אליסף בן פורת

בצפת, עיר עתיקה שקירותיה ספוגים סיפורים בני אלפי שנים, אך גם פועמת בקצב חיים מודרני, נולד ביום קר ובהיר של דצמבר, הראשון לחודש בשנת 2001, אליסף בן פורת. הוא היה בן למירב ויהושע, השישי בסדר של שישה ילדים – אח צעיר לאורטל, יוסף, נתנאל, מיטל ואליאב – ומיד עם בואו לעולם, מילא את הבית הגדול והתוסס באנרגיה מיוחדת, בחום ובשמחה שנדמה היה כאילו נולדו יחד איתו. ביתם, בית ישראלי טיפוסי, היה תמיד מלא בצחוק, בריחות בישול וברעש מתוק של משפחה גדולה ומלוכדת, שבה כל ילד מצא את מקומו, ואליסף, עם חיוכו הכובש ועיניו המפיצות אור, היה ללא ספק הלב הפועם של כולם, היהלום שבכתר, כפי שאחיו נתנאל יכתוב עליו שנים אחר כך. הוא גדל בין סמטאות האבן של העיר, בין בתי הכנסת העתיקים לבין החנויות הקטנות, אך עולמו הפנימי היה רחב הרבה יותר, מלא צלילים, צבעים וחלומות גדולים מהחיים עצמם.

כבר מילדותו ניכר בו לב רחב במיוחד, נשמה יתרה שראתה את העולם דרך פריזמה של טוב ואהבה. הוא למד בתלמוד תורה "קול יהודה" ולאחר מכן בישיבה התיכונית "אמי"ת" בעיר, וגם שם, בין ספרי הלימוד והחברים, בלט באופיו המיוחד. אליסף היה ילד שאהב אנשים באשר הם, בלי שום תנאי או שיפוטיות, ותמיד האיר פנים לכל אדם שפגש. קשה היה לו להבין את מקורם של מריבות או שנאה בעולם, והוא תמיד חיפש את המכנה המשותף, את נקודות החיבור. הוא מעולם לא חשש להראות אהבה, לחבק חיבוק ארוך וחם, או להביע במילים את רגשותיו העמוקים. בעיניו, העולם היה מקום של הזדמנויות לשמוח, לצחוק ולחבר בין אנשים, והוא נהג לומר, בקולו הצלול והאופטימי, "לא לשכוח לשמוח, לחייך ולהיות באנרגיות טובות." עבורו, לא משנה עד כמה המצב נראה קשה או מורכב, תמיד היה צריך למצוא את נקודת האור, את הטוב שבכל דבר, ולהתמקד בה. הגישה הזו לא הייתה רק סיסמה עבורו, אלא דרך חיים של ממש, שהקרינה על כל מי שהיה בסביבתו והפכה אותו למגנט חברתי בלתי נלאה.

אחת האהבות הגדולות של אליסף, כבר מגיל צעיר, הייתה הטבע. הוא אהב לטייל, לנשום את האוויר הצלול ולחוש את האדמה תחת כפות רגליו. המעיינות הקסומים של אזור הצפון ורמת הגולן היו עבורו מקום מפלט והשראה. הוא הכיר כל פינה נסתרת, כל פלג מים צלול, ונהג לצאת לטיולים רגליים ארוכים עם חברים ובני משפחה, מצויד בתרמיל קל ובשמחה מדבקת. גם כשזכה לטייל בחו"ל, הרחק מהנופים המוכרים של הגליל, נמשך תמיד למקומות שבהם הטבע שולט, לפארקים לאומיים, להרים ירוקים ולחופים בתוליים, שם מצא שקט והשראה. תמיד חזר הביתה עם סיפורים מרתקים, תמונות עוצרות נשימה ועיניים נוצצות מאושר. הוא ידע לראות את היופי גם בפרטים הקטנים ביותר – בפריחה עדינה, בזריחה מעל הכנרת, בטיפות הטל על העלים בשעות הבוקר המוקדמות.

