אלקנה יהודה ספז

בבית בקריית ארבע, שנטוע היה על קו התפר של ההר והמדבר, שם נשמו האוויר הצלול וראו את הרי יהודה פרושים מכל עבר, נולד אלקנה יהודה ספז ביום ז' בתשרי תשנ"ט, עשרים ושישה בספטמבר 1998. הוא היה בנם של רחל ואליהו, חלק משישייה תוססת של אחים ואחיות – ראובן הבכור, שי, הלל, שיראל, ותפארת הצעירה. הבית לא היה רק ארבעה קירות ותקרה, אלא מרחב חי ונושם של צחוק ילדים, ריחות תבשילים מתוקים מן המטבח של אמא רחל, וקולות לימוד ותפילה שהתערבבו עם המולת היום-יום. אלקנה גדל בתוך הקן החם הזה, שבו כל אחד מצא את מקומו, ובין האחים נרקמו קשרים עמוקים של אהבה וחיבור בלתי מתפשר. הוא היה ילד שקט יחסית, אך נוכחותו מילאה את החלל בחיוך רחב ועיניים טובות, כאלו שיכלו לספוג את העולם כולו פנימה ולהחזיר אותו באור בוהק של סקרנות וחיבה. הקירות ספגו את סיפורי הילדות, את המריבות הקטנות על משחק קופסה, את ההתחבקויות המנחמות, ואת השעות הארוכות של משחקי קן ונדמה בחצר, תחת שמש יהודה הקופחת ורוח הערב הקרירה.

את שנותיו הראשונות בילה אלקנה במסדרונות תלמוד התורה "מערת המכפלה" שבקריית ארבע, שם למד את האותיות הראשונות של השפה העברית ושל המסורת שעיצבה את ביתו. הוא לא היה התלמיד שמרעיש את הכיתה, אלא זה שישב קשוב, סופג את הדברים פנימה, ואז מפתיע בשאלה מבריקה או בהערה שנונה שמעידה על עומק מחשבה. משם המשיך לישיבה התיכונית המקומית, "יתק"א", מוקף בחברי ילדות ובתחושת שייכות עמוקה לקהילה שבה גדל. השנים ב"יתק"א" היו תקופה של גיבוש אישיות, של לימודים אינטנסיביים לצד פעילויות חברתיות שחיזקו את קשריו. אלקנה החל לפרוח, חיוכו הכובש הפך לסימן ההיכר שלו, ועיניו הגדולות, המלאות חום, הקרינו רוגע ושלווה לכל מי שפגש. הוא היה אהוב על חבריו, לא רק בגלל חוש ההומור שלו או יכולתו המופלאה להרגיע כל סיטואציה, אלא בעיקר בגלל יכולתו האמיתית להכיל, להקשיב ולהיות שם עבורם, תמיד. מאוחר יותר, כנער מתבגר, עבר ללמוד בתיכון "אמי"ת טכנולוגי דתי" בירושלים, צעד שסימל עבורו פתיחת אופקים חדשים. המעבר מהסביבה המוכרת של קריית ארבע אל המהומה והמגוון של ירושלים היה מעין קפיצת מדרגה עבורו, הזדמנות להיחשף לעולמות נוספים, ללמוד דרכי חשיבה שונות, ולגבש את זהותו העצמית הרחק מהצל המוכר. מורותיו בתיכון זכרו אותו כנער עם חינניות עצומה ודרך ארץ, ש"היה חשוב לו לברר, לבדוק ולחפש משמעות עמוקה על מנת לחיות חיים בעלי ערך". הוא לא הסתפק בתשובות שטחיות, אלא חקר לעומק, הציף שאלות מהותיות על החיים, על תכלית ועל תרומה, והכול עשה בחיוך, בנועם, ועם כבוד אין קץ לכל דעה.

