ארמיאס מקוריאו

כשקרני השמש הראשונות של חורף אתיופי רך פיזרו אור חיוור על בקתת הבוץ הקטנה ביום ח' בטבת תשס"ה, ה-20 בדצמבר 2004, נולד ארמיאס מקוריאו. הוא היה בנם השלישי של אנייאט ודגו, אח קטן לדור, ואח גדול שעוד לא ידע שיבואו אחריו אוראל וליאור. באותם ימים ראשונים, עטוף בבד דק ובחיבוק חם של אמו, הוא היה רק תינוק שעיניו הגדולות ספגו את העולם סביבו – את גוני האדמה החומים-אדומים, את צלילי שירי הערש העתיקים, את ריח התבלינים מהמטבח של אנייאט ואת המגע המחוספס אך המנחם של כפות ידיו של דגו, אביו, כשהורם אל על. דור, אחיו הגדול, אז ילד קטן בעצמו, כבר עמד ליד העריסה המאולתרת, סקרן ומגן, מביט באח החדש שנוסף למשפחה, מבלי לדעת עד כמה עמוק ומשמעותי יהיה הקשר ביניהם בעתיד. ארבע שנים חלפו במהירות של ילדות אתיופית, ארבע שנים שבהן ארמיאס למד לזחול על רצפת העפר הקרירה, ללכת בצעדים מהוססים אחר אמו לשוק הססגוני, ולשחק עם אבנים וזרדים תחת שמש חמה. הוא ספג את קצב החיים האיטי, את קולות הדיבור הרכים של בני הקהילה, את חום המשפחה המלוכדת, ואת תחושת השייכות העמוקה למקום ולשורשים. הוא זכר את מגע הרוח היבשה, את טעם המים הצוננים מן הבאר, את צחוקם של הילדים המשחקים ברחובות העפר. אלו היו זיכרונות ראשוניים, מטושטשים כחלום, אך הם הניחו את היסודות לאופיו העדין והטוב לב שאפיין אותו כל חייו.

בשנת 2008, כשהיה בן ארבע, עזבה משפחת מקוריאו את הבית המוכר והחלה במסע ארוך ומפותל אל עבר ארץ חדשה – ישראל. ארמיאס הקטן לא הבין את מלוא המשמעות של המעבר, אך הוא חש את ההתרגשות המעורבת בדאגה של הוריו, את הציפייה באוויר. הוא זכר את הטיסה הארוכה, את האורות המנצנצים של העיר הגדולה שנשקפה מבעד לחלון המטוס, את תחושת הזרות המעורבת בהבטחה, כשהגיעו לבאר שבע. הכל היה שונה: הבתים, השפה, המאכלים, אפילו ריח האוויר. עבור ילד בן ארבע, זה היה עולם חדש לגמרי, מרהיב ומאיים כאחד. ההתיישבות בבאר שבע הייתה כרוכה באתגרים רבים. הוריו נאבקו למצוא את דרכם בחברה החדשה, ללמוד שפה ולבנות בית. ארמיאס, עם אחיו הגדול דור וכעת גם עם אוראל וליאור שנולדו בישראל, גדל בתוך מארג מורכב של תרבויות, בין זכרונות אתיופיה לבין המציאות הישראלית המתהווה. הוא היה ילד סקרן, ששאב הכל פנימה. הוא למד עברית במהירות מפתיעה, כפי שילדים קטנים יודעים לעשות, והפך לעיתים קרובות למתורגמן הקטן של המשפחה, גשר בין העולמות. בבית, ההורים הקפידו לשמור על מסורות אתיופיות, על טעמי המטבח המוכרים, על סיפורים משפחתיים שהועברו מדור לדור. בחוץ, ברחובות באר שבע, הוא רץ ושיחק עם ילדים ישראלים מכל העדות, לומד את משחקי הרחוב החדשים, את בדיחות הילדות, את קודים חברתיים שונים. כבר אז, נבטה בו היכולת הייחודית שלו לחבר בין אנשים, להבין עולמות שונים, ולהתבלט לטובה בכל מקום אליו הגיע, לא בכוחניות, אלא בטוב ליבו ובחיוכו הכובש.

