אלישי יונג

בבית קטן, בין סמטאותיה השקטות של דימונה, כשריח המדבר החם חדר פנימה עם כל משב רוח, נולד אלישי יונג ביום שישי, ו' בטבת תשס"ה, ה-18 בדצמבר 2004, אל תוך ליבה הרחב של אימו, אושרייה, ואל זרועותיו הסקרניות של אחיו הגדול, אבישי. הבית שלהם לא היה רק קירות ותקרה, אלא מקום ששפע חום, צחוק ושיחות ארוכות אל תוך הלילה, פינה שבה כל חלום קטן זכה לחיזוק, וכל חשש נמצא לו מענה. אלישי ואבישי, שגדלו כמעט כתאומים, למרות הפרש הגילאים הקטן, חלקו עולם שלם של משחקים, סודות וקונדסות, מריבות קטנות שהסתיימו תמיד בחיבוק, וברית אחים איתנה שנרקמה כבר מגיל צעיר. אושרייה, אישה חזקה ורבת אהבה, הייתה העוגן והרוח הגבית של שניהם, מקור בלתי נדלה לתמיכה, והיא ראתה באלישי, בבנה הצעיר, את גאוות ליבה, נושאת את שאיפותיו על כפיה ומעודדת כל ניצוץ של יצירה או סקרנות שביצבץ ממנו. הקשר המשפחתי לא הצטמצם רק לגרעין המצומצם; דודו, נחמיאל, היה עבורו דמות משמעותית, כמעין מגדלור של חכמה ושלווה, איש שידע להקשיב בסבלנות אין קץ, לייעץ בעדינות ולחלוק רגעים של שקט ושל הבנה עמוקה, ובשיחותיהם המשותפות, לעיתים על כוס תה חם במרפסת, לעיתים תוך כדי הליכה בנופי המדבר המהפנטים, נטע בו נחמיאל את שורשי הערכים והאמונה בכוחו של האדם. אלישי, מצידו, היה תמיד עם יד על הדופק של משפחתו, דאג לכולם, הקשיב לצרכיהם, והיה שם תמיד להושיט עזרה, בין אם זו עזרה טכנית עם המחשב, או סתם כתף להישען עליה ברגעים קשים, כי עבורו, המשפחה הייתה הבסיס, הקרקע היציבה שממנה שאב את כוחו ואת שמחת החיים שלו.

את שנות ילדותו הראשונות העביר אלישי בין ספסלי בית הספר היסודי על שם רבין, שם התגלה מהר מאוד כתלמיד מצטיין, לא רק בציוניו המרשימים אלא גם בנועם הליכותיו ובנימוסו הרב, שהפכו אותו לאהוב על מוריו וחבריו כאחד. הוא לא היה מסוג הילדים שרצים בראש הכיתה ומושכים תשומת לב בקולניות, אלא דווקא זה שבלט בשקט שלו, ביכולת ההקשבה, במבטו החקרני וברצונו העז להבין את העולם שסביבו. במגרש המשחקים, בין ריצות ותופסנים, הוא ידע גם לשבת בצד ולצייר, או להרכיב מגדלים מלגו בסבלנות של אדריכל, וכישרונו הטבעי לכתיבה ניכר כבר אז במחברותיו המסודרות, בסיפורים קצרים שכתב ובתאורים חדים ומלאי דמיון, שהעידו על עולם פנימי עשיר. בבית, כשחזר מבית הספר, חיכה לו שוקו, כלבם הנאמן, שהיה יותר מחיית מחמד – הוא היה חבר סוד, אוזן קשבת, ושותף למשחקים אינסופיים בחצר. אלישי ושוקו היו בלתי נפרדים; שוקו היה מלווה אותו בנאמנות לכל מקום, מניח את ראשו על ברכיו בזמן שאלישי קרא ספר, או רץ אחריו כשהתאמן בכדורסל בחצר האחורית, והקשר המיוחד הזה, הבלתי מילולי, לימד את אלישי על נאמנות, על אהבה ללא תנאי ועל החשיבות של יצירת קשרים עמוקים. הקסם האישי שלו, אותו ניצוץ מיוחד בעיניים ויכולת התקשורת הבלתי אמצעית, החלה לפרוח כבר בשנים הללו, והוא ידע לגעת בליבם של אנשים, להוציא מהם חיוך, ולגרום לכל מי שפגש בו להרגיש נינוח ורצוי. הוא אהב את החיים בכל נימיהם, מריח פרח מדברי שפורח בפתאומיות, דרך צלילי מוזיקה שבוקעים מהרדיו, ועד לשיחות עמוקות עם חברים תחת שמי הלילה זרועי הכוכבים של דימונה.

