אלירז גבאי

בטבריה, עיר על שפת הכנרת, שטופת שמש ומוקפת בנוף ירוק-כחול, נולד אלירז גבאי ביום כ"ב בכסלו תשמ"ז, ה-24 בדצמבר 1986, לזוג הורים מסורים, אביבה והרצל. הוא היה ילד שמח, חייכן, שקט ומופנם, אך תמיד עם ניצוץ בעיניים שביטא עולם פנימי עשיר. בביתם החם, לצד אחותו שירי, ספג אלירז את ערכי היסוד שילוו אותו לאורך חייו: אהבת הארץ, כבוד לזולת, ענווה ודאגה לכל אדם. אביבה, אמו, הייתה אשת חינוך במקצועה, ומילותיה לא היו רק עצות חולפות אלא עקרונות חיים, אותם טפטפה לליבות ילדיה בנחת ובמסירות. היא דיברה איתם על חשיבות ההתגייסות למען המדינה, על האחריות המוטלת על כתפיהם כאזרחים, ועל האהבה העמוקה למקום שבו נולדו וגדלו. "כולנו אחים, כולנו יהודים, כולם נלחמים כתף אל כתף, לא משנה מי," הייתה אומרת, ומילים אלו חלחלו עמוק לנפשו של אלירז, עיצבו את תפיסת עולמו והפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא לא היה ילד של מילים רבות, אלא של מעשים, והשקט שלו הקרין עוצמה של הבנה ושל רצון לפעול. כבר מגיל צעיר, כשילדים אחרים היו ממהרים להביע את דעתם בקול רם, אלירז היה מתבונן, מקשיב, ורק אז, מתוך מחשבה עמוקה, היה מגיב, לעיתים קרובות במעשה ולא בדיבור. הוא למד במוסדות החינוך בעירו, כשספסלי בית הספר בטבריה היו עדים לשקט שלו ולדרך הנעימה שבה התנהל, תמיד בחיפוש אחר הטוב, תמיד מושיט יד לעזרה מבלי שיבקשו ממנו.

ככל שגדל, התרחב עולמו של אלירז, אך עקרונות היסוד נותרו איתנים. הוא המשיך להיות אותו נער צנוע, אנושי ואכפתי, שאהבתו לבני אדם ניכרה בכל מעשיו. "ואהבת לרעך כמוך" לא היה עבורו רק פתגם עתיק, אלא אורח חיים שבא לידי ביטוי ביחסו לכל אדם שפגש, צעיר כמבוגר. הוא כיבד מבוגרים באופן מיוחד, ובפרט הקפיד על כיבוד הוריו, מתוך הבנה עמוקה של המסירות והאהבה שהעניקו לו. הבית הטברייני, עם ריחות התבשילים של אביבה וקולות הצחוק, היה עבורו עוגן יציב, מקום שבו הרגיש אהוב ובטוח, ומשם יצא למסע חייו. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אלא את האמת שבמעשים, את הטוב שבאדם, ואת הסיפוק שבעשייה למען הזולת. הילד השקט מטבריה הפך לנער עם לב זהב, שנוכחותו השקטה הותירה חותם עמוק על כל מי שזכה להכירו, ורבים הרגישו את השלווה והביטחון שהקרין סביבו.

בשנת 2005, כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, לא היה ספק באשר לדרך שיבחר. למרות שאולי לא היה חייב להתגייס לתפקיד לחימה תובעני, הוא בחר ללכת בעקבות הערכים שספג בבית ובחר לשרת ביחידה קרבית משמעותית. הוא שובץ בפלוגת הסיור, הפלס"ר, של חטיבת "גולני", חיל הרגלים – יחידה שדרשה נחישות, כוח פיזי ונפשי, ורוח לחימה בלתי מתפשרת. המסלול בפלס"ר גולני היה קשה ומאתגר, אך אלירז, עם השקט הפנימי והענווה שאפיינו אותו, צלח אותו בגבורה. הוא לא היה זה שמרבה לדבר, אך נוכחותו הייתה חזקה ומשמעותית. הוא ביצע כל משימה בדייקנות ובמקצועיות, ללא תלונות, ובהתמדה שקטה שהפכה אותו למופת עבור חבריו. הוא היה מדוגם, תמיד הכי נקי ומסודר, גם בתנאי שטח קשים, מה שהעיד על המשמעת העצמית והכבוד העצמי שלו. חבריו לצוות העריכו אותו עמוקות, ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, וראו בו עמוד תווך שקט אך חזק. הוא אכן היה "קורץ מהחומר הזה של הלוחמים בגולני", חומר שממנו עשויים אלה שמובילים בשקט, שפועלים במקצועיות, ושאינם נרתעים מאתגרים.

