אליהו משה צימבליסט

בבית קטן בשכונת נופי אביב בבית שמש, בית שעלה לארץ ישראל בשנת 2005 לאחר שנותיו הראשונות של אליהו משה על אדמת ארצות הברית, נשמה חיים צעיר שקט ומלא רוגע. הוא נולד ביום י"ב באדר ב' תשס"ג, שישה עשר במרץ 2003, בנם של שרה ושמעון, וכבר מגיל שנתיים, כשהגיע ארצה, החל לטוות את סיפור חייו באריג העדין של העיר המתפתחת. הוא היה אח קטן לנחמה, אביבה, שירה, אברהם, שושנה ובת שבע – שש נפשות לפניו, עולם שלם של אחים ואחיות שקיבלו אותו בזרועות פתוחות אל חיק המשפחה הציונית, המעוררת השראה, כפי שיעידו כולם לימים. בפי משפחתו וחבריו, הוא היה פשוט אלי משה, או בקיצור אלימו, שם שהתגלגל על הלשון בקלות, ובכל הברה ממנו ניכרה חיבה עמוקה. הבית היה תמיד מלא חיים, רעש וצחוק, אבל בתוך כל ההמולה הזו, אלימו מצא את הפינה השקטה שלו, את המקום שבו יכול היה להתבונן, ללמוד ולספוג את העולם בדרכו הייחודית. הוא גדל על ברכי סיפורים, על ריחות תבשילים של אמא שרה, ועל צלילי שיחות של אבא שמעון שדיברו על בניין הארץ, על חשיבות המעשה ועל עומק השורשים. הערכים הללו לא נאמרו כסיסמאות, אלא נשמו בתוך קירות הבית, במגע היד המלטפת של אחות גדולה, בחיוך המעודד של אח. כבר אז, ניכרה בו אהבה עמוקה, לא רק למשפחתו הקרובה, אלא לכל אדם באשר הוא, תכונה שתלווה אותו כחוט השני לאורך כל שנותיו הקצרות, אך עשירות.

את שנותיו הראשונות בילה אלימו בבית הספר היסודי המקומי, שם למד לקרוא ולכתוב, לחלוק ולשתף, ובמקביל, בבית, החלו ידיו לגלות כישרון יוצא דופן. בכיתה ה', כשהיה בן עשר בערך, נחשף לעולם העץ, ומהרגע הראשון היה ברור שזהו יותר מסתם תחביב חולף. הוא החל לבנות ספסל קטן, אחר כך יצר רהיטים פשוטים וחפצי עץ נוספים, וכל נסורת שנשרה, כל משיכת מלטשת, כל חיבור של עץ לעץ, מילאו אותו בתשוקה בוערת ובהתלהבות שאי אפשר היה להסתירה. הוא עבד בשקט, בריכוז עמוק, לעיתים קרובות בחצר הבית או בפינת עבודה מאולתרת, כשריח העץ הטבעי ממלא את האוויר. הוא למד את החומר, את הכלים, את סודות הנגרות בהתמדה של אמן ותיק, למרות גילו הצעיר. כשהגיע לגיל בר המצווה, מתנתו המועדפת והמרגשת ביותר הייתה סט כלי עבודה – מסורים, מקצועות, מברגות – כולם נחוצים ומוכנים לפרק הבא של היצירה. באותה שנה ממש, אולי כדי לחנוך את הכלים החדשים, ואולי כדי לממש את חלום משפחתו לצל נעים בחצר, הוא כבר בנה פרגולה שלמה בחצר ביתם. הוא התמודד עם מדידות מורכבות, חיתוכים מדויקים, חיבורים יציבים, והתוצאה הסופית עמדה שם, עדות אילמת לכישרונו המתפתח, למסירותו ולרצונו העמוק לבנות, ליצור ולהוסיף יופי ונוחות לסביבתו.

