ארז בן אפרים

הבית ברמת גן, ברחוב שקט, היה אפוף תמיד בריח עדין של עוגיות טריות וצלילי גיטרה מתנגנים בעדינות, קולות של צחוק ילדים שהתערבבו בשיחות עמוקות של מבוגרים, מעין פסיפס חי של חום ואנושיות. לשם, אל תוך הקן הבטוח הזה, נולד ארז ביום כ"ב בתמוז תשנ"ט, בשישה ביולי של שנת 1999, בן שני לגלית וירון, אח קטן לאהוד ואח גדול לאייל. כבר מגיל רך, עיניו החייכניות של ארז הקרינו רוגע ושובבות גם יחד, מבט סקרן שחיפש תמיד את הפלא שבכל פרט, את הסיפור שמאחורי כל תמונה. הוא היה ילד אהוב, כזה שכל מי שפגש בו חש מיד את ליבו הרחב, את הנכונות הטבעית שלו להקשיב ולהיות שם, בלי ציניות, בלי מסכות, רק עם כוונה טובה ואמיתית. בבית הוריו, שהיה מוקד של יצירה ולימוד, גדל ארז על ברכי ערכים של חתירה למצוינות לצד אהבת אדם, הבנה עמוקה שהחיים הם מסע שיש ליהנות מכל רגע בו, גם כשהדרך מאתגרת. הוא זכר את אבא ירון יושב שעות ליד שולחן העבודה, שקוע בספרים עבי כרס, ואת אמא גלית, שקולה המרגיע מילא את הבית בביטחון, מלמדת אותו שגם ברגעים הקשים ביותר, תמיד אפשר למצוא את האור.

בבית הספר היסודי "יגאל אלון", ארז לא היה הילד שצועק הכי חזק או דורש תשומת לב, אבל נוכחותו השקטה והמבריקה הורגשה בכל פינה. מוריו תיארו אותו כילד מוכשר באופן יוצא דופן, עם הבנה עמוקה לחומר הנלמד, אך תמיד צנוע, כמעט ביישן, לגבי הישגיו. הוא היה יושב בשקט בכיתה, מקשיב בקשב רב, ורק כשהיה נשאל, היה שולף תשובה מדויקת ומנומקת שהפתיעה את כולם בעומקה. זכור במיוחד מקרה בו מורה למדעים הציגה ניסוי מורכב, ורוב הילדים התקשו להבין את העיקרון הפיזיקלי שמאחוריו. ארז, בלי לומר מילה, ניגש ללוח וצייר דיאגרמה ברורה, כותב נוסחאות שטרם למדו, והסביר את התהליך בשפה בהירה ופשוטה, כאילו הכל היה מובן מאליו. המורה חייכה, גאה, והבטיחה לו כבר אז שיגיע רחוק. הוא לא היה מתנשא לרגע, רק שמח על ההזדמנות להבין ולחלוק את ההבנה. חבריו אהבו אותו על טוב ליבו ועל חוש ההומור השנון שלו, כזה שידע להפיג מתחים ברגע הנכון עם בדיחה אינטליגנטית או הערה מפתיעה. הוא היה הראשון להושיט יד כשמישהו נפל, ולא רק פיזית, אלא גם רגשית, עם מילה טובה או אוזן קשבת.

המעבר לתיכון "שמעון בן-צבי" בגבעתיים סימן תקופה של התרחבות אדירה באופקיו של ארז. הוא המשיך להצטיין בלימודיו, מסיים את התיכון עם תעודת בגרות מרשימה, אבל הלימודים הפורמליים היו רק חלק קטן מהעולם שביקש לטרוף. מילדותו המוקדמת, ארז שאף למצות כל רגע, לטעום מכל מה שיש לחיים להציע. הסקרנות הבלתי נלאית שלו הובילה אותו להתנסות במגוון עצום של תחומי עניין, כולם נלמדים בעומק ובמסירות שהיו כל כך אופייניות לו. הוא שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של "הפועל גבעתיים", והיה נראה בוקר-בוקר ממהר לאימונים, התיק זרוק על הכתף, כדור כתום קופץ בקצב אחיד על המדרכה. על המגרש, הוא לא היה בהכרח הכוכב הראוותני, אבל היה שחקן קבוצתי מובהק, מוסר כדורים מדויק, עם ראיית משחק נדירה ויכולת להניע את הקבוצה קדימה, גם ברגעים קשים. ריח הזיעה, צליל חריקת הסוליות על הפרקט, קריאות העידוד של המאמן והשחקנים – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מחייו, שיעור חשוב בעבודת צוות, במשמעת ובחתירה משותפת למטרה.

