגשת שכותרתה הייתה "לנצח את עצמך ולהיות בשמחה". הוא סיפר בפתיחות ובכנות על ההתמודדויות שלו כילד וכנער עם האלופציה ועם קשיי הלמידה, על הדרך הלא פשוטה שבה התגייס לצה"ל, ועל ההצלחות הרבות שבאו לאחר מכן. קולו היה מלא תשוקה, עיניו בורקות, והקהל, צעירים ומבוגרים כאחד, ישב מרותק. הוא לא רק סיפר סיפור, הוא העניק תקווה, הוא הראה בדוגמה אישית שאין דבר העומד בפני הרצון, ושלכל אחד ואחת יש את הכוח הפנימי להתגבר על כל מכשול, ולמצוא את השמחה שבחיים.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. אביתר ומשפחתו, רבקה ונתאי יוסף הקטן, בילו את סוף השבוע של החג אצל הוריו ברחובות, באווירה של חג ומשפחה. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשצפירות האזעקה החלו לקרוע את השקט, ואז, כגל מתגלגל של ידיעות מזעזעות, החלו להגיע הדיווחים על מתקפת הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, וסיפק מסך עשן לחדירתם של אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – שהחלו במסע הרג וזוועה ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, ובמסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים. התמונות שהחלו לזרום בטלפונים הניידים, הדיווחים הקורעים לב, הבהירו תוך שעות ספורות את גודל האסון. מאות אזרחים נרצחו בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות נחטפו לעזה, ובתים ורכוש נהרסו ונבזזו. בבוקר הזה החלה מלחמה.

אביתר, שישב בבית הוריו ברחובות, לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. הוא הבין מיד את גודל האירוע, את עומק האיום. הלב שלו צרח לצאת, לעזור, להגן. אף שלא היה לו נשק, הוא קפץ למכוניתו ונסע דרומה ביוזמתו, אל תוך התופת המתחוללת, מתוך רצון עז לסייע ככל שיוכל ולהילחם. בדרכו, כשהכאוס מסביב הולך וגובר, הוא יצר קשר עם מפקד הגדוד שלו. המג"ד, שהיה אף הוא בעיצומו של בלבול וניסיון להתארגן, הפנה אותו לבסיס בשומרון, שם החלה התארגנות כוחות למגוון רחב של משימות. אביתר לא היסס לרגע. הוא שינה כיוון, ונסע במהירות לעבר השומרון, נחוש בדעתו לקחת חלק במאמץ ההגנה.

מאותו יום, אביתר שירת במילואים באזור השומרון. הסבב הראשון נמשך חודשים ארוכים, עד סוף ינואר 2024. הוא השתתף באופן שוטף בפעילויות מבצעיות חשובות, באומץ לב ובלי פחד. בשומרון, כמו בדרום ובצפון, התנהלה לחימה עצימה, כנגד מחבלים וארגוני טרור שניסו לנצל את המצב. אביתר, כלוחם בחפ"ק של המג"ד, היה בחזית העשייה, מלווה את מפקדו בכל פעילות, נושא באחריות כבדה, ומבצע כל משימה במסירות ובמקצועיות ללא פשרות. הוא ידע שכל פעולה, קטנה כגדולה, תורמת להגנה על תושבי ישראל.

בתקופה זו, כשהוא משרת במילואים שבועות ארוכים הרחק מביתו, התרחבה משפחתו. בתו הקטנה, תהל, נולדה. השמחה על הולדתה הייתה מהולה בדאגה ובגעגועים. הוא הצליח להגיע הביתה לביקורים קצרים, לחבק את רבקה, ללטף את נתאי יוסף ולחבק את תהל הרכה, אך ליבו היה תמיד חצוי בין חובתו למשפחתו לבין חובתו לעמו. גם לאחר שתם סבב המילואים הראשון, אביתר לא חזר לשגרה. הוא התנדב למשימות שונות בגזרה, מתוך תחושת שליחות עמוקה שלא הרפתה ממנו. כך, הוא שירת ברציפות למעלה ממאתיים ימי מילואים, תקופה ארוכה ומתישה, שבה הקדיש את כל כולו למאמץ המלחמתי. הוא היה סמל למחויבות, לנחישות, ולנכונות להקריב את הנוחות האישית למען ביטחון הכלל.