אבל מעבר ללימודים ולחיי החברה, היה דבר אחד שבעבע באלקנה מגיל צעיר ותפס מקום של כבוד בחייו: האהבה לאוכל. עבורו, אוכל לא היה רק צורך קיומי, אלא שפה, דרך לגעת בנפשם של אנשים, לחבר ביניהם, ליצור רגעים של שמחה ושיתוף. הוא אהב מאוד לבשל ולארח, והמטבח בביתם בקריית ארבע היה לעיתים קרובות הממלכה שלו. אפשר היה למצוא אותו שם, כבר כילד, מתבונן באמו כשהיא לשה בצק, שואל שאלות על תבלינים, מתנסה בזהירות בערבוב סלטים או בטיגון חביתה. עם השנים, הפכו הניסיונות הראשונים למיומנות של ממש. ריחות של שום מטוגן, בצל מתקרמל, עשבי תיבול טריים ורוטבי עגבניות מבעבעים היו חלק בלתי נפרד מנוכחותו בבית. בתקופת התיכון, כשהיה בירושלים, עבד אחרי שעות הלימודים במסעדה קטנה וצבעונית בשוק "מחנה יהודה". השוק, עם המולת קוניו ורוכליו, ריחות התבלינים והירקות הטריים, קולות הקריאות והצחוקים, היה עבורו בית ספר נוסף לחיים. שם, בין השולחנות העמוסים והסירים המהבילים, למד את סודות המטבח המקצועי, את קצב העבודה המהיר, את חשיבות הדיוק והיצירתיות. הוא אהב את המגע עם האנשים, את היכולת להגיש להם מנה טובה ולראות את החיוך העולה על פניהם. "החיוך של הסועד שווה הכול, כשאני נותן לו משהו לאכול", נהג לומר, וכל מילה שלו הייתה אמת צרופה. הוא ראה באוכל אמצעי להפיץ שמחה, לנחם, לחגוג, ובעיקר – לאהוב.

לקראת סיום לימודיו בתיכון, כשהדיבור על גיוס לצה"ל החל לרחף באוויר, קיבל אלקנה החלטה נחושה. הוא ידע שהוא רוצה לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר, ושירות קרבי היה עבורו הדרך הטבעית והמתבקשת. הוא לא הסתפק בקל, אלא שאף אל הקצה, אל המקום שבו יוכל לתת מעצמו עד תום. במכתב הבקשה שהגיש, הציג את מניעיו בצורה בהירה ומרגשת, מילים שנבעו מלב אמיתי: "הסיבה שאני רוצה להתגייס לצה"ל היא כי אני מאמין, וכך תמיד חונכתי, שכל אדם מוכרח לתרום את חלקו למדינה. אני מרגיש שאני חב למדינה עוד יותר מכולם מכיוון שאני גר בקריית ארבע, אני רואה כל יום כיצד חיילים מקריבים את שנותיהם הטובות למעני ולמען משפחתי. עוד בתור ילד תמיד חלמתי על הרגע בו יגיע תורי לתרום ולתת מעצמי למדינה. לעם שלי". המילים הללו לא היו רק ביטוי של פטריוטיות נעורים, אלא שיקוף עמוק של ערכים שספג בבית, בקהילה, וראה יום-יום סביבו. הוא הרגיש את כובד האחריות, את הצורך להגן על הבית ועל האנשים שבו, ולא היסס לרגע. הוא נאבק על רצונו, עמד על שלו, ובסופו של דבר, הצליח לקבל את מבוקשו.

בקיץ 2017, התגשם חלומו. אלקנה התגייס לצה"ל, נפרד לשלום מהבית החם ומהנופים המוכרים, וצעד אל עבר עולם חדש של מדים, מסעות ומשמעת. הוא שובץ כלוחם בגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי", חטיבה סגולה, עתירת מורשת קרב. המסע ב"גבעתי" היה מאתגר פיזית ונפשית, אך אלקנה התמסר אליו בכל כולו. הוא לא היה אדם של תלונות, אלא של עשייה. את המסעות המפרכים צלח בנחישות, את אימוני הנשק ביצע במקצועיות, ואת השעות הארוכות בשטח העביר ברוח טובה, מעודד את חבריו ומפיץ סביבו את האופטימיות המדבקת שלו. הוא היה לוחם מקצועי, מלא מוטיבציה וגאווה, ומילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. חבריו לפלוגה זכרו אותו כעמוד תווך של יציבות ושקט, תמיד עם מילה טובה, תמיד מוכן לעזור, ובעיקר – עם חיוך שגם אחרי שעות ארוכות של עייפות ותשישות, הצליח להאיר את פניהם. הוא לא חיפש כותרות או שבחים, אלא עשה את מה שצריך לעשות, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המשימה ושל האחריות המוטלת על כתפיו. שנותיו בצה"ל עיצבו אותו, חיזקו את רוחו, והעניקו לו את הכלים והערכים שישמשו אותו בהמשך דרכו.