מעבר למגרש, ארז מצא מפלט וביטוי גם בעולמות שקטים יותר. הוא גילה כישרון מיוחד בציור ובכתיבה, מתייחד עם דפי המחברת שלו שעות ארוכות, משרבט קווים שהפכו לדיוקנאות או נופים, או ממלא עמודים בסיפורים קצרים, שירים או הגיגים פילוסופיים על החיים והיקום. המילים היו עבורו כלי לחקור את מחשבותיו העמוקות ביותר, לבחון רעיונות מורכבים ולעבד רגשות. מאוחר יותר, כשהיה כבר נער, התאהב בנגינה בגיטרה. הוא היה יושב בחדרו, אצבעותיו מנסות לפרוט על המיתרים, תחילה בצלילים צורמים, אך במהרה במנגינות עדינות ומרגשות. שעות על גבי שעות היה מתרגל, לומד אקורדים, מנסה לחקות את הגיבורים שלו, ויוצר לבסוף סגנון משלו, עשיר ומלודי. הגיטרה הפכה להיות עבורו חברה קבועה, כזו שיכול היה לחלוק איתה את שמחותיו ואת צערו, לתרגם רגשות למנגינות. הוא גם מצא עניין רב בטיפוס, תחילה על קירות טיפוס מלאכותיים במועדונים, ולאחר מכן גם על צוקים טבעיים בטיולים. המאמץ הפיזי, הריכוז המוחלט הנדרש כדי למצוא את האחיזה הבאה, תחושת הסיפוק כשמגיעים לפסגה והנוף הנשקף מלמעלה – כל אלה היו עבורו שיעורים על התגברות, על סבלנות ועל היכולת להגיע גבוה יותר ממה שחשבת. בנוסף לכל אלה, התנסה גם באיגרוף תאילנדי, ספורט שדרש משמעת ברזל, כוח פיזי ומנטלי, ויכולת להתמודד עם כאב. הוא למד שם לא רק טכניקות לחימה, אלא גם שליטה עצמית, כבוד ליריב, והבנה עמוקה של גוף ונפש. כל עיסוק כזה, כל התנסות, הייתה עבורו עוד לבנה בבניין האישיות העשירה והמגוונת שלו, עוד דרך ללמוד על העולם ועל עצמו.

בנובמבר 2017, כשהגיע זמנו להתגייס, בחר ארז בדרך שרבים לפניו ממשפחתו בחרו בה – דרך הצנחנים. זו לא הייתה החלטה קלה, אך הוא חש בה קריאה עמוקה, מעין צו פנימי להמשיך מסורת משפחתית רבת שנים של שירות בחטיבה האדומה. סבו, לוחם נועז, ודודו, מפקד נערץ, שניהם חבשו את הכומתה האדומה וענדו את סיכת כנפי הצניחה, סמלים של גבורה ומחויבות. ארז ראה בהם מודל לחיקוי, לא רק בגלל מעשיהם הצבאיים אלא בגלל הערכים שייצגו: מסירות, אומץ לב, אהבת הארץ ורצון להגן על הבית. הוא התגייס לגדוד 202, גדוד מיתולוגי בצנחנים, ויצא למסע מפרך ששינה אותו מן הקצה אל הקצה. הטירונות הייתה קשה, פיזית ונפשית. שעות ארוכות של מסעות עם ציוד כבד, אימוני שטח בתנאי מזג אוויר קיצוניים, ירי, ניווטים אינסופיים – כל אלה נועדו לשבור את הגוף ולבנות את הנפש מחדש. היו רגעים של ייאוש, של עייפות בלתי נסבלת, של כאבי שרירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהקיום. אבל ארז, עם משמעת עצמית אדירה ויכולת התמדה מרשימה, דחף את עצמו קדימה. הוא לא התלונן, רק התמקד במטרה: לסיים את המסלול, להיות לוחם אמיתי, ראוי למורשת המשפחתית. הוא מצא נחמה בחברותא שנוצרה בין הלוחמים, בבדיחות של אמצע הלילה, בכתף התומכת של חבר כשכבר לא יכולת לעמוד על הרגליים.