ביום 5 בינואר 2025, גויס אביתר לסבב מילואים שלישי, שתוכנן להימשך חודש וחצי. הוא הוצב בגזרת החטיבה המרחבית "מנשה" בצפון השומרון, אזור מורכב ורגיש, הדורש דריכות מבצעית מתמדת. הוא נפרד מרבקה וילדיו בחיבוק ארוך, מבטיח לשוב במהרה. הוא ידע שזו עוד משימה, עוד פרק במלחמה שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא נכנס לרכב הצבאי, מנועו רועם, ונסע לעבר הגזרה, מוכן לכל אתגר.

שבועיים בלבד לאחר שהחל את סבב המילואים השלישי שלו, ביום כ' בטבת תשפ"ה, ה-20 בינואר 2025, יצא רס"ל (במיל') אביתר בן יהודה לפעילות מבצעית באזור הכפר טמון שבנפת טובאס, במזרח השומרון. הוא נהג ברכב המג"ד, כאשר מפקד הגדוד יושב לצידו. זו הייתה פעילות שגרתית לכאורה, כפי שרבות מהן יצאו לדרכן באותם ימים של מתיחות ביטחונית גבוהה. השמש כבר עמדה במרום, מטילה צללים ארוכים על השבילים המאובקים. אביתר היה מרוכז בנהיגה, עיניו סורקות את הסביבה, ערני לכל תנועה חשודה, כפי שלמד לעשות שוב ושוב במהלך שירותו הארוך. הוא דיבר עם המג"ד על תוכניות היום, אולי גם על הבית, על הילדים שמחכים.

ואז, בפתאומיות מחרידה, התפוצץ מטען חבלה רב עוצמה. הפיצוץ העז, שרעמו קרע את השקט, פגע ישירות ברכב. רסיסים ורסיסי מתכת עפו באוויר, והמכונית הפכה בן רגע לגוש מעוות של ברזל. אביתר נפצע קשה מאוד. הכוחות הרפואיים שהוזעקו למקום פעלו במהירות תחת אש, תחת לחץ עצום, כדי להעניק לו טיפול ראשוני ולפנות אותו. מסוק פינוי הובהל למקום, והוא הועלה עליו, בין שמיים לארץ, בדרך לבית החולים. אבל הפציעה הייתה קשה מדי. בדרך, נקבע מותו. לצידו, נפצע קשה מפקד הגדוד, ושלושה חיילים נוספים נפצעו באירוע.

אביתר בן יהודה נפל בקרב, בן שלושים ואחת בלבד בנופלו, מותיר אחריו חלל עצום. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בניצן, היישוב שבו בנה את ביתו ואת משפחתו. קהל גדול ליווה אותו בדרכו האחרונה, ראשים מורכנים, עיניים דומעות, אבל בלב כולם פיעמה גם תחושה עמוקה של הערכה והודיה לאדם שהקדיש את חייו למען הכלל. הוא הותיר אחריו את רעייתו, רבקה, את בנו נתאי יוסף ואת בתו תהל הרכה, שהכירה אותו רק בחטף. הוא הותיר את הוריו, צילה ואביהוד, ואת תשעת אחיו ואחיותיו, כולם נושאים את הכאב העמוק ואת הגאווה על דרכו.