אחרי השחרור מהשירות הצבאי, חיפש אלקנה אתגרים חדשים, כאלו שיאפשרו לו להמשיך ולתרום, אך גם יספקו לו ריגושים וחוויות. הוא מצא את עצמו באפריקה, עובד באבטחת אישים, תפקיד שדרש ערנות, אחריות ויכולת קבלת החלטות מהירה. הסוואנות האינסופיות, הערים התוססות, והתרבויות השונות היו עולם חדש לגמרי עבורו, שונה כל כך מהנוף המוכר של קריית ארבע או מההמולה הירושלמית. הוא התאקלם במהירות, למד את רזי המקצוע, וביכולותיו המרשימות, שקט נפשי ונחישות, בלט מיד. תוך מספר חודשים בלבד קודם לתפקיד המאבטח הראשי, הוכחה נוספת למקצועיותו, לאמינותו וליכולת המנהיגות הטבעית שלו. הוא אהב את האתגר, את תחושת השליחות, ואת ההזדמנות לראות פינות נידחות בעולם, אך בתוך ליבו, תמיד ידע שישוב הביתה, אל המקום שממנו יצא.

כשחזר לארץ, התיישב אלקנה ברמת גן, אך ליבו וראשו היו נטועים בעולם המסעדנות, אותו עולם שאהב עוד מנעוריו. הוא מצא עבודה במסעדה תל אביבית, עיר שוקקת חיים וקולינריה, והחל להתמקצע בתחום. הוא למד את כל רזי המטבח, מהכנת חומרי הגלם ועד להגשה, ספג ידע ממאסטרים, והתנסה ביצירת טעמים חדשים. המטבח הפך שוב למקום שבו יכל לבטא את יצירתיותו ואת אהבתו לאנשים. אך מעבר לעבודה במסעדה, בער בו חלום גדול יותר, חלום שחיבר את כל חלקי אישיותו: האהבה לאוכל, הרצון לתת, והקשר העמוק לצבא ולחיילים. חלומו היה להפעיל "פודטראק" – כלי רכב גדול שיהפוך למטבח נייד, איתו יסתובב בין בסיסי צה"ל השונים, ויחלק אוכל טוב, מזין וטעים לחיילים. הוא ראה בעיני רוחו את החיילים העייפים אחרי יום אימונים מפרך, את הקצינים היושבים בחדר המבצעים, ואת החיוך שיעלה על פניהם כשיקבלו מנה חמה וטעימה. "אני רוצה לעשות אוכל טוב, לעשות שמח לאנשים ועל הדרך לעשות גם חסד", נהג לומר, "החיוך של הסועד שווה הכול, כשאני נותן לו משהו לאכול". זה לא היה רק רצון עסקי, אלא ביטוי עמוק לאהבת האדם שפשוט בעבעה בו, ולתחושת השליחות שדחפה אותו תמיד. הוא כבר החל לתכנן את התפריט, לחשוב על עיצוב הפודטראק, ולדמיין את המסעות בין הבסיסים, את הפנים המאושרות של החיילים.

