אליהו (אלי) חיים אמסלם

בבית משפחת אמסלם, בפרבר שקט של בירת צרפת, פריז, נשמה ביום ט"ז באדר ב' תשס"ג, עשרים במרץ 2003, רוח חדשה, זכה ורעננה, בדמותו של תינוק קטן, אליהו חיים, שלימים כולם כינו אותו בחיבה "אלי". הוא היה בן זקונים להוריו, אלכסנדרה פולט וז'ק דב, אח צעיר לגילה ויחזקאל, שהיו כבר בוגרים ממנו וקיבלו את פניו בחיוכים גדולים ובליטופים זהירים, מוקסמים מהיצור הקטן והשברירי שהצטרף למשפחה. הבית, שהיה תמיד מלא חיים, צלילי צחוק ושיחות בצרפתית עשירה, קיבל מיד גוון נוסף של עליצות ושמחה. היתה זו משפחה חמה, בעלת שורשים עמוקים בקהילה היהודית המקומית, שחיה את יומיום בתוך מרקם של מסורת, אמונה וערכים, אך גם עם מבט קדימה, אל חלום הציונות שריחף תמיד באוויר, עלה בשיחות שבת ובשולחן החג, ונצרב בתודעתם כייעוד.

אלי גדל בתוך עולם של ניחוחות מאפים טריים של בוקר, קריאות "בוקר טוב" צרפתיות, וצליל תפילות עדין שעלה מהבית בשעות הערב. הוא היה ילד סקרן, שעיניו הגדולות והחכמות ספגו כל פרט מסביבתו. כבר בגיל צעיר ניכר בו חיוך כובש, חיוך שהיה מידבק והיה מסוגל להאיר את החדר כולו, להמיס כעסים קטנים ולפתוח לבבות. בבית הספר היסודי, ברובע שבו התגוררה המשפחה, הוא התבלט לא רק בכישוריו הלימודיים – הוא אהב ללמוד, והיה קולט במהירות – אלא בעיקר בטוב ליבו ובנכונותו לעזור. אם ילד אחר נתקל בקושי במשימה בכיתה, או אם מישהו נראה בודד בהפסקה, אלי היה שם, מציע עזרה במאור פנים, שואל אם הכל בסדר, חולק את כריך השוקולד שלו. הוא לא היה מסוג הילדים שרצים בראש החבורה, אבל הוא היה הדבק שחיבר אותה, הכתף הרכה שעליה אפשר היה להישען. בימי שישי, כשריח החלות הטריות התפשט בבית, הוא היה עוזר לאימו להכין את שולחן השבת, מסדר את כלי הכסף המבריקים, מניח את מפת התחרה המעומלנת, ומתבונן בעיניה הטובות של אימו, מבין כבר אז, בילדותו, את משמעות הבית והמסורת כעוגן יציב בעולם משתנה.

החלום הציוני, שעד אז נשמע כסיפורי סבתא יפים ורחוקים, החל לקרום עור וגידים. ההורים, ז'ק ואלכסנדרה, שוחחו על כך יותר ויותר, וקולותיהם נשמעו נרגשים ומלאי ציפייה. בשנת 2015, כשאלי היה בן שתים-עשרה, התגשם החלום. המשפחה ארזה את חייה בצרפת, את הזיכרונות, הניחוחות, התמונות, והחליפה אותם במזוודות ובכרטיסי טיסה לכיוון אחד – לישראל. זו הייתה החלטה אמיצה, שדרשה כוחות נפש והתמודדות עם אי-ודאות. הנחיתה בארץ, באוויר החם והמהביל של חודש אוגוסט, הייתה חוויה חושית עזה. השמש הישראלית, החזקה והבוהקת, הריחות הזרים של הים והאדמה, צלילי העברית המתגלגלים מכל עבר – כל אלה הציפו את אלי במעבר חד מעולם מוכר ובטוח לעולם חדש, תוסס וזר. המשפחה התיישבה ברעננה, עיר שקלטה רבים מעולי צרפת, וניסתה לבנות בה את ביתה החדש, את עוגנה החדש.