ככל שאלישי גדל והתבגר, עולמו התרחב והעמיק, ותחומי העניין הרבים שלו הפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו המתעצבת. בתיכון "זילמן" בדימונה, הוא המשיך להצטיין בלימודיו, אך את עיקר תשוקתו מצא בעולמות המחשבים והדיגיטל. הוא היה יכול לשבת שעות ארוכות מול המסך, לא רק כדי לשחק במשחקי וידאו, אלא גם כדי ללמוד ולכתוב קודים, לפרק ולהרכיב תוכנות, ולצלול לעומקם של אלגוריתמים מורכבים. עולם הגיימינג היה עבורו לא רק שעשוע, אלא זירה חברתית שבה פגש חברים מכל קצוות הארץ, כאלה שחלקו איתו את התשוקה למשחקים אסטרטגיים, לפתרון חידות מורכבות ולבניית עולמות וירטואליים. הם היו מבלים יחד לילות לבנים, מתכננים מהלכים, צוחקים ומתחרים, והקשרים האלה, שנרקמו דרך מסכים ורשתות, היו עמוקים ואמיתיים לא פחות מאלה שנרקמו פנים אל פנים. במקביל, אלישי גילה עניין רב גם באמנויות חזותיות ושמיעתיות: הוא אהב מוזיקה לסוגיה השונים, מאזין באוזניות צמודות לראשו, מרשה לצלילים לעטוף אותו ולהכניס אותו למצב של ריכוז עמוק או של התעלות רגשית, ולעיתים קרובות היה מנסה בעצמו ליצור מקצבים או לנגן מנגינות קצרות. העיצוב הגרפי והצילום היו עבורו דרך נוספת לבטא את עצמו, לראות את העולם דרך עדשה אחרת; הוא היה מסתובב עם מצלמה בידו, לוכד רגעים קטנים של יופי ברחובות העיר, בתנועה של שוקו או בנוף המדברי ששינה את גווניו עם השקיעה, ואז היה יושב שעות לערוך את התמונות, לשחק עם צבעים, אור וצל, עד שהגיע לתוצאה המושלמת שדיברה אליו. הכישרון שלו באנגלית, שפה שבה גדל והיה בקיא בה כמו בעברית, פתח לו צוהר לעולם רחב יותר של תרבות, ידע וחברים בינלאומיים, והוא היה משוחח איתם ברשת, קורא ספרים באנגלית וצופה בסרטים ללא תרגום, ובכך העשיר את עולמו וחידד את יכולותיו הקוגניטיביות.