אהבת האדם הזו, אותה הזכיר בהקשר של הפודטראק, לא הייתה רק סיסמה עבור אלקנה, אלא מהות קיומו. היא ניכרה בכל מעשיו, קטנים כגדולים. הוא לא הפסיק לעזור, לתת לאחרים ולהתנדב, ותמיד עשה זאת בשקט, בפשטות ובצניעות, בלי לדבר יותר מדי ובלי לחפש הכרה על מעשיו. אם חבר היה צריך עזרה במעבר דירה, אלקנה היה שם ראשון עם ארגזים וכוח פיזי. אם מישהו מהמשפחה נזקק לתמיכה או לעצה, הוא היה שם עם אוזן קשבת ולב פתוח. הוא היה מסוג האנשים שתמיד רואים את הצורך של האחר, גם לפני שהוא מבוטא במילים, ופועלים מתוך אינסטינקט טהור של נתינה. שמחת החיים שלו הייתה מדבקת, וכך גם החיוך שלו. כשהיה נכנס לחדר, נדמה היה שהאור מתחזק, שהאווירה מתרוממת. לכל אדם שפגש, התייחס בנועם ובכבוד, ללא הבדל של מעמד או רקע. ידו היתה מושטת לכולם באהבה, וליבו פתוח להכיל כל אחד.

ומעל לכול, כיבד ואהב אלקנה את הוריו, דאג ועזר להם ככל שיכל. הקשר אליהם היה עמוק ורב שנים, קשר של כבוד, הערכה ואהבה בלתי מסויגת. הוא היה תמיד זמין עבורם, בין אם לשיחה קצרה בטלפון או לביקור פתע שילווה בארוחה מפנקת שהכין. הוא היה חבר אמת, שותף סוד, וכתף תומכת לכל מי שהיה זקוק. איש משפחה למופת, תמיד ידע להיות שם עבור קרוביו, להקשיב בסבלנות, להרגיע במילים שקטות, ולתת עצה טובה שנובעת מחוכמה פנימית וראיית עולם בהירה. בנוסף, היה דוד נפלא לאחייניו, שהיו לו אור וחיים. הם אהבו והעריצו אותו, ראו בו את הדוד הכי מצחיק ומגניב, וכינו אותו בחיבה "אלקלונה-פארק" – שם ששיקף את השילוב הייחודי שבו של שמחת חיים, משחק וכיף. כשהיה נכנס הביתה, היו האחיינים רצים לקראתו בצרחות שמחה, תולים עליו כקופים קטנים, והוא, בחיוכו הרחב, היה מקבל אותם בזרועות פתוחות, מוכן לכל משחק או סיפור. הוא ידע איך להתכופף לגובה העיניים שלהם, איך לדבר בשפה שלהם, ואיך להפוך כל רגע משותף לחוויה בלתי נשכחת.

בתחילת שנת 2023, החיים של אלקנה קיבלו תפנית משמעותית עם הכרותו עם ליאור. הייתה זו אהבה גדולה ומהירה שפרחה בין השניים, קשר שנתן לו תחושה של שלמות ושל אור. הוא נהג לספר עליה בהתלהבות, בעיניים בורקות, ש"היא מילאה את חיי באור". איתה, כל רגע היה חגיגה, גם הדברים הפשוטים ביותר. הוא שאף לבלות איתה בכל רגע פנוי, לטייל, לשתות קפה, לדבר על החיים ועל החלומות המשותפים. ליאור הייתה עבורו בת זוג, חברה, שותפה לדרך, ומוזה. איתה, חלום הפודטראק נראה קרוב יותר, מוחשי יותר. יחד תכננו את העתיד, דמיינו את הבית המשותף, את המשפחה שיקימו. הדירה ברמת גן, שעד אז הייתה בעיקר מקום לישון בו, הפכה לבית חם ורומנטי, מלא בצחוקם ובאהבתם. "אני כל כך מתגעגעת אליך ולחיוך הכובש שמאיר כל חדר שאליו נכנסת באופטימיות ושמחה", כתבה ליאור לאחר מכן, במילים קורעות לב. "הנוכחות שלך נתנה כוחות, חיבוק אחד ממך – והרגשתי שכל העולם עומד מלכת, שהכול טוב ואין דאגה אחת בעולם... איתך הכול היה מושלם, גם כשלא היה באמת, כי אם יש לי אותך, אז יש לי הכול. נתת לי עולם ומלואו ואיתך לא היה חסר לי דבר". התיאורים הללו מעידים על עומק הקשר, על האופן שבו אלקנה ידע להפוך כל רגע לחוויה, כל פשטות לחגיגה, וכל דאגה לשלווה.

