איתי כהן

הרוח נשאה אותם, זוג הורים צעירים, אל מעבר לים, אל עיר הנמל בולטימור שבמרילנד, ארצות הברית, ושם, ביום י"ט בתמוז תשס"א, עשרה ביולי 2001, נולד להם בנם הבכור, איתי. אורטל ויניב קראו לו, והוא היה תינוק יפהפה, עם זוג עיניים סקרניות שכבר אז הבטיחו עולם שלם של תגליות. אימו, שגדלה בעצמה בפייקסוויל, שכונה בבולטימור, במשך שנות ילדותה, רקמה בלבבה חלומות גדולים עבור בנה הבכור. היא דמיינה אותו טייס, מרחף מעל העננים, כובש שחקים. המציאות, כפי שרק היא יודעת לטוות, הובילה אותו לנתיבים אחרים, ארציים יותר, אך גבוהים לא פחות ברוחם. כשהיה בן שישה חודשים בלבד, חזרה המשפחה ארצה, אל הנוף המוכר והאהוב, ואיתי התינוק, שעוד לא הספיק להבין את המרחקים שחצה, נחת בישראל, בעיר רחובות, שהפכה לביתו, לקרקע שבה נטועו שורשיו העמוקים.

ברחובות גדל איתי להיות ילד שופע חיים, נבון, סקרן, ובעל חיוך מידבק. בית הספר היסודי "שז"ר" היה הבמה הראשונה שבה ניכרו תכונותיו הבולטות. הוא לא היה מסתפק בידיעות שטחיות, אלא תמיד חתר להבין לעומק, לשאול שאלות, לפרק ולהרכיב את העולם סביבו במחשבתו הפעלתנית. עם השנים, כשהגיע לקריית החינוך למדעים, התלבט איתי באיזו מגמה לבחור. אביו, יניב, איש חינוך בעל ראייה מפוכחת, ייעץ לו בחיוך אבהי: "לך על הכי קל, איתי. גם ככה, כשתסיים את הצבא, כל מה שלמדת כנראה כבר לא יהיה רלוונטי." אבל איתי לא היה בנוי ללכת בדרך הקלה. הוא נמשך לאתגר, למה שמצריך מאמץ אמיתי, מחשבה מעמיקה, התמודדות עם מורכבות. וכך, בניגוד לעצה, הוא בחר במגמת רובוטיקה ופיזיקה – שילוב של תיאוריה מופשטת עם עשייה טכנית מוחשית, עולם שדרש ממנו לא רק ללמוד, אלא גם לחשוב, לתכנן, לבנות ולפתור בעיות באופן יצירתי. שם, בין מעגלים חשמליים, קודים ממוחשבים ורכיבים מכניים, מצא אתגר אמיתי, שבו הצטיין באופן מרשים. מוריו ראו בו תלמיד בוגר לגילו, בעל יכולות חשיבה אנליטיות מבריקות וחברותיות טבעית שאיפשרה לו להשתלב בכל קבוצת עבודה. כדי להעמיק עוד את ידיעותיו ולחקור את עולמות המדע והטכנולוגיה, נהג להשתתף בחוגי העשרה במכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע, שם נחשף לתחומי מחקר חדשניים ופגש מוחות סקרנים כמוהו.

אך חייו של איתי לא היו רק ספרים ומעבדות. הוא היה ילד של תנועה, של גוף, של פעילות. אתלט מוכשר מילדות, הוא אהב את תחושת האדרנלין ואת המאמץ הפיזי. תקופה קצרה למד קרב מגע, שם למד משמעת גופנית ונפשית, את אומנות ההגנה העצמית ואת חשיבות הריכוז. אך מהר מאוד מצא את ייעודו האמיתי על מגרש הכדורסל. במשך שנים ארוכות, שיחק בקבוצת הנוער של מועדון "מכבי רחובות", שם התמסר לאימונים, למשחקים, לריצה על הפרקט, לקול חריקת הנעליים ולצליל הכדור הפוגע בטבעת. הוא אהב את הדינמיקה של המשחק, את העבודה הקבוצתית, את הרגעים המותחים של ההתקפה ואת הסיפוק שבסל מוצלח. הכדורסל היה עבורו לא רק ספורט, אלא זירה שבה פיתח מנהיגות, נחישות ויכולת לעבוד תחת לחץ. הוא ידע לתמוך בחבריו לקבוצה, לעודד אותם ברגעים קשים, ולחגוג איתם את הניצחונות.