את שנותיו הראשונות במערכת החינוך הישראלית עשה ארמיאס בבית הספר היסודי "תלמוד תורה נתיב מאיר" בבאר שבע. בית הספר, עם המסגרת הדתית והדגש על ערכים, התאים לאופיו העדין והמכבד. בכיתה א', כשעמד לראשונה מול הלוח, כשריח חד של עפרונות ודפי מחברת מילא את החלל, הוא לא היה רק עוד ילד. הוא היה "ילד עם עיניים טובות", כפי שרבים היו אומרים עליו. עיניו היו גדולות, כנות, ושיקפו עולם פנימי עשיר ורגיש. הוא היה מהילדים שיושבים בשקט, מקשיבים בקשב רב, ומפנימים כל מילה. הוא לא היה מתלמידי הקצה, לא הפרוע ולא זה שמתקשה, אלא הילד שנמצא במרכז, מחבר בין כולם. בחצר בית הספר, לא פעם היה אפשר לראות אותו מתווך בסכסוכי ילדים קטנים על כדור או על תור במתקן המשחקים, מציע פשרה בחיוך רך, וגורם לכל הצדדים להרגיש שהוא רואה אותם ושומע אותם. הוא היה זה שחלק את כריך הגבינה שלו עם חבר ששכח את ארוחת הבוקר, או עזר לילדה קטנה למצוא את העיפרון האבוד שלה. המעשים הקטנים האלה, שהצטברו למוניטין של "לב זהב", היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה. הוא אהב אדם, באמת ובתמים, וזה קרן ממנו החוצה. הוא היה אהוב על הבריות באופן טבעי, כזה שאינו דורש מאמץ, אלא נובע מעצם נוכחותו.

כבר מילדות, בלטה בו שאיפה עמוקה לתת מעצמו. זה לא היה עניין של ציות להוראות, אלא דחף פנימי אמיתי. אם הייתה התנדבות לנקות את הכיתה אחרי שיעור יצירה, הוא היה הראשון להרים יד, ללא ציפייה לתמורה או לשבחים. אם נדרשה עזרה למורה לסחוב ערימות של מחברות, ארמיאס היה שם, עם חיוך גדול וממגנט. הוא היה נוכח בכל פעילות בית-ספרית שקשורה לנתינה ולעזרה לקהילה, והתגייס אליה בלב שלם. הוא ראה בזה לא מטלה, אלא הזדמנות לשמח אחרים, להקל עליהם, ולהרגיש חלק ממשהו גדול יותר. תחושת השייכות והאחריות הקהילתית הייתה נטועה בו עמוק, בין אם זה לאסוף בקבוקים למחזור, להכין שלטים לאירוע בית ספרי, או לעזור לקשישה לשאת את קניותיה. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אלא את האור שנדלק בעיניו של אדם שקיבל עזרה. הוא למד זאת מהבית, מהערכים שהוריו הנחילו בו, ומהדוגמה האישית של קהילה תומכת וחמה.

המשפחה הייתה עמוד התווך בחייו של ארמיאס, הדבר החשוב לו מכל. הוא שאף לשמח את הוריו, אנייאט ודגו, ולגרום להם גאווה בכל אשר עשה. זה לא היה רק רצון להיות ילד טוב, אלא צורך עמוק להחזיר להם על כל מה שהעניקו לו, על המסע הארוך שעשו עבורו ועבור אחיו. המחנכת שלו בתיכון, ששמה שמור בליבה זיכרונות רבים ממנו, סיפרה סיפור קטן ונוגע ללב, סיפור שמבטא את כל מה שאפיין את ארמיאס. בתום יום לימודים, אחרי שיעור שבו התנהג למופת, ישב קשוב ולקח חלק פעיל, ניגש ארמיאס למחנכת שלו בביישנות מהולה בתקווה. "גברת ממו," כך קראה המחנכת, "אפשר לבקש משהו?" קולה היה רך ושקט, אך עיניו הכילו בקשה גדולה. "בטח, ארמיאס," ענתה לו. "אפשר שתתקשרי לאבא שלי? לספר לו שהתנהגתי יפה בשיעור?" הוא שאל, והחיוך הקטן שהתפשט על פניו, חיוך שהיה בו שילוב של תקווה וחשש, ריגש אותה עד עמקי נשמתה. היא כמובן התקשרה. היא דמיינה את דגו, אביו, מקבל את השיחה, את הבעת הפתעה על פניו, ואז את החיוך הרחב שמתפשט כשהוא שומע על בנו הטוב. היא ידעה שזה יעשה לו טוב על הלב, וזו הייתה כל מטרתו של ארמיאס. הרצון הזה, לשמח את הוריו במעשים קטנים ויומיומיים, היה מנוע חזק בחייו, נטוע עמוק בנפשו.

