ארז מישלובסקי

האוויר באריאל בבוקר יום י"א בסיוון תשס"ג, אותו יום בו נולד ארז מישלובסקי, היה חמים ונעים, נושא עמו ריחות של בוקר קיץ מתקרב והבטחה לימים ארוכים ושטופי שמש. לתוך העולם הזה, שחיכה לו מחוץ לביתם של סופיה ויריב, נכנס ארז, ילד קטן עם עיניים סקרניות, אח לגיא הבכור, ותחילתה של משפחה שתתרחב בהמשך עם בואן של איה ונעה. השנים הראשונות עברו עליו בין קירות הבית באריאל, סופג את חום המשפחה, את צלילי הקולות המוכרים של הוריו ואחיו, ומתחיל לגלות את העולם דרך משחקים ראשונים, מגע של צעצועים בידיו הקטנות וטעמים חדשים שגילה בכל ארוחה. היה זה עולם בטוח, עטוף באהבה, שבו החל לגבש את שקט נפשו ואת סקרנותו הבלתי נלאית.

כשהיה בן שבע, עולם הילדות המוכר של אריאל פינה את מקומו למקום חדש, ליישוב אורנית. המעבר היה אירוע מכונן בחייו הקטנים, שדרש ממנו להסתגל לסביבה חדשה, לבתים אחרים, לפרצופים חדשים בחצר הגן ובהמשך בבית הספר היסודי. אך ארז, כבר אז, ניחן באותה תכונת הסתגלות שקטה ועוצמתית שאפיינה אותו כל חייו. הוא לא היה הילד שמתייפח או מתנגד לשינויים; במקום זאת, הוא התבונן, קלט, והשתלב בקצב שלו, אולי מעט ביישני בהתחלה, אך במהרה מצא את מקומו. האווירה באורנית הייתה שונה, קהילתית יותר, ירוקה יותר, והוא מצא בה במהרה את חבריו הראשונים. את שנות היסודי עשה בין קירות בית הספר המקומי, סופג ידע, משחק בהפסקות, ומתחיל לפתח את אותם קשרים חברתיים שהיו חשובים לו כל כך.

אחד המקומות שבהם מצא ארז את ביטויו הראשוני והעוצמתי ביותר היה מגרש הכדורסל. כדור הכתום הגדול הפך במהרה לחלק בלתי נפרד מידיו, והרשת, למטרה שהגדירה שעות ארוכות של אימון והתמדה. כבר בילדותו, כשהצטרף לקבוצת "מכבי אורנית", ניכרו בו סימני הכישרון המיוחד שלו. הוא לא היה שחקן צעקני או דומיננטי באופן בוטה, אלא כזה ששקט נפשו וריכוזו העמוק אפשרו לו לקרוא את המשחק בצורה יוצאת דופן. הוא היה "צ'וקי", הכינוי שדבק בו כילד, כזה שידע לשתף את חבריו, למסור את הכדור ברגע הנכון, לעשות את המהלך הקבוצתי שיביא לנקודות, ולא לחפש את אור הזרקורים לעצמו. הזיעה שירדה על מצחו, צליל חריקת הנעליים על הפרקט, הדי קולות המאמן והקהל – כל אלה היו חלק מעולמו, עולם שבו למד את ערכי העבודה הקשה, ההתמדה והחשיבות של קבוצה שפועלת יחד. הוא הוביל את הקבוצה להישגים רבים, לא רק בזכות יכולותיו האישיות, אלא בזכות אותה תכונה נדירה של מנהיגות שקטה, כזו שמעצימה את הסובבים אותה. הניצחונות היו מתוקים, וההפסדים, אם היו כאלה, שימשו רק דלק לדחוף הלאה, להתאמן יותר, לדייק את הזריקות ולשפר את שיתוף הפעולה. בשנת 2019, כנער, הגיע רגע השיא כשנבחר להצטרף לקבוצה שייצגה את מדינת ישראל במשחקי JCC בארצות הברית, אירוע ספורט עולמי לצעירים במסגרת תנועת "מכבי". זו הייתה חוויה עצומה עבורו, ללבוש את מדי הנבחרת, לשמוע את ההמנון, להרגיש את המשקל של ייצוג המדינה על כתפיו, ולהתחרות מול ספורטאים מכל קצוות תבל. החוויה הזו, מעבר להישג הספורטיבי, חיזקה בו את תחושת השייכות והגאווה, ונטעה בו זרעים עמוקים של מחויבות.