היכולת שלו לכתוב, שהתגלתה כבר בילדותו, התפתחה לשלמות בנעוריו. הוא לא רק כתב קודים למחשבים, אלא גם ביטא את מחשבותיו ורגשותיו במילים, לעיתים ביומן אישי, לעיתים בפוסטים קצרים ברשתות החברתיות, ולעיתים סתם בהודעות ארוכות ומפורטות לחברים או למשפחה, בהן תיאר חוויות, הגיגים וחלומות. אחד מהחלומות הגדולים ביותר שלו היה לטייל בכל העולם. הוא היה יושב עם מפות פתוחות, גולש באתרי תיירות, ומתכנן מסלולים דמיוניים למקומות אקזוטיים, מדמיין את עצמו צועד ברחובות סואנים של עיר זרה, טועם מאכלים חדשים, פוגש אנשים מתרבויות שונות ולוכד את הרגעים הללו בעדשת המצלמה שלו. חלומותיו אלה לא היו רק פנטזיות חולפות, אלא מטרות ממשיות ששאף להגשימן, והוא דיבר עליהן בהתלהבות עם אימו, שכיבדה כל שאיפה שלו ותמכה בו ללא עוררין, מעודדת אותו לחתור תמיד אל מה שמרגש ומעורר אותו. אלישי, עם קסמו האישי המיוחד, לא רק צבר חברים רבים בזכות תחביביו, אלא גם בזכות ליבו הרחב והנכונות שלו לעזור תמיד. חבריו ידעו שברגע של צרה, אלישי יהיה שם, מושיט יד, מקשיב בסבלנות, ומציע פתרונות יצירתיים. הוא היה מסוג החברים שזוכרים ימי הולדת, שמפתיעים בשיחת טלפון סתמית רק כדי לשמוע מה שלומם, ושמוכנים להשקיע זמן ואנרגיה כדי לשמור על הקשרים הללו. "אתה פשוט יודע להגיע ללב של אנשים," אמרה לו פעם חברה קרובה אחרי שפתר לה בעיה מורכבת במחשב, אבל בעצם גם הסביר לה בסבלנות איך להתמודד עם אתגר אישי, "יש בך משהו שגורם לכולם להרגיש בנוח." והוא אכן היה כזה – בחור צעיר ושמח, שנהנה לבלות עם כל מי שאהב, בין אם זה בטיול רכיבה על אופניים בשבילי דימונה, בערב סרטים בבית עם אבישי ושוקו, או בפגישה תוססת עם חברים בבית קפה, תמיד עם חיוך על הפנים וניצוץ בעיניים.

כשהתקרב מועד גיוסו לצה"ל, עמד אלישי בפני צומת דרכים משמעותי. עם הכישורים הטכנולוגיים המרשימים שלו, הידע העמוק במחשבים, בתכנות ובקודים, נפתחו בפניו דלתות רבות לתפקידים יוקרתיים ומרתקים בעולם הסייבר והטכנולוגיה הצבאית. רבים מחבריו ומכריו ציפו שיבחר במסלול הזה, שיבטיח לו עתיד מזהיר בתחום האזרחי לאחר השחרור, אך אלישי הפתיע רבים. עמוק בתוכו בערה בו תחושה של שליחות, צורך להגן על המדינה, לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר בעיניו. הוא התעקש להגיע לשירות קרבי, למרות כל האפשרויות האחרות שהוצבו בפניו. "אני חייב להרגיש שאני עושה משהו אמיתי, משהו עם משמעות שמרגישים אותה באצבעות, לא רק במוח," אמר לאימו אושרייה באחד הערבים, כשהיא ניסתה להבין את הבחירה הלא שגרתית. "אני רוצה להיות איפה שצריך אותי באמת, איפה שאני יכול להשפיע על הביטחון של כולנו." החלום הספציפי שלו היה להגיע לשריון – חיל השריון. הוא ראה בטנק כלי עוצמתי, שמסמל הגנה, חוסן ועוצמה, ותפקיד התותחן, על הדרישה לדיוק, לריכוז ולקור רוח, קסם לו במיוחד. הוא התאמן פיזית לקראת הגיוס, רץ בבוקר המוקדם בשבילי המדבר, עשה אימוני כוח, וקרא ספרים על היסטוריה צבאית ועל לוחמת שריון, מכין את עצמו לא רק פיזית אלא גם מנטלית לאתגרים שעמדו בפניו.

