איתן נאה

עמק בית שאן, בלב הגיאוגרפיה הישראלית, נמתח קיבוץ שדה אליהו, ישוב שצבעיו ירוק-חום של שדות מעובדים מתערבבים בו עם צהוב בוהק של שמש נצחית. שם, בתוך השקט היחסי של עמק פורה, בבית שהיה תמיד חם ופתוח, נולד איתן נאה ביום כ"ט באייר תשנ"ז, 4 ביוני 1997. הוא היה הבכור לקרן ואבישי, ילד שהביא עמו הבטחה שקטה, אח בכור לדעאל ועמליה שבאו אחריו, והפך מיד לעוגן שקט בתוך המרקם המשפחתי. הבית שלהם, כמו בתים רבים בקיבוץ, היה מקום שבו דלתות היו פתוחות, ריחות של בישול ביתי התערבבו עם צלילי צחוק ילדים, ושיחות על עבודת האדמה וחדשות מהארץ והעולם מילאו את האוויר. כבר מילדותו ניכר היה באיתן שילוב נדיר של עדינות וחוכמה חדה, לצד עוצמה פנימית שהייתה קיימת בו עוד לפני שמישהו ידע להגדיר אותה. אחת הגננות שלו, שנים רבות לאחר מכן, תיארה את דמותו ככזו שנחקקה בזיכרונה, לא בשל רעשנות או בולטות יתרה, אלא בזכות אותה נוכחות שקטה אך החלטית, שבישרה כבר אז על תכונות של מנהיגות שרק המתינו להתגלות במלואן.

הילדות בקיבוץ הדתי הייתה עבור איתן כר פורה להתפתחות. הוא למד בבית הספר היסודי "שק"ד" שביישוב, שם הוטמעו בו כבר מגיל צעיר ערכים של קהילתיות, אחריות הדדית ועבודת כפיים. הוא שיחק עם חבריו בין שבילי הקיבוץ, רץ בשדות כשריח התבואה העולה מן האדמה דבק בבגדיו, וספג את האווירה המיוחדת של מקום שבו העבודה והמשפחה, הלימוד והחברות, שזורים זה בזה ללא הפרד. הוא אהב את תחושת החופש שהעניק המרחב הפתוח, את הריחות המשתנים עם עונות השנה – ריח האביב של פריחה וגשם אחרון, ריח הקיץ של אדמה צרובה ושמש יוקדת, ריח הסתיו של קציר וזרעים חדשים. הוא גדל לתוך הבנה עמוקה שהאדמה היא לא רק מקום, אלא מהות, והקהילה היא מעגל תומך שבו כל אחד נושא בנטל ותורם את חלקו.

ככל שאיתן התבגר, כך התחזקו והתגבשו התכונות שאפיינו אותו. הוא המשיך את לימודיו בתיכון "שק"ד דרכא", שם בחר במגמת ארץ ישראל, בחירה שלא הפתיעה איש שהכיר את אהבתו העמוקה לנופיה וסיפוריה של הארץ. הוא היה תלמיד רציני, סקרן, ששאף להבין לעומק כל נושא. מורתו תיארה אותו כנער שערכיו הטובים היו טבועים בו בצורה איתנה ויצוקה, לא כסיסמאות ריקות מתוכן, אלא כעקרונות חיים שהנחו את כל מעשיו. תמיד היה הראשון להתנדב, להושיט עזרה, בין אם לחבר שנתקע עם שיעורי בית או למשימה קהילתית שדרשה ידיים עובדות. ועם זאת, מעולם לא חיפש את אור הזרקורים. הוא היה צנוע, מעט ביישן, ונהג תמיד בכבוד ובהגינות כלפי כל אדם שנקרה בדרכו. איתן היה גבוה, נאה וחזק מאוד – לא רק פיזית, כי אם גם נפשית. היה בו קסם טבעי וכישרון רב, שהתבטאו בשקט נפשי וביכולת להתנהל בדרכי נועם, גם במצבי לחץ. הוא פעל מתוך שיקול דעת וכובד ראש, דייקנות ושאיפה לשלמות, שכן עבורו, כל משימה, קטנה כגדולה, דרשה ביצוע מושלם. אך אל מול הרצינות הזו, התברך גם בחוש הומור נהדר, ולא אחת בקע ממנו צחוק מתגלגל, רם ומדבק, שהפתיע והצחיק את הסובבים אותו. השילוב הייחודי הזה של תכונות הפך אותו מושא להערכה ולאהבה בעיני צעירים ומבוגרים כאחד – אדם שידע להיות רציני ומקצועי, אך גם חבר משעשע וקשוב.

