איתי אזולאי

בבית במודיעין, בין הרי יהודה המבצבצים באופק המזרחי ורוח הערב שנספגה בקירות האבן המודרניים, נולד איתי אזולאי ביום כ"ט באדר תשנ"ט, הלא הוא ה-16 במרץ 1999. בנם הבכור של זהר ואריק, תינוק שבא למלא את החלל הגדול בלב הוריו, סלל את הדרך לאחיו הקטן תומר, שהצטרף למשפחה כמה שנים אחר כך, והפך, כפי שידעו כולם, לאחיו היחיד והבלתי נפרד. הבית היה תמיד מלא חיים, עם צחוקים וריחות של בישולים, מוקד של חום ואהבה שעיצב את עולמו של איתי עוד בטרם ידע לדבר.

בילדותו המוקדמת במודיעין, איתי היה ילד סקרן, שעיניו הגדולות סרקו את העולם סביבו בתשומת לב. הוא למד בבית הספר היסודי "אופק", שם כבר ניכרו בו ניצני האישיות המיוחדת שתלווה אותו לאורך חייו. מורה אחת זכרה אותו כילד שקט יחסית בכיתה, אך תמיד עם ניצוץ בעיניים, כזה שיודע יותר ממה שהוא אומר, ותמיד מוכן להפתיע בתובנה עמוקה או בפתרון יצירתי לבעיה. הוא לא היה מסוג הילדים שרצים וצועקים בחצר, אלא יותר מהמתבוננים, אלה שקולטים את הפרטים הקטנים, את הדינמיקה בין החברים, את הדרך שבה העולם פועל. כבר בגיל חצי שנה, כשהיה עדיין תינוק רך, הוא החל ללמוד שחייה – לא בחוג תחרותי, אלא כחלק טבעי מהווי החיים של המשפחה. המגע עם המים היה לו טבעי כמעט כמו נשימה; הוא אהב את תחושת הציפה, את קרירות המים על עורו, את השקט העמוק שמתחת לפני השטח. בימים חמים של קיץ, לא היה מאושר ממנו כשהיה יכול לטבול בבריכה או לקפוץ אל הגלים הטורקיזים של הים התיכון, להרגיש את המלח על שפתיו ואת השמש מחממת את גבו אחרי שחייה ארוכה.

כשסיים את כיתה ו', עברה המשפחה מהמרחבים המוכרים של מודיעין אל היישוב הקהילתי אורנית, סמוך לראש העין. המעבר היה שינוי משמעותי עבור איתי, שהיה רגיל לסביבה המוגנת והמוכרת של ילדותו. אך איתי, בבגרותו המפתיעה לגילו, הסתגל במהרה. הוא למד בחטיבת הביניים ביישוב, ומהר מאוד מצא את מקומו, קנה לו חברים חדשים, וספג את האווירה הקהילתית של אורנית. הוא היה ילד מקסים, עם אותו חיוך מבויש שגרם לכל מי שפגש בו להתאהב בו מיד – חיוך שלא חשף את כל שיניו, אלא יותר היה מעין קפל קטן בזווית הפה, מלווה במבט שובב בעיניים, ששידר פתיחות, חום וטוהר פנימי. הוא היה בוגר לגילו, נושא על כתפיו הצעירות אחריות שמעטים בגילו היו נושאים, והיה ברוך כישרונות – לא רק בספורט, אלא גם ביכולתו להבין אנשים, להקשיב באמת, ולמצוא את המילים הנכונות לרגע הנכון. חבריו אהבו אותו על טוב ליבו, על נכונותו לעזור, ועל השקט הפנימי שהקרין, שהיה מעגן עבורם בעולם רועש וסוער של גיל ההתבגרות.

