אליאב עמרם אביטבול

בירושלים, העיר שספגה עליה אלפי שנים של היסטוריה ואמונה, נולד ביום כ"ו באלול תשמ"ח, שמונה בספטמבר 1988, ילד שנקרא אליאב עמרם. הוא היה בנם של פסקל, שכולם קראו לה חיים, ומרדכי, ועם הזמן הפך לאח בכור לאדרת, חניאל, אבידן ויוחאי, חבורה שהלכה והתרחבה ועיצבה את עולמו כבר מצעדיו הראשונים. הבית בשכונה הירושלמית היה תמיד הומה אדם, מלא בצחוק ילדים, בשיחות מתגלגלות סביב שולחן השבת, ובריח תבשילים שנדף מהמטבח של פסקל. כבר בילדותו ספג אליאב את קירות האבן החמות של ירושלים, את האוויר הצלול שנושב מההרים, ואת הקולות העתיקים שהדהדו בסמטאות, קולות שדיברו על קהילה, על נתינה, ועל חיבור עמוק לאדמה ולסיפור שהיה גדול מכל אחד ואחת. הוא למד מהוריו את חשיבות המשפחה, את הערך של עזרה לזולת, ואת ההבנה שכל אדם הוא עולם ומלואו, שיש לכבד ולאהוב.

את שנות היסודי עשה אליאב בבתי הספר של ירושלים, ובהם כבר התגלה ניצוץ של מנהיגות, של ילד שיודע להקשיב, לחבר בין חברים שרבו, ושתמיד חיוך רחב נסוך על פניו. חיוך כזה, שהיה סימן ההיכר שלו, פתח בפניו דלתות וכבש לבבות, והוא היה זה שתמיד ידע למצוא את המילה הנכונה כדי להרגיע כעס או להפיח תקווה. לאחר מכן, עבר ללמוד בישיבה התיכונית "חורב" בעיר, מוסד חינוכי ששם דגש לא רק על לימודי קודש אלא גם על מצוינות אקדמית ועל פיתוח אישיות. שם, בין דפי הגמרא לתרגילי המתמטיקה, בין דיוני הלכה עמוקים לשיחות חולין עם חברים, התעצב עולמו הערכי והרוחני. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם חבר נאמן, כזה שהכתף שלו תמיד הייתה שם למי שצריך תמיכה, ושהאוזן שלו הייתה קשובה לכל בעיה. הוא ידע לשלב בצורה טבעית בין המסגרת המאתגרת של הישיבה לבין חיי החברה העשירים, והיה אהוד על מוריו ועל חבריו כאחד. הוא העמיק את לימודיו, לא רק מתוך חובה, אלא מתוך סקרנות אמיתית ורצון להבין את העולם ואת מקומו בו, ותמיד חיפש את הדרך ליישם את הערכים שלמד בחיי היומיום, להפוך אותם למעשים.

כשסיים את לימודיו התיכוניים, החליט אליאב להמשיך ולהעמיק את הכנתו לשירות משמעותי בצבא, ובחר במכינה הקדם-צבאית "בני דוד" ביישוב עלי. המכינה, ששכנה בלב הנוף הפראי של בנימין, הייתה עבורו תקופה של התפתחות אישית ורוחנית אינטנסיבית. הוא קם עם שחר, התפלל, למד תורה, עסק בעבודות כפיים, והתאמן פיזית לקראת הגיוס. הימים הארוכים במכינה, שכללו מסעות רגליים מפרכים בהרים, לילות שבהם ישבו החברים סביב מדורה ודיברו על משמעות החיים והשירות, ושיחות עמוקות עם רבני המכינה ומדריכיה, חיזקו אצלו את תחושת השליחות ואת הרצון לתרום למדינה ולחברה. הוא למד שם את חשיבותה של קבוצה, את העוצמה שבחיבור בין אנשים שונים, ואת היכולת להתגבר על קשיים פיזיים ונפשיים כשיש מטרה ברורה ומוטיבציה פנימית. הוא גילה את הכוח שבשתיקה, את החשיבות שבהקשבה, ואת העושר שבדיון כן ואמיתי. במכינה, אליאב לא רק הכין את גופו ונפשו לצבא, אלא גם ביסס את השקפת עולמו, ששילבה אמונה עמוקה עם פרקטיקה יומיומית של עשייה ונתינה.