המעבר היה כרוך באתגרים לא מעטים, ובראשם מחסום השפה. אלי, ילד שגדל על ברכי הצרפתית, מצא את עצמו בבית ספר ישראלי, מוקף בילדים שמדברים עברית רהוטה, מהירה, מלאה בביטויים שלא הכיר. שיעורים שהיו פעם קלים וברורים הפכו למשימה מורכבת של פענוח מילים ומשפטים. רגעים של תסכול, של אי-הבנה, לא היו חסרים. הוא זכר איך ניסה להסביר משהו למורה, והמילים הצרפתיות פשוט לא הסכימו להתחלף בעברית הנכונה, והוא הרגיש שפה כבדה ואיטית. אבל אלי לא היה מסוג הילדים שמוותרים. הוא היה נחוש ללמוד, להבין, להשתלב. הוא בילה שעות ארוכות עם ספרי לימוד, ניסה לחזור על מילים ומשפטים, הקשיב בקשב רב לשיחות מסביב, ואפילו צפה בטלוויזיה הישראלית בניסיון לקלוט את קצב הדיבור והניואנסים של השפה. הוא נעזר באחיו ואחותו, שהיו כבר בוגרים יותר והשתלבו מהר יותר, ובחברים חדשים שפגש, שלא פעם התפעלו מסבלנותו ומהתמדתו. לאט לאט, מילה אחר מילה, משפט אחר משפט, החל מחסום השפה להתמוסס, ואלי החל לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית, בהתחלה בהיסוס, אחר כך בביטחון הולך וגובר. ההתמודדות הזו, עם הקושי וההצלחה שבאה בעקבותיה, חישלה אותו ולימדה אותו על כוחה של נחישות ועל טעמו המתוק של הישג שבא בעמל רב.

את לימודי התיכון עשה אלי ב"אמי"ת כפר בתיה" שברעננה, מוסד חינוכי שבו מצא בית חם ותומך. למרות שקשיי השפה עדיין ליוו אותו בתחילה, הוא התגלה כתלמיד למופת, כזה ששקד על לימודיו ולא ויתר לעצמו. חדרי המורים רחשו שבחים על אופיו הנעים, על חיוכו הקבוע ועל הניצוץ בעיניו. המורים זכרו אותו כנער "מהמם", שעם חיוכו הכובש היה מפיץ סביבו אור וחום. הוא היה מגיע לשיעורים מוכן, שואל שאלות מהותיות, ומקשיב בתשומת לב. אם חבר לכיתה התקשה בנושא מסוים, אלי היה שם, מסביר בסבלנות, לא ממהר לשפוט, תמיד עם מילה טובה. הוא לא רק הצטיין בלימודים והגיע לתעודת בגרות איכותית – הישג משמעותי לכל תלמיד, ובמיוחד לעולה חדש – אלא גם בלט באישיותו הערכית. הוא כיבד את מוריו והוריו בכבוד עמוק, שהתבטא לא רק במילים אלא גם במעשים. הוא ידע להקשיב, לייעץ, ובאופן כללי, להיות נוכח עבור הסובבים אותו. הוא היה מעין עוגן רגשי עבור חבריו, תמיד מוכן להציע אוזן קשבת או כתף תומכת.

במהלך שנות התיכון, אלי הפך לבחור צעיר, שובה לב, בעל עקרונות ברורים. הוא היה אהוב ואוהב, וניכר בו גישה אופטימית לחיים, כזו שראתה את הטוב בכל אדם ובכל מצב. הוא לא היה אדם ציני או מריר; תמיד חיפש את נקודת האור, את הצד החיובי. כשהיו ויכוחים בין חברים, הוא היה זה שניסה לפשר, להרגיע את הרוחות, למצוא את המכנה המשותף. נשמתו הגדולה והנדיבה באה לידי ביטוי בכל אינטראקציה: הוא דאג לאחרים, לא רק במילים אלא גם במעשים, ונרתם לסייע בכל מקום שנדרש. אם היה צריך עזרה בהעברת דירה, או בהכנת עבודה לבית הספר, או סתם ללוות חבר לרופא – אלי היה שם, ראשון להתנדב, עם חיוך רחב ומוכנות לעשות כל מה שצריך. הוא לא חיפש תמורה או הכרה; נתינה הייתה חלק טבעי ממי שהוא. הוא היה פשוט אדם טוב, כזה שאנשים רצו להיות בסביבתו, ששאבו ממנו כוח ואופטימיות.