ואז הגיע אותו בוקר שחור. שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד בטרם עלתה השמש במלואה, נפתחה מתקפת הפתע של ארגון הטרור חמאס על ישראל. ירי מסיבי ובלתי פוסק של טילים ורקטות שיצא מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם זרמו אל יישובי עוטף עזה, אל שדרות, אופקים ונתיבות, אל מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, אל בסיסי צה"ל ואל העוברים בדרכים באזור. מתקפה רצחנית חסרת תקדים, שנשמעה כמו יריית הפתיחה של מלחמה שלעולם לא תשכח. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים חפים מפשע בבתיהם, במכוניותיהם, וביצעו בהם פשעים כבדים, אכזריים מכל דמיון. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, ביניהם ילדים, נשים וקשישים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על הארץ ועל תושביה. בבוקר זה, ביום הקדוש ביותר בשנה, החלה מלחמה.

אלקנה, ששהה ברמת גן, התעורר לקול האזעקות הבלתי פוסקות. הטלפון שלו החל לרטוט בהודעות וואטסאפ בהולות מהיחידה, קריאה לדגל, קריאה נואשת לסיוע. לא היה לו צורך במחשבה שנייה, לא היה מקום להתלבטות. האינסטינקט המיידי שלו היה אחד: ללבוש מדים, לקחת ציוד ולצאת דרומה. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, ומה עליו לעשות. הפרידה מליאור הייתה קצרה, נמהרת, מלאת חששות אך גם תחושת שליחות עמוקה. היא הביטה בו בעיניים דואגות, אך ידעה שאין דרך לעצור אותו. הוא היה לוחם, והבית שלו, ארצו, הייתה תחת מתקפה. הוא נכנס לרכבו, כשהוא חש את משקל הווסט על גופו ואת משקל האחריות על כתפיו, ודהר אל עבר הדרום הבוער, אל תוך המערבולת. הוא שירת כלוחם בגדוד 8208 של חטיבה 261, והיה בין הראשונים להגיע לזירות הקרב. תחילה, לחם ביישובים שהותקפו על ידי מחבלי החמאס, פנים אל פנים עם הרוע, מגן בגופו על אזרחים, מנסה להציל חיים תחת אש תופת. הוא חווה שם מראות וקולות שיישאר חרוטים בזכרונו לעד, ריחות של עשן ושריפה, צעקות כאב וירי בלתי פוסק. לאחר מכן, עבר עם יחידתו למשימות שמירה במרחב הגדר, קו הגבול הדק שהפריד בין עולמות, קו שנדמה היה כי נפרץ ללא תקנה. המתח היה קבוע, העיניים סרקו את האופק ללא הרף, כל צל, כל רשרוש, היה עלול להיות איום. בהמשך, כשצה"ל עבר מהגנה להתקפה, לקח חלק בפשיטות מבצעיות לשטח הרצועה. הוא נכנס אל לב הקן, אל תוך האדמה העוינת, מתוך אומץ לב ורצון עז להכריע את האויב.