הידיים של איתן ידעו את האדמה עוד לפני שהתפתחו בהן שרירי הכוח שאפיינו אותו אחר כך. מאז שהיה נער, עם גובה שזינק במהירות ועצמות שהתחילו להתחזק, הוא מצא את מקומו הטבעי בשדות הקיבוץ. לא הייתה זו רק עבודה, אלא שיחה שקטה ומתמשכת עם האדמה הלחה של עמק בית שאן, שקמה לחיים בכל בוקר לפני עלות השחר. הוא אהב את תחושת הקרירות שנדבקה לבגדיו כשיצא אל השדות בשש בבוקר, כשמעל ההרים המזרחיים החלה השמש לצבוע את האופק בגווני אדום וזהב. רעש המנוע של הטרקטור היה מוזיקה לאוזניו – מנגינה מונוטונית אך עמוקה, שהכתיבה את קצב יום העבודה. הוא זכר את הריח המתוק של האדמה ההפוכה, את עשן הדיזל הדק שעלה מהמכונה הכבדה, ואת הסיפוק העמוק שהציף אותו בסוף יום עבודה ארוך, כשהשמש כבר נטתה לשקוע והזיעה זלגה על מצחו וצווארו, אבל השדה היה מעובד, מוכן לזריעה או לקציר. הוא ידע שכל שביל, כל תלם, כל צמח שנטע או קובץ, היה חלק ממעגל חיים גדול יותר, ממעשה של בנייה ועמל, והוא היה חלק בלתי נפרד ממנו. זו הייתה אהבה אמיתית לעבודת כפיים, לעמל, לתרומה הפיזית והישירה לאדמה – מה שהפך אותו ל"מלח הארץ" במובן העמוק ביותר של המילה.

במקביל לעבודתו בשדות, היה איתן חניך ולאחר מכן מדריך נערץ בתנועת הנוער "בני עקיבא" ביישובו. שם, מול קבוצת חניכים צעירים ממנו, נחשפה עוד פן של מנהיגותו השקטה. הוא לא היה המדריך הרעשן או הדרמטי, אלא זה שסחף את חניכיו באנרגיה שקטה ובכריזמה טבעית, שהתבטאה ביכולתו להקשיב, להבין ולהכווין. הוא שיחק כדורסל במועדון "גלבוע מעיינות", וגם על מגרש הכדורסל, בין קבוצה של נערים תחרותיים, הרשים בחוזקו הגופני וביכולתו לשלב נחישות ספורטיבית עם מידות טובות ורוח ספורטיבית. האהבה העמוקה לקיבוץ, לאדמה ולמדינה פיעמה בו מגיל צעיר. הוא לא הסתפק בידע שרכש בבית הספר, אלא יצא לגלות את הארץ ברגליו, לטייל לאורכה ולרוחבה, לרוב במסעות רגליים ארוכים שבהם ספג את נופיה, את שביליה ואת סיפוריה. הוא קרא ספרי היסטוריה, למד על אירועים מכוננים וצבר ידע רחב ועמוק, שהעמיק עוד יותר את שורשיו ואת תחושת השייכות שלו למקום. הוא ידע כל עץ, כל נחל, כל גבעה, והרגיש שכל אבן היא חלק מהסיפור האישי שלו ושל עמו.