מילדותו, בלט איתי באופיו השאפתן והנחוש. הוא לא היה מסוג האנשים שזורמים עם הזרם; הוא ידע תמיד מה הוא רוצה, וכבר מגיל צעיר פיתח את הדרכים שבהן ישיג את מטרותיו, בנחישות ובחריצות מעוררות התפעלות. בין אם זה היה בשיעורי מתמטיקה, שם הקדיש שעות לפתרון תרגילים סבוכים עד שהבין כל פרט ופרט, ובין אם זה היה בתחביביו הרבים, הוא תמיד שאף למצוינות. כשהיה בן שבע, נרשם לחוג אופניים, ומה שבתחילה נראה כתחביב נוסף, הפך במהרה לתשוקה בוערת. הוא לא רק רכב על אופניים, הוא חי אותם. רעש גלגלי האופניים על שביל עפר, תחושת הרוח הקרירה על פניו כשהוא דהר במורד גבעה, הריח המשכר של האדמה אחרי גשם – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מעולמו. עם השנים, הפך איתי לרוכב אופניים מקצועי, לא רק במובן של מיומנות, אלא במובן של מסירות מוחלטת. הוא בילה אינספור שעות ברכיבה, במאמץ פיזי אדיר, תוך כדי שהוא לומד את השטח, מבין את המכניקה של האופניים, ודוחף את עצמו לקצה גבול היכולת. הוא רכב ברחבי הארץ, חשף שבילים נסתרים בנופים משתנים, ואף יצא למסעות רכיבה באירופה, שם חווה תרבויות חדשות דרך פדלי האופניים. ההישג המרשים של זכייה במקום השני באליפות הארץ לרכיבת אופניים לא היה רק מדליה, אלא עדות לנחישות בלתי מתפשרת ולשנים של אימונים קשים. בנוסף לאופניים, איתי מצא עניין גם באמנויות לחימה, והשתתף בחוג טאקוונדו, שם למד משמעת, כבוד ושליטה עצמית. מגוון תחומי הספורט שבהם עסק לימדו אותו לא רק על כוח פיזי, אלא גם על כוח מנטלי, על היכולת להתמיד, לקום אחרי נפילה, ולחתור תמיד קדימה.

הקשר של איתי עם משפחתו היה עמוד תווך בחייו, חם, קרוב ופתוח, נטוע עמוק בערכים של אהבה ונתינה. הוא היה הבן הבכור, ותמיד הרגיש אחריות מסוימת כלפי הוריו ואחיו הקטן תומר. בכל יום שישי, ללא יוצא מן הכלל, היה מביא לאימו, זהר, זר פרחים טרי – לא כמחווה מיוחדת, אלא כחלק טבעי ויום-יומי מהווייתו. הוא היה נכנס הביתה, משיל את תיקו, מניח את הזר הריחני על השולחן במטבח, ומחייך אליה בחיוך שקט, כאומר "אני פה, אני אוהב אותך". לא היה צריך מילים רבות, המעשה דיבר בעד עצמו. גם סביו וסבתו, קלמן ורעייתו, ידעו שאיתי תמיד שם בשבילם. בין אם זה היה תיקון קטן של תקלה בטלפון הנייד, או הסבר סבלני על השימוש במערכת המדיה של הרכב – איתי היה המומחה הטכנולוגי המשפחתי, שתמיד מצא פתרון, גם מרחוק, בקולו המרגיע והבטוח. הוא היה מגיע אליהם, יושב לידם בסבלנות, לא ממהר, ומסביר כל שלב עד שהיו מבינים. אחיו תומר, שהתגייס מאוחר יותר לצבא, זכה אף הוא לתמיכה בלתי מסויגת מאיתי. לא משנה כמה רחוק היה תומר מבסיסו, איתי היה נוסע לאסוף אותו – שעות של נסיעה הלוך וחזור לא היו מכשול, רק הזדמנות נוספת לראות את אחיו, לשמוע מה שלומו, ולתת לו את החיבוק החם והמעודד שרק אח גדול יכול לתת. הקשר בין השניים היה עמוק, קשר של אחים שרואים אחד בשני לא רק בני משפחה, אלא חברי נפש, עמוד תווך בחייהם.

כשהיה בן שש-עשרה, החל איתי להתכונן לשירותו הצבאי, אך לא כחובה שיש למלא, אלא כמטרה עליונה, כפסגה נוספת לכיבוש. הוא שאף להגיע הכי גבוה שאפשר, לא מתוך רצון לכבוד או תהילה, אלא מתוך תחושה עמוקה של ציונות ואהבת המדינה, רצון עז לתרום באופן משמעותי. הוא חקר, קרא, שוחח עם אנשים, וגיבש החלטה – הוא רוצה להתגייס לסיירת מטכ"ל. זו לא הייתה החלטה קלת דעת; הוא ידע שזו אחת היחידות המובחרות והקשות ביותר בצבא, ושיהיה עליו להשקיע מאמצים עצומים כדי להצליח. וכך, עם אותה נחישות שאפיינה אותו מילדות, הוא החל להתאמן באינטנסיביות בלתי רגילה. הוא הצטרף לקבוצת כושר קרבי, שם דחף את גופו ונפשו לגבולות חדשים. במשך שנתיים, כמעט מדי יום, ללא קשר למזג האוויר – בין אם ירד גשם שוטף שהרטיב את בגדיו עד לשד עצמותיו, ובין אם השמש קפחה בחוזקה על ראשו, הוא רכב על אופניו מרחק של חמישה קילומטרים לכל כיוון, רק כדי לא לפספס אף אימון. המאמץ הפיזי היה עצום, אך הוא ידע שזה מחיר קטן עבור החלום שלו. הוא לא רק חיזק את גופו, אלא גם למד איך להתחזק מבחינה מנטלית – כיצד להתגבר על עייפות, על כאב, על רגעים של ייאוש. הוא סיגל לעצמו תפריט תזונה מיוחד, מחושב בקפידה, על מנת למקסם את יכולותיו הפיזיות והמנטליות. כל פרט קטן נלקח בחשבון, כל אימון נותח, כל קושי הפך לאתגר שיש לכבוש.