גם לאחר שחרורו מצה"ל, הקשר ללחימה ולחבריו נשאר איתן. הוא נקרא מפעם לפעם לשירות מילואים, ושובץ בגדוד 7810 של חטיבת "יפתח" (11) בחיל הרגלים. בתקופות המילואים הללו, רקם קשרי חברות עמוקים עוד יותר עם חבריו לצוות. הקרבה, השיתוף בחוויות הקשות והמסוכנות, ותחושת השליחות המשותפת, יצרו ביניהם קשר אמיץ, כמעט משפחתי. הם הפכו עבורו למשפחה שנייה, כזו שמבינה ללא מילים, שחולקת שקט מול סכנה, ושנאמנה לו עד אין קץ. רונן קרס, חברו לצוות, תיאר אותו כ"נשמה של הצוות, זה שעושה ולא מדבר", עדות נוספת לאופיו המיוחד. הוא היה האיש שאפשר היה ללכת אחריו בביטחון מלא, לדעת שמלפנים צועד לוחם מקצוען, חד, שיודע לתת את המענה הנכון בכל היתקלות, בכל מצב. נוכחותו בשטח יצרה תחושה של רוגע וביטחון, והוא הצליח להפוך גם את הסביבה העוינת והמתוחה ביותר למקום שבו אפשר היה לנשום קצת יותר בקלות.

בשנות העשרים לחייו, יצא אלירז למסע חדש בחייו ועבר לאילת, עיר השמש והים. אהבתו לים הייתה עמוקה, כמעט פנימית. הוא מצא בו שלווה, מרחב וחיבור לטבע שעליו כל כך חלם. הוא אהב לשבת על שפת הים, בירה קרה בידו, מתבונן באופק האינסופי, מקשיב לרחש הגלים, משוחרר מכל דאגה. לא היה זה פלא שזמן קצר לאחר שהגיע לעיר, עבר קורס צלילה. העולם התת-ימי, על שוניות האלמוגים הססגוניות, הדגים הצבעוניים והשקט המהפנט שבו, שבה את ליבו. הוא התאהב בו באופן מוחלט, ומהר מאוד הבין שזהו עולם שהוא רוצה להיות חלק ממנו באופן מקצועי. הוא הצטרף להכשרה של מדריכי צלילה, תהליך תובעני שדרש ידע מעמיק, מיומנות גבוהה ואחריות עצומה. בסופה של ההכשרה, הוסמך אלירז להדרכה והחל לעבוד במועדון הצלילה "אקווה ספורט". גם כאן, בעבודתו כמדריך, בלטו תכונותיו הייחודיות. הוא התאפיין בענווה ובשקט, אך מקצועיותו הייתה ללא עוררין. הוא הקרין יישוב דעת, שלמות וביטחון עצמי, והצליח להשרות ביטחון על כל מי שצלל איתו, בין אם היו אלה צוללנים מנוסים ובין אם היו אלה מתלמדים חוששים. הוא היה מדריך שקט, שדיבר פחות והראה יותר, שהקרין את הניסיון והידע שלו דרך המעשים והנוכחות המרגיעה שלו. חברו רונן קרס יזכור מאוחר יותר כיצד גם בעזה, איתו, "הרגשתי כמו בסיני או באיי גלאפגוס שכ"כ אהבת לדבר עליהם", עדות לכוחו הפנימי להפוך כל סביבה, ולו הקשה ביותר, למקום של חיבור לטבע ולשקט שאפיין אותו.