החיים הדתיים היו חלק בלתי נפרד מזהותו של אלי, עמוד תווך שהעניק לו משמעות וכיוון. הוא מצא בית רוחני חם בקהילת "קול חיים" ברעננה, בית כנסת וישיבה שריכז סביבו רבים מעולי צרפת. שם, בין כותלי בית המדרש, בין קולות הלימוד וריח ספרי הקודש, הוא הרגיש שייך ומוגן. הוא היה פעיל גם בבית חב"ד המקומי, שתמיד פתח את שעריו לכל יהודי, ובמיוחד לעולים חדשים. אלי לא הסתפק בנוכחות בבית הכנסת; הוא התמסר ללימוד תורה בכל ליבו ונפשו. בכל יום שישי, בין סיום הלימודים בתיכון לבין הכניסה לשבת, הוא היה מגיע לבית המדרש כדי ללמוד בחברותא עם הרב יואל, רב הקהילה. השעות הללו, שעות של שקט והתמסרות ללימוד, היו קודש קודשים עבורו. הוא היה שוקע בדפי הגמרא, מתווכח בלהט עם הרב על סוגיות הלכתיות, מתעמק בפנימיות התורה. הרב יואל סיפר כי גם כאשר הסתיים השיעור הקבוע, אלי תמיד היה מבקש להמשיך, לא רוצה שהלימוד ייפסק. הוא היה צמא לידע, צמא להבנה, צמא לקדושה.

הרב יואל זכר סיפור אחד, שסימל בעיניו את אהבתו העצומה של אלי לתורה: "לא מזמן שאלתי שאלה בבית המדרש, שאלה הלכתית מורכבת, ואמרתי למשתתפים כי מי שיענה את התשובה הנכונה, יזכה בטלית שלי. זו לא הייתה סתם טלית, זו הייתה טלית שליוותה אותי שנים, טלית שיש בה סיפור. אלי אמסלם, עם העיניים הבורקות והחיוך שתמיד נסוך על פניו, הוא זה שענה את התשובה הקולעת והמדויקת ביותר, תשובה שהפתיעה אותי בעומקה ובידיעותיו הרחבות. בלי היסוס, הוא קם והצביע על הפסוק המדויק, על הפרשנות הנכונה. וכך, הוא זכה בטלית שלי. הוא היה מאושר עד הגג. הטלית הזו הפכה לסמל עבורו, משהו שחיבר אותו לרבו, לתורה, למסורת." הטלית הזו לא הייתה רק פרס; היא הייתה אות וסימן למסירותו הבלתי מתפשרת ללימוד ולחיבורו העמוק לעולם התורה. היא הייתה איתו בכל מקום, מזכירה לו את הדרך שבחר בה, את הערכים שהנחו אותו.

במקביל ללימודיו ולפעילותו בבית הכנסת, התפתח באלי חלום נוסף, חלום שקנה אחיזה עמוקה בליבו: להיות חייל קרבי בצה"ל. הוא ראה בכך לא רק שירות צבאי, אלא חובה קדושה, ביטוי מעשי לכל הערכים שעל ברכיהם גדל. הוא האמין בכל ליבו שזוהי חובתו כיהודי ישראלי – לתרום לחברה, להגן על המדינה ועל עם ישראל. החיבור לארץ ולתורה לא היה עבורו רק סיסמאות; הוא היה מצפן פנימי שהנחה את צעדיו בחיים. הוא דיבר על כך רבות עם משפחתו וחבריו, על הרצון להצטרף ליחידה קרבית, להגן על הבית. הוריו, שהבינו את עומק כוונותיו, תמכו בו, גם אם בלבם קיננה דאגה טבעית. הוא ראה בשירות הקרבי את ההגשמה האולטימטיבית של הציונות, של העלייה לארץ. זו לא הייתה רק מטרה אישית, אלא תחושת שליחות עמוקה, חלק מהסיפור הגדול של עמו.

ביום 4.1.2022, בוקר קר ובהיר, התגייס אלי לצה"ל. הוא עלה על מדים בצהוב-ירוק, עזב את ביתו החם ברעננה והצטרף לשורות גדוד "נצח יהודה" שבחטיבת "כפיר" בחיל הרגלים. כבר בימיו הראשונים בבסיס הטירונים, בלטו ערכיו הרוחניים והמוסריים. הוא לא הסתיר את אמונתו, אלא נשא אותה בגאווה, ובחן רב. בתוך השגרה הצבאית התובענית, שכללה מסעות מפרכים, אימוני ירי אינטנסיביים, ושעות ארוכות של שמירה, אלי נותר אותו בחור שמח, אופטימי וטוב לב. חיוכו הכובש לא נעלם מעולם, גם כשהיה עייף עד כלות, גם כשנשא משקלים כבדים על גבו. הוא דאג לחיילים אחרים, לא רק לדברים הפרקטיים, אלא גם לנפשם. הוא היה מפיץ אור ואהבת ישראל בכל פינה. אם חבר חש בדידות או קושי, אלי היה שם, מציע שיחה, מילה טובה, לעיתים גם מסייע בהנחת תפילין למי שרצה. הוא לא כפה את אמונתו, אלא הציע אותה כמעיין חיים, כנחמה.