הוא לחם במשך חודשים ארוכים באומץ, בגבורה, ומתוך תחושת שליחות עמוקה שרק הלכה והתחזקה. יום ולילה, שבוע אחרי שבוע, הוא היה בחזית, חלק ממכונת המלחמה הישראלית, אך תמיד עם הלב האנושי והרגיש שלו. הבית, המשפחה, ליאור, חלום הפודטראק – כל אלה היו ברקע, דחפו אותו קדימה, נתנו לו כוח. במהלך הלחימה, הגיעה אליו בשורה קשה: סבו האהוב נפטר בצרפת. זו הייתה מכה כואבת, אובדן אישי בתוך ים של אובדן לאומי. הוא שוחרר לצאת ללוויה, הייתה לו הזכות והאפשרות להיפרד מאהובו, לנוח לרגע מהתופת. אך אלקנה, במעשה שדיבר אלף מילים על אופיו ומחויבותו, בחר להישאר. הוא לא ויתר על חבריו לצוות, על המשימה. "אני לא יכול לעזוב אותם עכשיו", אמר כנראה בשקט, כשעיניו נחות על חבריו המאובקים, "אנחנו צריכים זה את זה". הוא הרגיש מחויבות עמוקה לחבריו, לאחיו לנשק, ולמטרה המשותפת. הוא ידע שכל לוחם הוא חוליה בשרשרת, ושעזיבתו, גם אם מוצדקת, עלולה להחליש אותה. הוא נשאר, שותף ללחימה, לשעות השמירה, לארוחות המהירות בשטח, ולשיחות הקטנות שבין קרב לקרב. הוא מילא את מקומו בהצטיינות, סוחב על כתפיו לא רק את הציוד הצבאי, אלא גם את משא הצער האישי ואת כובד האחריות המשותפת.

ביום שני, ה-22 בינואר 2024, י"ב בשבט תשפ"ד, יצא אלקנה לפעילות מבצעית נוספת עם גדודו באזור מחנה הפליטים אל-מועאזי שבמרכז הרצועה. השטח היה מורכב, רצוף סמטאות צרות, מבנים צפופים, ומלכודות פוטנציאליות. המתח היה גבוה, כפי שהיה בכל יציאה לשטח האויב. הם התקדמו בזהירות, כל לוחם מודע לסכנות האורבות בכל פינה. לפתע, ממרחק לא רב, הגיח מחבל, צללית חולפת בתוך ההמולה האורבנית, וירה טילי RPG לעבר הכוח ולעבר הטנק שאבטח אותם. הכל קרה במהירות מסחררת, בשבריר שנייה. הפיצוץ היה עז, מחריש אוזניים, והותיר אחריו הרס ומוות. אלקנה יהודה ספז נהרג במקום, יחד איתו נפלו עשרים לוחמים נוספים, חבריו לצוות, לדרך, ולגורל המשותף. הוא היה בן עשרים וחמש במותו. הגיבור השקט, בעל החיוך הכובש והלב הרחב, נפל במערכה על הגנת הבית, על עם ישראל. הוא סיים את מסע חייו הקצר אך המשמעותי בדרך הראויה ביותר לאדם כמוהו – בהגנה על האחר.

הבשורה המרה הגיעה אל בית המשפחה בקריית ארבע כרעם ביום בהיר, והותירה חלל בלתי נתפס. אלקנה יהודה ספז הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בין שאר גיבורי ישראל, כששמש חורפית עדינה שולחת קרניה על מצבתו הטריה. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, רחל ואליהו, וחמישה אחים ואחיות המומים – ראובן, שי, הלל, שיראל ותפארת – וליאור אהובתו, שנותרה עם לב שבור וזיכרונות מתוקים-מרים. המילים נאמרו בקושי, דרך דמעות, אך כל אחת מהן הייתה עדות למי שהיה. אחיו הגדול, ראובן, ספד לו בקול רועד, אך מלא גאווה: "תמיד האמנת בעבודה קשה שנעשית בשקט ובצנעה... תמיד עמדת גבוה, חזק ונחוש, האיש עם השקט הכי עוצמתי שהכרתי. אדם פשוט, חייכן ומצחיק. רצית לשמח את הקרובים אליך. עכשיו תחסר לנו לנצח. אני לא מאמין שאני נפרד ממך היום. זה חור עצום שאני לא יכול למלא. אחנך את ילדיי לאורך. תמיד היית החלק שמחזיק ומחזק אותנו". במילים אלו, ראובן לא רק ביכה את אחיו, אלא הבטיח להמשיך את דרכו, להנחיל את ערכיו לדור הבא, להפוך את האור של אלקנה למגדלור עבור ילדיו.