אבל חייו של ארז לא הסתכמו רק בכדורסל. בשעות הפנאי, כשהכדור נח בצד, הוא מצא עונג שקט בעולמות אחרים. הוא אהב לשחק במשחקי מחשב, לשקוע בעולמות וירטואליים שדרשו ריכוז ותכנון, מה שהתאים מאוד לאופיו המופנם והחכם. לצד המסכים, הוא הקדיש זמן יקר לחבריו, אותם חברים שהיו חלק בלתי נפרד ממעגלי חייו באורנית, איתם חלק צחוקים, שיחות עמוקות ורגעים פשוטים של ביחד. בבית, האווירה הייתה תמיד חמה ותומכת. הקשר עם הוריו, סופיה ויריב, היה עמוק ומושתת על אמון וכבוד הדדי. הם ראו בו את הילד השקט, אך ידעו לזהות את הכוח והעוצמה שפעמו בו מבפנים. הוא מצדו, תמיד ידע למצוא אוזן קשבת אצלם, לשתף או סתם להיות נוכח. עם אחיו ואחיותיו – גיא הבכור, ואיה ונעה הקטנות – הקשר היה מיוחד במינו. עם גיא, אחיו הגדול, נהנה לשחק שחמט, משחק שדרש מחשבה אסטרטגית וסבלנות, תכונות שאפיינו את שניהם. לוח השחמט השחור-לבן, צליל הזזת הכלים על הלוח, השקט המתוח ששרר בחדר כשהתמודדו זה מול זה – כל אלה היו רגעים יקרים של אחווה אינטלקטואלית. עם איה ונעה הקטנות, הוא גילה צד אחר של עצמו. הוא האמין ביכולותיהן, העניק להן ביטחון עצמי ועודד אותן להצליח בכל דרך שבחרו. הוא היה האח הגדול המכיל, זה שתמיד היה שם להקשיב, לייעץ או סתם לחבק. פעמים רבות מצא את עצמו יושב איתן על השטיח בסלון, מרכיב פאזלים עם בני המשפחה. היה לו כישרון מיוחד לזהות במהירות את החלקים המתאימים, לראות את התמונה השלמה עוד לפני שהתגלתה, והיה משהו מספק במיוחד בתהליך החיבור, בהשלמת עוד פיסה קטנה שהפכה לחלק ממכלול גדול יותר. רגעים כאלה, של שקט משפחתי ועיסוק משותף, חיזקו את הקשרים והטמיעו בו את ערך הביחד.

אופיו של ארז היה ארוג משילוב של ניגודים שהפכו אותו לאדם כה מיוחד. הוא היה חזק מבפנים, אך שקט ומופנם כלפי חוץ. צניעותו וענוותנותו לא היו חולשה, אלא שיקוף של עוצמה פנימית וכושר מנהיגות שקט, כזה שאינו זקוק להצהרות רמות. הוא לא היה המנהיג שצועק פקודות, אלא זה שמראה דרך במעשיו, בנוכחותו המרגיעה ובחוכמתו. ניחן בחוכמה יוצאת דופן, שאיפשרה לו לאתר בעיה במהירות, לנתח אותה לעומק, למצוא לה פתרון יצירתי וליישם אותו ביעילות. היה בו רוחב לב ואכפתיות עמוקה לזולת, תמיד התכוון רק להיטיב, ונמנע מעימותים וממריבות ככל הניתן. חבריו ידעו שתמיד יוכלו לסמוך עליו. הוא היה שם עבורם – תומך, מכיל, עומד לצידם בכל מצב. הוא מצא זמן לבלות ולדבר עם כל אחד מהם, לחזק אותם כשנדרש, לתת להם כוח במצבים שונים ולעודד אותם לצעוד בדרך הנכונה, גם כשזו הייתה דרך קשה. הייתה לו גישה מיוחדת לילדים, אולי בגלל רוך ליבו וחוש ההומור המפותח שלו, שאפשרו לו ליצור עימם קשר בקלות ובטבעיות. הוא הצליח להעלות חיוך ולהצחיק את כולם, ו"זרם עם כל השטויות", כפי שתיארו אותו חבריו, כזה שיודע להפוך כל רגע משעמם למצחיק וקל. הנוכחות שלו הפיצה סביבו תחושה של רוגע וביטחון, מעין עוגן שקט לכל מי שחיפש אותו.