אחד מחבריו, שליווה אותו לאורך כל ההכשרה הצבאית ושירת איתו באותו גדוד, תיאר אותו במילים חמות, שנצרבו עמוק בלב: "אלי זה הבן-אדם הכי שמח שתראה בחיים שלך. תמיד, אבל תמיד, היה עם חיוך ענק על הפנים. גם כשכולנו התלוננו על העייפות, על הקור, על המפקדים – הוא אף פעם לא התלונן. אף פעם לא צעק. תמיד היה לו איזה 'אבא תודה' קטן על השפתיים, גם כשדברים לא הלכו בדיוק כמו שרצה. הוא פשוט ראה את הטוב בכל דבר, גם בקושי. בן אדם עם נשמה כזו גדולה, צדיק אמיתי. הוא אהב לעזור לכולם, לא משנה מי, לא משנה מה. אם מישהו היה צריך משהו, הוא היה הראשון להתנדב, תמיד עם חיוך. הוא דיבר עם כולם על כל מה שצריך, פתח את הלב. לא הייתה לו טיפת רוע. הוא פשוט הקרין טוב. וזה היה כל כך אמיתי אצלו, לא משהו מזויף. תמיד נשא איתו בכיס או ביד את חוברת 'דבר מלכות' ולמד ממנה בכל מקום שיכול היה – בהפסקות, בשמירה, אפילו בתוך האפוד, ברגעים שקטים. זה היה הדלק שלו, הכוח שלו." תיאור זה מצייר תמונה חיה של אלי כדמות מוארת, ששילבה בתוכה את קשיחות החיים הצבאיים עם עדינות נפש, אמונה עמוקה ואהבת אדם.

ואז הגיע שמחת תורה תשפ"ד, בוקר השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט השבת נקרע באחת על ידי ירי רקטות בלתי פוסק מרצועת עזה. במהרה התברר שזו לא עוד סדרת התקפות שגרתית. אלפי מחבלים מארגון הטרור חמאס פרצו את גדר הגבול – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפת פתע רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על המסיבה בקיבוץ רעים ועל בסיסי צה"ל. התמונות שהחלו לזרום היו בלתי נתפסות: אזרחים נרצחים באכזריות בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות נחטפים לרצועה, בתים עולים באש. בוקר השמחה הפך לבוקר של שכול, של כאוס, של מלחמה.

אלי, כמו רבים מחבריו לנשק, הוקפץ במהירות שיא. הודעות הווטסאפ החלו לזרום בשרשראות הפיקוד, דחופות וקצרות: "הקפצה מלאה", "להגיע לבסיס מיד", "ציוד מלא". הוא לבש את מדיו בחופזה, ארז את תיק הלוחם שלו, ובתוך כל הבהלה והדאגה, שלח הודעת "אני בסדר, אוהב אתכם" אחרונה למשפחתו, מלווה באימוג'י מחייך, כדרכו, מנסה להרגיע למרות הכל. הוא ידע היטב לאן הוא הולך ומה הסכנה, אך תחושת השליחות שבוערת בו הייתה חזקה מכל פחד. יחידתו, גדוד "נצח יהודה", הייתה מהראשונות שהוזעקו לסייע ליישובי העוטף. הוא ראה בעיניו את ההרס, את הזוועות, את הכאב העצום. המראות הללו, קשים מנשוא, רק חיזקו את נחישותו. הוא נלחם כתף אל כתף עם חבריו, מחלץ ניצולים, סורק בתים, מטהר שטחים ממחבלים. הוא היה תמיד בחזית, תמיד מוכן להקריב למען אחיו בעם ישראל, למען המדינה שכה אהב.

הלחימה נמשכה ללא הפסקה, והיחידה של אלי עברה מגזרה לגזרה. הוא לחם בגבול לבנון, שם האיום מצד חיזבאללה ריחף באוויר, ומיד לאחר מכן נכנס לעומק רצועת עזה, לתוך לחימה אינטנסיבית וקשה. הוא חווה את הקרבות פנים אל פנים, את הירי הבלתי פוסק, את המתח התמידי של סריקת מבנים, את החיפוש אחר מנהרות. הוא לא התלונן, גם כשהעייפות הייתה בלתי נסבלת, גם כשהגעגועים הביתה צבטו את הלב. הוא מצא נחמה ברגעי השקט המעטים, כשהיה יכול לפתוח את חוברת "דבר מלכות" וללמוד כמה דקות, או להניח תפילין עם חבר. רגעי האמונה הללו היוו עבורו עוגן יציב בתוך הסערה, תזכורת למה הוא נלחם, למה הוא מקריב. הוא היה מודל לחבריו, דוגמה ומופת לנחישות, לאמונה ולמסירות. הוא היה לוחם אמיץ, שלא היסס לרגע כשצריך היה להסתער, לפרוץ, להגן.