בנובמבר 2017, החל השלב הבא במסע חייו של איתי. הוא התגייס לצה"ל, וכפי שחלם, התקבל לסיירת מטכ"ל. הייתה זו הגשמת חלום, שיא של שנים ארוכות של עבודה קשה, נחישות ודבקות במטרה. הוא עבר כשנה במסלול ההכשרה המפרך של הסיירת, שנה שבה למד גבולות חדשים של כוח וסיבולת, נפגש עם אתגרים פיזיים ונפשיים שמעטים מסוגלים לעמוד בהם. אך איתי, עם בגרותו והבנתו העמוקה את עצמו, הגיע להחלטה משמעותית – הוא לא השלים את המסלול בסיירת, ובחר להמשיך את שירותו ביחידת "דובדבן", יחידה מובחרת נוספת, הפועלת תחת פיקודה של חטיבת הקומנדו "עוז" (עוצבה 89). ההחלטה הזו לא נבעה מחוסר יכולת, אלא מבחירה מושכלת, מהבנה היכן יוכל לתרום בצורה המיטבית, היכן הכישורים הייחודיים שלו יבואו לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר.

ביחידת דובדבן, מצא איתי את מקומו. הוא התמחה בתחום הפריצה, אחד התחומים המורכבים והמוערכים ביחידה. זהו תחום הדורש לא רק כוח פיזי רהוט, אלא גם חשיבה יצירתית, הבנה טכנית מעמיקה, וקור רוח תחת לחץ עצום. איתי, בחדותו וביכולתו ללמוד במהירות, שלט במהרה בכל רזי התחום. הוא למד לפרוץ דלתות, חלונות, קירות, להשתמש במגוון רחב של כלים וטכניקות, לנתח מצבים מורכבים בשניות ספורות ולקבל החלטות קריטיות שיכולות לשנות את גורל המבצע כולו. הוא הפך למקור ידע וסמכות, לכתובת שכולם פנו אליה כשנתקלו בבעיה או חיפשו פתרון יצירתי. ככל שמועד השחרור שלו התקרב, לא היה זה מפתיע שאיתי התבקש להישאר בשירות קבע ולהדריך את דור הלוחמים הבא. הוא קיבל על עצמו את התפקיד החשוב של ראש מדור פריצה ביחידה, והיה אחראי על כל הכשרות הפריצה. הוא לא רק העביר שיעורים תיאורטיים, אלא יצא לשטח, איתר מתחמים מתאימים ברחבי הארץ – מבנים נטושים, מטווחים מיוחדים, אזורים אורבניים – והעביר שם אימונים בעצמו, תוך שהוא מדגים, מסביר, ובעיקר, מעניק השראה ללוחמים הצעירים. הוא ראה בהם לא רק חיילים, אלא אחים קטנים, ותמיד דאג שהם יקבלו את ההכשרה הטובה ביותר, את הידע המעמיק ביותר, ואת הביטחון העצמי הנדרש כדי לבצע את משימותיהם.

לאחר חצי שנה של שירות משמעותי בקבע, קיבל איתי החלטה נוספת, והשתחרר מהצבא. אך שחרורו לא היה סוף דרכו הביטחונית. יחד עם שאר חברי הצוות שלו, קבוצה מגובשת של לוחמים שרכש במהלך שירותו, הוא בחר להשתבץ לשירות מילואים ביחידת הקומנדו 5515 – יחידת הניוד המטכ"לית. זוהי יחידה ייחודית, המתמחה בניוד וחילוץ של כוחות מיוחדים, ובנהיגה מבצעית מיוחדת בעומק החזית, בתנאי שטח קשים ובסיטואציות מבצעיות מורכבות. הבחירה ביחידה זו לא הייתה מקרית; היא אפשרה לו להמשיך ולתרום את כישוריו יוצאי הדופן בסביבה מאתגרת, תוך שמירה על הקשר עם חבריו הקרובים, שותפיו לדרך וללחימה. הם היו עבורו לא רק צוות, אלא משפחה שנייה, קבוצה של אנשים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות.