במקביל לעבודתו כמדריך צלילה, שילב אלירז גם לימודים אקדמיים. הוא למד לתואר ראשון בכלכלה וניהול בקמפוס אילת של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מה שהעיד על שאפתנותו ורצונו להרחיב את אופקיו. הוא לא הסתפק בתחום אחד, אלא שאף לידע ולהתפתחות אישית בכל מישור אפשרי. מתוך אהבתו לים ולטבע, ומתוך רוח ההרפתקנות שפעמה בו בשקט, יצא אלירז עם חברו הטוב לטיול בלתי נשכח באיי גלאפגוס שבאוקיינוס השקט. המסע לאיים המבודדים, שבהם הטבע שולט בכיפה והחיות חיות בחופשיות, היה עבורו הגשמת חלום. הוא התבונן בפליאה בחיות הייחודיות, צלל במים הצלולים והרגיש חיבור עמוק לכדור הארץ במלוא הדרו. אלו היו חוויות שעיצבו אותו, הרחיבו את נשמתו והעניקו לו פרספקטיבה רחבה על החיים והטבע.

כעבור זמן, החליט אלירז לעבור למרכז הארץ, בחיפוש אחר אתגרים מקצועיים חדשים. הוא התמחה בייעוץ פנסיוני, תחום שדרש אחריות רבה, ידע פיננסי מעמיק ויכולת בין-אישית גבוהה. במשך שנים עסק בכך בחברת "הפניקס", שם בנה לעצמו מוניטין של יועץ מקצועי, ישר ואמין. הוא ניגש לעבודה באותה ענווה ושקט שאפיינו אותו בכל תחומי חייו, הקשיב בקשב רב ללקוחותיו, והעניק להם ייעוץ מדויק ומותאם אישית. בשנת 2023, עבר לעבוד כיועץ פנסיוני בסוכנות ביטוח אחרת, כחלק מהתפתחות טבעית בקריירה שבנה לעצמו בעמל רב.

בשנת 2017, בעודו עובד ב"הפניקס", הכיר אלירז את קורל. היא עבדה באותה חברה, והייתה זו היא שיזמה את תחילתה של מערכת היחסים ביניהם. מהר מאוד התפתח בין השניים קשר זוגי עמוק, ופרחה ביניהם אהבה גדולה, כזו שמהרגע הראשון היה ברור שהיא מיוחדת. הם היו שונים זה מזה במזגם ובאורח חייהם: היא הייתה מלאת חיים, סוערת ואנרגטית, והוא – שקט, מופנם ורגוע. אך ההבדלים האלה, במקום להרחיק אותם, יצרו דווקא חיבור מאזן, משלים. אלירז מצא בקורל את הניצוץ שהשלים את השקט שלו, והיא מצאה בו עוגן של יציבות, רוגע ואהבה ללא תנאי. הוא פינק אותה מאוד, בכל מובן אפשרי, אך בד בבד דאג שתשמור על עצמאותה ועל ביטחונה העצמי, מתוך אמונה עמוקה בכוחה ובכישוריה. יחד, הם טיילו בעולם, בין היתר בתאילנד, וחקרו מקומות חדשים, בונים זיכרונות משותפים שחיזקו את קשרם. בשנת 2022, נישאו אלירז וקורל, וקבעו את ביתם בשכונת נווה גן בפתח תקווה, כשהם יוצרים לעצמם קן חם ומלא באהבה.

הבית בפתח תקווה היה מלא בשקט שלו ובשמחת החיים שלה, ובאהבה שחיברה ביניהם. הם חלקו את חייהם גם עם כלבתם האהובה, סימבה, שהייתה בת שבע, והייתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה הקטנה. אלירז אהב את הארץ אהבת נפש, רצה להכיר ולחקור אותה בכל פינה ופינה, והיה איש שטח אמיתי. הוא נהנה מטיולים רגליים ארוכים, ממחנאות בטבע, ומהתחושה של להיות חלק בלתי נפרד מהנוף. "לקחת אוהל ולהיזרק בארץ, בלי בתי מלון," תיארה רעייתו את פילוסופיית הטיולים שלו. בטיולים האלה, היה דרך קבע מכין שקשוקה במחבת על גזייה, תחת כיפת השמיים, מעשה פשוט שסימל עבורו את החיבור לאדמה ואת השקט שבחיים הפשוטים. הוא היה גם אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב", השתדל לא להחמיץ משחקים, והשתייך למועדון האוהדים "אחים לסמל" – עוד ביטוי לקשרי האחווה והשייכות שכה היו חשובים לו.