עם סיום המכינה, הגיע הרגע המיוחל – הגיוס לצה"ל. אליאב, עם החיוך הרחב ובעיניים הבוערות, התגייס לחטיבת הנח"ל, לגדוד 50, יחידה קרבית שנודעה בלוחמיה המחושלים וברוח הלחימה שלהם. הוא לא בזבז רגע, ומהר מאוד בלט בקרב חבריו ומפקדיו ביכולותיו הפיזיות והמנטליות הגבוהות, במקצועיותו חסרת הפשרות, וברצון העז שלו לתרום ככל האפשר. הוא לא הסתפק בלהיות עוד חייל מצוין, אלא שאף להיות משמעותי, להוביל, ולהשפיע. תחושת השליחות שהתפתחה בו עוד מימי המכינה, הובילה אותו לבחירה לצאת לקורס קצינים, מסלול תובעני ויוקרתי. בקורס, שנערך במתקני האימונים המחמירים של צה"ל, אליאב הוכיח שוב ושוב את יכולותיו האישיות והפיקודיות. הוא למד כיצד לקחת אחריות על חיי אדם, כיצד לקבל החלטות תחת לחץ, וכיצד להוביל חיילים למשימה תוך כדי שמירה על רוח לחימה ועל מורל גבוה. הוא היה קצין שהאמין בדוגמה אישית, שהיה הראשון לרוץ, הראשון לטפס, והראשון להרים את המורל כשהיה קשה. הוא ידע לדבר אל לוחמיו בגובה העיניים, להבין את חששותיהם, ולחזק את רוחם.

בסיום הקורס, ענד אליאב את דרגות הקצונה בגאווה וחזר לגדוד 50, הפעם כמפקד מחלקה. תחת פיקודו, המחלקה הפכה ליחידה מלוכדת ומקצועית, שסמכה עליו בעיניים עצומות. הוא דאג לכל אחד מלוחמיו, הקפיד על אימונים ברמה הגבוהה ביותר, ונטע בהם את תחושת המשמעות של השירות. הוא לא היה מפקד שיושב במשרד, אלא כזה שנמצא תמיד בשטח, לצד חייליו, חווה איתם כל קושי וכל הצלחה. בהמשך דרכו הצבאית, קודם לתפקיד סגן מפקד פלוגה, תפקיד שדרש ממנו אחריות גדולה עוד יותר ויכולות ניהוליות ופיקודיות מתקדמות. הוא היה שותף בכיר בקבלת ההחלטות, בתכנון המשימות ובהוצאתן לפועל, ותמיד עשה זאת בחיוך, בנועם, אך גם בתקיפות ובמקצועיות כשנדרש. חבריו ומפקדיו תמיד זכרו את הגישה הייחודית שלו – קצין קשוח בשטח, אך רך ואנושי מחוצה לו, שתמיד דאג לרווחתם של פקודיו. הוא היה החבר אמת שניתן לסמוך עליו בכל מצב, המפקד שידע להקשיב לבעיות אישיות ולתת עצה כנה, וזה שתמיד חיפש דרכים לחבר בין האנשים, ליצור אחדות ולבנות צוות חזק ומגובש.

בתום השירות הסדיר, עבר אליאב לשירות מילואים והוצב בגדוד 8207, חטיבה 228, שנודעה כ"חטיבת הנח"ל הצפונית". הוא לא ראה במילואים נטל, אלא המשך טבעי לשירותו הסדיר ולתחושת השליחות העמוקה שפעמה בו. כל זימון לצו שמונה התקבל אצלו בחיוך ובמוטיבציה, והוא תמיד היה הראשון להתייצב, מוכן לכל משימה. במקביל לחייו הצבאיים, החל אליאב לבנות את חייו האזרחיים. הוא למד לתואר ראשון בהנדסת בניין במחלקה להנדסה אזרחית באוניברסיטת אריאל בשומרון. לימודי ההנדסה משכו אותו בגלל האפשרות לבנות, ליצור, ולהשאיר חותם פיזי בעולם, וגם כאן, הוא הפגין מצוינות והתמדה. הוא לא היה מסוג האנשים שיסתפקו רק בללמוד, אלא תמיד חיפש את הדרך ליישם את הידע שלו, להפוך תיאוריה למעשה.