בבית, הקשרים היו חמים ועמוקים. עם הוריו, אורטל ויניב, ועם אחיו ואחותו הצעירים, אופק ונועם, יצר איתי מרקם יחסים מיוחד. הוא היה האח הבכור, המודל לחיקוי, זה שתמיד אפשר לסמוך עליו. במיוחד ניכרה אהבתו לאחיו הצעיר, נועם, שגם הוא שיחק כדורסל. איתי היה האוהד מספר אחת שלו. הוא הגיע למשחקים, צעק מהיציע, עודד בכל רמ"ח אבריו, ונתן לנועם תחושה של גב חזק ותמיכה בלתי מסויגת. "האוהד הכי גדול של אחיו הצעיר," אמרו עליו, ותיאור זה תפס את מהות הקשר ביניהם – קשר של אהבה, עידוד, וגאווה הדדית. בביתם ברחובות, הוא היה עוגן, ילד שנוכחותו מילאה את החלל באור ובצחוק. הוא אהב לשבת עם משפחתו לשולחן ארוחת הערב, לשתף בחוויות היום, להקשיב לסיפורים של כולם, ולתרום את חלקו בחוש ההומור הייחודי שלו, שבזכותו הצליח להפיג מתחים ולהעלות חיוך גם ברגעים פחות קלים.

מעבר למשפחה, איתי היה מוקף במעגל רחב של חברים טובים. הוא היה חבר נאמן, כזה שאפשר לספר לו הכול, שיקשיב באמת ויציע עצה כנה. החברות הייתה עבורו ערך עליון. יחד איתם, הרבו לצאת לבילויים – לחוף הים, לטיולים בטבע, למשחקי כדורסל ספונטניים בפארק, או סתם לשבת בבית קפה ולשוחח שעות ארוכות. הוא הביא איתו לכל מפגש את לבביותו, את חיוכו המידבק, שהיה פותח כל דלת, ואת חוש ההומור המיוחד שלו, ששילב שנינות עם קלות דעת, והצליח להצחיק את כולם. איתי היה אדם שרוחב לב, נתינה, רגישות והכלה היו טבועים בו עמוק. הוא דאג לסובבים אותו לפני שדאג לעצמו, תמיד הקפיד לוודא שכולם מרגישים בנוח, שאיש לא נשאר בחוץ. הוא נמנע לחלוטין מרכילות או מלשון הרע, והקפיד לפעול לאורם של הערכים שעליהם חונך – כבוד לזולת, יושרה ואמת. בצניעות שאפיינה אותו, אך עם שאפתנות פנימית בוערת, חתר למצוינות בכל מעשיו, ולא מצא מנוח עד שביצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, בין אם בלימודים, בספורט או ביחסים בין אישיים. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אלא את הסיפוק הפנימי שבעשייה מדויקת ושלמה.

כשהתקרב מועד גיוסו לצה"ל, היה ברור לאיתי שהוא רוצה לשרת בתפקיד משמעותי, כזה שיאפשר לו לתרום תרומה אמיתית למדינה. הוא לא רצה "לסמן וי", אלא להרגיש שהוא חלק מפס הייצור של הביטחון הישראלי, נושא באחריות כבדה על כתפיו. הוא ניגש לגיבוש חובלים, אחד הגיבושים היוקרתיים והמאתגרים ביותר בצה"ל, וסיים אותו בהצלחה. זו הייתה ההזדמנות להגשים חלום של רבים, לשרת בחיל הים, לפקד על כלי שיט ולראות עולם. אך איתי, עם בגרותו ושיקול דעתו הייחודיים, שקל בדבר והחליט לוותר. משהו בגיבוש, או אולי בתפקיד עצמו, לא מספיק "הלהיב" אותו, כפי שסיפר למשפחתו. הוא חיפש את האתגר האולטימטיבי, את המקום שבו יוכל למתוח את גבולותיו הפיזיים והמנטליים עד הקצה, ולהרגיש שכל פעולה שלו היא קריטית ומשנה מציאות.