עם השחרור מהצבא, נפתחה בפני איתי דרך חדשה – הלימודים האקדמיים. בשנת 2021, הוא החל שנה של מכינה, כהכנה ללימודי הנדסת חשמל. זו הייתה החלטה אמיצה, שכן איתי למד בתיכון "אביב" בכיתת מב"ר, כיתה המיועדת ללקויות למידה, והתמודד עם אתגרים לימודיים לאורך השנים. בתיכון, למד מתמטיקה ברמה של שלוש יחידות לימוד, וכעת נדרש ללמוד פיזיקה בפעם הראשונה ברמה של חמש יחידות לימוד, בנוסף להשלמת מתמטיקה לרמה של חמש יחידות. האתגר היה עצום, אך איתי לא נרתע. הוא ניגש למשימה באותה נחישות ובאותה חריצות שאפיינו אותו תמיד. הוא השקיע שעות אין ספור בלימוד, ממש מההתחלה, שקד על החומר, פתר תרגילים, לא ויתר לעצמו לרגע. הוא לא רק למד, הוא חקר, שאל, התעמק, עד שהבין כל עיקרון ונוסחה. בסוף השנה, התוצאות דיברו בעד עצמן – הוא קיבל ציונים גבוהים מאוד בשני המקצועות, הישג שהיה עדות לא רק ליכולותיו האינטלקטואליות, אלא בעיקר לכוח הרצון הבלתי נלאה שלו.

בשנת 2022, החל איתי ללמוד לתואר ראשון בהנדסת חשמל באוניברסיטת אריאל בשומרון. השנה הראשונה הייתה הצלחה מסחררת; הוא סיים אותה כמצטיין דיקן, הישג ששוב הדגים את חדותו, יעילותו וחשיבתו המחושבת. חבריו ללימודים מספרים עליו כעל אדם שפשוט "קולט" דברים במהירות יוצאת דופן, שמסוגל לפרק בעיות מורכבות לרכיבים פשוטים ולמצוא פתרונות אלגנטיים. אך למרות הישגיו הרבים, הוא נשאר צנוע להפליא. הוא לא התרברב, לא התהדר בתאריו, ותמיד היה נכון לתת מעצמו ולעזור לאחרים. סהר, חברו ללימודים, זכר סיטואציה אחת במיוחד: באחד הימים, כשעבד בספריית האוניברסיטה, ראה סטודנט שלמד שנה מתחתיו שהתקשה עם החומר. למרות שלא הכיר אותו קודם לכן, איתי לא היסס. הוא קם ממקומו, ניגש אל הסטודנט, ושאל אם הוא זקוק לעזרה. בסבלנות אין קץ, הוא עזר לו לפתור את התרגיל שעיכב אותו, ולא עזב אותו שם. הוא המשיך לשבת איתו, לעבור איתו על החומר במשך מספר שעות, לוודא שהסטודנט מבין את כל הפרטים, מוודא שיהיה לו את הכלים להצליח בהמשך. זו הייתה מהותו של איתי – נתינה טהורה, ללא ציפייה לתמורה, רק הרצון הטוב לראות אחרים מצליחים.

איתי היה אדם מלא בשמחה ואהבת חיים, עם צחוק מתגלגל שאי אפשר היה שלא להצטרף אליו – צחוק שהיה מגיע מבטן הלב, מדבק ומשחרר, ממלא את החלל באנרגיה חיובית. הוא אהב לבלות, לטייל, לחוות. הוא לא היה מסוג האנשים שיושבים בבית ומחכים שהדברים יקרו; הוא יצא אל העולם, חיפש הרפתקאות, צבר חוויות. הוא אהב לאכול במסעדות טובות, לטעום מאכלים חדשים, ליהנות מהרגע ומהחברה הטובה. חופי ים ברחבי העולם קראו לו, והוא נענה לקריאה – בין אם זה היה חוף תל אביבי הומה אדם, או חוף טרופי מרוחק עם מי טורקיז וחול לבן, הוא מצא שלווה ושמחה במגע עם הטבע. הוא היה ג'נטלמן אמיתי, בכל רמ"ח איבריו – בדרך שבה דיבר, בדרך שבה התייחס לאנשים, במחוות הקטנות והגדולות שלו. הוא היה חבר אמת, מהסוג שנדיר למצוא: קשוב לכל מילה, תומך ברגעים קשים, עוזר בלי לשאול פעמיים, ומעודד כשהיה צריך דחיפה קלה. הוא תמיד נתן מעצמו בלי להסס, ודאג שכל מי שנמצא סביבו ירגיש מרוצה, בטוח ויהיה בסדר. החברות איתו הייתה מתנה, אוצר של חום, אהבה ונתינה.