אבל מעל לכל, האהבה הגדולה והמפעמת ביותר בחייו של אליסף הייתה המוזיקה. מגיל צעיר הוא נמשך לצלילים, לקצב, ליכולת של המוזיקה לחבר בין אנשים, לעורר רגשות, לגרום לאנשים לשכוח את דאגותיהם ולפשוט לרקוד. הוא אהב במיוחד מוזיקת טראנס, את הפעימות החוזרות, את האנרגיה המתפרצת, את התחושה שאין גבולות. בגיל ארבע-עשרה בלבד, כשהוא עדיין נער צעיר עם חלומות גדולים, החל ליצור מוזיקת טראנס בעצמו. הוא הקים אולפן ביתי קטן וחמוד, שהיה למעשה פינה בחדרו שהוקדשה כולה ליצירה. שם, בין מסכים זוהרים, מקלדות סינתיסייזר וכבלים סבוכים, בילה שעות ארוכות, ימים ולילות, יצר והלחין מספר "טרקים" (ניגונים) מקוריים. הוא בחר לעצמו שם במה שהדהד את שמו הפרטי, "אליסו" – ELISO, ובתוך זמן קצר כבר הופיע איתם במסיבות קטנות, כשהוא עומד מאחורי העמדה, מוציא מתוכו צלילים שסחפו את הקהל. הוא חלם, חלום גדול וענק, להופיע עם המוזיקה שלו על הבמות הגדולות בעולם, לראות אלפי אנשים מאושרים, חסרי פחד ודאגות, רוקדים עם חיוך גדול על הפנים לצלילים שיצר, מוזיקה שיצאה מעומק נשמתו. הוא אף כתב לעצמו פתק בטלפון הנייד, תחת הכותרת "חולם בגדול", בו תיאר את הרגעים האלה שבהם דמיין את עצמו על הבמות הגדולות ביותר, מנגן את הניגונים שישב עליהם חודשים ארוכים באולפן הקטן שלו. לניגון הראשון שהלחין ויצר, העניק את השם "Ability to Dream" – היכולת לחלום, שם ששיקף את כל עולמו הפנימי.

המוזיקה הייתה עבורו לא רק תחביב, אלא שפה, דרך לבטא את עצמו ואת תפיסת עולמו. דרכה, הוא שאף להפיץ את אותה שמחה ואופטימיות שאפיינו אותו. כשלא היה באולפן, או מטייל בטבע, אליסף אהב גם לשחק כדורסל. זה היה אולי התחום היחיד שבו איבד מעט משלוותו הנצחית. על מגרש הכדורסל, כשהתחרות הייתה בעיצומה והאדרנלין זרם בעורקיו, יכול היה להרשות לעצמו לכעוס לרגע קצר, לצעוק משהו על איזה מהלך שלא הלך כמתוכנן, ואז מיד לחזור לחיוכו המוכר. זה היה פרט קטן, אנושי כל כך, שרק הדגיש את טוב ליבו ואת העובדה שגם בתוכו בערה אש של תשוקה ותחרותיות בריאה. בבית, כשחזר מאימונים או מבית הספר, תמיד היה מבקש מאמו, מירב, שתכין לו את עוגיות האלפחורס האהובות עליו, עם הקוקוס המגורד והריבה המתוקה. הריח של העוגיות הטריות מילא את הבית, והיה עבורו סימן לביטחון, לחום משפחתי ולרגעים של נחת.

ב-4 באפריל 2021, הגיע הרגע שבו אליסף עלה על מדים והתגייס לצה"ל. הוא החל את שירותו בחיל התותחנים, שם למד את רזי התחום והכיר עולם חדש של משמעת ומסגרת. בהמשך, עבר לחיל הלוגיסטיקה, שם מצא את מקומו כטבח בגדוד 411, חלק מ"חטיבת האש" – חטיבה 282. גם בסביבה הצבאית, על אף הקשיים והאתגרים, אליסף נשאר אליסף. ליבו הטוב, חוש ההומור השופע שלו והרצון המדבק "לטרוף את החיים" וליהנות מכל רגע, סחפו אליו חברים רבים מכל קצוות הארץ. הוא היה מוקף תמיד בחברים שראו בו עוגן של שמחה ואופטימיות. הוא לא ראה בעבודת הטבח רק תפקיד, אלא דרך נוספת להשפיע לטובה על סביבתו. הוא רצה לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, להכין אוכל שישמח את החיילים, שיעניק להם כוח ויזכיר להם את הבית. המטבח הצבאי, על כל המורכבות שבו, הפך עבורו לסוג של במה נוספת, שבה יכול היה להביא לידי ביטוי את אהבתו לנתינה ואת רצונו לראות אנשים שמחים ומרוצים. חבריו למטבח ולגדוד העידו עליו שהיה "בחור זהב, אכפתי וצנוע", שתמיד היה שם בשבילם, עם מילה טובה או בדיחה מצחיקה.