לאחר סדרת מיון קפדנית, מצא איתי את מקומו ביחידת העילית יהל"ם – יחידה הנדסית לפעולות מיוחדות. זו הייתה הבחירה הנכונה עבורו. היחידה, שדורשת שילוב נדיר של כושר גופני יוצא דופן, יכולות טכניות גבוהות, קור רוח תחת אש ויצירתיות מבצעית, התאימה כמו כפפה ליכולותיו ולאופיו. ביום 3 בדצמבר 2019, התגייס איתי לצה"ל. הוא החל את מסלול ההכשרה המאתגר, שנמשך שנה וחודשיים אינטנסיביים, וכלל מסעות מפרכים שבהם נשא משקלים כבדים על גבו, צעד שעות ארוכות בשדות ובשטחים קשים, ניווטים ארוכים ומורכבים ביום ובלילה, ולימודי חבלה ומקצועות מיוחדים וייחודיים ליחידה. הוא למד לפרק ולהרכיב מטענים, לנטרל מוקשים, לפרוץ מכשולים, ולפעול בסביבות תת-קרקעיות מסוכנות. כל יום במסלול היה שיעור בהתמודדות, בדבקות במטרה, בחיבור בין היחיד לקבוצה, ובהבנה עמוקה של משמעות המילה "לוחם". הוא סיים את המסלול לוחם מן השורה, חד, מקצועי, ונחוש.

בתום המסלול, הוצב איתי בצפון הארץ, על גבול לבנון. שם, בין נופי הגליל הירוקים וההרים הנישאים, ביצע משימות שונות, רבות מהן מסווגות, שנגעו לביטחון הגבול ולסיכול ניסיונות חדירה ותשתיות טרור. הוא היה חלק מהמאמץ המתמשך לשמור על השקט בגזרה רגישה זו, בין היתר בפעילות חשאית במנהרות חיזבאללה, שם נדרש ממנו לגלות אומץ לב, יצירתיות ויכולת פעולה בתנאים קיצוניים. לאחר כמה חודשים של לחימה מבצעית, נשלח איתי לקורס קצינים בבה"ד 1, "בית הספר למפקדים". שם, במשך שבעה חודשים, עבר הכשרה פיקודית מקיפה, שכללה לימודי פיקוד, תורות לחימה, אתיקה צבאית ומנהיגות. הוא בלט גם שם, כקצין לעתיד בעל פוטנציאל אדיר, שילוב של אינטליגנציה, כריזמה, ויכולת להניע אנשים. לאחר מכן, יצא להשלמה חיילית של חיל ההנדסה, שם העמיק את ידיעותיו המקצועיות כקצין הנדסה.

את תפקידו הראשון כקצין, באופן מפתיע, איתי לא ביקש לעשות ביחידת יהל"ם. הוא בחר בגדוד "המחץ" 605 של חיל ההנדסה. הסיבה לבחירה זו הייתה עמוקה ונובעת מהבנתו העמוקה את מהות השירות הצבאי: הוא רצה לחוות את "הצבא האמיתי," לטעמו. הוא רצה לפקד על לוחמים מן המניין, לוחמים שאינם ביחידת עילית, להכיר את המציאות היומיומית של הגדודים הלוחמים, לשמש עבורם דוגמה אישית, ולהבין את האתגרים הייחודיים שלהם. הוא האמין שרק כך יוכל להיות קצין טוב יותר, מפקד מחובר לשטח, שרואה את התמונה המלאה. הוא ראה בחוויה זו אבן יסוד הכרחית בדרכו הפיקודית, מעין "התמחות" שתכשיר אותו לתפקידים בכירים יותר בהמשך.