שנת 2020 הייתה ציון דרך משמעותי בחייו, כשהכיר את טל, אישה ששיתפה את ערכיו, את שמחת החיים שלו ואת הרצון לתרום ולבנות. הקשר ביניהם ניצת במהירות, ולאחר שנה אחת בלבד, בשנת 2021, הם נישאו בטקס מרגש, שהיה מלא באהבה, בשמחה ובציפייה לבאות. יחד, בנו בית שהפך למגדלור של אהבה ומשפחתיות, ועם השנים, נולדו להם ארבעה ילדים יקרים: מעין, נגה, עומר ושחר – ארבעה אוצרות שהאירו את חייהם והעניקו להם משמעות עמוקה עוד יותר. הבית שלהם לא היה רק ארבעה קירות ותקרה, אלא מרכז שוקק חיים, מלא בדיאלוגים, בריקודים ספונטניים לצלילי מוזיקה שהתנגנה ברקע, ובצחוק בלתי פוסק. אליאב וטל טיפחו זוגיות אוהבת וקרובה, כזו שהייתה מבוססת על הקשבה הדדית, על כבוד, ועל אהבה עזה. הוא אף הגדיר את רגשותיו אליה בסטטוס הוואטסאפ שלו, שהפך לסימן ההיכר שלהם: "אני מת על אשתי!".

אחד המנהגים שהפכו לסמל הזוגיות שלהם היה "זמן קפה" היומי. בכל יום, בשעה חמש אחר הצוהריים, כשהשמש החלה לשקוע והיום עמד להסתיים, הם היו עוצרים את כל שגרת היום העמוסה שלהם. הילדים היו יודעים שזהו הרגע של אבא ואמא, רגע קדוש של שקט וחיבור. הם היו יושבים יחד, שותים קפה, ומשוחחים. על מה היו משוחחים? על היום שהיה, על התוכניות לעתיד, על הילדים, על חלומות, על פחדים, על רעיונות. זה היה רגע של הפוגה, של התקרבות, של חידוש הברית הזוגית, שהעניק להם כוח להמשיך הלאה. רגע שבו יכלו להביט זה בעיניה של זו, לא רק כבני זוג, אלא כחברים הכי טובים, כתומכים האחד של השנייה. המנהג הזה, פשוט ככל שיהיה, שיקף את עומק הקשר ביניהם ואת המסירות שלהם לטיפוח הזוגיות שלהם בתוך מרוץ החיים.

בתחילת דרכם המשותפת, אליאב וטל קיבלו החלטה יוצאת דופן ומרגשת: הם עברו להתגורר בכפר הנוער "תלפיות" שבחדרה, ושימשו שם כמשפחת אומנה לנערים בסיכון. במשך כשבע שנים, הפך הבית שלהם למקלט חם ואוהב עבור 12 נערים ונערות, שחוו קשיים ומצוקות בחייהם. אליאב וטל לא רק נתנו להם קורת גג, אלא הקדישו את חייהם לליווי, לחיזוק ולהעצמת בני הנוער האלה. הם ראו בכל אחד ואחת מהם עולם שלם, פוטנציאל עצום, ופעלו במסירות אין קץ כדי להעניק להם תקווה ודרך חדשה. אליאב, עם חיוכו המאיר ויכולת ההכלה האינסופית שלו, ידע להגיע ללב של הנערים הקשוחים ביותר. הוא הקשיב לסיפוריהם, לא שיפוט אותם, והאמין בהם גם כשאיבדו את האמונה בעצמם. הוא עודד אותם להמשיך ללמוד, להציב לעצמם מטרות, ובעיקר, להשתלב בחברה ולתרום לה. הוא ליווה אותם בתהליך הגיוס לצה"ל, ועזר להם לבחור מסלולים משמעותיים, כשהוא מראה להם בדוגמה אישית את הדרך. רבים מהם, בזכותו, יצאו לשירות קרבי או לתפקידים משמעותיים אחרים, והפכו לאזרחים תורמים בחברה הישראלית. הוא היה להם לא רק "הורה אומנה", אלא מודל לחיקוי, דמות אב תומכת ומעוררת השראה. כחלק מאהבתו לספורט ולריצה, הוא אף נהג להשתתף במרתונים יחד עם ילדי כפר הנוער, ובכך העניק להם לא רק חוויה ספורטיבית, אלא גם תחושת שייכות, הישג, ואמונה ביכולות שלהם.