כשהגיע יום הגיוס, עמד אלישי בתחנת האיסוף, עטוף במדי הזית החדשים, תיק גדול על גבו, ועם חיוך רחב ועיניים נוצצות. אושרייה ואבישי ליוו אותו, וגם דוד נחמיאל הגיע להיפרד. היו חיבוקים ארוכים, מילים חמות, הבטחות לשמור על קשר, ודמעות נרגשות שהעידו על גודל המעמד. "תשמור על עצמך, אלישי," לחשה אושרייה, מחבקת אותו חזק, "תהיה חזק, ותמיד תזכור כמה אנחנו אוהבים אותך." אלישי הרגיע אותה בחיבוק חזק משלו, ואמר, "אני אהיה בסדר, אמא. אני אגשים את החלום." ואכן, הוא הגשים את חלומו. הוא שובץ לחטיבת שריון 401, עוצבת 'עקבות הברזל', ולגדוד 52, בתפקיד תותחן טנק. ההכשרה הייתה קשה ומפרכת, פיזית ומנטלית, אך אלישי התמודד עם כל אתגר בנחישות וברוח טובה. הוא למד את רזי הטנק, את המערכות המורכבות, את הדיוק הנדרש מתותחן, את עבודת הצוות עם הנהג, הטען והמפקד. הוא השתלב ביחידה בצורה יוצאת מן הכלל, מהר מאוד הפך לחבר צוות מוערך, שניתן לסמוך עליו בכל מצב. המפקדים זיהו את הפוטנציאל הגלום בו, את הרצינות, את המקצועיות ואת יכולת הלמידה המהירה שלו, והוא הצטיין בתפקידו, לא רק בביצועים הטכניים, אלא גם בגישתו החיובית וביכולתו להרים את המורל של חבריו. הוא שאף להגיע לפיקוד, לא מתוך רצון לכוח, אלא מתוך רצון להשפיע, להוביל, ולתרום עוד יותר למערך הלחימה. הוא ראה בפיקוד אחריות גדולה, הזדמנות לעצב את הדור הבא של הלוחמים ולהטמיע בהם את הערכים שבהם האמין: מקצועיות, מסירות, אכפתיות הדדית ונחישות.

ואז, בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023, כשהשמש החלה לעלות מעל דימונה וקרניה הראשונות צבעו את השמיים בגווני כתום וורוד, התנפצה השלווה. אלישי שהה בביתו, נהנה מחופשת סוף שבוע קצרה, מוקף במשפחתו ובשוקו, מתכנן את היום שלפניו, אולי ריצה עם הכלב, אולי שיחת וידאו עם חברים מחו"ל, אולי עוד קצת קודים למחשב. בשעה שש וחצי בבוקר, כאשר צלילי האזעקות החלו לקרוע את השקט, ואחריהם הגיעו דיווחים ראשוניים על מתקפת פתע חסרת תקדים, השתנה הכל. הטלפון רעד בידו. הודעת קפ"ק (קריאה קפדנית) הבהירה את גודל השעה: "כל הלוחמים להתייצב מיד ביחידות." הדופק שלו האיץ, והמבט בעיניו השתנה ממנוחה לדריכות. הוא ידע שזהו רגע האמת, הרגע שלמענו התאמן, הרגע שלמענו בחר במסלול הקרבי. בחיפזון, אך בנחישות, ארז את מעט חפציו, לבש את מדיו, וניגש להיפרד מאימו ואחיו. "אני חייב ללכת," אמר, קולו יציב אך עם נימה של דחיפות, "תשמרו על עצמכם." אושרייה, עם דאגה חרוטה על פניה, חיבקה אותו חיבוק חזק, כזה שרצתה שיספוג לתוכו את כל האהבה וההגנה שבעולם. אבישי, שקט מהרגיל, הנהן בהבנה. שוקו, כנראה חש במתח, התחכך ברגליו בחרדה. אלישי יצא מהבית, נשמעים ברקע החדשות המבהילות מהרדיו, כשהוא מותיר מאחוריו את השלווה הביתית ואת כל החלומות על טיולים בעולם, ופניו מועדות אל הלא נודע, אל מלחמת התקומה שזה עתה פרצה.