ככל שהתבגר, התעצמה אישיותו המיוחדת. מכיתה ז' ועד סיום לימודיו בכיתה י"ב, מצא ארמיאס בית נוסף, מקום שבו פרח והתפתח – מועדון "פידל" בבאר שבע. המועדון, ששימש כמרכז ללימוד, השראה והעצמה עבור בני נוער, היה עבורו כר פורה לצמיחה. הוא לא היה עוד אחד מהנערים הרבים שפקדו את המקום; הוא היה אחד הבולטים והדומיננטיים, כזה שנוכחותו מילאה את החלל באנרגיה חיובית. הוא יצר קשרים עמוקים ומשמעותיים עם הנערים האחרים ועם המדריכים, קשרים שהתבססו על אמון, כנות ואהבה אמיתית. הוא היה שם כדי להקשיב, כדי לייעץ, כדי להצחיק, וכדי להרים את הרוח. ב"פידל", ארמיאס מצא את קולו, את יכולתו להוביל לא בכוחניות אלא בכריזמה שקטה, בחיוך ובטוב לב. הוא השתתף בפעילויות, הוביל דיונים, ופשוט היה שם עבור כולם. הוא זכר היטב את הפעם ההיא, כשחבר קרוב התמודד עם קשיים בבית, וארמיאס, במקום להציע פתרונות מורכבים, פשוט ישב לידו, שתק, והחזיק לו את היד, מבלי לומר מילה. רק הנוכחות שלו, המלאה באמפתיה, הספיקה. "אתה לא לבד," לחש לו באותו ערב, "אני פה איתך." זה היה ארמיאס: כתף תומכת, אוזן קשבת, חבר אמת.

בתיכון הדתי "מקיף אמי"ת" בבאר שבע, המשיך ארמיאס את דרכו. מסלול הלימודים, השילוב בין לימודי קודש לחול, התאים לו. הוא לא היה תלמיד שקדן בצורה יוצאת דופן, אבל הוא היה תלמיד אחראי, רציני ומכבד. המורים זכרו אותו כנער מתוק, חייכן, ותמיד עם מילה טובה. הוא לא התבלט בציוניו הגבוהים, אלא באישיותו הזוהרת. הוא היה זה שדאג לכל חבריו, שהיה עמוד תווך חברתי, ושהפיץ אופטימיות בכל פינה. חבריו אהבו להיות בחברתו. הוא ידע להצחיק אותם עד דמעות, עם בדיחות פנימיות שרק הם הבינו, או עם הומור עצמי כובש. הוא היה זה שיזם את היציאות המשותפות, את מפגשי הלילה על ספסל בשכונה, את השיחות העמוקות על החיים, על העתיד, על פחדים וחלומות. הוא ידע לגרום לכולם להרגיש אהובים, חשובים, ומוקפים. משפט שגור בפיו, שהפך לסוג של מנטרה עבור חבריו, היה: "תהיה כמוני, אין יום שהוא לא שמח אצלי". זה לא היה משפט שחצני או מתעלם מקשיים, אלא ביטוי של פילוסופיית חיים עמוקה, של בחירה אקטיבית באופטימיות, גם כשקשה. חיוכו היה אמיתי, מדבק, והצליח להאיר כל חדר, כל סיטואציה. הוא היה מוקף בעשרות חברים, לא רק ב"פידל" או בבית הספר, אלא בכל מעגלי חייו – מהשכונה, מהתנועה, מהמשפחה המורחבת. לכל אחד מהם הוא העניק תחושה של קשר מיוחד, של אכפתיות כנה.