מאותה פרגולה ראשונה, ידי הזהב של אלימו לא ידעו מנוח. בכל רגע פנוי, הוא מצא את עצמו שקוע בעבודת עץ. בית הכנסת השכונתי, שהיה לב ליבה של הקהילה, זכה ליהנות מכישרונותיו. הוא בנה שטנדרים חדשים, מעמדים לקריאה שהחליפו את הישנים והרעועים, מחיצות עץ אלגנטיות, ואפילו את לוחות הצד של ארון הקודש, כשהוא מקפיד על כל פרט, על כל פינה, על כל גימור, מתוך תחושת קודש וכבוד למקום ולייעודו. אך לא רק למוסדות הקהילה תרם מכישרונו. השכונה כולה נהנתה מידיו המוכשרות. הוא בנה פרגולות ונדנדות לבתי השכנים, יצר רהיטים לחדרי ילדים, תיקן מה שהתקלקל, והכל בחיוך, באדיבות וברצון עז לעזור. כמעט בכל בית בשכונה התחדש משהו מעשה ידיו, פיסת עץ שנוצרה בחום ובאהבה, נושאת את חותמו האישי. אימו, שרה, סיפרה לא פעם על יכולתו המופלאה לתקן כל תקלה. הוא היה מסתכל על חפץ מקולקל, מכשיר שחדל לפעול, או מערכת שהתבלבלה, ולאחר רגע של התבוננות שקטה, היה מתחיל לעבוד. הפתרונות היו צצים אצלו תוך כדי תנועה, במין אינטואיציה פנימית של מי שמבין את המכניקה, את החומר, את הדרך שבה דברים פועלים. לא היה צורך במדריכים או בחיפושים אינסופיים באינטרנט; הוא פשוט ידע. הכישרון הזה, יחד עם ענווה וצניעות, הפכו אותו לדמות אהובה ונערצת בקהילה. הוא היה יסודי ומסודר, ותמיד ניגש לכל משימה, קטנה כגדולה, באותה רצינות ומסירות. אנשים בכל הגילאים שאפו להיות בקרבתו, כי אלימו הקרין רוגע, אופטימיות ורצון אמיתי להיטיב. גיסו סיפר עליו כעל איש רב פעלים, שלא רק בנה שידות ופרגולות, אלא גם חלם בגדול, חלם להיות מהנדס בניין כשיגדל, ולבנות את הארץ לא רק בעץ, אלא גם באבן ובבטון.

עם סיום לימודיו בישיבה התיכונית "אהבת ישראל" בבית שמש, המשיך אלימו את דרכו הרוחנית והלימודית בישיבת ההסדר "שעלבים", השוכנת בלב השפלה, סמוך למודיעין. המעבר מהסביבה המוכרת של בית שמש אל ישיבה גדולה, המשלבת לימוד תורה עמוק עם שירות צבאי משמעותי, היה טבעי עבורו, והוא מצא את מקומו שם במהרה. הוא אהב מאוד את הישיבה, את האווירה הלימודית, את המפגש עם רבנים וחברים, את השילוב של עולם התורה עם עולם המעשה. הוא היה מאושר ללמוד בה, ובלט לא רק בכישרונו האינטלקטואלי, אלא בעיקר במידותיו הטובות, שהיו מפורסמות בכל פינות הישיבה. רבניו וחבריו תיארו אותו כאדם של חסד אמיתי, כזה שתמצית חייו הייתה נתונה לעשייה למען האחר, לרצון בלתי מתפשר להיטיב עם כל מי שנקרה בדרכו. אלימו לא חיכה שיבקשו ממנו עזרה; הוא תמיד חיפש למי הוא יכול לעזור, איזו פינה הוא יכול להאיר, איזה עול הוא יכול להקל. כל מי שהכיר אותו ידע שהוא הכתובת לפנות אליה בעת צרה, בכל שעות היממה. בין אם זה היה תיקון דחוף בבית, עזרה בלימוד, או סתם אוזן קשבת, אלימו היה שם, בפשטות, בצניעות ובענווה, ללא רצון בתמורה, ללא ציפייה להכרה. ה"אני מאמין" שלו היה ברור וצלול: "אל תחכו שיבקשו. פשוט תעזרו".