לאחר השנים המאתגרות והמספקות בכפר הנוער, החליטו אליאב וטל להקים את ביתם במושב איתן, סמוך לקריית גת. אליאב, כמהנדס בניין במקצועו, לא הסתפק בקניית בית מוכן. הוא קיבל החלטה ששיקפה את אישיותו העמלנית והיצירתית, ובמשך שנתיים תמימות, בנה את ביתם במו ידיו. זו לא הייתה רק עבודה פיזית, אלא פרויקט חיים, שבו השקיע את נשמתו. הוא עבד שעות ארוכות, לעיתים עד שעות הלילה המאוחרות, כשזיעה מכסה את מצחו וגופו כואב מעייפות. הוא בחר כל אבן, תכנן כל קיר, ודאג לכל פרט קטן, מתוך אמונה שהבית הזה יהיה יותר מסתם מבנה – הוא יהיה מעוז של אהבה, של ביטחון ושל צמיחה למשפחתו. הריח של המלט הטרי, רעש הפטישים והמסורים, תחושת העץ המחוספס בידיו – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה שהיה כה יקר ללבו. וכשסוף סוף עמדו הבית וגינתו על תילם, הוא יכל להביט סביבו בסיפוק עצום, בידיעה שכל פינה בבית הזה נושאת את חותמו האישי, את האהבה והמסירות שלו.

במקביל לעבודתו כמהנדס בניין, אליאב מצא דרך נוספת לתרום לחברה וליישם את אהבתו לחינוך: הוא לימד בקריית החינוך "אוריה" בראשון לציון. הוא היה איש חינוך אהוב ומוערך, שידע להעביר את החומר בצורה מרתקת, אך בעיקר, ידע לגעת בלב התלמידים. הוא לא לימד רק הנדסה, אלא לימד ערכים, לימד חשיבה ביקורתית, ולימד את חשיבות העשייה והיצירה. הכיתה שלו הייתה מקום שבו התלמידים הרגישו בטוחים לשאול שאלות, להתנסות, ולצמוח.

כאב, אליאב היה מודל לחיקוי. הוא היה איש משפחה מסור, אב דואג ואוהב, שהקפיד להיות נוכח ופעיל בחיי ילדיו. הוא לא היה "אבא של שבת" בלבד, כדבריו, אלא דמות משמעותית המלווה אותם בעשייה ובחינוך, הן מבחינה אישית והן מבחינה רוחנית. הוא הקפיד ללמד את ילדיו את אהבת התורה, לא כנטל, אלא כדרך חיים מלאת משמעות ושמחה. הוא חינך אותם לערכי נתינה ותרומה, והטמיע בהם את ההבנה שאין דבר יקר יותר מעזרה לזולת. דוגמה מרגשת לכך הייתה המסורת שפיתח בביתם: ביום הולדתם של הילדים, הוא הקפיד שלא רק יקבלו מתנות, אלא גם יעניקו מתנות לאחרים. כך, רגע של קבלה הפך לרגע של נתינה, והילדים למדו כבר מגיל צעיר את העוצמה שבנתינה ללא תנאי. הוא היה זה שהיה יושב איתם ללמוד, משחק איתם בחצר, מקריא להם סיפורים לפני השינה, ותמיד עם אותו חיוך רחב ומאיר.