ביום יבוא, כשיגיע זמנו להתגייס לצה"ל, ידע ארמיאס שזה יהיה צעד טבעי ובלתי נמנע. תחושת השליחות, שהתפתחה בו כבר מילדות דרך מעשי הנתינה וההתנדבות, קיבלה כעת כיוון ברור. הוא התגייס ב-13 באוגוסט 2023, לוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל. הבחירה בנח"ל לא הייתה מקרית. אחיו הגדול, דור, שירת גם הוא בחטיבה, והיה עבור ארמיאס מודל לחיקוי, דמות להערצה. הגאווה להמשיך את דרכו של דור הייתה עצומה. הוא ראה בכך לא רק שירות צבאי, אלא גם סוג של מורשת משפחתית, שרשרת של מחויבות לארץ ולמדינה. יום הגיוס, עם הציפייה המתוחה, הפרידה מהמשפחה, הנסיעה באוטובוס המלא בחיילים טריים, קבלת המדים החדשים שהריחו בעובש קל של מחסן, היה רגע מכונן. הוא עמד שם, רב"ט ארמיאס מקוריאו, גבוה וזקוף, עם החיוך המוכר שלו, למרות החשש הקל שאחז בו. הוא ידע שזה לא יהיה קל, אבל הוא היה נחוש לתת את כולו.

השירות הצבאי, ובמיוחד ההכשרה כלוחם, היה אתגר פיזי ונפשי עצום. הריצות המפרכות עם הציוד הכבד, שעות השמירה הארוכות בקור המדברי של הנגב, אימוני הירי האינטנסיביים, שבועות השטח המלוכלכים והמתישים – כל אלה דרשו כוח סיבולת, נחישות ואופי חזק. וארמיאס, עם אופיו העדין, הפתיע רבים. הוא התגלה כלוחם מקצועי ומיומן, כזה שלא מוותר, שתמיד דוחף קדימה. הוא גילה אחריות יוצאת דופן, רצינות בכל משימה, ומנהיגות שקטה וטבעית. מפקדיו ראו בו חייל יוצא דופן, "חייל ערכי, בולט וכריזמטי", כפי שתיארו אותו. הם ציינו את יכולת ההובלה שלו ואת בגרותו, שהייתה מעבר לשנותיו הצעירות. "לא הייתה משימה שלא הצליח לעמוד בה", אמרו. הוא לא היה צריך לצעוק פקודות כדי שיקשיבו לו; נוכחותו, הנחישות בעיניו, והדוגמה האישית שלו הספיקו. הוא היה הראשון להתנדב למשימות הקשות ביותר, האחרון להתלונן על עייפות או קושי.

חבריו לצוות, שהפכו במהרה למשפחה שנייה, ראו בו "העוגן והדבק של הצוות". הוא היה זה שתמיד הרים את המורל, גם ברגעים הקשים ביותר, כשכולם היו מותשים ומיואשים. "נו, חבר'ה, עוד קצת, אנחנו יכולים!" היה אומר, מלווה בחיבוק חם או בטפיחה מעודדת על השכם. הוא נתן מוטיבציה, דחף את כולם קדימה, לא רק פיזית אלא גם מנטלית. כשאחד החברים התקשה במסע, ארמיאס היה לוקח חלק מהציוד שלו, מסיט את תשומת הלב בבדיחה, או פשוט הולך לצידו, מציע שקט ותמיכה. היה בו אור פנימי שקרן החוצה, נוכחות שאי אפשר היה לפספס. גם כשהיה עייף, מלוכלך ורעב, הוא תמיד חייך, הביע אופטימיות, וידע לעודד ולדרבן את חבריו. "תהיה כמוני, אין יום שהוא לא שמח אצלי" – המשפט הזה, שהיה שגור בפיו עוד מימי התיכון, קיבל משמעות חדשה במדים הירוקים, תחת השמש הקופחת של האימונים. הוא לא רק אמר את זה, הוא חי את זה. הוא ידע לגרום לכולם להרגיש אהובים, גם בסביבה הקשוחה והמאתגרת של הצבא. הוא היה החבר שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, זה ששמר על החיוך ועל הלב גם כשמסביב הכל היה קשוח ואפור.