בסיום המסלול, כשידיו חבשו את הכומתה האדומה של דודו, זו ששמר מכל משמר במשך שנים, וכשסיכת כנפי הצניחה של סבו נעוצה בגאווה על חזהו, הרגיש ארז תערובת של סיפוק עמוק וצניעות. הוא ידע שזו רק תחילתה של דרך, לא סופה. הוא שירת כלוחם מן המניין, השתתף בפעילויות מבצעיות, למד את מורכבות השטח והאתגרים הביטחוניים. הוא היה אדם שקט ומתבונן, אבל כשנדרש לפעול, עשה זאת בנחישות ובמקצועיות. חבריו ליחידה העריכו את שלוות רוחו, את יכולתו להישאר ממוקד תחת לחץ, ואת חוש ההומור שלו שהיה מופיע ברגעים הכי לא צפויים, מפיג את המתח ומזכיר לכולם את האנושיות שמאחורי המדים. הוא סיים שירות סדיר מלא, תרם את חלקו, והשתחרר מצה"ל בתקופה מוזרה וחסרת ודאות – תקופת וירוס הקורונה. העולם עמד מלכת, והמעבר מהשגרה הצבאית האינטנסיבית למציאות האזרחית המעורפלת היה מאתגר. אבל ארז, עם תפיסת עולמו שאין בעיות אלא רק אתגרים, ראה בכך הזדמנות.

הוא פנה ללמוד תכנות, תחום שמשך אותו בשילוב של יצירתיות, לוגיקה ואתגרי פתרון בעיות. הוא נרשם לתוכנית "לוחמים להייטק" במכללת סלע ברמת גן, מסגרת שנועדה להכשיר חיילים משוחררים לתעשיית הטכנולוגיה. לארז הייתה דרך לימוד ייחודית – הוא לא הסתפק רק בחומר הנלמד בכיתה. הוא למד לבד, שעות על גבי שעות, מול מסך המחשב, קורא ספרי קוד, צופה בהרצאות מקוונות, מתנסה בפרויקטים אישיים. הוא היה שקוע בעולם של שפות תכנות, אלגוריתמים ומבני נתונים, מוצא סיפוק עמוק ביכולת לבנות משהו מאפס, לפתור בעיות מורכבות באמצעות קוד. השעות הקטנות של הלילה מצאו אותו לעיתים קרובות מול צג מואר, כוס קפה מהבילה לידו, אצבעותיו רוקדות על המקלדת, מרוכז לחלוטין. הוא לא ראה בזה עבודה קשה, אלא מסע מרתק של גילוי ויצירה.