ככל שהתבגר, החל ארז לגבש את שאיפותיו לעתיד. התיכון "אורט אורנית" סיפק לו את המסגרת הלימודית, אך ליבו כבר נטה לכיוון אחר. בכיתה י"א, החליט להצטרף לקבוצת כושר קרבי. זו לא הייתה החלטה מקרית, אלא ביטוי לרצונו העמוק לשרת כלוחם ביחידה קרבית, להפוך את הכוח הפיזי והמנטלי שצבר במגרש הכדורסל ובחייו לאמצעי להגן על המדינה. האימונים היו קשים, מפרכים, דרשו משמעת עצמית גבוהה ודחיפה מתמדת של הגבולות. הוא רץ בשדות, זחל בבוץ, סחב משקלים כבדים, וכל אימון כזה חישל אותו, לא רק פיזית אלא גם נפשית. הוא חלם ללבוש את המדים, לחוש את משקל הנשק, ולהיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמו.

היום הגדול הגיע ב-16 באוגוסט 2021. ארז התגייס לצה"ל, צעד ראשון במסלול שייקח אותו אל לב העשייה הביטחונית. הוא שובץ בגדוד "צבר" של חטיבת "גבעתי" בחיל הרגלים, בחירה ששיקפה את שאיפתו להיות בחוד החנית. המעבר מהחיים האזרחיים השקטים למסגרת הצבאית הנוקשה היה דרמטי, אך ארז קיבל אותו באותה נחישות שקטה שאפיינה אותו. במסלול הלוחם, הוא הוכשר לתפקיד קלע – תפקיד שדרש דיוק, קור רוח, ויכולת ריכוז גבוהה תחת לחץ, תכונות שהיו טבועות בו מילדותו על מגרש הכדורסל וליד לוח השחמט. הוא למד את רזי הירי, את תנוחת הגוף הנכונה, את נשימת היעד ואת הקשבה לרוח. עם סיום ההכשרה, הצטרף למחלקת החו"ד בפלוגת החו"ד של הגדוד, מחלקה שנועדה למשימות מורכבות, כאלה שדרשו מיומנות גבוהה ותעוזה. הוא מצא את מקומו במהרה בין חבריו הלוחמים, כשהוא מקרין את אותה אמינות ושקט פנימי, כזה שכל חייל רוצה שיהיה לצידו בשדה הקרב. הוא לא דיבר הרבה, אך נוכחותו הורגשה, ופקודותיו, כשהגיעו, היו ברורות ומדויקות.

תחילת שנת 2023 הביאה עמה פרק חדש ומרגש בחייו של ארז. הוא הכיר את עדן, בת יישובו אורנית, בחורה צעירה ומלאת חיים ששינתה את עולמו. הקשר התחיל בדרך מודרנית וצנועה, כשעדן פנתה אליו ברשת "אינסטגרם", צעד אמיץ מצדה. בתחילה, ארז היה ביישן, נאמן לאופיו המופנם. המילים לא תמיד זרמו לו בקלות כשזה הגיע לענייני לב, אך עדן ראתה מעבר לביישנות החיצונית. היא חשה את האמת שבו, את הלב הגדול שפעם מאחורי השקט. בחלוף הזמן, הוא נפתח אליה, ובין השניים התפתחו קשר זוגי עמוק וחברות קרובה, כזו שהייתה יסוד איתן לאהבתם. "הייתה לנו אהבה שלא ניתן לתאר במילים", תיארה עדן, והוסיפה שהם ידעו לדבר זה עם זה בעיניים יותר מאשר באופן מילולי, שפה סודית של מבטים ומחוות קטנות שהבינו רק שניהם. הדינמיקה ביניהם הייתה מלאה בצחוקים ובבדיחות פרטיות; ארז, בחוש ההומור הייחודי שלו, כינה אותה בחיבה "המפלצת שלי", שם חיבה שביטא את הקשר המיוחד והמשוחרר ביניהם. בילויים משותפים היו פשוטים ואינטימיים – הבילוי המועדף עליהם היה לאכול קציצות עוף, נאגטס, ב"מקדונלד'ס" המקומי. רגעים כאלה, של שיחות קלות על כוס שתייה וצ'יפס, היו עבורם עולם ומלואו, בועה של שקט ושמחה בתוך שגרת החיים המורכבת של חייל ובת זוגו. יחד, הם תכננו את עתידם, חלמו על הטיול הגדול אחרי השחרור מהצבא – לטוס לחו"ל, לטייל בעולם, לראות מקומות חדשים ולחוות הרפתקאות משותפות. דרום אמריקה הייתה יעד מועדף, עם נופיה הפראיים, התרבויות השונות והמרחבים האינסופיים שקראו להם.