לאחר שצבר ניסיון פיקודי משמעותי בגדוד, חזר איתי אל יחידת יהל"ם, הפעם כמפקד צוות לוחמים. זה היה תפקיד שיועד לו, תפקיד שבו יכול היה להטביע את חותמו הייחודי. הוא פיקד על צוות התת-קרקע בגזרת אוגדת עזה, גזרה מורכבת ומסוכנת במיוחד. פעילותה העיקרית של היחידה בגזרה זו הייתה איתור ונטרול מנהרות החודרות מרצועת עזה לשטח ישראל – איום אסטרטגי שדרש מומחיות, אומץ לב, וכישרון מבצעי נדיר. "אני רוצה להטביע חותם," אמר למשפחתו בעיניים נוצצות, "אני רוצה 'צוות כהן'". הוא היה מלא גאוות יחידה והערצה ללוחמים ולמפקדים שעמדו לצידו. בתפקידו זה, הפגין יכולות פיקוד וכריזמה יוצאות דופן. הוא היה משימתי, אחראי, מקצועי ומסור, הקפיד על יחסי אנוש טובים, דאג לחייליו במסירות רבה, והנחיל בהם את המשמעות העמוקה של עשייתם הצבאית. הוא לא רק פקד, אלא גם חינך, והסביר ללוחמיו שוב ושוב את חשיבות כל פעולה, קטנה כגדולה, עבור ביטחון המדינה ותושביה. "דמות איתנה שמביטה קדימה באחריות וביוזמה," נכתב עליו, והתיאור הזה תפס את מהותו כקצין – מוביל, יוזם, ובעל ראייה רחבה. הוא ראה את המשימה כקדושה, הבין את חשיבותה הקריטית, והתנדב ראשון לכל פעילות, גם הקשות והמסוכנות ביותר. הוא חש סיפוק עמוק מכל פעולה, למרות הקושי הפיזי והמנטלי, השחיקה האינסופית, והחופשות הקצרות שבהן בקושי הספיק לנשום. הוא חי את תפיסת עולמו, שכתב פעם במילים מדויקות: "לוחם זה לא לפי דיבורים. להיות לוחם זה אופי, מישהו שמוכן להקריב, לצאת מהמקום הנוח שלו, כי הוא רואה את כל התמונה הגדולה ומבין שהוא חלק ממשהו גדול הרבה יותר."

באחת המשימות המיוחדות והרגישות שביצע עם צוותו, נשלח איתי להרוס את ביתו של מחבל שרצח את לוחמת המעברים סמ"ל נועה לזר ז"ל. זו הייתה משימה מבצעית בעלת משמעות סמלית וכואבת, ואיתי, ברגישותו ואנושיותו, מצא דרך להעניק לה נופך נוסף של כבוד וזיכרון. הוא הזמין את אימה של נועה לזר לספר על בתה ללוחמים לפני היציאה למשימה. במעשה זה, הוא לא רק מילא את תפקידו המבצעי, אלא חיבר את הלוחמים לסיפור האישי, לתחושת האובדן, ולסיבה העמוקה מאחורי מעשיהם. הוא יצר רגע של חיבור אנושי, שהעניק למשימה קשה זו ממד נוסף של צדק וזיכרון. יכולתו לראות את האדם שמאחורי המדים, את הנשמה שמאחורי המשימה, הייתה אחד מסימני ההיכר הבולטים שלו כמפקד. בשנת 2023, בפורום המצוינות של יחידת יהל"ם, זכה "צוות כהן" בתעודת הצטיינות על פרויקט מבצעי יצירתי וחדשני, שתרם באופן משמעותי לפעילות המבצעית של היחידה. ההצטיינות הזו לא הייתה רק הכרה ביכולותיו המקצועיות של איתי, אלא גם ביכולתו להוביל צוות, לחשוב מחוץ לקופסה, ולמצוא פתרונות פורצי דרך לאתגרים מורכבים.