מסעו אל הבסיס היה רצוף בתמונות שיזכרו לו תמיד: כבישים עמוסים במכוניות, באזרחים מבוהלים, ובחיילים שממהרים ליחידותיהם. המתח באוויר היה מורגש, כבד ומאיים, וכל שיחת טלפון, כל עדכון חדשותי, רק הגביר את תחושת החירום הלאומית. כשהגיע לבסיס, נראה היה שהמקום כולו פועל בדריכות שיא, קלחת של הכנות, תדריכים וציוד. הוא פגש את חבריו לצוות, את המפקדים, ומיד נשאב לתוך ההיערכות המהירה. במשך כמה שבועות, היחידה עברה תהליך אינטנסיבי של הכנה, תדרוכים מפרטים, אימונים חוזרים ונשנים על תרחישים שונים, וגיבוש מנטלי לקראת המשימה העצומה שעמדה בפניהם. אלישי, כהרגלו, התבלט במקצועיותו ובשקט הנפשי שלו, גם תחת לחץ עצום. הוא התמקד במשימה, בדק את הציוד שלו שוב ושוב, וידא שכל מערכת בטנק עובדת באופן מושלם, והיה שם עבור חבריו, תומך, מעודד ומסייע בכל צורך. הוא הבין היטב את כובד האחריות המוטלת על כתפיו כתותחן, ואת המשמעות של כל ירייה וכל תנועה.

לאחר שבועות ארוכים של המתנה דרוכה והכנות קדחתניות, הגיע הרגע – יחידתו של אלישי נכנסה לרצועת עזה. המעבר מהשטח המוכר אל תוך שטח אויב היה מלווה בתחושה של אי-ודאות, אך גם בנחישות עמוקה. הטנק, כלי הפלדה העצום, הפך לביתם, למבצרם, ולכלי הלחימה העיקרי שלהם. אלישי, בעמדת התותחן, היה הלב הפועם של הכלי, עיניו ממוקדות דרך כוונת הטנק, קולט כל תנועה, כל שינוי בנוף ההרוס, מוכן להגיב בשברירי שנייה. במשך למעלה משנה, הוא השתתף בלחימה עצימה ומתמשכת במוקדים שונים ברצועה, חווה את מוראות המלחמה באופן יומיומי. כל יום היה אתגר חדש, משימה חדשה. הם נעו בשכונות הרוסות, תחת אש צלפים, התמודדו עם מטענים, מארבים, ועם איומי מנהרות בלתי פוסקים. אלישי זכר היטב את ההבטחה לעצמו – "לנצח בחיים, לא צריך לפרסם זאת, אלא פשוט לעשות בשקט, בלי דיבורים." והוא אכן פעל כך. הוא לא דיבר הרבה, אבל עשה הרבה. כל פעולה שלו הייתה מחושבת, מדויקת, ומלאת אחריות. הוא היה גיבור לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל המעשים עצמם, בגלל הנחישות הבלתי מתפשרת להגן על חיי חבריו ועל ביטחון המדינה.

הימים והלילות בשטח עזה היו שזורים ברגעי מתח עילאי, שבהם כל רעש קטן, כל צל חולף, יכול היה להעיד על סכנה מיידית, לצד רגעים קצרים של שקט יחסי, שנוצלו לארוחות חפוזות, לשינה קטועה, ולשיחות קצרות בין חברי הצוות. אלישי, בעמדת התותחן, היה מודע היטב לעובדה שחיי הצוות כולו תלויים לעיתים קרובות במהירות תגובתו ובדיוק קליעיו. הוא עבר מאירוע לאירוע, ממארב למארב, מחיפוי לכוח רגלי ועד להשמדת תשתיות טרור, וכל פעם מחדש הפגין קור רוח מרשים ויכולת תפעול יוצאת דופן. הוא זכר את כל פרטי הטנק, ידע לתפעל כל מערכת בעיניים עצומות, וקלט את הסביבה במבט חד ומהיר. הוא לא נרתע מהסכנות, אלא התייצב מולן בראש מורם, מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך. "אנחנו חייבים לנצח," כתב בהודעת וואטסאפ קצרה לאימו, מנסה להרגיע אותה, "זה לא רק בשבילנו, זה בשביל כולם, בשביל שהילדים שלנו יוכלו לחיות בשקט פה." ההודעות הללו, שנדחסו לרגעים ספורים של קליטה, היו כחוט מקשר לעולם שמחוץ לרצועה, תזכורת לחיים שחיכו לו, ולמשפחה שהתגעגעה. הוא היה משתף את חבריו לצוות בסיפורים מצחיקים על שוקו, ועל חלומותיו לטייל בעולם, מנסה להפיג את המתח ולהזכיר לכולם שיש תקווה, שיש עתיד מעבר לחושך של הקרבות. הוא היה מוכן תמיד להיקרא לכל משימה, בין אם זו הייתה נסיעה ארוכה ומסוכנת תחת אש, או תיקון מורכב של מערכת תקולה בלב שטח אויב. רוחו לא נשברה, גם כשעייפות עצומה השתלטה על גופו ועל נפשו, והוא תמיד היה הראשון להתנדב, לשתף פעולה, ולדחוף את הצוות קדימה.