מעבר לטיולים, ארז תכנן גם את עתידו המקצועי. הוא לא היה מסתפק במועט, והיו לו שאיפות ברורות. הוא רצה ללמוד Reverse Engineering ורובוטיקה בהנדסת מכונות, תחומים שדרשו חשיבה אנליטית, יצירתיות ודיוק – בדיוק התכונות שאפיינו אותו. הוא ראה את עצמו משתלב בעולם הטכנולוגיה המתקדם, תורם מיכולותיו לחדשנות וליצירה. הוא דמיין את עצמו בתוך מעבדה, מוקף במכונות, מפענח את סודותיהן ובונה דברים חדשים. אלה היו חלומות של עתיד מלא בפעילות, בלמידה וביצירה, עתיד שחיכה לו מעבר לפינה, אחרי השחרור.

אך כל התוכניות והחלומות נקטעו באחת בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט השבת נקרע בקולות צופרי האזעקה והדי פיצוצים רחוקים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטח אדיר של טילים ורקטות שוגר מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים על בתיהם ועל אזרחיהם. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

ארז היה באותה שבת בבוקר בביתו באורנית, בחופשת "רגילה" שהחלה שישה ימים קודם לכן. הוא תכנן לבלות את היום האחרון של החופשה עם עדן בת זוגו, ליהנות מהשקט והביחד לפני החזרה לשגרה הצבאית. אך השקט נשבר. צלצול הטלפון בשעת בוקר מוקדמת, קולו המתוח של מפקדו, שינה את הכול. לא היה צורך במילים רבות. ארז ידע. הוא קם, התארגן במהירות, ועם אותה נחישות פנימית שאפיינה אותו, יצא מבלי להסס לבסיסו, כפי שעשו שאר חיילי הגדוד, לצורך התארגנות לקראת לחימה. זה היה רגע הפרידה האחרון. עדן, שזכתה לראותו בפעם האחרונה, נפרדה ממנו בדאגה, אך ארז הקרין רוגע, מנסה להרגיע אותה, מבטיח שיחזור. היא לא ידעה אז כמה כבד יהיה המחיר.

למוחרת, ביום ראשון, 8 באוקטובר, הצטרף ארז עם גדודו לקיבוץ כפר עזה, אחד מיישובי עוטף עזה שספג מתקפת מחבלים קשה במיוחד. התמונות שנחשפו שם היו בלתי נתפסות, מראות של הרס וחורבן, של אכזריות אנושית שקשה לעכל. ארז, יחד עם יתר הכוחות, לחם בגבורה עילאית, בית אחר בית, סייע בטיהור הקיבוץ ממחבלים ובחילוצם של אזרחים ששרדו את התופת. הוא נכנס לבתים בוערים, פינה גופות, והגן בגופו על כל מי שיכל. הריחות, הקולות, המראות – כל אלה נצרבו בנפשו, אך הוא לא נתן להם לשבור אותו. הוא פעל בקור רוח, במקצועיות, ועם תחושה עמוקה של שליחות.