לקראת סוף לימודיו, כשהיה עדיין סטודנט, כבר השתלב בעבודה בחברת "קוד אואזיס". זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלו ליישם את מה שלמד בסביבה מקצועית, להתמודד עם אתגרים אמיתיים בעולם ההייטק. הוא צלל לעבודה בהתלהבות, שאב ידע מכל עבר, והותיר רושם עמוק על מנהליו ועמיתיו. כעבור כשנה, התקדם ועבר לעבוד כמתכנת בחברת "כלל ביטוח", שם מצא את מקומו במהירות. חבריו לעבודה מספרים על ארז כאיש מקצוע יצירתי להפליא, כזה שידע למצוא פתרונות חדשניים לבעיות ישנות, ושכישרונו הטכני היה יוצא דופן. מעבר ליכולותיו המקצועיות, ארז היה אהוב על כולם בזכות קסמו האישי הכובש, חוש ההומור המשובח שלו שהיה מפיג את המתח בישיבות ארוכות, והנכונות התמידית שלו לתמוך ולעזור לכל מי שביקש. הוא היה זה שתמיד הסכים להישאר עוד קצת כדי להסביר קטע קוד מסובך, או להציע עזרה בפרויקט לחוץ. הוא לא חיפש הכרה או תשבחות, רק רצה להיות יעיל ולתרום. הוא היה חלק בלתי נפרד מהצוות, עוגן של ידע, שלווה ורוח טובה.

בכל מה שעשה, ארז חתר למצוינות, ונדמה היה שאין דבר שירצה ולא יצליח להשיג. זו לא הייתה שאפתנות חסרת גבולות, אלא יותר משמעת עצמית אדירה ויכולת התמדה מרשימה. הוא האמין עמוקות בתפיסת עולם שאין בעיות בחיים אלא רק אתגרים, וכי כישלון מתרחש רק כשמפסיקים לנסות. הוא חי את התפיסה הזו בכל תחומי חייו. כשנתקל בקוד שסירב לעבוד, במקום להתייאש, היה מתעמק בו שעות ארוכות, מפרק אותו לגורמים, ומוצא את הפתרון. כשטיפס על צוק ורגליו רעדו, לא ויתר, אלא חיפש אחיזה חדשה, התמקד בנשימה, והמשיך הלאה. הוא ידע שלכל מטרה יש דרך, ולכל דרך יש מהמורות, אבל המהמורות הן חלק מהמסע, לא סופו. עם זאת, הוא לא היה אדם שקוע רק בהשגת המטרה. ארז תמיד ידע גם ליהנות מהדרך, מהתהליך. הוא מצא יופי ברגעים קטנים, בשיחה עם חבר, במנגינה טובה, בשקיעה בצבעי השמיים. הוא היה אדם עמוק, שקוע בספרים, פתוח לשיחות ארוכות ופילוסופיות על משמעות החיים, על תכלית הקיום, על מוסר ואתיקה. הוא יכול היה לשבת שעות עם חברים או בני משפחה, כוס תה מהבילה בידו, לדון ברעיונות גדולים, להקשיב בסבלנות, להביע את דעתו בבהירות ובעדינות.

את תפיסת עולמו זו, שילב ארז גם בכתיבה. הוא החל לחבר רומן, פרויקט אישי שבו יכול היה לבטא את מחשבותיו העמוקות ביותר. באחד הקטעים שכתב, הוא ניסח את גישתו לחיים בצורה נוגעת ללב: ״החיים הם לא מירוץ, אחרת היה פרס בסופם. ההפך - אם אתה רץ מהר או לאט אתה מגיע באותו זמן לקיצם. החיים הם כמו סרט, צריך להתרווח בכיסא, להנות כמה שאפשר ולקוות שהסוף יהיה שווה את זה״. המילים האלה שיקפו בדיוק את מי שהיה – אדם שחי במלואו, אך לא בלחץ או בבהלה. הוא חי מתוך בחירה, מתוך הכרה בחשיבותו של כל רגע, ומתוך הבנה שהערך האמיתי אינו בסוף הדרך, אלא בדרך עצמה. בדרכו השקטה והצנועה, ארז ידע לגעת בכולם. הוא יצר קשרים רבים, קרובים ואמיתיים, שהתבססו על אמון, כבוד ואהבה כנה. הוא היה אכפתי ורגיש, תמיד שם עבור האנשים שאהב. בבית, הוא היה בן מסור להוריו, תמיד דואג לשלומם, מקשיב לעצותיהם, משתף אותם בחייו. לאחיו, אהוד ואייל, היה אח אוהב ותומך, דוגמה אישית ומודל לחיקוי. הוא היה יועץ, חבר למשחקים, ושותף סוד. לחבריו, היה חבר אמת, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שאפשר לחלוק איתו הכל, בידיעה שיתמוך, יקשיב ויעזור. ארז העניק השראה לכל מכריו, לא בגלל שהטיף או התיימר להיות גורו, אלא פשוט בגלל הדרך שבה חי את חייו – חיים מלאים, משמעותיים, עשירים בתוכן ובאהבה.