ה"אני מאמין" הזה לא היה רק אמירה, אלא דרך חיים של ממש, שהתבטאה במעשים קטנים וגדולים כאחד. בישיבה, למשל, סיפרו על שטנדר אחד, מעמד לקריאת ספרים, שהיה לא תקין, מתנדנד ומאיים לקרוס בכל רגע. איש לא ביקש לתקן אותו, ואיש לא התנדב למשימה. יום אחד, באורח פלא, השטנדר תוקן. הוא עמד יציב, חזק, כאילו מעולם לא הייתה בו תקלה. איש לא ידע מי עשה זאת, ואיש לא לקח קרדיט. רק זמן מה לאחר מכן, כשעבר אלימו ליד הרב שהשתמש באותו שטנדר, שאל אותו, כבדרך אגב, "איך השטנדר? הוא בסדר עכשיו?" רק אז הבין הרב, וכל מי ששמע את הסיפור, שאלימו היה זה שתיקן אותו, בשקט, ללא רצון לתהילה, רק כדי שהרב יוכל ללמוד בנוחות ובבטחה. המעשה הזה היה אופייני לו כל כך – עשייה מתוך אכפתיות אמיתית, מתוך רצון טהור להיטיב, ומתוך ענווה עמוקה שדחתה כל ניסיון להעלות אותו על נס. אלימו היה צעיר נעים הליכות ושופע חיוניות. תמיד עם חיוך רחב על פניו, עיניו הכחולות מאירות, הוא ידע לדבר עם כל אדם, מילד קטן ועד אדם מבוגר, וקיבל את כולם בסבר פנים יפות. הוא תמיד פרגן, תמיד חילק מחמאות, ותמיד מצא את הטוב בכל אדם ובכל מצב. הוא היה חבר אמת, כזה שכל חבריו ראו בו את החבר הטוב ביותר שלהם, שותף ללימודים, לשמחות ולרגעים קשים. הוא היה בן מסור להוריו, שמעון ושרה, אח אוהב ותומך לאחיותיו ולאחיו, ודוד נפלא לאחייניו הרבים. הוא הקדיש זמן יקר לאחייניו, שיחק איתם, סיפר להם סיפורים, והרעיף עליהם אהבה אינסופית, והם, בתמורה, החזירו לו כפליים, תלויים בו ורואים בו מודל לחיקוי ואת הדמות הכיפיות והמרגשת ביותר בחייהם. הוא היה אדם שכולו נתינה, כולו אור, כולו טוב לב, וכל מי שזכה להכירו, חש זאת עמוק בנשמתו. חלומותיו לעתיד היו ברורים: לחזור לישיבת שעלבים אחרי השחרור מהצבא, להמשיך ללמוד תורה, ובהמשך, ללמוד הנדסת בניין ולבנות את הארץ שכל כך אהב, להמשיך את המורשת של ידי הזהב שלו בממדים גדולים ומרשימים עוד יותר.

ב-3 בנובמבר 2022, בגיל תשע עשרה, הגשים אלימו חלק מחלומותיו והתגייס לצה"ל. הוא בחר לשרת כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית, בגדוד 601, חלק מעוצבת "עקבות הברזל" (401). הבחירה בחיל ההנדסה, חיל של בנייה והריסה, של פריצת דרכים וסלילת נתיבים, התאימה כל כך לאופיו וליכולותיו. הוא הרגיש תחושת שליחות עמוקה בשירותו הצבאי, ידע שהוא ממלא תפקיד חיוני בהגנה על הבית, על העם, על הארץ שכל כך אהב. הוא התמסר לאימונים, למד את המקצועיות הנדרשת מלוחם הנדסה קרבית, והפגין מסירות יוצאת דופן. הקשר שלו עם חבריו לנשק היה מיוחד במינו. הוא היה חבר אמיתי, תומך, מעודד, ותמיד התנדב ראשון לכל משימה, קשה ככל שתהיה, מתוך תחושה של אחריות הדדית ורצון עז להצליח יחד. מפקדיו, שהתרשמו עמוקות ממקצועיותו, מביצועיו המצוינים ומהרוח החיובית שהביא עמו, ראו בו נכס שאי אפשר לוותר עליו. הם ידעו שאלימו הוא עמוד תווך, שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות בכל מצב. גם כאשר היה בחופשה מהצבא, הוא לא שכח את שאיפותיו הרוחניות והלימודיות. בכל הזדמנות, היה מגיע לבקר בישיבת שעלבים, פוגש את רבניו וחבריו, משתתף בשיעורים, ומתחבר מחדש לעולם התורה שהיה כה יקר ללבו. הוא חלם לחזור ללמוד בה במלוא המרץ לאחר השחרור, להמשיך את מסעו הרוחני לצד תכנוניו ללמוד הנדסת בניין. הוא ראה לנגד עיניו את המהנדס העתידי, המשלב את ידע התורה עם ידע הבנייה, כדי להמשיך ולבנות את הארץ בכל מובן. הוא היה בשיא מסלול ההכשרה שלו, עם סיום הטירונות והכשרות מתקדמות, כשהעולם השתנה בבת אחת.