אך מעל לכל, נודע אליאב ברגישותו העצומה, באהבתו לזולת, וביכולת הנתינה האינסופית שלו. הוא תמיד חיפש היכן אפשר לעזור ולהועיל, לא רק למשפחתו הקרובה או לחבריו, אלא לכל אדם באשר הוא. ביטוי מרגש ובלתי נשכח לכך היה החלטתו לתרום כליה לילדה בת שתים-עשרה שלא הכיר. ההחלטה הזו לא התקבלה בקלות דעת. היא הייתה כרוכה בחששות, בבדיקות רפואיות מקיפות, ובהבנה עמוקה של הסיכונים וההחלמה הממושכת. הוא שקל את הדברים בכובד ראש, התייעץ עם טל, וקיבל את ההחלטה מתוך אמונה עמוקה בערך חיי אדם ובכוחה של הנתינה. הוא לא חיפש תהילה, לא ציפה לתמורה, אלא פעל מתוך ציווי פנימי עמוק. הניתוח, שהיה מורכב, עבר בהצלחה, והכליה שלו נתנה חיים חדשים לילדה. המעשה הזה, של חסד טהור ואומץ לב, הותיר חותם עמוק על כל מי ששמע עליו, והפך לסמל לאישיותו יוצאת הדופן של אליאב. הוא לא רק הציל חיים, אלא גם נטע תקווה והשראה ברבים, והוכיח שוב ושוב שהרואיות טמונה לא רק בשדה הקרב, אלא גם במעשים יומיומיים של אהבת אדם.

אהבת ישראל זרמה בעורקיו של אליאב כדם החיים. הוא שילב באומץ ובגאווה את עולמות התורה והצבא, לא ראה בהם ניגוד, אלא השלמה. עבורו, שניהם היו ביטויים של אהבה עמוקה לעם ולארץ, של מחויבות ושל שליחות. הוא שירת את המדינה מתוך אמונה עמוקה בעם ובארץ, ולאורך כל השנים, לא החסיר יום מילואים אחד. גם לאחר שתרם כליה וקיבל פטור רפואי משירות קרבי, הוא בחר להמשיך ולשרת במילואים בתפקידו כסגן מפקד פלוגה. ההחלטה הזו לא הייתה מובנת מאליה; היא דרשה ממנו מאמץ פיזי ומנטלי ניכר, ויתור על נוחות ועל ביטחון אישי. אך אליאב לא יכל לדמיין את עצמו יושב בבית בזמן שאחרים משרתים. הוא מילא את תפקידו במסירות ובמקצועיות, ותמיד היה שם עבור חייליו, מוכן לכל אתגר. הוא אף עמד לצאת לקורס מפקדי פלוגות, צעד נוסף בדרכו הצבאית, ששיקף את רצונו הבלתי נלאה להמשיך ולתרום, להוביל, ולהיות משמעותי.

ואז הגיעה שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של הבוקר החגיגי נשבר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, וסיפקו חיפוי לאלפי מחבלים שחדרו דרך היבשה, הים והאוויר. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים ושבים בדרכים. המראות היו קשים מנשוא: מאות אזרחים נרצחו בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחי ישראל. בבוקר הנורא ההוא, החלה מלחמה.

אליאב היה בביתו במושב איתן, מוקף במשפחתו האהובה, כשחדשות האימה החלו לזרום. הטלפון לא הפסיק לצלצל, הודעות וואטסאפ זרמו בשיטף, והאווירה המתוחה הלכה והתעבתה. הוא הבין מיד את חומרת המצב, את גודל האסון. עוד באותו היום, קיבל אליאב צו 8, צו חירום שהורה לו להתייצב מיד לשירות מילואים. הוא לא היסס לרגע. הוא חיבק את טל וילדיו, נפרד מהם בחיפזון אך במלוא האהבה, ובעיניו בערה תחושת שליחות עמוקה. הוא ידע שהוא הולך להגן על הבית, על המשפחה, על המדינה. הוא הוצב במשימת הגנה על גבול הצפון, לאחר שארגון הטרור חיזבאללה הודיע על תמיכתו בתנועת החמאס ובמתקפת הפתע, ואף הצטרף ללחימה למחרת היום. אליאב שמח מאוד על הזכות לצאת ולהגן על המדינה, והאמין בכל ליבו בחשיבות המשימה. הוא לא התלונן על הקושי, על הפרידה מהמשפחה, על חוסר הוודאות. הוא ראה בכך זכות עליונה, ונתן את כל כולו למען ביטחון ישראל.