בשלהי קיץ 2023, נודע להם על הריונה של קורל, והתרגשות עצומה שטפה את הבית. הם כינו את העובר באופן זמני "פטל", והחלו לתכנן את חייהם החדשים כמשפחה, מלאים בציפייה ובאהבה. אלירז עמד על הקניית ערכים של אהבת הארץ ושמירה על איכות הסביבה לבנם העתידי, וקיווה להרבות בטיולים משפחתיים שיחברו את נועם הקטן לטבע ולשורשים. הוא דמיין כבר את רעש צחוקו של התינוק ברכב בדרך לצפון או לדרום, את רגליו הקטנות דורכות על עפר הארץ, את הידיים הקטנות מלטפות עץ זית עתיק. הוא ראה לנגד עיניו את נועם גדל להיות ילד שאוהב את הארץ, בדיוק כמוהו, ילד שקט ועמוק, אך מלא ברוח הרפתקנית וברצון לגלות. התקופה הזו הייתה מלאה בציפייה מתוקה, בבניית חלומות, ובתכנון קפדני של עתיד משותף, עתיד שבו אלירז יהיה אבא, המגשים את כל מה שחלם עליו.

ואז הגיע יום שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררו אלירז וקורל בביתם שבפתח תקווה לקולות האזעקות הבלתי פוסקות, קולות שבישרו על אירוע בלתי נתפס. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל, ובחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה אכזרית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, ועל בסיסי צה"ל. המחבלים רצחו באכזריות מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

בשעות הצוהריים של אותו יום שבת, בעוד התמונות הקשות מתחילות לזרום מהדרום, קיבל אלירז צו שמונה – צו חירום לשירות מילואים. הוא לא היסס לרגע. למרות שקורל הייתה בהיריון מתקדם, ולמרות החרדה והחשש הטבעי, הוא ידע שמקומו עם חבריו. אביבה, אמו, זוכרת היטב את תחושת החינוך שניתן בבית: "לא רצינו שהוא ילך אבל הוא לא ויתר. הוא אמר 'זה החינוך שלך, חינכת אותנו להתגייס, לאהוב את המדינה. הרי היית מחנכת בישראל, חינכת אותנו כך'." אלירז ראה ערך עליון בהגנה על המדינה, ובתקופה זו, יותר מתמיד, חש את העוצמה שבשטח. הוא היה נאמן ומסור עד אין-קץ לחבריו לצוות, שמר על מורל גבוה ושימש דוגמה אישית ומופת למנהיגות שקטה, כזו שמובילה לא באמצעות פקודות רמות אלא באמצעות מעשים. הגדוד שלו, שפעל באותם ימים בצפון הארץ, ירד בהמשך דרומה, אל זירת הלחימה המרכזית – רצועת עזה.

הימים והשבועות הראשונים של הלחימה היו קשים ומורכבים. אלירז, עם שקט נפשי ורצון עז להגן, הצטרף לכוחות הלוחמים בעומק הרצועה. הוא היה חוד החנית, היהלום שבכתר, כפי שתיאר אותו חברו רונן קרס. נוכחותו בשטח, גם בתנאים הקשים ביותר, גרמה לסביבה להיראות אחרת ולהרגיש אחרת. הוא הביא איתו את השקט והמקצועיות שאפיינו אותו תמיד, והיה עוגן של יציבות עבור חבריו. אמו, אביבה, הייתה מודאגת, כמו כל אם בישראל ששולחת את בנה לחזית. "תמיד אמרתי לו שישמור על עצמו. ביקשתי ממנו לפני כל משימה להגיד 'שמע ישראל'," סיפרה. ואלירז, בדרכו השקטה והמאחדת, היה עונה לה: "אנחנו כולם נלחמים, תתפללו בשבילנו שנצליח." הוא לא דיבר על עצמו, אלא על כולם, על האחווה, על המטרה המשותפת.

בתחילת דצמבר, לאחר תקופה ארוכה של לחימה אינטנסיבית, שוחרר אלירז ממילואים, וחזר הביתה אל קורל ואל השקט היחסי שבפתח תקווה. אך השחרור היה קצר. כעבור יומיים בלבד, נקרא שוב, יחד עם חבריו לנשק, לשוב לשירות ברצועת עזה. הוא לא היסס לרגע. הקריאה לחזור אל הצוות, אל המשפחה השנייה שלו, הייתה חזקה יותר מכל דבר אחר. הוא ארז שוב את הציוד, נפרד מקורל האהובה, ויצא שוב אל עומק הלחימה.