במהלך אותה שנה ארוכה ומתישה, נופי עזה הפכו להיות המציאות היום-יומית שלו – בניינים מפויחים, עשן סמיך שעלה מהריסות, רחובות צרים שהיו יכולים להפוך למלכודת מוות בכל רגע. אלישי, כחלק מצוות הטנק, היה עד לזוועות המלחמה, אך גם לרוח האדם העצומה שבאה לידי ביטוי במעשי גבורה קטנים כגדולים, בשיתוף פעולה ובאחווה בלתי מתפשרת בין הלוחמים. הוא ראה את חבריו נלחמים באומץ לב, מסכנים את חייהם למען המטרה המשותפת, והרגש הזה של אחדות מטרה רק חיזק את נחישותו שלו. הוא האמין בניצחון למען ביטחון מדינת ישראל לאורך כל הלחימה, לא כסיסמה ריקה, אלא כעיקרון מנחה שנתן משמעות לכל רגע של סכנה, לכל ירייה, לכל פעולה בשטח. הוא לא היה אדם שדיבר ב"מילים גבוהות", אלא העדיף שהמעשים ידברו בעד עצמם, וכל מי שהכיר אותו ידע שזו הייתה דרכו – שקט, ממוקד, ויעיל, עם לב ענק ואמונה בלתי מעורערת. הדיאלוגים שלו עם חבריו לצוות היו לעיתים קרובות קצרים ותכליתיים, סביב המשימה, סביב תפעול הטנק, אך גם מלאים בהומור שחור שאפיין את חיי הלוחמים, ובמחוות קטנות של אכפתיות. "תשמור על הראש, אלישי," היה אומר לו מפקד הטנק, ואלישי היה משיב בחיוך קטן ובסימן "אוקיי" עם אגודלו, בידיעה שהם מבינים אחד את השני ללא צורך במילים רבות. הרגעים הקצרים של מנוחה היוו הזדמנות עבורו לדמיין את הבית: את ריח התבשילים של אימו, את משחק הכדור עם שוקו, את צחוקו של אבישי. התמונות הללו היו הכוח המניע שלו להמשיך, להילחם, ולשמור על אופטימיות גם בתנאים הקשים ביותר.

ביום שישי, י"ז בתשרי תשפ"ה, ה-19 באוקטובר 2024, סמוך לשנה מלאה מאז החלה המלחמה, ובזמן שיחידתו פעלה בצפון רצועת עזה, במשימה חיונית של איתור והשמדת תשתיות טרור, הגיעה שעת האמת המרה. הטנק של אלישי, כחלק מכוח ממוגן, נע בתוך סמטאות צרות ומורכבות, כשהדריכות בשיאה. האוויר היה סמיך מאבק ומריח אבק שריפה, וצלילי הירי והפיצוצים הרחוקים היוו פסקול קבוע. אלישי, בעמדת התותחן, היה מרוכז לחלוטין, עיניו סורקות את השטח דרך הכוונת, מחפש כל תנועה חשודה, כל נקודת איום פוטנציאלית. לפתע, מתוך מבנה סמוך, נפתחה אש עזה לעבר הטנק, ופיצוץ אדיר זעזע את הכלי. בתוך הכאוס וההמולה, תוך כדי תגובה מהירה ולחימה עיקשת של צוות הטנק, אלישי נפגע באורח אנוש. חבריו לצוות, באומץ לב ובחירוף נפש, פעלו במהירות כדי לחלץ אותו ולהעניק לו טיפול ראשוני, אך הפגיעה הייתה קשה מדי. סמל אלישי יונג, לוחם שריון בגדוד 52, עוצבת 'עקבות הברזל' (401), בן תשע-עשרה בנופלו, נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על חבריו ועל מולדתו. הוא נפל כגיבור, בדיוק כפי שחי – בשקט, בנחישות, ובמסירות עליונה, מבלי לבקש הכרה, אלא פשוט עושה את מה שצריך לעשות.