באוגוסט 2024, חודשים ספורים לפני שנפל, נכנסה לחייו של ארז עדן. זו הייתה פגישה ששינתה את עולמו, והיה בה משהו קוסמי, כפי שתיארה זאת עדן. הקשר ביניהם נרקם במהירות מדהימה, כאילו הכירו שנים. מהרגע הראשון, ארז כבש את עדן עם השנינות שלו, עם הרגישות העמוקה שהציץ מבעד לשקט שלו, ועם חוכמה אדירה שהתבטאה בכל שיחה. הם מצאו זה בזו נפש תאומה, חיבור חזק ועוצמתי, מלא באהבה גדולה. השיחות ביניהם היו אינסופיות, עוברות מנושא לנושא בקלילות ובעומק, מצחוק מתגלגל ועד לדיונים פילוסופיים על החיים. הם בילו יחד כל רגע פנוי, מטיילים בפארקים, יושבים בבתי קפה, מבשלים ארוחות משותפות בדירתו הקטנה של ארז, או סתם מתכרבלים על הספה וצופים בסרט. כל נגיעה, כל מבט, כל מילה, העידו על הקשר העמוק והמיוחד שנרקם ביניהם בזמן כה קצר. הם תכננו עתיד משותף, חלמו חלומות גדולים, מילאו את הימים שלהם באהבה ובציפייה לבאות. עדן הייתה עבורו עוגן, אי של שקט ואושר בתוך המציאות המורכבת של אותם ימים.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר השבעה באוקטובר 2023, תחילתה של מתקפת הפתע של ארגון הטרור חמאס, תפסה את ארז הרחק מביתו. הוא היה בטיול בדרום אמריקה, מגשים חלום ישן לטייל ולחקור תרבויות חדשות, לטרוף את העולם כפי שאהב לומר. החדשות על המתקפה הנוראה, על הטבח, על החטיפות, הגיעו אליו כרעם ביום בהיר, מרסקות את שלוותו ואת תחושת הריחוק. המראות הקשים, הסיפורים המזעזעים, הדימויים שלא הפסיקו לזרום, הבהירו לו מיד את חומרת המצב. לא היה לו ספק. הוא הרגיש קריאה עמוקה לחזור הביתה, להצטרף למאמץ המלחמתי, להיות חלק מההגנה על המדינה שכה אהב. הוא קיצר את הטיול, ארז את חפציו במהירות, וחיפש את הטיסה הראשונה חזרה לישראל, כשליבו כואב אך נחוש. כשנחת בארץ, האוויר היה ספוג במתח ובכאב, אבל גם ברוח לחימה ובסולידריות עצומה.

ארז פנה מיד לרשויות הצבא, בבקשה לחזור לגדוד, להשתלב בלחימה. אלא שהדברים לא היו פשוטים. הוא השתחרר, הגדוד שלו כבר היה פרוס בשטח, והמערכת הצבאית הייתה בעיצומו של בלבול והתארגנות מחדש. במשך שנה שלמה, הוא לא ויתר. הוא התעקש, פנה לאנשי קשר, למפקדים, לאגפי כוח אדם, טלפן שוב ושוב, שלח הודעות, הלך למשרדים, דפק על דלתות. הוא לא קיבל "לא" כתשובה. התחושה שחייבים אותו, שאינו יכול לעמוד מנגד בזמן שאחיו הלוחמים נלחמים על הבית, בערה בו בעוצמה. הוא חזר ודיבר על תחושת השליחות, על הצורך לתרום, על כך שכישוריו כלוחם צנחנים מנוסה אינם יכולים להישאר בבית. לבסוף, באוקטובר 2024, שנה אחרי פרוץ המלחמה, השיג את מבוקשו. הוא צורף לגדוד מילואים 9263, ושובץ כלוחם בחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) בפלוגת המסייעת. הוא הרגיש הקלה עצומה, סוף סוף יוכל לעשות את מה שחשב שחייב לעשות.