בימים שלאחר מכן, בשיחות עם משפחתו, עם חבריו ועם בת זוגו, ארז שידר עוצמה וקור רוח יוצאי דופן. הוא נמנע מלהשתף אותם במראות הקשים ובחוויות הקרב, מגן עליהם מהזוועות שראה במו עיניו. הוא לא רצה להכביד עליהם, אלא להעניק להם תחושה של ביטחון, של אדם חזק שעומד על משמרתו. "הוא היה כל כך נחוש ו'מורעל'", תיארה עדן, כשהיא מנסה להבין את הכוח הפנימי שבעלה. כשביטאה בפניו את חששותיה העמוקים מכניסתו הקרבה של הגדוד לרצועת עזה, הוא השיב לה בביטחון בלתי מעורער, בקול שקט אך מלא נחישות: "אין סיכוי שאני משאיר את המ"מ (מפקד המחלקה) ואת המחלקה בלעדיי. בשביל זה התאמנתי כל הזמן". במשפט הזה, טמונה כל מהותו של ארז – נאמנות ללא פשרות לחבריו ולמפקדיו, תחושת אחריות עמוקה, והבנה ברורה של ייעודו. הוא לא היה מוכן לוותר על מקומו, על תפקידו, על חבריו, גם כשהסכנה הייתה ברורה ומיידית.

ביום שישי, 13 באוקטובר 2023, הצליחה המשפחה לפגוש את ארז בדרום, שם התאמנו הלוחמים לקראת התמרון הקרקעי ברצועת עזה. זו הייתה פגישה קצרה, מרגשת, רגע אחרון של חום משפחתי לפני שהכול ישתנה. הם ראו אותו במדים, חזק ונחוש, אך גם הרגישו את המתח באוויר, את כובד המשימה המתקרבת. חיבוקים ארוכים, מילות עידוד, מבטים שאמרו יותר מאלף מילים – אלה היו הרגעים האחרונים שבהם זכו לראות את ארז חי, נושם, בטוח.

בלילה שבין חמישי לשישי, 27 באוקטובר 2023, רגע לפני הכניסה ללחימה בעזה, בתוך ההמולה וההכנות האחרונות, ארז מצא רגע של שקט לעצמו. הוא ידע את גודל השעה, את הסיכונים, ואת האפשרות שלא יחזור. באותה שעה חשוכה, תחת אור עמום, הוא החליט לכתוב מכתב. זה לא היה מכתב פרידה רגיל; זו הייתה צוואה רוחנית, סיכום של מי שהיה ושל מה שהאמין בו. הוא כתב בפנקס קטן שנשא עמו, והניח אותו מתחת לאפוד שלו. המכתב, למרבה הצער, נשרף ברובו בהמשך, אך משפחתו, באקט של אהבה וזיכרון, הצליחה לחלץ את הדפים השרופים מתוך הפנקס ולפענח את מילותיו האחרונות. אחד המשפטים הבולטים שנכתבו במכתב, והפך מאז למוטו של חייו ומורשתו, היה: "תמיד חשבתי לעצמי שבא לי משפט טוב, שיהיה שלי אבל יחסית ציני אבל עם משמעות. נראה לי שאלך על המשפט 'אם כבר, אז כבר'. מקווה שיתפוס. אם כבר לוחם, אז שיהיה ב'גבעתי'. אם כבר להיכנס, אז בשביל המשפחה, החברים והעם... כשאני הייתי ילד, תמיד הגנו עליי, ועכשיו תורי להגן עליכם. נראה לי שזאת הדרך הטובה". מילים אלו חשפו את עומק מחשבתו, את הציניות העדינה שבה ראה את העולם, ואת תחושת השליחות הברורה שפיעמה בו. הוא הבין את מחיר ההגנה, ואת תורו לשלם אותו, מתוך אהבה עמוקה למשפחתו, לחבריו ולעמו.