ואז, בבוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, השתנה הכל. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט החג נקרע באחת על ידי מטחי רקטות בלתי פוסקים מרצועת עזה. ארמיאס היה בעיצומה של ההכשרה, ופתאום, צלצולי הטלפון הבהולים, הודעות הווטסאפ המבוהלות, ומהדורות החדשות שהחלו לדווח על חדירת מחבלים, ציירו תמונה של אימה שלא תאמן. אלפי מחבלים מארגון הטרור חמאס חדרו לישראל – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במשתתפי מסיבות טבע, תקפו בסיסי צה"ל ורצחו באכזריות אזרחים תמימים בבתיהם ובמכוניותיהם. מאות נחטפו לרצועת עזה, בתים נבזזו, הועלו באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות ביטחון נפלו בקרב. בבוקר הנורא ההוא, החלה מלחמה. המציאות החדשה הכתה בארמיאס ובחבריו בעוצמה אדירה. השקט של ההכשרה התחלף בדריכות שיא. מפקדיהם הסבירו את המצב, את גודל השעה, את האחריות המוטלת עליהם.

ההכשרה, שתוכננה להיות ארוכה ומדורגת, קוצרה בפתאומיות. כל יום, כל שעה, הפכו קריטיים. האימונים הפכו אינטנסיביים יותר, מהירים יותר, תכליתיים יותר. הרעש של הירי במטווחים הפך למציאות יומיומית, וההבנה שהם מתאמנים לקראת הדבר האמיתי, לקראת לחימה של ממש, ריחפה באוויר. החששות היו גדולים, אך גם הנחישות. ארמיאס, עם האור הפנימי שלו, היה שוב לעוגן עבור חבריו. הוא עודד, חיזק, והזכיר להם את המטרה. "אנחנו נצטרך להיות הכי טובים שאפשר," אמר להם באחד הערבים, כשכולם ישבו עייפים אחרי יום אימונים מפרך, "בשביל אלה שצריכים אותנו."

בסיום המסלול המקוצר, ברגע מכונן של גאווה ועצב מהול, העניק לו אחיו הגדול, דור, את הכומתה הירוקה של הנח"ל. טקס הענקת הכומתה, בדרך כלל אירוע משמח ומרגש, היה הפעם כבד משמעות. דור, שכבר עבר את המסלול ושרת בחטיבה, עמד מול אחיו הצעיר, מביט בו בגאווה וגם בחשש. הוא הגיש את הכומתה הצחורה, סמל ללוחם, סמל למחויבות, סמל לדרך ארוכה וקשה. עיניהם נפגשו, ובהן היו כל המילים שלא נאמרו – האהבה, הגאווה, הדאגה ההדדית, וההבנה שמעתה ואילך, ארמיאס עומד בפתח של מציאות חדשה ומסוכנת. דור חיבק אותו חיבוק ארוך וחזק, חיבוק של אח גדול מגן, חיבוק של לוחם ללוחם. הוא לחש לו מילות עידוד, הבטחות לשמור על קשר, ובעיקר – בקשה לשמור על עצמו. ארמיאס, עם הכומתה על ראשו, הרגיש את כובד האחריות, אבל גם את הכוח שזורם בו מהמשפחה, מהמורשת, מהאהבה. מפקדיו, שזיהו את יכולותיו וביצועיו יוצאי הדופן, המליצו כי ייצא בהמשך לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) – עדות נוספת למנהיגות הטבעית ולבגרות שגילה. הוא היה על סף פרק חדש בחייו, פרק של פיקוד והובלה, אך המלחמה דחקה את כל התוכניות הללו הצידה.