יחידתו של ארז נשלחה לדרום לבנון, למשימה חיונית של איסוף אמצעי לחימה (אמל"ח), חישוף השטח והסרת האיום המתמשך על תושבי הצפון, שחייהם הפכו לסיוט מתמשך תחת איום הטילים והחדירות של חיזבאללה. זה היה שטח מורכב, כפרים צפופים המכוסים בצמחייה עבותה, טופוגרפיה הררית וחתחתית, ואוכלוסייה אזרחית ששימשה לעיתים קרובות כחיפוי לפעילות הטרור. המשימה הייתה מסוכנת, דורשת ערנות מתמדת, סבלנות ודיוק. הכוחות סרקו בית אחר בית, סמטה אחר סמטה, מחפשים אחר מנהרות, משגרי טילים, מחסני נשק, וכל פיסת מידע שיכולה להצביע על כוונות האויב. מפקד החטיבה סיפר מאוחר יותר על היקפים בלתי נתפסים של אמל"ח שגילו: "כשסרקנו את הכפרים, גילינו היקפים בלתי נתפסים של אמל"ח. כמעט בכל בית היו מחסנים, עמדות וציוד צבאי. זה היה הימ"ח של חיזבאללה". ארז וחבריו נכנסו לבתים ריקים, לעיתים קרובות מצאו בהם סימני חיים טריים, עדות לנוכחות של מחבלים שנסוגו ברגע האחרון. הם פינו ארגזים של קלצ'ניקובים, רקטות RPG, מטעני חבלה, מפות מודיעיניות וציוד תקשורת. זו לא הייתה לחימה פנים אל פנים, אלא עבודת נמלים סיזיפית, מסוכנת, שנועדה לפרק את תשתית הטרור שהתבססה בלב האוכלוסייה האזרחית. ארז פעל במקצועיות, בשקט, עם עיניים חדות וחוש שישי שפיתח לאורך שנות שירותו כלוחם. הוא ידע לזהות סימנים חשודים, להבחין בפרטים הקטנים שיכולים להציל חיים.

באחת ההפוגות הקצרות מהלחימה, כשחזר הביתה לרמת גן, ארז היה מלא בגאווה. לא גאווה מתנשאת, אלא גאווה שקטה, עמוקה, של מי שיודע שהוא עושה את הדבר הנכון, של מי שלוקח חלק פעיל בהגנה על הבית, על המשפחה, על המדינה. הוא סיפר להוריו ולעדן על המורכבות של המשימה, על הסכנות, אבל גם על החשיבות העצומה של העבודה שהם עושים. עיניו בלטו מאושר, למרות העייפות שניכרה בפניו. הוא היה מאושר לקחת חלק, לתרום, להיות משמעותי. עדן חיבקה אותו חזק בכל פעם שחזר הביתה, חיבוק שלא הצליחה לשחרר, כזה שנתן לה את כל הכוח שבעולם, כפי שתיארה. היא ראתה בו את הכוכב, את האור בחייהם של כל כך הרבה אנשים. היא ידעה שהוא הכי מצחיק וחד שיש, עם יכולת לשלב רצינות וציניות בהרמוניה מושלמת, אבל יותר מכל – היא ראתה את הלב הענק שלו, את המסירות המוחלטת שלו למטרה. השיחות שלהם היו עמוקות יותר מתמיד, טעונות במשמעות, כל מילה נשקלה בקפידה. הם דיברו על העתיד, על הרגע שבו כל זה ייגמר והם יוכלו לחזור לשגרה, לבנות את חייהם המשותפים. לרגע, כשהיה בבית, נדמה היה שהמלחמה רחוקה, אבל רעש הדיווחים בחדשות, והתחושה הכללית באוויר, הזכירו שזהו רק שקט זמני.