במכתב המרגש, הודה ארז להוריו, לאחיו, לחבריו ולמשפחתו המורחבת על כל מה שעשו למענו, על התמיכה והאהבה שקיבל לאורך חייו. לאחיו גיא, איה ונעה, פנה במילים כנות ונוגעות ללב: "אני רוצה להודות לכם על הכול, על הריבים המטופשים שלנו, הצחוקים שתמיד היינו עושים, החיקויים שהיינו עושים אחד על השני. בקיצור, כל דבר שהיינו עושים ביחד". הוא הזכיר את הרגעים הקטנים, היומיומיים, אלה שהפכו את חייהם המשותפים למלאים ומשמעותיים. לבסוף, סיכם את מילותיו במשפט שנצרב בלבבות כולם: "משפחה וחברים יקרים, תודה על כל התמיכה שנתתם לי. אוהב ומעריך אתכם מעומק ליבי. תודה שהייתם חלק מהחיים שלי. אוהב אתכם. אם כבר, אז כבר". משפט בולט נוסף, שחזר על המסר המרכזי, היה: "אם כבר להיות לוחם... אז בגבעתי, אם להיכנס אז בשביל המשפחה החברים והעם". במילים אלו, ארז לא רק נפרד, אלא חקק את הערכים שהנחו אותו – אהבה, אחריות, ומסירות אין קץ.

בתחילת התמרון הקרקעי, כחלק מגדוד צבר של גבעתי, ארז נכנס לרצועת עזה ככוח הפורץ, בחוד החנית של הלחימה בצפון הרצועה. הוא היה חדור מטרה, מבין את גודל המשימה ואת משקלה. הוא לחם באומץ לב, בגאווה ובראש מורם, כשהוא מיישם את כל מה שלמד באימונים, את כל מה שנטמע בו לאורך השנים. כל צעד שלו היה מכוון להגנה, לטיהור, להבטחת ביטחון העם והארץ. הוא לא היסס, לא פקפק, אלא פעל בנחישות, כשהוא מחובר לחבריו הלוחמים, כולם יחידה אחת מלוכדת.

ביום 31 באוקטובר 2023, בצפון רצועת עזה, לאחר לילה ארוך וקשה של לחימה אינטנסיבית, ארז וחיילים נוספים ממחלקתו עשו את דרכם ברכב צבאי משוריין מסוג "נמ"ר" (נגמ"ש מרכבה) אל עבר מגנן, עמדה מוגנת שנועדה לאפשר להם מעט מנוחה והתארגנות. ה"נמ"ר" הוא כלי חזק ומוגן, אך בשדה הקרב העז של עזה, שום דבר אינו חסין לחלוטין. לפתע, פגע ברכב טיל נגד טנקים. הפיצוץ היה עז, מחריש אוזניים, והרכב המשוריין הפך למלכודת אש ומוות. ארז נהרג במקום. לצדו, נפלו עשרה לוחמים ומפקדים נוספים מגדוד צבר, כולם יושבי הנגמ"ש, יחידה שלמה של אחים לנשק שנכחדה ברגע אחד. חייל נוסף נפצע אנוש. סמל ראשון ארז (צ'וקי) מישלובסקי, בן עשרים בלבד בנופלו, נפל בקרב ביום ט"ז בחשוון תשפ"ד, 31 באוקטובר 2023. היתה זו מכה קשה, אובדן עצום של חיים צעירים ומבטיחים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול בתל אביב, כשהוא מותיר אחריו הורים שבורים – סופיה ויריב, אח – גיא, ושתי אחיות – איה ונעה, ואת עדן, אהובת ליבו, שחלומותיהם המשותפים נגוזו ברגע אחד.

מותו של ארז הותיר חלל עצום, אך רוחו ממשיכה לחיות דרך מעשיו ומורשתו, ומעוררת השראה ברבים. משפחתו, שבורה אך נחושה, יזמה שורה של פעולות הנצחה מרגשות, שנועדו להמשיך את דרכו ולשמר את זכרו. אחת היוזמות המרכזיות היא מיזם "דרך ארז" – ללכת את "שביל ישראל" ברחבי הארץ, אחד החלומות שארז רצה להגשים עם שחרורו מהצבא. זהו מסע פיזי ורוחני, שבו כל צעד על השביל הוא צעד בדרך ארז, דרך של התמדה, חיבור לארץ ואהבת חיים. לצורך כך, הופקו חולצות ומדבקות עם הכיתוב "דרך ארז – הכוח והעוצמה בשקט ובענווה", יחד עם המשפט מתוך מכתבו "אם כבר, אז כבר" ותמונתו. כל מי שלובש את החולצה או נושא את המדבקה, נושא עמו את סיפורו של ארז, את אופיו המיוחד ואת הערכים שהנחו אותו.