במהלך לימודיו לתואר, נכנסה לחייו מאי, והאהבה הגדולה ניצתה בין השניים במהירות ובאינטנסיביות שלא הכיר קודם לכן. הקשר ביניהם היה עמוק, כמעט סימביוטי, לבבות שהפכו לאחד. "אוהב אותך שזה כואב", כתב לה באחת ההודעות ששלח, משפט שביטא את עוצמת הרגשות ששטפו אותו. הם חלמו יחד, חלומות גדולים וקטנים: לעבור לגור יחד, להתעורר זה לצד זו כל בוקר, להתחתן, להקים משפחה, לבנות עתיד משותף. תכננו את החיים שיבואו, דיברו על שמות לילדים, על הבית שיבנו, על הטיולים שיצאו אליהם. מאי הייתה עבורו עוגן, שותפה לדרך, אהבת חייו. כל רגע איתה היה אושר צרוף, והיא מילאה את עולמו באור חדש, בצבעים עזים ובתקווה אינסופית.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל, מתקפה שתשנה את פני המדינה ואת חייהם של אלפים לנצח. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במשתתפים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים בדרכים. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנה על תושבי הדרום. בבוקר הזה, החלה מלחמה.

החדשות הראשונות החלו לזרום במהירות, מבלבלות ומזעזעות. הטלפון של איתי לא הפסיק לרטוט. הודעות ווטסאפ מקבוצת המילואים, שיחות טלפון מחברים, דיווחים בחדשות. הלב שלו ידע מיד – הוא נדרש. הוא לא המתין להקפצה רשמית; ההרגשה הפנימית, תחושת האחריות העמוקה, דחפה אותו לפעולה. באותו ערב, עוד בטרם הגיעה פקודת ההקפצה המסודרת, הגיע איתי ליחידה, יחד עם כל צוות המילואים שלו. הם הגיעו, פניהם מתוחים אך נחושים, מוכנים לכל משימה. הימים הראשונים היו כאוטיים, אך איתי וצוותו הצטרפו במהרה ללחימה ביישובי עוטף עזה. הם נעו בין ההריסות, חילצו ניצולים, טיהרו בתים ממחבלים, והיוו כוח מגן איתן מול התופת. בהמשך, כשהלחימה התפשטה, הם נשלחו לפעולות מבצעיות שונות, הן בגבול הרצועה והן בגבול הצפון, שהפך לזירה נוספת של עימות. איתי, עם הניסיון העשיר שלו מ"דובדבן" ומיחידת הניוד, היה נכס יקר ערך בכל משימה. קור רוחו, חדות מחשבתו ויכולת הפריצה שלו היו חיוניים במצבים שבהם כל שנייה הייתה קריטית.

בסוף אוקטובר 2023, עם תחילת המערכה הקרקעית ברצועת עזה, התמקדה פעילותם של איתי וצוותו בשטח הרצועה עצמה. הם לקחו חלק בעשרות מבצעים מורכבים ומסווגים, נכנסו לעומק שטחי האויב, ביצעו משימות חילוץ, תצפיות, חיסולים ופעולות נוספות הדורשות רמה גבוהה ביותר של מקצועיות, אומץ לב ודיסקרטיות. כל מבצע היה כרוך בסיכון עצום, כל יום היה מתוח, מלא באדרנלין ובהחלטות הרות גורל. איתי פעל באותה יעילות ובאותה קור רוח שאפיינו אותו תמיד, מחושב, חד, ותמיד עם עין פקוחה על חבריו לצוות.

מספר חודשים לאחר פרוץ המלחמה, ובאופן שנדמה היה כמעט בלתי אפשרי, נפתחה שנת הלימודים האקדמית. איתי, לצד הלחימה האינטנסיבית, החליט לחזור ללמוד לשנה השנייה בתואר בהנדסת חשמל. הוא הצליח לנהל את זמנו באופן מרשים ומעורר התפעלות, כאילו יש לו יותר מ-24 שעות ביממה. הוא שילב שירות משמעותי של למעלה ממאתיים ימי מילואים, שכללו מבצעים מסווגים בעזה, עם לימודים תובעניים באוניברסיטה. הוא לא ויתר גם על חייו האישיים: מצא זמן לבלות עם המשפחה, עם החברים שכה אהב, ועם בת זוגו מאי, שהייתה לו עוגן ובית. בנוסף לכל אלה, הוא המשיך להצטיין בלימודים, וגם עבד כמנהל בר, מקור נוסף להכנסה ולאינטראקציה חברתית.