היה זה שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הבוקר התחיל כיום חג רגיל, מלא שמחה וריקודים, אך במהרה הפך לאחד הימים האפלים והכואבים ביותר בתולדות עם ישראל. השקט הופר, והמציאות התהפכה. אלימו, שהיה בעיצומו של מסלול ההכשרה שלו כלוחם הנדסה קרבית, מצא את עצמו נשאב במהירות אל תוך סחרור המלחמה. מסלול ההכשרה, שנועד להכין אותו לאתגרי העתיד, הפך לפתע להכשרה מיידית ללחימה עקובה מדם. הוא וחבריו הלוחמים, שהיו עד לפני רגע תלמידים וחיילים צעירים, הפכו בן לילה לחוד החנית במערכה על הבית. בדצמבר 2023, עם סיום מסלול ההכשרה המזורז והמותאם למצב, נכנס אלימו עם גדוד 601 ללחימה בשטח רצועת עזה. הוא לחם במשך חודשים ארוכים, בתוך המורכבות והקושי העצומים של לחימה בשטח בנוי, מול אויב אכזר ובלתי נראה. אך גם ברגעים המאתגרים ביותר, תמיד שמר על אופטימיות ועל רוח לחימה בלתי מתפשרת. הוא מעולם לא התלונן, גם כשהתנאים היו קשים, גם כשהעייפות הייתה מורגשת, וגם כשהסכנה ריחפה מעל ראשו בכל רגע. הוא ראה את שירותו כעבודת קודש של ממש, ואת המלחמה כמלחמת מצווה, מלחמה על קיומו של עם ישראל בארצו. האמונה הזו בצדקת הדרך, יחד עם חתירה נחושה לניצחון, הניעה אותו קדימה.

לאורך כל חודשי הלחימה, ליבו של אלימו היה נתון לדאגה למשפחתו. הוא ידע שהם מודאגים, שכל יום שהיה בעזה היה עבורם יום של חרדה, והוא עשה כל שביכולתו להרגיע אותם. בכל שיחת טלפון, בכל הודעת ווטסאפ, כשנשאל לשלומו, ענה תמיד באותו ביטוי מוכר ומעודד: "הכול מצוין, ברוך השם". הוא לא הסתפק בכך, ותמיד הוסיף: "אל תדאגו עליי, תדאגו על החטופים, על דברים אחרים". הוא ניסה להסיט את הדאגה ממנו אל תמונה רחבה יותר, אל המצוקה הלאומית, אל הסבל של אחרים, כדי להקל על הוריו ואחיו ואחיותיו. הענווה והדאגה לזולת, שכל כך אפיינו אותו בחייו האזרחיים, באו לידי ביטוי גם בעיצומה של המלחמה. באחת מהשיחות המצמררות יותר, שוחח אלימו עם החברותא שלו מהישיבה, שותפו ללימודים, שותף נפש. השיחה נסובה סביב המצב, סביב הסכנות, ואז, בשקט האופייני לו, שאל אלימו את חברו מה יעשה אם יקרה לו משהו. החברותא, מזועזע מהשאלה, ענה בכנות ובכאב: "אני אבכה לעולם". אלימו משה סירב לקבל את התשובה הזו. הוא לא רצה שהזיכרון שלו יהיה מלווה בכאב אינסופי, ברפיון. הוא השיב בחיוך עצוב, אך נחוש: "אני לא מרשה לך. תבכה קצת עם ראש מורם". במילים האלה, בתוך הסערה של המלחמה, טמנה אלימו צוואה רוחנית, בקשה עמוקה לחיים, לבחירה בחוזק, גם מול השבר הגדול ביותר. הוא ביקש שיזכרו אותו לא רק בכאב, אלא גם בגאווה, בראש מורם, כמי שחי את חייו במלואם, ונתן את כולו למען הערכים שבהם האמין.