יום ראשון, השמיני בדצמבר 2024, ז' בכסלו תשפ"ה, היה יום נוסף במשימה האינסופית של איתור ואיסוף אמל"ח בדרום לבנון. הכוח של ארז, פלוגת המסייעת של גדוד 9263, הגיע לאחד הכפרים, כפר קטן השוכן בנוף הררי, צפונית ליישוב חניתה. האוויר היה קריר, ספוג בלחות של בוקר חורפי. הלוחמים נעו בדממה, בזהירות, כל צעד נשקל בקפידה. הם קיבלו דיווח מודיעיני על מערה באזור, שעלולה לשמש כמחסן נשק של חיזבאללה. המערה, פתח חשוך וצר בצלע ההר, נראתה תמימה למראה, אבל הניסיון לימד שדווקא המקומות הנסתרים ביותר הם המסוכנים ביותר. הכוח נכנס פנימה, צעד אחר צעד, פנסים מאירים את החלל החשוך והלח. ריח אדמה רטובה התערבב בריח מתכתי קל. הם החלו בסריקה יסודית, בוחנים כל פינה, כל סדק בסלע. עד מהרה, גילו את מבוקשם – ערימות של אמל"ח, רובים, רקטות, מטעני חבלה, קופסאות תחמושת, הכל מאוחסן בבטן האדמה, מוכן לשימוש נגד אזרחי ישראל.

הלוחמים החלו במלאכת הפינוי, עבודה איטית ומסוכנת. הם העבירו את הנשק מיד ליד, מוציאים אותו מהמערה אל אור היום. ארז, כדרכו, היה ממוקד, עין אחת על הנשק הנאסף, עין שנייה על הסביבה, מחפש כל סימן מחשיד. הוא היה רגיל לריח הסכנה, לחיים על הקצה. הוא פעל במקצועיות, בהגיון, בנחישות. אך חיזבאללה, בשיטותיו הברבריות, הטמין במקום מטעני נפץ, מטעני מלכוד שהמתינו בשקט ללוחמים. מטענים אלו, שהוטמנו בערמומיות, התפוצצו לפתע, ברעש מחריש אוזניים, בבת אחת. הפיצוץ העז קרע את השקט, מילא את המערה באש ועשן, וניפץ את חייהם של ארבעה לוחמים. ארז, יחד עם שלושה מחבריו, נהרג במקום. הרגעים שלאחר מכן היו כאוטיים, זעקות כאב, אבק ועשן. חבריהם ניסו להגיש עזרה, אך היה מאוחר מדי. ארז נפל בקרב, מגן על ביתו, על עמו, על עתיד שאינו עוד שלו. הוא היה בן עשרים וחמש בנופלו.

הבשורה המרה הגיעה לרמת גן כרעם ביום בהיר, מנפצת את שלווה המדומה. הוריו, גלית וירון, ואחיו, אהוד ואייל, קיבלו את ההודעה עם כאב בלתי נתפס. עדן, אהובתו, נותרה שבורת לב, חלומותיהם המשותפים נגוזו ברגע. ארז, סמל ראשון במותו, הועלה לאחר נפילתו לדרגת רב-סמל. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול בתל אביב, אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה, צעירים ומבוגרים, חברים, בני משפחה, עמיתים מהעבודה, מפקדים ופקודים. שתיקה כבדה ריחפה באוויר, שתיקה שזעקה את גודל האובדן, את המחיר הנורא של המלחמה.