סוף השבוע של שמחת תורה, שביעי באוקטובר 2023, היה אמור להיות עבור אליסף רגע של הפוגה ושמחה. הוא יצא לחופשה מהצבא, כשאיתו תוכניות ברורות: לבלות עם חברים בפסטיבל המוזיקה "סופרנובה", שהתקיים בסמוך לקיבוץ רעים. זה היה אירוע שמשך אליו כשלושת-אלפים מבלים, כולם צעירים, מלאי חיים, שבאו לרקוד, לשמוח ולהתנתק מהשגרה לצלילי מוזיקת טראנס – בדיוק מה שאליסף אהב יותר מכל. האווירה במקום הייתה חשמלית, רווית ציפייה וכיף טהור. הוא הרגיש בבית, בין אנשים שחולקים איתו את התשוקה למוזיקה, לאהבת חיים ולריקוד חופשי. שעות הלילה עברו בריקודים, שיחות עמוקות וצחוק מתגלגל, תחת שמיים זרועי כוכבים ואורות ניאון מהבהבים, כשהוא מוקף בחבריו הטובים, חיוך רחב נסוך על פניו, קורן מאושר.

אך השקט של בוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, בשעה שש וחצי בדיוק, נקרע באחת. מתקפת הפתע של ארגון הטרור חמאס, שהחלה בירי מסיבי ובלתי פוסק של רקטות וטילים מרצועת עזה לעבר מרכז ודרום הארץ, הפכה את השמחה לאימה. הדי הפיצוצים הרחוקים, שהלכו והתקרבו, החליפו את פעימות הטראנס הקצביות. בתוך שניות, אלפי מחבלים חדרו את גבולות ישראל – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על בסיסי צה"ל ועל כל מי שנקלע לדרכים. ועל מסיבת הטבע, שהפכה ממקום של חופש ושמחה לשדה קטל.

הקשר עם אליסף נותק באותן שעות מוקדמות של בוקר. הנייד שלו הפסיק לענות, הודעות ווטסאפ נותרו ללא מענה. המשפחה, שנותרה בבית בצפת, מירב ויהושע, אורטל, יוסף, נתנאל, מיטל ואליאב, נכנסה לסיוט מתמשך של חוסר וודאות. כל שעה שחלפה הייתה נצח, כל צלצול טלפון הקפיץ את הלב. שבוע שלם נמשכה התקווה המיוסרת, שבוע שבו כל פיסת מידע, כל שמועה, נבדקה בקפידה, אך לשווא. בתוך הכאוס והתופת, משפחתו של אליסף, כמו אלפי משפחות אחרות בישראל, נאחזה בכל קצה של חוט, בתקווה לנס. חבריו, שהיו מוכנים למסור את נפשם, ניסו לחזור לשדה הקרב בחיפוש אחריו, אולם המציאות הייתה אכזרית מכל דמיון.

הידיעה הקשה, ששברה את ליבם לרסיסים, הגיעה לבסוף: אליסף נפל. הוא נורה על ידי המחבלים, שהסתערו על מתחם הפסטיבל ורצחו באכזריות מאות ממשתתפיו, כשעשרות אחרים נחטפו לעזה. סמל אליסף בן פורת, בן עשרים ואחת בלבד במותו, פרח שנקטף באכזריות בשיא פריחתו, נפל בקרב על חייו ועל חייהם של אחרים, ביום שבו השמחה הפכה לאבל לאומי. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בצפת, העיר שבה נולד, גדל וחלם. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על שירותו ומסירותו.

החלל שהותיר אחריו אליסף היה עצום, חור עמוק בלב של הוריו, אחיו ואחיותיו, ושל כל מי שהכיר אותו. אימו, מירב, כתבה לו מילים קורעות לב, "אליסף המלאך שלי", שבהן תיארה אותו כילד מיוחד במינו, עם נשמה מיוחדת שידעה לגעת בכל כך הרבה אנשים, מכל גווני וצבעי הקשת. היא ידעה שנולד לחבר בין אנשים, לקבל כל אחד באשר הוא, בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, רק לחבק ולשמח. היא הזכירה את חלומו לעמוד על במות גדולות ולנגן את המוזיקה שיצר, ולראות אנשים שמחים ומאושרים. "תמיד לקחת את החיים כאילו העולם נברא לך," כתבה, "ולא הצלחת להבין על מה אנשים רבים, תמיד ראית את החיים בהרבה שמחה ואופטימיות. אני וכל מי שהכיר אותך זכה ללמוד ממך מה זה אהבת חינם אמיתית!"