כקצין מצטיין ומוערך, נפתחו בפני איתי דלתות רבות. הוא קיבל הצעה מיוחדת להמשך הקריירה הצבאית שלו, הצעה שכל קצין לוחם יכול היה רק לחלום עליה: יציאה למסלול אימון יוקרתי ומאתגר בן שלושה וחצי חודשים עם יחידת העילית "הריינג'רס" של צבא ארצות הברית – אימון יחידי בצה"ל באותה עת. לצורך כך, יועד לסיים את תפקידו ביהל"ם בסוף חודש אוקטובר 2023. הוא חתם שירות קבע לארבע שנים נוספות, שבמהלכן תכנן מסלול חיים עשיר ומגוון: הוא רצה לטייל בדרום אמריקה, לחקור תרבויות ונופים חדשים, להשלים תואר ראשון באוניברסיטה, ולחזור ליחידה לתפקיד מפקד פלוגה. איתי התרגש מאוד לקראת האימון בארצות הברית. הוא התאמן בנחישות לשיפור הכושר הגופני שלו, רץ חצאי מרתון, ועשה את כל הסידורים הנדרשים לקראת הנסיעה הגדולה. הוא ראה בכך הזדמנות בלתי רגילה ללמוד, להתפתח, ולצבור ניסיון בינלאומי שיעשיר את יכולותיו כמפקד. הוא היה על סף פרק חדש ומרתק בחייו, מלא ציפייה ותוכניות.

בחג סוכות תשפ"ד, ימים ספורים לפני תאריך היעד לנסיעתו לארצות הברית, זכה איתי לבלות חופשה משפחתית בחו"ל עם הוריו ואחיו. זו הייתה חופשה שלווה, מלאה בצחוק, בחוויות משותפות, ובהכנות אחרונות לקראת הפרק החדש בחייו. הם חזרו ארצה ביום שישי, 6 באוקטובר 2023, כשליבם מלא בזיכרונות מתוקים ובתחושת רוגע. איתי יצא לבלות באותו ערב שישי עם חבר קרוב, וחזר לביתו לפנות בוקר, עייף אך מרוצה, מוכן לשבת של מנוחה לפני שצולל אל העשייה האינטנסיבית של תוכניותיו העתידיות.

למחרת, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפצה השלווה באחת. צפירות האזעקה החלו לקרוע את דממת הבוקר, ואיתן רעש המנועים של רקטות שנורו ללא הרף מרצועת עזה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. אלפי מחבלים חדרו את גדר המערכת – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, ביום הבהיר, נפתחה מלחמה.

איתי, שהתעורר לקול האזעקות הבלתי פוסקות, הבין מייד שמשהו חמור מתרחש. הוא לא היסס לרגע. הוא בירר עם היחידה מהי תמונת המצב, הקפיץ את צוותו, לבש את מדיו במהירות, ויצא לבסיס לאחר שאסף ברכבו שני לוחמי יהל"ם נוספים. הדרך הייתה כבר מלאה במראות קורעי לב – רכבים שרופים, גופות בצדי הדרכים – סימנים ראשונים לטבח המתחולל. בבסיס, הוא הוכוון לגזרה מסוימת באזור יישובי מערב הנגב הסמוכים לרצועת עזה, הצטייד בציוד הדרוש לו ולצוותו – רובים, אפודים, קסדות, מטעני חבלה, כלי פריצה – ומיד יצא לשטח עם הלוחמים שלו.