מאז שבעה באוקטובר 2023, שירת אליאב במילואים יותר ממאתיים וחמישים ימים. ימים ארוכים ומורכבים, הרחק מהבית, הרחק ממשפחתו, כשהוא נתון לאי-ודאות מתמדת ולסכנה יומיומית. הוא עבר משימות הגנה, אימונים אינטנסיביים, והיה חלק מהמערך ששמר על גבולות המדינה. עם כניסת כוחות צה"ל ללבנון בספטמבר 2024, נטל אליאב חלק פעיל בלחימה בעומק שטח לבנון. הוא היה סגן מפקד פלוגה, והוביל את חייליו אל תוך השטח העוין, מתוך אמונה בלתי מעורערת בצדקת הדרך ובחשיבות המשימה. הוא היה שם, בחזית, עם הלוחמים שלו, דואג להם, מחזק אותם, ומוביל אותם בדוגמה אישית.

ביום שבת, 26 באוקטובר 2024, עת משימה מבצעית בשטח לבנון, נכנס אליאב עם כוח מלוחמיו לסרוק מבנה חשוד. המתח היה באוויר, האדרנלין זרם בוורידים, והחושים היו מחודדים. לפתע, נתקל הכוח בחוליית מחבלים שיצאה מפיר סמוך. האירוע היה מהיר, אלים וקטלני. אליאב, כמפקד, חתר למגע ללא היסוס, מתוך תחושת אחריות עמוקה כלפי חייליו וכלפי המשימה. הוא זינק קדימה, יורה ומתמרן, מנסה לנטרל את האיום. אך אש המחבלים הייתה מדויקת. הוא נפגע מאש המחבלים ונהרג במקום, בנפילה הרואית, כשהוא מגן על חבריו ועל מולדתו. בן שלושים ושש היה בנופלו. בתקרית קשה זו, איבדו את חייהם ארבעה לוחמים נוספים: סרן אברהם יוסף גולדברג, סרן עמית חיות, רב-סמל בכיר שאול מויאל ורב-סמל ראשון גלעד אלמליח – כולם נפלו יחד, בקרב על הגנת הבית.

הידיעה על נפילתו של אליאב היממה את המשפחה, את החברים, את הקהילה כולה. היא הותירה חלל עצום, בלתי נתפס, בלבבות של כל מי שהכירו ואהבו אותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שבה נולד, גדל והתחנך, עיר ששבה וקיבלה אותו אל אדמתה הקדושה בחיבוק אחרון. הוא הותיר אחריו את טל, אשתו האהובה, את ארבעת ילדיו הקטנים – מעין, נגה, עומר ושחר – שהפכו ליתומים, את הוריו פסקל ומרדכי, אחותו אדרת ושלושת אחיו חניאל, אבידן ויוחאי. כהוקרה על שירותו ומסירותו, הועלה אליאב לאחר נפילתו לדרגת רב-סרן, דרגה ששיקפה את תרומתו הגדולה ואת מנהיגותו יוצאת הדופן.

אלמנתו טל, שבורה וכואבת, ספדה לו במילים קורעות לב: "אהוב שלי, כל עולמי, החבר הכי טוב שלי. הפחד הכי גדול שלי – שלנו כמשפחה – התקיים, ונהרגת. זכיתי. זכיתי להיות איתך ארבע-עשרה שנים, מתוכן שלוש-עשרה שנים כנשואים. הבאנו לעולם ארבעה אוצרות מושלמים. היית אבא מושלם. בבקשה, כל עולמי, רק אל תוריד ממני את העיניים. תלווה אותנו, תעזור לי ולנו. בבקשה תגיע לי בחלומות, אני מחכה לך ואוהבת אותך ולעולם לא אפסיק לאהוב אותך ורק אותך". מילותיה שיקפו את עומק הקשר ביניהם, את האהבה האינסופית, ואת הכאב הבלתי נתפס על האובדן. גם הוריו, פסקל ומרדכי, הביעו את צערם העמוק ואת גאוותם על בנם: "אליאב, אתה ממש מודל לחיקוי. ביד אחת ספר לימוד הלכה – היית המקור להלכה במשפחה – וביד השנייה אוחז נשק ומחרף את נפשך למען עם ישראל. גם שירה, גם לימוד, גם אהבת העם, גם אהבת הארץ. נשתדל להיות חזקים. נמשיך לדאוג למשפחה היפה שהקמתם – אתה וטלי יקירתנו – ולנכדינו". דבריהם הדגישו את השילוב המיוחד באישיותו של אליאב, שילוב של אמונה עמוקה, אהבת תורה, ומסירות חסרת פשרות לעם ולארץ.