את כל זאת עשה, כדרכו, בצניעות מוחלטת. הוא לא שיתף יותר מדי מחוויותיו הקרביות, לא התרברב בהישגיו האקדמיים או ביכולתו לתמרן בין כל כך הרבה עולמות. הוא פשוט עשה. חבריו ללימודים ספרו כי פעמים רבות הגיע ליום לימודים באוניברסיטה, נראה מעט עייף, אך עם אותה חדות מחשבה וריכוז. מאוחר יותר, בלילה, היה משתתף במבצע מסווג ברצועה, נכנס לעומק שטח האויב, מפעיל את כל כישוריו ויכולותיו. ובבוקר למחרת, אחרי שעות שינה ספורות, אולי אפילו ללא שינה כלל, היה חוזר לספסל הלימודים, כאילו כלום לא קרה. כאילו הלילה היה רק חלום רחוק, והוא שוב סטודנט מן המניין, מרוכז בחומר הלימוד. זו הייתה גבורתו האמיתית – לא רק בשדה הקרב, אלא גם ביכולתו לשאת את המורכבות של חייו, לשרת את המדינה במסירות עילאית, ובמקביל, לבנות את עתידו האישי והמקצועי, לחיות חיים מלאים ומשמעותיים.

ב-30 בספטמבר 2024, עם תחילת התמרון הקרקעי בדרום לבנון, עבר הצוות של איתי ללחימה בגבול הצפון. המעבר היה מהיר, הדרישות מבצעיות, והאווירה מתוחה. הם ידעו שהם נכנסים לזירה חדשה, מול אויב אחר, אך עם אותה נחישות ואותה מקצועיות. שבוע בלבד לאחר מכן, ביום רביעי, ד' בתשרי תשפ"ה, ה-6 באוקטובר 2024, התרחש הקרב האחרון. במהלך קרב מול מחבלי חיזבאללה בסמוך לגבול, איתי נפגע מירי פצצת מרגמה ונהרג. הוא היה בן עשרים וחמש במותו. רב-סמל ראשון איתי אזולאי, לוחם ביחידת הניוד 5515, נפל בקרב, מגן על מולדתו, מגן על חבריו, מגן על הבית.

הידיעה על נפילתו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, חבריו וכל מכריו. הבית במודיעין, ובאורנית, התמלא באבל כבד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי סגולה בפתח תקווה, מוקף באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – בני משפחה, חברים מכל תחנות חייו, לוחמים וקצינים, חברים לספסל הלימודים, כולם עם עיניים דומעות ולבבות שבורים. הוא הותיר אחריו הורים, זהר ואריק, ואח, תומר, שבורי לב.

אביו, אריק, ספד לו בקול רועד, אך מלא גאווה ואהבה בלתי נתפסת: "לא טוב לנו בשם החדש הורים שכולים, אבל לא השארת לנו כל אפשרות לשם אחר. תמיד בבית קבעת דברים, היית ממציא החוקים ולכל סוגיה נתת פתרון, אף פעם לא נשארת חייב. הימים קשים והחור שהשארת רק הולך וגדל לכולנו בכל המעגלים. לא השארת מעגל אחד יבש, הרטבת את כולם. גילית לי עולמות חדשים של תפילה ותקווה, עולמות של בקשות ותחנונים, עולמות רבים שאין להם שם עדיין. רוצה לראות את העולם שאתה חי. לבדוק - מה קורה איתך? מה חסר לך? טוב לך שם? מה ביקשנו ילד שלנו, לדאוג לך? אני מקווה שיגיע יום בקרוב שתשלח לנו מסר שהכול נהיה בדברו ואתה חי בטוב. תעשה זאת מהר, לא נשארו לנו יותר מדי כוחות ותחמושת להישאר בכוננות הזאת. ועכשיו ילד שלנו תנוח נשמה ותשקול את צעדיך. בזמנך החופשי קדם מנהלות, כמו שאתה אומר". המילים הללו, שהיו שזורות באהבה עמוקה ובכאב בל יתואר, ביטאו את ההלם, את החיפוש אחר משמעות, ואת התקווה העמוקה שאיתי, גם במותו, ימשיך להוביל ולכוון.

תומר, אחיו הצעיר, עמד מול הקהל והספיד את אחיו, קולו נשנק אך עיניו בורקות: "תראה כמה באו להיפרד ממך, כמה אהבו אותך, מטר שבעים וקצת של אושר וגבריות... תמיד אומרים שהוא לוקח את הטוב מכולם, כנראה שזה נכון כי אתה הטוב מכולם. אתה יפה וחזק וחכם... ואיך אמרת לי – 'כל מה שאתה עושה תעשה הכי טוב שלך', כי זה אתה, אתה המוצלח משנינו, מי יכול עליך?... לפני שנה מהיום אני הייתי בבית חולים 'ברזילי', הייתה לי הזכות לזהות חללי צה"ל ואתה רק התקשרת בלי הפסקה שאני אבדוק מתי מגייסים אותך... גם כשאמרתי לך כמה זה חמור, לא עניין אותך דבר, רק להגיע. מעולם לא אמרת שאתה פוחד או חושש, תמיד כמו שאתה – מוכן והולך... לעולם תהיה איתי, חצי ממני, האח היחיד שלי". דבריו של תומר הדגישו את אופיו הבלתי מתפשר של איתי, את נחישותו הבלתי מעורערת, ואת הקשר המיוחד והעמוק שחיבר בין שני האחים.