עם סיום לימודיו התיכוניים, איתן בחר ללכת בדרך שהייתה טבעית עבורו – דרך של הכנה משמעותית לשירות בצה"ל. הוא למד במשך שנתיים במכינה הישיבתית הקדם-צבאית "בני דוד" ביישוב עלי שבהרי בנימין. זו הייתה תקופה של התעמקות וגיבוש אישי, שבה למד גמרא, לימודי הגות ומחשבה על פי תורת הרב קוק – הוגה מרכזי בציונות הדתית. הוא התחבר לרוח המכינה, לחיבור העמוק שלה לארץ, לצבא ולעם, וראה בה כלי לחיזוק עמוד השדרה הערכי שלו לקראת השירות הצבאי המשמעותי שייחל לו. גם במכינה, בתוך קבוצה של צעירים חדורי מוטיבציה ואידיאולוגיה, בלט איתן. הוא היה נערץ על ידי חבריו ומוריו, ונוכחותו הייתה מורגשת, אך כהרגלו, ניסה לא להתבלט, ואף הדף את המחמאות הרבות שהופנו אליו, מתוך צניעות אמיתית. הוא התכונן פיזית ונפשית, ידע ששירות קרבי משמעותי דורש הכנה מקיפה, והתמסר למשימה בכל מאודו.

עם סיום לימודיו במכינה, כבוגר מחזור כ"ח, התגייס איתן לצה"ל. הוא עבר בהצלחה את המיונים המפרכים ליחידות המובחרות, ונבחר לשרת בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של אגף המודיעין. שמונה חודשים של אימונים אינטנסיביים ודרישות בלתי מתפשרות עברו עליו שם, שבהם התמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים שהיו קשים מנשוא עבור רוב האנשים. איתן עמד בהם בגבורה ובנחישות, אך לאחר שמונה חודשים, הרגיש שהמקום הנכון עבורו, זה שבו יוכל לתרום בצורה המיטבית לביטחון המדינה, נמצא במקום אחר. הוא החליט לעבור ליחידת הקומנדו "דובדבן", יחידה הפועלת תחת חטיבת הקומנדו "עוז" (89), המתמחה בלוחמה בטרור, במשימות מודיעין, במעצרים מורכבים ובסיכול ממוקד של פעילי טרור בלב שטחים עוינים. המעבר לא היה קל, אך איתן ידע שזו הדרך הנכונה עבורו, והתמסר במלוא כוחו למסלול ההכשרה הבסיסי של דובדבן, שאורכו שנה ורבע. הוא הפך ללוחם מוערך, קפדן ומקצועי, עשוי ללא חת, שביצע כל משימה בדייקנות ובאומץ לב בלתי רגילים.

השילוב של כוח פיזי אדיר, נחישות בלתי מתפשרת ואישיות ערכית עמוקה, הפך את איתן למפקד טבעי. הוא עבר קורס פיקודי ושימש בתפקיד סמל מסלול בדובדבן, תפקיד שבו השפיע עמוקות על דורות של לוחמים צעירים. הוא לא היה מפקד שצועק פקודות מרחוק, אלא מנהיג שהוביל מלפנים, בדוגמה אישית. אחד מפקודיו הגדיר אותו "המפקד המשמעותי ביותר שהלכתי אחריו. איש יוצא דופן מבחינה ערכית ומנטלית. אדם שקוף בכוונותיו, מושא להערצה, לוחם ברמה הגבוהה ביותר. מצפן ערכי". איתן לא רק דרש, הוא הראה. בכל פעם שהטיל משימה על הלוחמים, מייד הצטרף אליהם בביצועה, גם אם מדובר בפריקת ציוד ממשאית באמצע הלילה, אחרי יום אימונים מפרך. הוא נהג לומר, בקולו השקט והחודר: "לא חוכמה לעמוד במשימות מבצעיות נוצצות. אנחנו נמדדים במשימות היומיומיות ובעבודה השחורה הסיזיפית". עבורו, הגיבור האמיתי היה זה שמסוגל להתמיד גם במשימות האפורות, הבסיסיות, אלה שאין עליהן כותרות בעיתונים, אך הן אבן היסוד לכל הצלחה מבצעית.