זכרו של אליאב חקוק עמוק בלבבות אוהביו כדמות של אור, כסמל לאחדות, לאהבה ולגבורה. הוא השאיר אחריו מורשת עשירה של נתינה, של אכפתיות, ושל אמונה. מורשת שניתן היה למצוא ביטוי מרגש שלה גם בפרטים הקטנים ביותר: באפוד שלו, שנמסר למשפחתו לאחר נפילתו, נמצאה חוברת "שניים מקרא ואחד תרגום" – עדות אילמת ומרגשת לדרך החיים שבה אליאב בחר, שילוב הרמוני של תורה, עבודה וצבא. החוברת הקטנה, ששימשה אותו גם בשטח הקרב, סיפרה את סיפורו של אדם שחי את ערכיו בכל רגע ורגע, שלא הפריד בין חייו הרוחניים לחייו המעשיים, אלא חיבר ביניהם בטבעיות ובשלמות.

משפחתו וחבריו, חדורי מטרה להמשיך את דרכו ולהפיץ את האור שהיה, יזמו פרויקטים רבים לזכרו. ערכת "זמן קפה" הושקה על ידי משפחתו, ונועדה לעודד זוגות רבים לשבת יחד, לשתות קפה, ולשוחח, בדיוק כפי שאליאב וטל נהגו לעשות. הערכה, עם העיצוב המיוחד והמסר החם, הפכה לדרך מרגשת להנציח את האהבה והזוגיות שאליאב כל כך האמין בהן. בחג הפורים תשפ"ה, יזמו חבריו ובני משפחתו פרויקט לחלוקת משלוחי מנות, במטרה להפיץ את החיוך הענק והמדבק של אליאב. בתיבות המשלוחים, בבתי החולים ובבסיסי צה"ל, התפשט החיוך שלו, ובכל מקום שהגיעו אליו המשלוחים, הוא נגע בלבבות והזכיר את רוחו הטובה והשמחה. מדבקות עם משפטים שהפכו לסמליו של אליאב הופצו בכל הארץ: "כאיש אחד, בלב אחד, עם חיוך ענק אחד" – ביטוי לאהבתו לאחדות; "קול קרא, והלכתי. הלכתי, כי קרא הקול" – המשפט ששיקף את תחושת השליחות שלו; ו"אני מת על אשתי!" – זכר לאהבתו העצומה לטל.

בחודש אפריל 2025, השתתפו בני משפחתו של אליאב במרתון ירושלים, במקצה מיוחד שהוקדש לזכרו. הם רצו לא רק עבורו, אלא גם איתו, כשהם חשים את רוחו מלווה אותם בכל צעד וצעד, מזכיר להם את אהבתו לריצה, להתמדה, ולחיים. אך הפרויקט הגדול והמשמעותי ביותר שמשפחתו וחבריו עמלים על הקמתו הוא "שדה אליאב" – מרכז חינוכי ומכינה קדם-צבאית. המרכז הזה נועד להמשיך את מורשתו החינוכית של אליאב, להוות מגדלור של השראה וחינוך לדורות הבאים. זה יהיה מקום שבו בני נוער יצמחו, ילמדו ערכים של נתינה, של אהבת אדם, של שילוב תורה וצבא, ושל מחויבות למדינה – בדיוק כפי שאליאב עשה. המקום הזה יהיה עדות חיה לכך שרוחו של אליאב ממשיכה לפעום, שהאור שהפיץ אינו כבה, אלא רק מתעצם, ומאיר את דרכם של רבים. ולהנצחתו, הוקם גם עמוד אינסטגרם, "remembereliav", המאפשר לרבים לשתף זיכרונות, תמונות וסיפורים, ולשמור את זכרו חי ונוכח. אליאב עמרם אביטבול ז"ל, הגיבור בעל החיוך הרחב והלב הענק, אמנם נפל בקרב, אך סיפור חייו, מעשיו ומורשתו, ממשיכים לפעם בלבבות, להדהד באוויר, ולהיות מקור של תקווה וגאווה ישראלית, לנצח נצחים.