בבוקר ה-22 במאי 2024, י"ד באייר תשפ"ד, אחרי לילה ארוך ואינטנסיבי של פעילות מבצעית בצפון רצועת עזה – לילה של סריקות, מארבים, וחדירה לשטחי אויב – אלי וחבריו היו בעיצומו של קרב. המתח היה גבוה, האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה ומתח. פתאום, צרור יריות נשמע מהצד, קול יבש וחד שקרע את השקט היחסי. מפקד הפלוגה (המ"פ), שהוביל את הכוח, נפגע מאש צלף של חמאס ונפל ארצה. הרגע היה קריטי. תחת אש, תחת סכנת חיים מיידית, אלי לא היסס לרגע. הוא לא חשב על הסכנה האישית, רק על הצורך להציל את מפקדו, לפנות אותו במהירות תחת אש. כמו נמר, הוא חתר קדימה, רץ לעבר המ"פ הפצוע, מנסה להגיע אליו כדי להעניק עזרה ראשונה ולחלץ אותו מאזור הסכנה. זו הייתה פעולה אינסטינקטיבית של גבורה, של מסירות נפש, של חברות אמת.

אבל המחבלים ארבו, והאש הייתה מדויקת ואכזרית. בעודו ממהר אל מפקדו, אלי עצמו נפגע מאש המחבלים. הכדור חדר את גופו, ופגע בו אנושות. הוא נפל על אדמת עזה, ליד מפקדו הפצוע, גיבור עד נשימתו האחרונה. סמל ראשון אלי חיים אמסלם, בן עשרים ואחת בלבד, נפל בקרב, ביום י"ד באייר תשפ"ד, 22 במאי 2024. חבריו הלוחמים, שראו את נפילתו, ניסו לחלץ אותו תחת אש, אך היה מאוחר מדי. אלי, הלוחם בעל הנשמה הגדולה והחיוך הכובש, שהיה תמיד הראשון לעזור, תמיד עם מילה טובה ועם "אבא תודה" על השפתיים, סיים את מסע חייו הקצר אך המשמעותי.

כשחילצו את גופתו של אלי, מצאו בכיסו את חוברת "דבר מלכות" של הרבי מליובאוויטש, חוברת שליוותה אותו בכל מקום, ששימשה לו עוגן רוחני בתוך המציאות המורכבת של המלחמה. הכדור האכזר שפגע בו חדר גם את החוברת, ניקב אותה, והותיר בה חור עדות אילמת לקרב האחרון. בתיקו נמצאה גם הטלית שקיבל מרבו, הרב יואל, הטלית שזכה בה בזכות לימודו ומסירותו לתורה, הטלית שהייתה סמל לחיבורו העמוק למסורת ולרב. לבקשת רבו ומשפחתו, אלי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה, קבור יחד עם הטלית שליוותה אותו. טלית זו, עטופה סביב גופו, הייתה סמל אחרון ומרגש לחייו, לחיבורו הבלתי ניתן לניתוק בין הקודש לחול, בין אהבת התורה לאהבת הארץ, בין מסירות נפש לאמונה עמוקה.

אלי הותיר אחריו הורים כואבים – ז'ק ואלכסנדרה, ואח ואחות – יחזקאל וגילה, שבורי לב. הוא השאיר אחריו חלל עצום בלבבות כל מי שהכירו ואהבו. החיוך שלו, טוב ליבו, נדיבותו, האופטימיות הבלתי נלאית שלו – כל אלה חסרים עכשיו בכל רגע ורגע. אבל יחד עם הכאב העמוק, נותרה גם תחושה עזה של גאווה. גאווה על הדרך שבחר, על הערכים שהנחו אותו, על האומץ והמסירות שהפגין עד רגעיו האחרונים. סיפור חייו של אלי, עלייתו ארצה כילד, התמודדותו עם הקשיים, הצטיינותו בלימודים ובשירות הצבאי, ומעל הכל – טוב ליבו והאור שהפיץ סביבו – הוא סיפור של תקומה ישראלית. הוא מסמל את רוח הדור הצעיר, דור של לוחמים, של בונים, של אנשים שמוכנים להקריב הכל למען הבית שבנו כאן. זכרו של אלי חיים אמסלם ז"ל, גיבור ישראל, יישאר חקוק לנצח בליבנו, אורו ימשיך להאיר את דרכנו, ותרומתו למדינה תהווה נדבך נוסף בסיפור הנצח של עם ישראל.