בדרך, כשהוא מבין את גודל השעה, הספיק איתי להתכתב עם משפחתו. הוא שלח תמונת "סלפי" שלו מהרכב הצבאי, פניו נחושות, מבטו רציני. אחותו, אופק, שאלה אותו בהודעה קצרה, עם דאגה בוטחת: "הגעת? איך התחושות?" התשובה של איתי, שהפכה לצוואה של אדם ולוחם, הייתה קצרה וחותכת: "אין תחושות, יש מחויבות. קרה כאן משהו שאסור שיקרה." במילים אלו, תמצת את כל מה שהיה בו: את הנחישות, את האחריות, את ההבנה העמוקה של המשימה, ואת הדחף הפנימי להגן על ביתו ועל עמו בכל מחיר. לא היה מקום לפחד או לרגשות אישיים – רק למטרה הגדולה מכל.

בשעות הצוהריים, הגיעו איתי וצוותו לקיבוץ עלומים, אחד מהיישובים שספגו את המתקפה הקשה ביותר. שם, חברו לרכז הביטחון השוטף הצבאי (רבש"ץ) של הקיבוץ, איש מקומי שנלחם על ביתו. יחד, ביצעו סריקות קפדניות בתוך הקיבוץ, מבית לבית, משתתפים בקרב עז לחיסול חוליית מחבלים שחדרה פנימה. הקיבוץ, שהיה קודם לכן מקום של שלווה וחיים, הפך לזירת קרב עקובה מדם. במהלך הסריקות, בעודם מתקדמים בנחישות בין הבתים והגינות, פתח מחבל שהסתתר בשיחים בירי לעבר הכוח. קליע אחד פגע באיתי. הוא נפצע בראשו, פגיעה קשה ואנושה. הלוחמים סביבו פעלו במהירות תחת אש, העניקו לו טיפול ראשוני והובהל לבית חולים, שם נאבקו הרופאים על חייו. אך הצוות הרפואי, על אף מאמציו העילאיים, נאלץ לקבוע את מותו.

סגן איתי כהן נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. בן עשרים ושתיים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות, עירו שאהב ובה גדל, כשהוא משאיר מאחוריו הורים שבורי לב – אורטל ויניב, אחות – אופק, ואח – נועם. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, כהכרה והוקרה על תפקודו ומנהיגותו.

איתי הותיר חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת. במחשבו האישי, נמצא לאחר נפילתו קובץ בן שישה-עשר עמודים שכתב במהלך חופשת סוכות תשפ"ד. בקובץ זה, גולל לפרטי פרטים את תוכניותיו לעתיד הקרוב – תכנון השהות בארצות הברית: את מי יבקר ויפגוש, באילו הופעות ואירועי ספורט יצפה, ואת התכנון המדויק של מסלולים וציוד לטיול הגדול שתכנן בדרום אמריקה. המסמך הזה, רווי חיים, חלומות ותשוקה לעתיד, נשאר עדות מרגשת לאדם שחייו נגדעו באיבם, אך תוכניותיו ממשיכות לחיות בדפי המחשב ובזיכרון.

הזיכרון של איתי לא נשאר רק בלבבות הקרובים לו, אלא פרץ החוצה במגוון דרכים, מתוך רצון להנציח את רוחו ואת ערכיו. חברת המשפחה, שזיהתה את הצורך לנחם את הקטנים שנפגעו במלחמה, יזמה לזכרו של איתי רכישה של מאות בובות "חיבוקי" וחלוקתן לילדים מיישובי מערב הנגב שפונו מבתיהם. במעשה קטן של נתינה, המשיך איתי, ברוחו, לדאוג לזולת, כפי שעשה בחייו. בקריית החינוך למדעים, בית הספר שבו למד והצטיין, יצאו התלמידים למסע בן יומיים שהוקדש לזכרו – "מסע תקומה". המסע כלל טיול רגלי במדבר, התנדבות בקטיף תפוזים במושב במערב הנגב, סיור בשדרות שהותקפה, מפגש מרגש עם משפחתו של איתי, וטקס מרגש. המעבדה המדעית-הנדסית בבית הספר, שבה בילה שעות רבות בפתרון אתגרים, נקראה על שמו ונחנכה בטקס מרגש, כסמל להמשכיות של סקרנות, יצירה ומצוינות.