על קברו הטרי, ספד לו אביו, ירון, בקול רועד אך איתן, כשהוא מנסה לאסוף את השברים: "היית כל כך מוכשר, היה לך לב רחב עם רצון לעזור ולהיות שם לכל אחד. אהבת את החיים, היית אדם עמוק, שקוע בספרים, פתוח לשיחות עמוקות ופילוסופיות, טיפוס אופטימי, מוצלח, חכם, יפה תואר, כל מה שאפשר לבקש מהחיים קיבלת... אתה לא רק גיבור ארז, אתה דמות שמזכירה לכולנו איך לחיות חיים מלאים ומשמעותיים". מילותיו של ירון ציירו את דמותו של ארז במלוא הדרה, כאדם שחי כל רגע במלוא העוצמה, שנגע בלבבות רבים, שהשאיר אחריו חותם עמוק של טוב לב, חוכמה ואהבה. עדן, אהובתו, כתבה לו מילים נואשות ונוגעות ללב, מילים שביטאו את גודל האהבה והקשר שנכרת ביניהם: "החיבור שלנו היה קוסמי. מהפעם הראשונה שנפגשנו כבשת אותי עם השנינות שלך, עם הרגישות שלך, עם החוכמה האדירה שלך... ואז הגיעו המילואים, ועם כל חזרה שלך הביתה, החיבוק שלנו שלא הצלחנו לשחרר היה נותן לי את כל הכוח שבעולם... היית כוכב ארז, היית אור בחיים של המון אנשים, היית הכי מצחיק וחד שיש, עם היכולת לשלב רצינות וציניות בהרמוניה מושלמת. כל שיחה איתך הייתה משאירה משהו לחשוב עליו, וכמה מוכשר היית? אפשר להרחיב על זה שעות. הגיע לך לטרוף את העולם". מילותיה של עדן, כמו הדים רחוקים של אהבה שנקטעה בטרם עת, העידו על עוצמת הקשר ביניהם ועל החלל העצום שהותיר אחריו.

ארז בן אפרים ז"ל, רס"ל במילואים, אדם של עומק ושל עשייה, שהאמין בחיים שאינם מירוץ, אלא סרט שיש ליהנות מכל רגע בו, הותיר אחריו מורשת עשירה. מורשת של חתירה למצוינות, של טוב לב, של סקרנות בלתי נלאית, ושל אהבה עמוקה למשפחתו, לחבריו ולמדינתו. זכרו מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי של עיריית רמת גן, וגם בדרכים יצירתיות ומרגשות אחרות. מותג היינות "Wine & Friends" השיק סדרת יינות מיוחדת לזכרו, שעל תוויות הבקבוקים הוטבעו איורים של דמותו, מעין מחווה לרוח החיים והשמחה שאפיינה אותו. עמוד לזכרו נפתח באינסטגרם תחת השם remember_erez, שם ממשיכים חברים ובני משפחה לשתף תמונות, סיפורים וזיכרונות, שומרים על להבת זיכרונו בוערת. עמוד הנצחה נוסף לארז נפתח באתר memoriz.plus, מאפשר לכל מי שאהב אותו להוסיף את קולו למקהלת הזיכרון. ארז לא הספיק לסיים את הרומן שכתב, אך חייו היו רומן שלם בפני עצמו, סיפור של אדם שחי חיים מלאים ומשמעותיים, שנגע בלבבות רבים, ושהיה אור בחיים של המון אנשים. נפילתו בקרב היא תזכורת כואבת למחיר שאנו משלמים על קיומנו כאן, אך סיפור חייו הוא תזכורת חזקה עוד יותר לכוחה של הרוח האנושית, ליכולת לאהוב, ליצור, להצטיין, ולהקריב את היקר מכל למען האחר. זכרו של ארז יישאר חקוק עמוק בלבבות, מגדלור של השראה, דמות שמזכירה לכולנו איך לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, ואיך להפוך כל אתגר להזדמנות לצמוח, גם כשאין פרס בסוף הדרך. הוא נפל כגיבור, וזכרו ימשיך להאיר את דרכנו, כחלק בלתי נפרד מהתקומה הישראלית.