אחת האנקדוטות המפורסמות בצוות, שסיפר אחד מפקודיו, המחישה היטב את תפיסתו של איתן לשלמות ולדייקנות. במהלך מסלול, עשו הלוחמים מטווח ירי ארוך, באמצע שום מקום, וירו אלפי כדורים. בסיום המטווח, כולם היו עייפים, מותשים, ורק רצו לארוז וללכת לישון. אבל איתן, איתן נשאר שם. הוא התכופף, והחל לאסוף את תרמילי הכדורים הריקים, אחד אחרי השני, עד האחרון שבהם. פקודיו, שהביטו בו בתדהמה, ניגשו לעזור, ואיתן הסביר בשקט: "אם עושים משהו, עושים אותו עד הסוף. לא משאירים אחרינו בלגן, לא מעגלים פינות". הוא לימד אותם שהשלמות היא לא רק במטרה, אלא גם בדרך, בפרטים הקטנים, באחריות על כל שלבי המשימה. הלוחמים, שהיו מורגלים בסטנדרטים גבוהים, הבינו שאיתן מציב רף חדש, רף של מצוינות שנובע מאופי ולא רק מפקודה. הם השתדלו תמיד לבצע את הפקודות במלואן, ולהשתפר, לא מתוך פחד מעונש, אלא מתוך כבוד עצום והערכה עמוקה כלפיו. "ניכר שהוא דואג לטובתו של הצוות," הסביר אחד מהם, "ורצינו לעמוד בסטנדרטים שהציב לנו".

איתן לא היה איש של מילים רבות, אך כשדיבר, הלוחמים תמיד הקשיבו לו בדריכות. הוא ידע לומר את הדברים הנכונים ברגע הנכון, במשפט קצר וקולע, שהיה חודר עמוק. חייל אחר סיפר על ריצה קשה, שבה חלק מחברי הצוות השתרכו מאחור, בעוד אחרים, חזקים יותר, זינקו קדימה. איתן, במקום לשבח את המהירים, מתח ביקורת דווקא על התנהגותם. "אנחנו צוות," אמר להם, "ומבחינתי זה לא הגיוני שיש חבר'ה שרצים קדימה וחבר'ה שלא עומדים בקצב. מי שנמצא קדימה פשוט מסמן את ה'וי' שלו על הריצה, ולא מסתובב לעזור לשאר הצוות". הוא הזכיר להם את חשיבות הערבות ההדדית, את האחריות של כל אחד לכלל, ואת העובדה שצוות נמדד דווקא בחוליה החלשה ביותר שלו. "איתן נתן לנו ביקורת כמו שרק הוא יודע," סיפר החייל, "ואנחנו בעיקר זוכרים איך הוא השפיע על הצוות והפך אותנו ללוחמים טובים יותר, ואנשים טובים יותר".

מעבר לדרישה לביצוע מושלם, איתן ידע גם להטמיע בלוחמים את ההבנה שהתהליך עצמו הוא חלק מהצמיחה האישית, ושניתן ואף רצוי להפיק ממנו הנאה. "היה אכפת לו מהכול," סיפר אחד מפקודיו, "ויותר מהמשימה עצמה, היה חשוב לו שנעשה את הכול בכיף, וכמו שתמיד אמר, 'זה סיזיפי, זה קשה, אבל אנחנו צומחים מזה'". הוא ידע לעודד, לטעת מוטיבציה, ולהעניק משמעות גם למשימות הקשות והשוחקות ביותר. לפני כל יציאה לפעולה, היה לו נאום קבוע, קצר אך מהדהד, שבו הזכיר לחיילים שההתחלה והסוף הם החלקים הכי קלים. "דווקא באמצע," היה אומר, "כשהכוחות הראשוניים נגמרים והסוף עוד לא נראה לעין, המקום היחיד לשאוב ממנו כוחות הוא מבפנים; שם אתם נמדדים". אחד מחייליו ציין שהפנים היטב את המשפט הזה להמשך חייו: "כשאני נמצא באיזו ישורת, כשאני מרגיש שההתחלה מאחוריי, אבל הסוף לא באופק, אני נזכר באיתן. אני נזכר שהחיים לא בנויים רק מרגעים נוצצים, ושפשוט צריך לדעת לשנס מותניים ולעבוד קשה". המשפטים האלה, שנאמרו בשקט ובכובד ראש, הפכו למצפן פנימי עבור רבים מפקודיו.