במסגרת מיזם הנצחה נוסף, קבוצת הכדורסל שבה שיחק ארז בנעוריו, "מכבי נוער אורנית", נקראת כעת על שמו: "מכבי נוער אורנית ארז". כך, בכל פעם שהשחקנים הצעירים עולים על המגרש, בכל פעם שהכדור קופץ מיד ליד והקהל מעודד, זכרו של ארז איתם, מעורר בהם השראה לשחק ברוח קבוצתית, בהתמדה ובצניעות, בדיוק כמוהו. דרך נוספת שבה בחרה המשפחה להנציח את ארז היא השקת בירה על שמו, בירה מיוחדת שנקראת בפשטות "ארז", ועל תוויתה מופיע צבע סגול כצבעה האופייני והמזוהה של חטיבת "גבעתי". בכל לגימה, חבריו ובני משפחתו יכולים לזכור את הרגעים המשותפים, את חוש ההומור שלו ואת רוח החברות שכה אהב.

לכבוד ראש השנה תשפ"ה, הושקה מהדורת יינות מיוחדת לזכרו ביקב "מוני", כחלק מפרויקט "לב הקהילה". על תוויות הבקבוקים הודפס ציור דיוקנו של ארז, ולצדו הכיתוב המרגש: "זוכרים את מי שבזכותם אנחנו כאן. שנהיה ראויים להם!" כל בקבוק יין שנפתח, מזכיר את המחיר ששולם, ואת החובה לחיות חיים מלאים וראויים למען אלה שאינם עוד. לוח משחק "שש-בש" סגול, בצבע גבעתי, יוצר לזכרו, ועליו הכיתוב: "אם כבר, אז כבר" ו"כי פרחים כמוך, ארז, כבר לא נדע". הלוח, שמזמין למשחק ולביחד, מהווה תזכורת מתמדת לאופיו השמח והחברותי של ארז. ציירים שונים, מוקסמים מסיפורו ומאופיו, ציירו את דיוקנו, מנציחים את פניו השקטות והחכמות על בד הציור.

מעבר לכל אלה, שמו של ארז הונצח באופן יוצא דופן ומרגש על גבי גשושית של נאס"א (מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי של ארצות הברית), במשימת טיסת חלל אל אחד מירחי כוכב הלכת צדק. מחשבה על שמו שמרחף בחלל האינסופי, אל מול כוכבים רחוקים, מעניקה לזיכרו ממד של נצח, של משהו שגדול מכל היגיון ארצי. דף לזכרו הועלה באתר האינטרנט של רשת החינוך "אורט", וברשת החברתית "אינסטגרם" הוקדש חשבון לזכרו – @erez_way, ובו תמונות, סרטונים ופעולות הנצחה נוספות, שממשיכות לגעת בלבבות רבים. ארז מונצח גם בבית יד לבנים בפתח תקווה, ודף לזכרו הועלה באתר האינטרנט של העירייה.

ארז מישלובסקי ז"ל, "צ'וקי", היה אדם של שקט ועוצמה, של צניעות וחוכמה, של אהבה עמוקה למשפחתו, לחבריו ולמולדתו. הוא חי חיים קצרים, אך מלאי משמעות, חיים שבהם נגע ברבים, השאיר חותם והיווה דוגמה אישית. גבורתו לא הייתה בצעקות רמות או במילים מפוצצות, אלא במעשיו, בבחירותיו, בנאמנותו לערכיו ובמסירותו הבלתי מתפשרת. הוא נפל כגיבור, מגן על ביתו, על משפחתו ועל עמו, והותיר אחריו מורשת של אהבה, נחישות ותקווה. זכרו וסיפורו, כמו שביל ישראל, ממשיכים להתקיים, להעניק כוח ולצייר חיוך, תזכורת מתמדת לכך ש"אם כבר, אז כבר" – אם כבר לחיות, אז בעוצמה, באהבה, ובנתינה אינסופית. זכרו יהיה נצור בלב האומה לעד.