לאחר סיום ההכשרה המקוצרת, לא היה זמן להתמהמה. הפלוגה של ארמיאס נכנסה במהירות ללחימה בשטח רצועת עזה. המעבר מהאימונים המדומים למציאות הלחימה היה חד וקשה. פתאום, קולות הירי היו אמיתיים, ריח אבק השריפה היה חריף, והמתח היה בלתי נסבל. ארמיאס מצא את עצמו בלב עזה, בשכונות צפופות, בין בניינים הרוסים וסמטאות צרות. כל צעד היה מחושב, כל מבט היה דרוך. הוא לחם בגבורה, במסירות ובנחישות. התכונות שאיפיינו אותו עוד מילדות – האחריות, הרצינות, היכולת לחבר בין אנשים, והאופטימיות הבלתי נלאית – קיבלו משמעות חדשה תחת אש. הוא לא נרתע מהסכנה, אלא התייצב מולה בנחישות. הוא דאג לחבריו, וידא שכולם ערוכים, שכולם מוגנים. הוא היה שם כדי להרגיע, כדי לעודד, כדי לתת דוגמה אישית. "אין יום שהוא לא שמח אצלי" – אפילו בלב הלחימה, הוא מצא דרך להפיץ קצת אור, קצת תקווה, קצת חוסן. הוא ידע שכל מעשה קטן של אנושיות, של חברות, של תמיכה, הוא חשוב לא פחות מהפעולות המבצעיות. הוא היה הלוחם ששמר על הלב הפועם של הצוות, גם כשהסכנה ריחפה מעל לכל ראש. הוא נשא את משקל האחריות בכבוד, בידיעה שהוא מגן על משפחתו, על חבריו, ועל כל עם ישראל.

הימים והלילות בשטח רצועת עזה התערבבו זה בזה. שעות השינה היו קצרות ומקוטעות, האוכל היה פשוט, והדריכות הייתה תמידית. ביום שישי, ה-10 במאי 2024, יצא הכוח של ארמיאס לפעילות מבצעית בשכונת זייתון שבעיר עזה. השכונה, כמו רבות אחרות, הייתה מורכבת, עמוסה במבנים ובסיכונים. הלוחמים נעו בזהירות, צעד אחר צעד, מטהרים בתים, סורקים סמטאות. המתח היה גבוה. כל חור בקיר, כל פינה, כל צל, יכול היה להסתיר איום. הם התקדמו במקצועיות, בתיאום, כצוות מלוכד. ארמיאס היה חלק בלתי נפרד מהתנועה, ערני, קשוב, מודע לסביבתו. הוא סמך על חבריו, והם סמכו עליו. בשלב מסוים, כשהכוח פעל באחד המבנים או באחת הסמטאות, הופעל מטען חבלה שהוטמן במקום. הפיצוץ היה עז, פתאומי ומחריש אוזניים. רגע אחד הכל היה שקט ומתוח, וברגע הבא – כאוס. ארמיאס, רב-טוראי צעיר בן תשע-עשרה, נהרג במקום. איתו נהרגו שלושה לוחמים נוספים, חבריו לנשק, לאחים לדרך. האור הפנימי שקרן ממנו, החיוך הממגנט, לב הזהב, כל אלה כבו באחת, בפיצוץ אכזרי וחסר רחמים.

הבשורה המרה הגיעה לבית משפחת מקוריאו בבאר שבע כרעם ביום בהיר. הצלצול בדלת, המשלחת הצבאית, המילים שנאמרו בקול חנוק – כל אלה שברו את עולמם של אנייאט ודגו, של דור, אוראל וליאור. החיוך של ארמיאס, שכל כך אהבו, נעלם. החלל שנפער היה עצום, בלתי ניתן למילוי. הילד שאהב לשמח את הוריו, שהיה "העוגן והדבק" של חבריו, שהפיץ אור ושמחה בכל מקום, נקטף בשיא פריחתו. בן תשע-עשרה בלבד, עם כל החיים לפניו, עם תוכניות וחלומות לעתיד, עם פוטנציאל אדיר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, עיר מגוריו, מוקף באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. משפחה, חברים, מפקדים, מורים, מכרים – ים של פנים כואבות, עיניים דומעות, לבבות שבורים. הוא נפל כגיבור, כמי שבחר להגן על ביתו, על עמו, על עתידו של המקום הזה. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה נוספת באומץ ליבו, במנהיגותו ובמסירותו.