עם סיום תפקידו כסמל מסלול, המשיך איתן לצוות 100, חוד החנית של יחידת דובדבן. זהו צוות פריצה מקצועי, המוביל את יתר הצוותים בפעולות המורכבות ביותר. כסמל הצוות, ובהמשך כמפקד צוות, הוביל איתן פעולות רבות במסגרת הלחימה בטרור ביהודה ושומרון. הוא היה זה שתמיד היה בחוד החנית, ראשון להיכנס, ראשון לנטרל איומים. אביו, אבישי, סיפר על תקופה זו: "איתן היה חייל מוביל. את כל הפעילויות עשה בענווה, וביסודיות קפדנית מאוד. אין שום שלב שהוא לא תכנן, שהוא לא ביצע, ולא היה מקרה שהוא עיגל פינות. גם כשנגמר אירוע, וכולם כבר בתחושת שחרור, הוא עדיין עם נשק דרוך כדי לוודא שהכול בסדר". תמיד היה צעד אחד קדימה, חושב על התרחיש הבא, על הסכנה הבאה, ומוודא שכל פרט תוכנן ובוצע לשלמות. ארבע וחצי שנים של שירות צבאי אינטנסיבי, מתוכן שנה של שירות קבע, הותירו בו חותם עמוק, אך גם חיזקו את אמונתו בצורך להגן על הבית.

כשסיים את שירותו הסדיר והשתחרר מצה"ל, איתן בחר להתחיל את הפרק הבא בחייו בדרך האופיינית לו – דרך של חיבור עמוק לארץ. הוא יצא לצעוד במשך חודשיים ב"שביל ישראל", לכל אורכו, כשהוא נושא את תרמילו על גבו, פוגש אנשים, לומד פינות נסתרות וסופג את היופי והמורכבות של הנוף הישראלי. כל צעד על השביל היה עבורו המשך ישיר לאהבתו לארץ, דרך להטמיע עוד יותר את שורשיו באדמה. לאחר מכן, הגשים חלום ונסע לדרום אמריקה לטיול ארוך. הוא טייל, חווה תרבויות חדשות, ראה נופים עוצרי נשימה, אך גם שם, תמיד נשא עמו את תחושת השייכות לביתו, לקיבוץ, לארץ. זו לא הייתה בריחה, אלא הרחבת אופקים, דרך להעמיק את הבנתו על העולם, כדי לחזור חזק ומחושל יותר.

עם חזרתו לארץ, המשיך איתן בקיבוץ בעבודתו בחקלאות, בשדות גידולי השדה, מתוך תחושת מחויבות ושליחות. הוא אהב את העבודה הפיזית הקשה, את המגע עם האדמה, את היכולת לראות את פירות עמלו. חבריו ליחידה, שביקרו אותו בקיבוץ, תהו איך הוא שורד את העבודה הזו. "קשה אבל זה כיף," היה אומר בחיוך המבויש שלו, ומבהיר שזו לא רק פרנסה, אלא דרך חיים, תרומה אמיתית לבניין הארץ, המשך ישיר לערכים שספג מילדות. בקיץ 2023, החליט איתן לפתוח פרק חדש בחייו והתחיל ללמוד במכינה באוניברסיטה העברית בירושלים. גם שם, בתוך עולם אקדמי שונה כל כך מהשדות או משטחי האימונים, באו לידי ביטוי כוח הרצון החזק שלו ויכולת ההתמדה שאפיינו אותו. הוא ישב ולמד לבדו שעות על גבי שעות, בהתעמקות שאפיינה כל היבט בחייו, שואף להבין לעומק כל חומר, לא להסתפק בידע שטחי. הוא תכנן עתיד, עתיד שבו יוכל לשלב את אהבתו לארץ ולעשייה עם ידע אקדמי רחב, כדי להמשיך ולתרום.

ואז הגיעה שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט המבורך של הבוקר נקרע על ידי מטחי רקטות בלתי פוסקים שהחלו ליפול על יישובי הדרום והמרכז. תוך זמן קצר, התבררה התמונה המחרידה: ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רחבת היקף על ישראל. בחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