כשבועיים לאחר שחזר לרצועה, נפצע אלירז קל. במהלך פעילות מבצעית, התפוצץ מטול, ורסיסים קטנים פגעו בכתפו. זו הייתה פציעה שיכלה להוציא אותו מהלחימה, להחזיר אותו הביתה למנוחה, אך אלירז סירב בתוקף. "הוא המשיך בלחימה וסירב להתפנות," נכתב. חברו רונן קרס סיפר כי "כשנפצעת מרסיס לפני שבועיים נשארת איתנו בכל זאת עד שפינו אותך ביום למחרת." דודתו, כרמלה, התקשרה אליו בדאגה כששמעה על הפציעה. "דודה, הכול בסדר. רק שריטה קטנה," הרגיע אותה. היא הפצירה בו שיחזור הביתה, שיישאר להחלים, אך הוא השיב לה בדרכו האופיינית: "מה את עושה מזה סיפור? כולה רסיס קטן." הוא היה נחוש להישאר עם חבריו, להמשיך להילחם, לדעת שמקומו הוא שם. רק כעבור יממה, ניאות להיבדק בבית חולים, ורק אז יצא הביתה למנוחה קצרה.

השבוע שבו אלירז נפצע היה גם השבוע שבו חגג את יום הולדתו השלושים ושבע. קורל, עם כל הדאגה והחרדה, רצתה להפתיע אותו במתנה שתשמח את ליבו: כרטיס למשחק כדורגל של קבוצתו האהובה, מכבי תל אביב, שנערך בפתח תקווה. ביום הולדתו, כשהיה עדיין בבית להתאוששות קלה, שלחו לו חבריו לצוות סרטון מצחיק ומרגש שצילמו עבורו מרצועת עזה, ובו שרו לו שיר יום הולדת. קורל עצמה כתבה לו ברכה מרגשת, שביטאה את כל עולמה באותם ימים: "מלך העולם שלי, גאוות ליבי, כל פעם מקבלים פרופורציות קצת אחרות, אז השנה ליום הולדת אני אאחל לך רק שתחזרו בריאים ושלמים בגוף ובנפש, אתה וכל הצוות. מבטיחה שלכל השאר אני אדאג, רק תחזרו אלינו בריאים במהרה. אני אוהבת אותך ברמות שאי אפשר לתאר ולמרות הימים הקשים שמחה שיצא לנו לפחות להיות ביחד היום, עד הפעם הבאה. גאה בך מלך שלי, אתה הכי טוב בעולם." המילים האלה, שנכתבו בתוך הכאוס של המלחמה, ביטאו את עומק אהבתה, את גאוותה בו, ואת התקווה הפשוטה והטהורה לחזרתו בשלום.

אך השקט של הבית לא החזיק מעמד זמן רב. כעבור כמה ימים, כשהוא מחלים מפציעתו הקלה, חזר אלירז ליחידה וללחימה ברצועה. הוא לא יכול היה להישאר מאחור, כשהוא יודע שחבריו שם, נלחמים. בסרטון שהכינה היחידה בימים אלה ושלחה למשפחות הלוחמים, אמר אלירז בתורו, בקולו השקט אך הנחוש: "ביחד ננצח." אמו זכרה את הסרטון הזה היטב, את מילותיו הפשוטות אך העוצמתיות, שהיו תמצית אמונתו. הן ביטאו את רוח האחווה, את האמונה בכוחה של היחד, ואת התקווה הבלתי מתפשרת בניצחון.

ביום שבת, ה-30 בדצמבר 2023, יום שייזכר לעד בלבבות כל אוהביו, השתתף אלירז עם צוותו בפעילות מבצעית לנטרול מנהרות חמאס, בעומק רצועת עזה. המשימה הייתה מסוכנת, מורכבת, ודרשה אומץ לב יוצא דופן. אלירז, כפי שהיה דרכו תמיד, הלך באומץ לב בראש הכוח, מוביל את חבריו. הוא היה חוד החנית, האיש שאחריו יכלו כולם ללכת בביטחון. במהלך פעילותם, כשהם מתקדמים בתוך המנהרה החשוכה, התפוצצו בעוצמה רבה חומרי נפץ שהוטמנו תחתיה. הפיצוץ היה אדיר, קטלני. אלירז גבאי נהרג במקום. במותו, בגופו, הוא הגן על חבריו לנשק, והציל את חייהם. הוא נפל כגיבור, בדיוק כפי שחי – בענווה, בשקט, ובמסירות אין קץ. הוא היה בן שלושים ושבע בנופלו.