על קברו הטרי, תחת שמי באר שבע, עמד אחיו דור, קולו נשנק מבכי אך מלא גאווה. "אח שלי, הנשמה שלי, דם מדמי," ספד לו. "כל מי שנמצא פה יודע מה הקשר שלי ושלך. מעבר לזה שאתה אח שלי אתה גם החבר הכי טוב." דור דיבר על הקשר המיוחד, העמוק, שהיה להם, קשר של אחים ושל חברים. הוא הזכיר את מאות האנשים שבאו לתת לארמיאס כבוד אחרון, עדות חיה למי שהיה. "אם ישאלו מי אתה," אמר דור, "כולם יגידו: 'חבר אמת שתומך בכל מי שסביבו'." הוא נזכר בחיוכו המשגע, בנגיעה שלו בכל אחד ואחד. "אח שלי, אני אוהב אותך. אני יודע שנפלת עם חיוך ובגאווה מבלי לראות אותך, פשוט כי זה מי שאתה. תמיד נאמן לעקרונות של המשפחה. אח שלי, נוח על משכבך בשלום, אנחנו ניפגש, תבוא לבקר אותי בחלומות, אל תשאיר אותי לבד." המילים נגעו בנימי הנפש של כל הנוכחים, הדהדו את האהבה העצומה, את הכאב הבלתי נתפס, ואת ההבטחה לזכור, לעולם לא לשכוח.

ירדן, מנהלת מועדון "פידל" שבו ארמיאס היה פעיל ופורח, כתבה לו מילות פרידה כואבות, אך מלאות הערכה. "ילד שכולו טוב," תיארה אותו, "חייכן, מכבד, אינטליגנט, מפיץ אהבה ושמחה בכל מקום, צנוע, אמיץ וקורע מצחוק." היא נזכרה בימים שבהם ראתה אותו גדל ומתפתח, חוויה שהייתה עבורה "מאירה, מלמדת ומלאה בכיף ובאהבה." ירדן העידה כי ארמיאס לימד אותה להסתכל על חצי הכוס המלאה, לתת יותר מקום לשמחה ולצחוק בחיים, ולהכיר תודה על מה שיש. "היית ילד מעורר השראה," כתבה, "אני לא חושבת שאי פעם כאב לי לאבד מישהו כמו שכואב לי לאבד אותך." מילותיה שיקפו את ההשפעה העצומה שהייתה לארמיאס על סביבתו, את האור שהפיץ, ואת החלל העצום שהותיר אחריו.

מורשתו של ארמיאס, על אף חייו הקצרים, הולכת ומתעצמת. משפחתו וחבריו, חדורי מטרה לשמר את זכרו ולהמשיך את דרכו, יזמו פרויקט כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו. טקס הכנסת ספר התורה, שהתקיים בבית הכנסת "שבו בנים" בבאר שבע, היה אירוע מרגש ועוצמתי, שבו התאחדה הקהילה כולה סביב זכרו. ספר התורה, סמל לנצח ישראל ולחיבור לשורשים, הפך לאנדרטה חיה לארמיאס, לדרך חייו, לאור שהפיץ. חברו הקרוב, אוראל לביא, כתב לזכרו את השיר "לוחם יקר", שיר שקולו וצליליו נושאים את סיפורו של ארמיאס, וניתן להאזנה ביוטיוב, מנגינה כואבת אך מלאת תקווה. עמודי אינסטגרם תחת השם remember_armias_mekuriyaw ועמוד נוסף באתר memoriz.plus, הפכו לכיכרות וירטואליות של זיכרון, שבהן חברים ובני משפחה משתפים תמונות, סיפורים וזיכרונות, שומרים את להבת זכרו בוערת.

ארמיאס מקוריאו ז"ל, הילד עם העיניים הטובות והלב מזהב, הלוחם עם החיוך הממגנט, נפל כגיבור במלחמת התקומה, מלחמה שנכפתה עלינו ובה נלחם בחירוף נפש למען עמו וארצו. הוא השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת של אהבת אדם, נתינה אין קץ, אופטימיות בלתי נלאית, וגבורה אנושית שקטה. סיפור חייו, הקצר אך העשיר, הוא סיפור של עלייה, של השתלבות, של בניית חיים, ושל מחויבות עמוקה. הוא מסמל את רוח הנעורים הישראלית, את הבחירה לשרת ולהגן, את כוחה של קהילה ואת חוסנה של משפחה. זכרו הוא לא רק זיכרון של אבל, אלא זיכרון של השראה, של תקווה, ושל גאווה ישראלית עמוקה. הוא ממשיך לחיות בליבות כל מי שהכיר אותו, באור שהוא הותיר אחריו, ובצחוק שעדיין מהדהד בזיכרונם. יהי זכרו ברוך.