איתן, שהיה אז סטודנט במכינה בירושלים, קיבל את ההקפצה. לא היה לו צל של ספק מה עליו לעשות. האינסטינקט המיידי, הטבוע בו עמוק, היה לרוץ ולהגן על הבית. הוא הוזעק ליחידתו כחייל מילואים, והצטרף מייד לכוח הסדיר של דובדבן. ללא היסוס, ללא פקפוק, הוא עזב את ספסל הלימודים, את חיי השגרה החדשים שתכנן לעצמו, ודהר אל עבר האש. הימים הראשונים היו ימי טלטלה וחוסר ודאות. לאחר כמה ימי פעילות בשומרון, שבהם סייע בייצוב המצב הביטחוני שם, הוא עבר לדרום. הוא השתתף בטיהור אזור עוטף עזה ממחבלים, במשימה הבלתי נתפסת של חילוץ ניצולים וטיהור בתים מדם וזוועה. הוא לחם בנחישות בלתי מתפשרת, כשהוא מביא איתו את כל הניסיון שצבר ביחידה, את הקור רוח, את היכולת לקבל החלטות תחת אש, ואת הדוגמה האישית שהייתה סימן ההיכר שלו. משם, המשיך בלחימה בתמרון הקרקעי בצפון רצועת עזה, בתוך סבך הסמטאות והמבנים, מול אויב אכזר ובלתי נראה.

בתחילת דצמבר 2023, כשהכוחות עברו לדרום הרצועה, איתן נלחם עם יחידתו בלב העיר ח'אן יונס – מעוז טרור מרכזי. הלחימה שם הייתה עצימה, מורכבת וקשה מנשוא. הלוחמים ניהלו קרבות פנים-אל-פנים עם מחבלים, חיסלו חוליות טרור רבות שפעלו מתוך תשתיות תת-קרקעיות ובתים מאוכלסים, וטיהרו אזורים רבים. איתן, שהיה חלק מצוות 100 – חוד החנית של דובדבן – היה בחזית העשייה, מנהיג את חבריו, מקבל החלטות קריטיות בשניות, ומסכן את חייו שוב ושוב למען חבריו ולמען ביטחון אזרחי ישראל. הוא הודיע לאביו שלא יגיע הביתה לחופשה בחג החנוכה המתקרב, מתוך הבנה שהמשימה קודמת לכל. ימים ספורים לאחר מכן, שלח תמונה שלו עם הצוות, מדליקים נרות חנוכה באחד הבתים ההרוסים, מנסים להכניס מעט אור ותקווה אל תוך החושך וההרס. התמונה הזו, של לוחמים עייפים ומאובקים, סביב פמוט מאולתר, סיפרה את סיפורו של עם הנלחם על קיומו, ומחפש גם ברגעים הקשים ביותר את נקודת האור.

שלושה ימים לאחר נר שמיני של חנוכה, ביום ראשון, בשעה 13:00 לערך, התרחש הנורא מכל. איתן נאה, רס"ר (במיל'), נהרג מפיצוץ מטען בח'אן יונס. הוא היה בן עשרים ושש וחצי בנופלו. באותה תקרית קשה, נהרגו גם רב-סמל ליאב אלוש, אף הוא לוחם בצוות 100 של יחידת דובדבן, ורב-סמל ראשון (במיל') טל פיליבה, לוחם ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה הקרבית. בשקט של בוקר יום ראשון, שקט שהיה שונה כל כך מהשקט אליו הורגל בקיבוץ, התנפצו חיים שלמים, תקוות וחלומות לעתיד. ההודעה על נפילתו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, חבריו וכל מי שהכיר אותו.

איתן נאה הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ שדה אליהו, האדמה שאותה אהב ובה עבד כל חייו. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, קרן ואבישי, אח ואחות, דעאל ועמליה, שיישאו את זכרו לעד. השקט של הקיבוץ הוחלף בבכי של שכול, והשמש הבהירה של עמק בית שאן נראתה קודרת מאי פעם. אך גם מתוך הכאב העמוק, החלו לעלות קולות של הערכה והוקרה, קולות שביקשו להנציח את דמותו הייחודית.

"איתן היה המודל האידיאלי של הישראלי, של הקיבוץ הדתי," ספד לו דן, חברו. "היה חזק כמו השם שלו. היה דמות לחיקוי, אגדה בחייו". ש', חברו ליחידה, הוסיף: "איתן היה הלוחם הכי טוב שהכרתי. הכי חזק, הכי אמיתי. כלום לא ערער אותו. לא פחד מעבודה קשה. תודה, איתן, על כל הפעמים שהסתכלתי מה אתה עושה כדי לדעת מה נכון". ניב, חבר נוסף, ציטט מפסוקי תהילים, והבטיח: "אזכור אותך, ולנצח תהיה בליבי". חבר מהקיבוץ שיתף בכאב: "איתן, היית אדם מאוד עוצמתי בכל מובן, ערכי ואידיאליסט. אהבת הארץ בערה בך, ותמיד כשראיתי אותך עם ספר, זו הייתה מורשת קרב כלשהי. היית המודל שלנו למהו כוח רצון, מהי נחישות. ההישגים שלך היו תמיד תוצאה של עבודה קשה ומתמשכת. תמיד היית בחקירה, והלב היהודי שלך תמיד הנחה אותך. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הטוב ביותר, ולקח לנו אותו דווקא כשאנחנו הכי זקוקים לו. איתן גיבור ישראל, קדוש ישראל. היה שלום, חבר יקר. אוהבים מאוד ומתגעגעים".