ליאור, אהובתו, שיתפה את הכאב העצום ואת עומק הקשר ביניהם במילים ששוברות את הלב: "אני נזכרת בכל הרגעים שהיו לנו ביחד, שתמיד, לא משנה מה, הכול איתך היה כיף. הכול היה חגיגה. גם הדברים הכי פשוטים ואפילו הדברים שלא כל כך. נסיעה של שעתיים איתך הרגישה כמו עשר דקות. לנקות את הדירה הרגיש כמו חגיגה עם מוזיקה וריקודים. לא היה צורך בדברים גדולים. רק בפשטות של להיות ביחד. אני כל כך מתגעגעת אליך ולחיוך הכובש שמאיר כל חדר שאליו נכנסת באופטימיות ושמחה... הנוכחות שלך נתנה כוחות, חיבוק אחד ממך – והרגשתי שכל העולם עומד מלכת, שהכול טוב ואין דאגה אחת בעולם... איתך הכול היה מושלם, גם כשלא היה באמת, כי אם יש לי אותך, אז יש לי הכול. נתת לי עולם ומלואו ואיתך לא היה חסר לי דבר". מילותיה של ליאור ציירו תמונה של אהבה טהורה, של אדם שידע להפוך את היומיום לחוויה, את הפשוט למיוחד, ונתן תחושת ביטחון ושלווה עמוקה למי שאהב.

אבל סיפורו של אלקנה אינו מסתיים בבית העלמין הצבאי. רוחו, ערכיו, חלומו ואהבת האדם שבו ממשיכים לחיות ולהאיר. בקריית ארבע, הקהילה שבה גדל ואותה אהב כל כך, הוקם גן לזכרו, פינת ירק ושלווה שבה יכולים ילדים לשחק ולהורים לנוח, תחת השקט המבורך של הרי יהודה. באקדמיית הטניס של דודי סלע, נערך מפגש לזכרו בשיתוף עמותת "לב אחד", אירוע שחיבר בין ספורט, קהילה וזיכרון. וגולת הכותרת, שהייתה עבור אלקנה בבחינת חלום חי ונושם, היא הקמת עמותת "יד אלקנה" על ידי משפחתו וחבריו. שם העמותה, "יד אלקנה", אינו רק על שמו, אלא גם על שם י"ד הנופלים – אלקנה עצמו, שידו שהייתה מושטת באהבה לכולם, ושלושה-עשר חברי הצוות שלו שנפלו יחד איתו באותו אירוע קשה. העמותה יוזמת פעילויות הנצחה שונות, אך בראש ובראשונה, היא מגשימה את חלומו הגדול של אלקנה: הפעלת פודטראק – אותו מטבח נייד – לחלוקת מזון לחיילים. הפודטראק, סמל לנתינה, לשמחה ולאהבה, מוצב בגן שהוקם לזכרו בקריית ארבע, ומשם הוא יוצא למסעותיו בין בסיסי צה"ל, מפיץ טעמים טובים וחיוכים רחבים, בדיוק כפי שחלם אלקנה. זהו מעגל שנסגר ומתחיל מחדש, שבו החלום הופך למציאות, והזיכרון הופך למעשה חי ומתמשך. סיפורו של אלקנה, יחד עם פעילות העמותה, מתועד באתר אינטרנט שהוקם לזכרו, ובעמודי אינסטגרם (remember_elkana_sfez) ו-memoriz.plus, המאפשרים לכל עם ישראל ללמוד על חייו, על גבורתו ועל מורשתו. אלקנה יהודה ספז, הלוחם עם החיוך הכובש והלב הרחב, אינו עוד שם על מצבה. הוא רוח חיה, השראה לנתינה ואהבת אדם, וסמל לגבורה שקטה שנבעה מתוך מציאות פשוטה ואנושית, וממשיכה להאיר את דרכנו גם כאשר החושך מאיים להשתלט. מורשתו היא תזכורת מתמדת לכוחה של הרוח הישראלית, ליכולת לקום מתוך הכאב ולבנות עתיד טוב יותר, עם טעם של תקווה.