גם עולם הכדורסל, שהיה כה יקר לליבו, הנציח את זכרו. קבוצת הילדים בכדורסל שבה שיחק, "מכבי רחובות", נקראה אף היא על שמו – "מכבי איתי רחובות", כך ששמו ימשיך להדהד על מגרשי הכדורסל, מלווה את הדורות הבאים של שחקנים צעירים. קיר זיכרון לנופלים ששיחקו במועדון "מכבי רחובות", ובהם איתי, נחנך בערב הנצחה באפריל 2024, כעדות למורשת הספורטיבית והאנושית שהותיר. אפילו מעבר לים, הדהד זכרו: שחקן הכדורסל הישראלי המצליח, דני אבדיה, שהפך לכוכב בליגת ה-NBA, כתב את שמו של איתי על אחת מנעליו במהלך משחק הכנה לליגה, לאחר שנודע לו שאיתי תכנן לצפות במשחקו בארצות הברית. המחווה הזו, מעבר להיותה מרגשת, סימלה את החיבור העמוק בין חלומות של צעירים ישראלים, ואת ההבנה שמעשיו של איתי נגעו בלבבות רבים.

עיריית רחובות, מתוך רצון לחבק את משפחות הנופלים ולשמר את זכר בניה, ארגנה מרוץ לילה ומרוץ שטח בשם "לעולם לא תצעדו לבד", שכלל רכיבה על אופניים, ריצה, הליכה נורדית ואף תחרות קובייה הונגרית – אירועים ששיקפו את אהבתו של איתי לספורט, לאתגר ולחיים. בנוסף, חיברה העירייה רשימת השמעה (פלייליסט) של השירים האהובים על בני העיר שנפלו במלחמה, בהם איתי. השירים שנבחרו עבורו, "מדליקה לי הכול" של עדן חסון ו"נהדר" של יסמין מועלם, ממשיכים להדהד ביישומון "ספוטיפיי", מעניקים הצצה קטנה לעולמו הפנימי ולטעמו המוזיקלי. לכבודו הושקה גם מהדורת יינות מיוחדת, שעל תוויתה הודפסו איורים של דמותו יחד עם הציטוט המרגש מהודעתו האחרונה למשפחתו: "אין תחושות, יש מחויבות". מוקירי זכרו הדפיסו חולצות ומדבקות עם ציטוט זה, שהפך לסמל לנחישות, לאומץ לב ולדבקות במטרה.

ברשתות החברתיות ובאינטרנט, המשיך זכרו של איתי לחיות. דף אינטרנט לזכרו הועלה באתר עמותת חיל ההנדסה, וברשת החברתית "פייסבוק" הוקדש לו דף בשם Remember_Etai_Cohen, ובו הנצחות, תמונות, דברים לזכרו ואזכורים בתקשורת, המאפשרים לכל מי שרוצה להכיר את סיפורו, להתחבר לדמותו המיוחדת. ובמקום נפילתו, בקיבוץ עלומים, שם לחם את מלחמתו האחרונה והגבורה, נחנכה אנדרטה לזכרו, עדות אילמת ומרגשת לאדם שבחר להגן על ביתו ועל עמו בכל מחיר.

איתי כהן היה מופת של אדם ולוחם, ששילב בתוכו סקרנות אינטלקטואלית, יכולות פיזיות גבוהות, לב רחב ואהבת אדם עמוקה. הוא חי חיים מלאים, משמעותיים, ששאפו למצוינות בכל תחום. בנפילתו, הוא השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע עמוק, אלא גם השראה – השראה לדבקות במטרה, לאחריות, לנתינה ולמחויבות עמוקה. סיפורו, שזור בסיפורה של מדינה, הוא סיפור של תקומה, של רוח איתנה, ושל זיכרון שלא ידעך לעולם. שמו של סרן איתי כהן ז"ל חקוק לעד בדברי ימי ישראל, כגיבור שנפל על הגנת המולדת, ושהותיר אחריו מורשת של אור, אומץ ואהבה.