הבוקר של ט' בסיוון תשפ"ד, חמישה עשר ביוני 2024, עלה על רפיח שבדרום רצועת עזה. זה היה יום נוסף של לחימה, יום נוסף שבו אלימו משה צימבליסט וחבריו לגדוד 601, עוצבת "עקבות הברזל", פעלו בשכונת תל סולטאן, משימתם להגן, לפרוץ ולטהר את השטח מאיומי הטרור. אלימו, כלוחם הנדסה קרבית, היה חלק מצוות שהתקדם בתוך נמר"ה – רכב קרבי הנדסי משוריין, כלי ממוגן וכבד, המיועד לעמוד בפני איומים רבים בשדה הקרב. בתוך הנמר"ה, יחד עם אלימו, היו שבעה לוחמים נוספים, אחים לנשק, חברים שחלמו יחד על עתיד טוב יותר, על חזרה הביתה, על בניית הארץ. הם התקדמו בנתיב המוכר, מודעים לסכנות האורבות בכל פינה, אך נחושים בדרכם. לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, נורה טיל נ"ט – טיל נגד טנקים – לעבר הנמר"ה. הפגיעה הייתה ישירה, קטלנית. הכלי הממוגן, שהיה אמור להגן על יושביו, לא עמד בפני עוצמת הפיצוץ. כל שמונת הלוחמים שהיו בתוכו, ובהם סמל אליהו משה צימבליסט, נהרגו במקום. המוות היה מיידי, טרגי, וקשה מנשוא. בן עשרים ואחת בלבד היה אלימו בנופלו. רב-טוראי אליהו משה-שלמה צימבליסט נפל בקרב, במילוי תפקידו, בהגנה על הבית, על עמו ועל ארצו. ההודעה המרה נמסרה למשפחתו באותו יום, והפכה את עולמם. הבית בבית שמש, שהיה תמיד מלא חיים, מלא בצחוקו השקט של אלימו, ביצירות העץ שלו, בנוכחותו המרגיעה – נדם. לאחר נפילתו, הועלה אלימו מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כהוקרה על מסירותו, מקצועיותו וגבורתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בירת הנצח של העם שעליו הגן. לצד קברו, עמדו הוריו, שמעון ושרה, ואחיו ואחיותיו – נחמה, אביבה, שירה, אברהם, שושנה ובת שבע – כואבים, דומעים, אך גם נושאים בלבותיהם את סיפורו, את גבורתו ואת מורשתו הבלתי נשכחת.

אין מילים לתאר את עומק הכאב, את החלל שנפער. אימו, שרה, מצאה בתוכה את הכוחות לכתוב, "אין מילים – איך אימא כותבת על בנה האהוב?... אני רק אציין שהיית הבן שכל אימא רוצה. מנומס, שמח, תמיד עם חיוך, מוכשר בבנייה, לב ענק ורחב, צנוע, חתיך, עיניים כחולות (היחיד בן שבעה ילדים), שמר וחי בתורה ומצוות, היה פשוט גיבור". המילים שלה, פשוטות וכנות, מציירות את דיוקנו של אדם שלם, שהיה עבורה כל עולמה, בנה האהוב, הגבר הצעיר שכל כך גדל ופרח. חברו אריאל, שזכה להכיר את אלימו במשך שנה וחצי בלבד, אך נגע בו עמוקות, כתב: "הכרתי אותך רק שנה וחצי, ועדיין נגעת בליבי והשארת חותם עצום. החיוך הרחב שלך, מאור הפנים שלך, עיניך הכחולות המביטות אליי במבט נעים ושמח, מבט מרגיע ומשרה אושר ושלווה, ביטחון וקסם בלתי מוסבר... ידי הזהב שלך היו לשם דבר ולמופת בכל מקום אליו הגעת, מעשי החסד שלך השאירו אותי פעור פה ונדהם בכל פעם מחדש". אריאל ראה באלימו את המהות של אדם טוב, כזה שמפיץ אור סביבו, שמשאיר אחריו חותם של חסד, של עשייה, של אנושיות.

הסיפור של אלימו משה צימבליסט אינו נגמר עם נפילתו. הוא ממשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו, בסיפורים שמספרים עליו, וביצירות העץ שנותרו בבתים ובבתי הכנסת בשכונת נופי אביב. הוא ממשיך לחיות ברוח הלחימה וההגנה על הארץ, בבחירה בטוב, בענווה ובנתינה. משפחתו כתבה: "נתגעגע לעולם, לא נשכח אותך ומקווים שכל העולם כולו לא ישכח אותך. יהא זכרך ברוך". ואכן, זכרו של אלימו לא יישכח. הוא יהיה חקוק בזיכרון הלאומי, כעוד לבנה בחומה האיתנה של עם ישראל. הוא היה בן הדור שגדל בארץ, שאהב אותה אהבה עמוקה, שחלם לבנות אותה, ובסופו של דבר הגן עליה בגופו ובנפשו. הגבורה שלו לא הייתה מליצית, לא נופפה בדגלים גדולים, אלא נבעה מתוך המציאות היומיומית, מתוך האנושיות הפשוטה והטהורה שלו, מתוך הבחירה העקבית שלו בטוב, בעזרה לזולת, בבנייה ובנתינה. הוא היה גיבור מעצם היותו אלימו משה צימבליסט – נער שקט שהפך ללוחם אמיץ, בונה בחומר וברוח. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של תקומה, של רוח ישראלית עזה, כזו שבונה, מגנה, וממשיכה לחיות עם ראש מורם, גם מול השבר הגדול ביותר. הסיפור שלו הוא סיפור על אהבת הארץ, על אהבת האדם, ועל הקרבה עליונה למען הערכים הללו. יהי זכרו ברוך.