ההודעה המרה על נפילתו של רב-סמל מתקדם אלירז גבאי ז"ל נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, על קורל ההרה, על חבריו, ועל כל מי שזכה להכיר את האדם המיוחד הזה. הלב סירב להאמין. קורל, אהבת חייו, כתבה לו מילות פרידה קורעות לב: "מה קשור אלמנה בגיל 27? אשתך מכורה תמיד ואוהבת אותך ברמות שכואב בגוף. אהבת חיי, הלב מסרב להאמין שכבר לא תחזור." היא הייתה מלאה גאווה על גבורתו, אך גם בכאב חד על הבחירה שגבתה את המחיר היקר ביותר. "לפני שאלירז הלך ביקשתי ממנו שלא יהיה גיבור, אבל איתו אין אופציה אחרת. הוא הסתער קדימה," כתבה. במותה, מילותיה היו צוואה של אהבה וגבורה. "אני מבטיחה לך חיים שלי, מלך שלי, שאתה תחיה איתי תמיד, אני אקום בשביל המתנה הקטנה שהשארת לי, התינוק שלך. אני אוהבת אותך חיים שלי."

אלירז הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בטבריה, עיר הולדתו, במעגל שלם וטרגי שנסגר. הוא הותיר אחריו את בת זוגו קורל, את הוריו אביבה והרצל, ואת אחותו שירי. כשלושה וחצי חודשים לאחר נפילתו, נולד בנו, אשר נקרא בשם נועם – שם שהוריו בחרו בקפידה, המצוין בפסוקים "דרכיה דרכי נועם" ו"ויהי נועם השם אלוהינו עלינו". נועם הקטן, יורש דרכו של אביו, נולד אל תוך עולם שבו זכר אביו יהיה נוכח תמיד, עולם של גאווה וכאב, של אהבה ותקווה.

מורשתו של אלירז גבאי ז"ל ממשיכה לחיות ולהאיר את דרכם של רבים. טרם נפילתו, ביקש מקורל לארגן ארוחת "על האש" לצוות שלו לכשיצאו מהלחימה – בקשה פשוטה, אנושית, שביטאה את אהבתו לחבריו ואת תקוותו לחזרה לשגרה. קורל ראתה בכך צוואה, ויזמה ארוחה כזו עבור חבריו לנשק ובנות זוגם, במעשה מרגש של נאמנות ואהבה. עמותת "הנמר המעופף" של יוצאי פלס"ר גולני חילקה מלגת לימודים על שמו, כמחווה ללוחם ולחבר. מוקירי זכרו הדפיסו מדבקות עם תמונתו והציטוט: "עשה טוב לאנשים לא בגלל מי שהם או מה שהם יעשו בחזרה, אלא בגלל מי שאתה" – מילים ששיקפו באופן מדויק את מהותו. דף אינסטגרם הוקדש לזכרו – remember_eliraz.gabai, ובו תמונות מחייו, עדות חיה לאדם שהיה. דפי אינטרנט לזכרו הועלו גם באתר אוניברסיטת בן-גוריון שבה למד, באתר "מכביפדיה" של קבוצתו האהובה, באתר "גלעד לזכרם" של עיריית טבריה, ובאתר עמותת "אחים לסמל". רונן קרס, חברו לצוות, סיכם את תחושת כולם: "היית אדם שכולו לב, אהבנו אותך כל הצוות! זכות גדולה הייתה לשרת לצידך! חוד החנית, היהלום שבכתר! לא נשכח אותך ונמשיך את דרכך. צוות לוי יהיה זכרך ברוך!" אלירז גבאי, הילד השקט מטבריה, לוחם גולני ומדריך צלילה, יועץ פנסיוני ואוהד מכבי תל אביב, בן זוג אוהב ואב שחלם על טיולים משפחתיים, נפל כגיבור ומעשיו, אהבתו ושקט נפשו, ישמשו מורשת נצחית של אהבת אדם ואהבת מולדת. הוא היה ונשאר, לעד, חלק בלתי נפרד מהסיפור של כולנו, סיפור של תקומה וגאווה ישראלית.