גם מאי, בת זוגו ואהבת חייו, מצאה את הכוחות לספוד לו, קולה נשבר אך אהבתה מהדהדת: "אהבת חיי. הדבר הכי חשוב לי בעולם. אני לא מאמינה שזה קורה, הלב שלי מדמם. לפני כמה ימים טיילנו בחול ותראה איפה אנחנו היום, לא האמנתי שיש משהו שיוכל להפריד בינינו, אף אחד לא האמין. תמיד הייתי אומרת לך שאני לא מבינה מה עשיתי כל כך טוב שה׳ שלח אותך אלי, שאתה הדבר הכי טוב וטהור שהכרתי, שאני ברת מזל. בלילה אחד בדובאי אמרתי לך לפני שנרדמנו כמה שזה לא מובן מאליו להרגיש מאוהב עד שהלב מתפוצץ ולישון בלילה עם אהבת חיי - כל מי שהכיר אותך אמר לי שאתה הזכייה שלי בחיים. כבר שנה שהלב שלי ושלך זה לב אחד והוא עדיין ימשיך להיות כי מה אני שווה בלעדיך... אני לנצח שלך, הלב שלי שייך רק לך. אתה אולי טוב מדי לעולם הזה. אתה הכוח שלי ולנצח הדבר הכי חשוב שלי בחיים, אני אוהבת אותך לנצח". מילותיה של מאי שיקפו את עוצמת הקשר שהיה ביניהם, קשר של נשמות תאומות, ואת ההבנה העמוקה שאיתי היה אדם נדיר, כמעט לא מהעולם הזה, בטוב ליבו וטוהרו.

סבו, קלמן, נשא גם הוא דברי פרידה, קולו נשנק מדמעות: "איתי נכד שלנו בכור. אנחנו מתגעגעים מאוד וממשיכים לחכות לטלפון ממך. איתי, אין מילים לתאר את הכאב. ילד מתוק, חייכן ומחבק. היית ספורטאי בנשמה, מתמיד וחרוץ, התמיכה הטכנולוגית שלי ושל סבתא, כל תקלה בטלפון או במדיה של האוטו זכתה לתשובה גם מרחוק. תמיד חשבת על הסובבים אותך וכלל לא על עצמך, כולך נתינה. חסרונך יהדהד בליבנו לעד. השארת חלל שאף אחד לא ימלא, כמוך יש רק אחד... קשה לנו מאוד, ידעת להצחיק אותנו ולנחם. אותך תמיד על ליבנו נצמיד. אני מצדיע לך, גיבור ישראל ונכד אהוב שלנו". דבריו של הסב הדגישו את איתי כדמות תומכת, אוהבת ונותנת, כזה שתמיד דאג לכולם לפני שדאג לעצמו.

גם דודתו, קרן, שיתפה במילותיה את הכאב העצום: "איתית'י, צ'וקי קטן. ילד יפה שלי, ילד מושלם. תמיד אלה שמתים בצבא הם ההכי טובים והכי מוצלחים ואתה איתי באמת כזה. אחד היפים, הטהורים, בפנים בחוץ בכל זווית... לא יודעת איך ממשיכים מכאן. איתית'י דודה אוהבת אותך עד השמיים ובחזרה". חבר ילדות, אוריאן, הוסיף: "איתי חבר יקר ואהוב שלי. אני לא מסוגל לדבר עלייך בלשון עבר, רק שלשום ראיתי אותך עם שמחת החיים התמידית שלך החיוך והאופטימיות המדבקת שלך. החבר שהיה מחובר אלינו ללב, ששם את עצמו אחרי כולם, החבר שתמיד היה שם בטוב וברע, החבר שהיה טוב בהכול ולכולם... איתי הגיבור שלנו, דאגת לנו כמו משפחה ואהבנו אותך כמו אח. אני אסיר תודה שהיית חבר שלי". דבריהם הדגישו את יופיו הפנימי והחיצוני של איתי, את שמחת החיים שלו, ואת היותו חבר נאמן ואוהב ללא גבולות.