גם אביו, יהושע, שפך את ליבו במילים עדינות וכואבות: "אליסף היקר, זך וטהור היית במידותיך הנאצלות. בחיוך הנסוך על פניך תמיד. במאור הפנים שהארת לסובבים אותך, באוזן הקשבת שהטית לכולם. בטוב ליבך האינסופי ובצניעותך..." הוא תיאר את המחויבות של חבריו, שחזרו לשדה הקרב לנסות לחלץ אותו, ואת העובדה שאליסף הפך לבנם של כלל עם ישראל, גיבור של תקופה איומה. אחיו, נתנאל, חזר על התיאור של "היהלום שבכתר", על הכאב הבלתי ניתן לתיאור, ועל אליסף שהיה הלב של המשפחה. הוא הזכיר שוב את המוזיקה, את החלום להופיע על הבמות הגדולות, ועל הידיעה שאליסף היה מגשים את הכל. "אני אזכור אותך תמיד יפה ושמח כמו שאתה, ואתה תשמור עלינו מלמעלה," כתב נתנאל, "יש לנו חור בלב בצורה שלך."

דודו, אילן, ניסה למצוא נחמה בשמו של אליסף, "אלי" ו"יסף", כלומר מי שבא רק להוסיף טוב, להוסיף אור ולהוסיף שמחה, וזה היה אכן תפקידו בעולם. גיסו, חן, כתב על "פרח שנקטף", על הדמעות שזלגו מעיניו כמו גם מהשמיים, ועל שיחתם האחרונה. הוא תיאר את אליסף כמתאפיין ב"חיוך מדהים, ענווה, ביישנות, שמחה ואהבת הבריות". חברו הטוב, אוראל, שלא ישכח את "הסשנים הארוכים באולפן" ואת המשפט "אוראל בלי לחץ, יש לנו המון זמן," הרגיש כאילו איבד אח. "היית לי חבר, אח, שותף ותמיד החיוך שלך יישאר לי בעיניים!" כתב אוראל, והוסיף, "זכיתי להוציא איתך טראק, הדבר היחיד שאוכל לשמוע ולזכור אותך לנצח כמו שהיית רוצה, שמח ורוקד." חברים נוספים, דניאל וירין, תיארו אותו כ"בחור זהב, אכפתי וצנוע" ו"מלאך", והתגעגעו לחיוכו ולצחוקו ול"אנרגיה החיובית" שחסרה כל כך.

אליסף בן פורת ז"ל, עם ליבו הענק, חיוכו המאיר וחלומותיו הגדולים, הותיר אחריו לא רק כאב עצום, אלא גם מורשת חיה של אהבה, שמחה וחיבור בין אנשים. מורשתו ניכרת לא רק במילות הפרידה של משפחתו וחבריו, אלא גם בדרך שבה ממשיכים להנציח את זכרו. הוא הונצח במיזם "מתכון עם זיכרון", כשהמתכון לעוגיות האלפחורס שכל כך אהב, עם ריבת החלב והקוקוס, הפך לדרך מתוקה לזכור את חיוכו כשהיה חוזר הביתה מהבסיס. חבר ילדותו, המוזיקאי שמואל ניסליעוויטש, כתב וביצע שיר לזכרו בשם "הוא רק רקד", שיר שמבטא את מהותו של אליסף – מי שרק רצה לשמוח ולשמח, לרקוד ולגרום לאחרים לרקוד. השיר, כמו גם המוזיקה שאליסף עצמו יצר תחת שם הבמה ELISO, זמינים להאזנה בערוצי יוטיוב ו-SoundCloud, ומאפשרים לכל אחד לחוש לרגע את הצלילים שאהב, את הקצב שבו פעם ליבו, ואת האנרגיה שביקש להפיץ בעולם. אליסף, שהיה כולו לב טוב, בלי אגו, שרק רצה לתת ולהוסיף טוב, אור ושמחה, ממשיך לחיות דרך האהבה שהפיץ, דרך המוזיקה שיצר, ודרך החור שנפער בלבבות של כל מי שזכה להכירו. זכרו הוא תזכורת מתמדת ליופי שבאנושיות, לכוחה של האהבה, וליכולת לחלום בגדול, גם כשסביב חושך. הוא נשאר בזיכרון הלאומי כגיבור של התקומה, כזה שגבורתו נבעה מעצם היותו אדם אוהב, שמח וחולם, ששילם את המחיר היקר מכל על זכותו לחיות ולשמוח בארצו.