חבר אחר ליחידת דובדבן ניסה לתאר את מורכבות אישיותו: "איתן אחינו היקר, היית האדם הכי מיוחד שאפשר להכיר. הגעת אלינו אחרי שמונה חודשים במטכ"ל, וכבר אז היה ברור לכולנו שמדובר במשהו אחר. יש לוחמים טובים, ויש את איתן. שילוב אולטימטיבי של הלוחם הקר, המוכשר, ומצד שני, אדם עם הלב הכי גדול שיצא לנו להכיר. ללא ספק יותר קרוב למלאך מאשר לבן אדם. חוץ מזה שאיתן ראשון בירי, ראשון בריצה, ראשון על אלונקה, תמיד היה הראשון לחייך, לא משנה כמה קשה היה. מהר מאוד הפכת מודל לחיקוי של כולנו. התחלת לעבוד בקיבוץ בגיל צעיר, וגם עם השחרור חזרת לעבוד פה. כששאלנו אותך, 'איתן, איך הולך בעבודה?' אמרת, 'קשה אבל זה כיף'. ידענו שאף אחד מאיתנו לא היה שורד את זה יומיים. איתן, הגדרת מחדש את המושג 'מלח הארץ'. כשדיברת, כולם הקשיבו. תמיד דיברת בגובה העיניים, בצניעות. אם איתן היה יודע שאנחנו מדברים עליו ככה, שהוא במרכז העניינים, היה מנסה לברוח למקום אחר. הלוואי ויכולנו לכתוב סוף אחר, ולהמשיך לצעוד איתך בדרכך. נישאר מעריצים שלך לנצח. בטוחים שאתה בגן עדן".

ע', פקודו, סיכם את תחושותיהם של רבים: "אני עדיין לא מאמין שלא נראה אותך שוב ולא נשמע את הצחוק שלך. אני חייב לכתוב עליך, שאנשים יכירו אותך, את הבחור הגדול והחזק הזה שכל היחידה הכירה. תמיד היית הביישן, הצנוע, זה שלא נותן לאף אחד להחמיא לו. איתן זה הבחור שיקום לפני כולם וילך לישון אחרון. איתן זה הבחור שכל הלוחמים אהבו, ורצו להיות קצת יותר כמוהו. היית דוגמה, ותמשיך להיות, עבור כל הלוחמים ביחידה, בהווה ובעתיד. בפעם הראשונה שנפגשנו, ראיתי אותך במדי ב' עם שרוולים מופשלים, מרים ארגזים שמהצד נראו כבדים ואתה פשוט הרמת אותם כאילו הם נוצה, ואז אמרת לי, 'מה קורה, אחי? אני איתן'. לרגע לא חשבתי שאתה הסמל שלי. חשבתי שאתה חלק מהצוות. אבל ככה היית, איתן. כמה פשוט, ככה מיוחד".

המורשת של איתן נאה ז"ל אינה רק בסיפור גבורתו בקרב, אלא גם בדרך חייו השקטה והעקבית, שבה הוכיח שוב ושוב את כוחה של הצניעות, הדייקנות, העבודה הקשה והמחויבות העמוקה. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם צוואה של ערכים, של אהבת אדם ואהבת הארץ, של אומץ לב ושלמות. דמותו של איתן, הלוחם העוצמתי עם הלב הרחב והחיוך הביישן, תמשיך להאיר את דרכם של רבים, להוות מגדלור של נחישות, יושרה ומנהיגות שקטה, במאבק המתמשך על קיומה וביטחונה של מדינת ישראל, ובתקווה מתמדת לתקומה.