יויה, חבר לצוות המילואים, שיתף בתחושותיו של הלוחם: "הצטרפת אלינו באמצע המסלול וכבר מההתחלה הבנו שמדובר בלוחם ברמה אחרת. מהר מאוד זה הרגיש כאילו היית איתנו מהרגע הראשון... היית מהמובילים בצוות ולא סתם קיבלת את אחד התתפקידים היותר משמעותיים... התחרותיות והמקצועיות שלך תמיד היו יוצאות דופן ואני לא יודע אם ידעת או לא, אבל אין אחד שלא גרמת לו לרצות לפעול כמוך". עדות זו ממחישה את המנהיגות הטבעית של איתי, את המקצועיות הבלתי מתפשרת שלו, ואת ההשראה שהעניק לכל מי שפעל לצידו.

סהר, חברו הקרוב ללימודים, שיתף בכאב את החלל שנפער: "אם היו שואלים אותי לפני חודש וקצת איפה תהיה הייתי אומר כנראה איתנו בהרצאה ביום הראשון ללימודים. מתחילים שנה שלישית, מגיע ראשון לכיתה שומר מקום לחברים ומתקשר לעדכן באיזה שורה שמרת. אבל לצערנו אתה לא פה. הכרנו כבר בשנה ראשונה. אתה ועמית הייתם צמד רציני כל הפסקה והרצאה מדברים מתייעצים מטלות מבחנים וכל דבר אפשרי של הלימודים. עם תחילת שנה שנייה כבר נהיינו חברים טובים ופתחנו מעין חבורה, שבעה חברה חזקים תותחים ואתה כמובן ביניהם. באפריל קיבלנו שאנחנו מצטייני דיקן, לא היה ספק עליך, מסוף שנה ראשונה כבר היה ברור. מבין כולם היית הכי רציני בינינו. השנה נפתחה ברוח המלחמה ואתה מתמרן בין מילואים ברצועה לבין הרצאות בכיתה. אפס שעות שינה, גם מנסה בין לבין לא לוותר על מאי... תמיד היית חד, לא אהבת לבזבז זמן. כל דקה מחושבת היית רואה שאנחנו טיפה מתעמעמים ישר כבר היית חותך. השותפות שלנו למסע של לימודים עבודה לא נגמרה. אולי אתה לא איתנו אבל אני יכול להתחייב שבכל מטלה, מבחן, ריאיון-עבודה, מקום עבודה, בכל מקום אדע שאתה איתנו ומלווה אותנו. מה שלא הספקת אנחנו נעשה וננציח בכל מקום ובכל פינה באותו אופן שאתה עשית, של מצוינות דקדקנות וחדות שיא". דבריו של סהר שרטטו תמונה של איתי כסטודנט מצטיין, חבר נאמן, וכאדם שחי חיים מלאים ואינטנסיביים עד הרגע האחרון, והבטיחו כי מורשתו תמשיך לחיות דרך מעשיהם של חבריו.

איתי אזולאי, רב-סמל ראשון במילואים, גיבור ישראל, מונצח כעת במקומות רבים, כדי שאורו לא ידעך. שמו חרוט בקיר הנופלים של אוגדה 98, חטיבת הצנחנים, עדות לגבורתו ולשייכותו למשפחת הלוחמים. בנקודת נפילתו, סמוך למושב דוב"ב, הוקמה אבן זיכרון, שתספר לעוברי אורח את סיפורו. בחדר הזיכרון של יחידת הניוד 5515, היחידה שבה שירת ונפל, יישמר זכרו כלוחם יוצא דופן. עמוד לזכרו נפתח באינסטגרם תחת השם remember_etay_azulay, ובו תמונות, סרטונים, סיפורים וזיכרונות מתחנות חייו השונות, המאפשרים לכל מי שהכיר אותו, ולמי שלא, להתוודע לאדם המיוחד שהיה. עמוד נוסף לזכר איתי נפתח באתר memoriz.plus, שם נאספים עדויות וסיפורים, כדי להבטיח שקולו וסיפורו לא יישכחו. איתי אזולאי חי חיים מלאים, אינטנסיביים, רוויי נתינה ואהבה, והצטיין בכל אשר עשה. הוא היה סמל למצוינות, לחברות, לאהבת המדינה, ולגבורה אנושית שאינה זקוקה למילים גבוהות, אלא נובעת מתוך המעשים עצמם. מורשתו היא קריאה לכולנו לחיות חיים משמעותיים, לדחוף את עצמנו לקצה, לאהוב ללא גבולות, ולזכור שגם ברגעים הקשים ביותר, יש תקווה ותקומה. זכרו יהיה חקוק בלבבות לעד, כאחד מגיבורי מלחמת התקומה, שנתן את היקר מכל למען עמו וארצו. יהי זכרו ברוך.