הידיעה על נפילתו של אלישי הכתה בדימונה כרעם ביום בהיר. הבית הקטן של אושרייה, שהיה תמיד מלא בצחוק ובחום, התמלא באבל כבד. אושרייה איבדה את בנה, את גאוות ליבה, את זה שחלמה איתו על טיולים בעולם. אבישי איבד את אחיו, את חברו הקרוב ביותר, את התאום לנפש. דוד נחמיאל איבד את התלמיד הנאמן, את זה שביקש עצה והקשבה. שוקו, הכלב הנאמן, המשיך לחפש את אלישי בכל פינה בבית, מיילל בשקט, חש בנוכחות הנעדרת. חבריו הרבים, מכל קצוות הארץ, שקיבלו ממנו עזרה ותמיכה לאורך השנים, חשו כאב עמוק על אובדן החבר הטוב לחיים, האיש בעל הקסם האישי המיוחד שנגע בלב של כל מי שהכיר אותו. הלווייתו, בבית העלמין הצבאי בדימונה, הייתה אירוע עמוס ומרגש. אלפי אנשים, בני משפחה, חברים, מפקדים, חיילים ואזרחים, הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. דגלי ישראל התנופפו בחצי התורן, ודממה כאובה אפפה את ההר. אושרייה עמדה איתנה, מוקפת באהבה ובתמיכה, אך הכאב היה חרוט עמוק בעיניה. מעל הקבר הטרי, במעמד כואב ורשמי, הועלה אלישי מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל לאחר מותו, אות הערכה על שירותו המצטיין, על נחישותו ועל הקרבתו העילאית.

אלישי יונג הותיר אחריו משפחה שאוהבת אותו ומתגעגעת אליו מאוד, אך הוא גם הותיר אחריו מורשת של אומץ לב, של מסירות ושל אמונה בלתי מעורערת. הוא היה סמל לדור שלם של צעירים ישראלים שגדלו אל תוך מציאות מורכבת, אך בחרו להתייצב בחזית, להגן על ביתם ועל עתידם. סיפור חייו, מהילד הסקרן מדימונה שאהב מחשבים, מוזיקה וצילום, דרך הנער המוכשר שחלם לטייל בעולם, ועד ללוחם השריון האמיץ שנלחם למען ביטחון המדינה, הוא סיפור של גבורה אנושית, של בחירה בטוב, ושל הקרבה עליונה. הוא האמין בניצחון, לא רק בקרב מסוים, אלא בניצחון של הרוח, של הערכים, ושל היכולת של עם ישראל לקום מחדש, חזק יותר, מאוחד יותר. מותו הותיר חלל עצום, אך זכרו ממשיך להאיר, להפיח תקווה ולהזכיר לכולנו את המחיר היקר של החירות ואת החשיבות של עמידה איתנה מול כל אתגר. אלישי נפל כגיבור, וסיפורו יהיה נר תמיד, סיפור של תקומה וגאווה ישראלית, שישמש השראה לדורות הבאים, ויזכיר לנו תמיד את האיש השקט, המקצועי, האוהב, שפשוט עשה בשקט, בלי דיבורים, את מה שצריך כדי להגן על כולנו.