אביו, אביהוד, סיפר עליו בכאב ובהערצה: "הוא לימד אותי לחנך, להכיל, איך להסתכל אחרת על ילדים... את הכול הוא ניצח. הוא גדל לבחור עם כריזמה, עם ביטחון עצמי, עם עוצמה. הוא החליט לקחת את החיים בידיים, ומתוך הקשיים בנה את החיים שלו לתת ולעשות טוב לכל מי שמסביב... אביתר היה סמל חי לכוח רצון בלתי מתפשר ויכולת להתעלות מעל מגבלות חיצוניות ממקום של עוצמה, ולימד אותנו שתחושת ערך עצמי אינה תלויה בנסיבות". מילותיו אלו מהדהדות את כל מה שאביתר היה – לוחם בנפשו, לא רק בשדה הקרב, אלא בקרב חייו האישיים, שבהם ניצח כל מכשול והפך אותו לקרש קפיצה.

מורשתו של אביתר אינה רק זיכרון, אלא רוח חיה שממשיכה לפעול ולעורר השראה. מועצה אזורית חוף אשקלון קיימה במושב הודיה טורניר כדורגל לזכרם של הנופלים מיישובי המועצה, ואביתר בתוכם. קבוצת הכדורגל של היישוב ניצן, שנקראה על שמו – "בני יהודה אביתר" – השתתפה בטורניר, כשהשחקנים לובשים את שמו על חולצותיהם, ממשיכים את רוחו הסוחפת על המגרש. דף אינטרנט לזכרו הועלה באתר המועצה, ובו תמונות, סיפורים ועדויות המנציחות את דמותו הייחודית. חבריו הקרובים, אלה שליוו אותו במשך שנים, החליטו להנציח את רוח הנתינה והחסד שלו בדרך מעשית: הם הקימו פרויקט מרגש בשם "מובילים באהבה - בדרכו של אביתר", שהוא גמ"ח נגררים בפריסה ארצית. נגררים אלו משמשים לטובת הקהילה, להובלת ציוד, סיוע באירועים ועוד, ובכך ממשיכים את מעגלי החסד הרבים שאביתר יצר בחייו. בן דודו של אביתר, אלחנן יעיש, כתב והלחין שיר לזכרו, "אחי", שיר שנוגע בנימי הנפש העמוקים ביותר, ובו הוא מבטא את הכאב, הגעגוע וההערכה לאח שהיה לו. השיר, המלווה בקליפ מרגש, זמין לצפייה ברשת, ומאפשר לרבים לחוש את עוצמת הקשר והאובדן.

במלאת שנה לנפילתו של רס"ל אביתר בן יהודה, התקיים ערב זיכרון מרגש במרכז התורה והארץ בניצן – המקום שבו שימש כמנהל תפעול ותחזוקה, והטביע את חותמו בידי הזהב ובחיוכו המאיר. האירוע, שאליו הגיעו מאות אנשים – משפחה, חברים, שכנים, מפקדים, חיילים ונערים שחונכו על ידו – היה מלא בעצב עמוק, אך גם בהשראה גדולה. במהלך הערב, נחנכה כיתת לימוד חדשה הנושאת את שמו של אביתר, מקום שבו ימשיכו ללמוד ולהתפתח דורות חדשים, ובו תוצג גם תערוכה מיוחדת על כפר דרום, כחלק מהנצחת מורשתו ופועלו. במקום בו נפל, הוקם מצפה לזכרו ביישוב אלון מורה, הצופה אל הנוף הפתוח של מזרח השומרון, אל עבר הכפר טמון. המצפה, נקודת שקט וזיכרון, מאפשר למבקרים לעצור לרגע, להתבונן בנוף, ולהרהר בדרכו של אביתר – דרך של אומץ, נחישות, נתינה ואהבת אדם, דרך שבה כל קושי הפך למנוע צמיחה, וכל אתגר הזדמנות לנצח את עצמו ולחיות בשמחה. אביתר בן יהודה, שחי חיים מלאי משמעות ונתינה, נפל כגיבור, אך רוחו ממשיכה לפעום בליבם של רבים, סמל לתקומה ישראלית, לגבורה אנושית, ולאמונה בכוחו של האדם להתעלות מעל כל מגבלה, למען עצמו, למען משפחתו, ולמען עמו ומולדתו.