אליהו בנימין אלמקייס

בבית עוטף וחם, בלב לבה של צרפת, נולד אליהו בנימין אלמקייס ביום כ"ה במרחשוון תשנ"ה, הוא שלושים באוקטובר 1994. הבית היה תמיד מלא חיים, תוסס ורועש באהבה, ושישה אחים ואחיות חלקו איתו את השנים הראשונות לעיצוב אישיותו: יאן, סיריל, יונתן, מנדי, ג'רמי ושרה. הוריו, מרלן שושנה ולוסיאן ישראל, הקפידו לנטוע בילדיהם ערכים של כבוד הדדי, עזרה לזולת ואמונה עמוקה בדרכם, והבית שימש תמיד עוגן של יציבות וחום בעולם המשתנה. בנימין, שבילדותו כונה בנג'מין בחיבה, היה ידוע בחיוכו התמידי, חיוך רחב וכובש שהיה נדלק בעיניו עוד לפני שצייר קשת על שפתיו, והיה לו לב רחב, לב של זהב, כך תמיד אמרו עליו בני המשפחה והחברים. הוא היה הילד שתמיד דאג שאף אחד לא יישאר לבד במשחק, זה שתמיד הציע את עזרתו לאחיו הגדולים במשימות הבית או לאחיו הקטנים כשאלו התקשו במשהו קטן וחסר חשיבות לכאורה. הוא היה מנומס מטבעו, מחווה ראש קטן ומילות תודה גם על הדברים הפשוטים ביותר, וגם כשהיה ילד קטן, נדיר היה לשמוע אותו מתלונן. אם אחיו רבו על צעצוע, הוא היה הראשון להציע פתרון יצירתי, לחלק את זמן המשחק או להציע משחק אחר לגמרי, רק כדי שהשקט והשלווה ישובו אל הבית. הוא אהב לשבת עם אביו בסופי שבוע ולשמוע את סיפורי המשפחה, את ההיסטוריה ואת השורשים, ובעיקר, את הסיפורים על יהודים בצרפת, על האתגרים ועל החוסן, סיפורים שעיצבו בו כבר מגיל צעיר תחושה עמוקה של שייכות ועתיד.

שנות הנעורים בצרפת עברו על בנימין בהרמוניה יחסית, כשהוא מפתח עניין עמוק במגוון נושאים. הוא לא היה מסוג הנערים שמתמקדים רק בתחום אחד, אלא ספג ידע מכל עבר, צמא ללמוד, להבין ולחקור. בבית הספר, הוא לא הסתפק במה שנלמד בכיתה, אלא חיפש תמיד להרחיב אופקים, בין אם בספריה, בשיחות עם מורים או בחיפוש עצמאי ברשת. הוא היה נוכח, קשוב, ומוכן תמיד לשאול שאלות שמטרתן להעמיק את הבנתו. חבריו אהבו לבלות במחיצתו, כי מעבר לחיוכו הקבוע ולבביותו, הוא היה גם איש שיחה מרתק, מסוגל לנהל דיונים על כל נושא שבעולם, מאירועי אקטואליה ופוליטיקה ועד פילוסופיה של החיים, תמיד עם פתיחות מחשבתית וסקרנות אמיתית. הוא לא ניסה לכפות את דעתו, אלא הקשיב בסבלנות, הציג שאלות נוקבות, ובנה את טיעוניו בצורה מנומסת ומכבדת. סביבת יהודי צרפת, על המורכבות והעושר שבה, הייתה נושא מרכזי בשיחותיו, והוא היה מודע היטב הן ליופייה של התרבות הצרפתית והן לאתגרים שעמדו בפני הקהילה היהודית שם, ופעמים רבות היה מהרהר על מקומו בעולם ועל עתידו.

ההרהורים הללו הלכו והתגבשו לכדי החלטה משמעותית עם הגיעו לגיל עשרים ואחת, בשנת 2015. בנימין קיבל את ההחלטה לעלות ארצה, לחיות בישראל. זו לא הייתה החלטה פזיזה, אלא פרי של תהליך ארוך של התבוננות פנימית ושיחות עמוקות עם הוריו. הוא הרגיש קריאה עמוקה, משיכה בלתי מוסברת אל הארץ הזו, תחושה שזהו המקום שבו הוא באמת צריך להיות, המקום שימלא את תחושת השייכות שחיפש. על אף שהיה מוקף באהבתם של שישה אחים ואחיות בצרפת, בבואו ארצה הרגיש בנימין כחייל בודד במובנים רבים – לא כילד יחיד להוריו, אלא כפרט יחיד ממשפחתו הגרעינית שצעד אל הלא נודע, אל ארץ חדשה, שפה חדשה ותרבות שונה. הוא נפרד ממשפחתו, מלווה בחיבוקים ארוכים, דמעות חמות והבטחות הדדיות לשמור על קשר חזק. הטיסה לישראל הייתה יותר מסתם מעבר גאוגרפי; זו הייתה קפיצה אמיצה אל עתיד לא ידוע, מונעת על ידי אידיאולוגיה ותחושת ייעוד. כשהמטוס נחת בנתב"ג, והאוויר הישראלי החם והלח נשף בפניו, הוא ידע שזהו רחילתו החדשה, תחילתו של פרק חדש ומרגש בחייו.

ההתאקלמות בישראל לא הייתה פשוטה, אך בנימין ניגש אליה באותה גישה חיובית ונחושה שאפיינה אותו מילדות. העברית נשמעה לו תחילה כמו שילוב של צלילים זרים ומתגלגלים, אך הוא הקדיש שעות ארוכות ללימוד, לא חשש לטעות, וחייך גם כשהתבלבל במילים. הוא התגורר בירושלים, עיר של ניגודים ויופי עוצר נשימה, שבה מצא את מקומו. הוא התאהב בסמטאות האבן העתיקות, בריחות התבלינים מהשוק, בקריאת המואזין וצלצול פעמוני הכנסיות שהתערבבו עם קולות העיר הסואנת. הוא מצא עבודה, תחילה בעבודות מזדמנות שסיפקו לו פרנסה ואיפשרו לו להשתלב בחברה הישראלית, ותמיד הגיע ראשון, עבד בחריצות, והיה צמא ללמוד כל מיומנות חדשה. הוא לא התלונן על הקשיים, אלא ראה בהם אתגרים שיש להתגבר עליהם, וכל הישג קטן, כמו שיחה שוטפת בעברית או הבנת ניואנס תרבותי, מילא אותו תחושת סיפוק עמוקה. חבריו החדשים בישראל, חלקם עולים חדשים כמוהו וחלקם ילידי הארץ, התרשמו מנועם הליכותיו, מחיוכו התמידי ומרצונו העז לתרום. הוא יצר קשרים חזקים, הקפיד לשמור על קשר עם משפחתו בצרפת בשיחות וידאו ארוכות, אך ירושלים הפכה לביתו האמיתי, למקום שבו בנה את חייו מחדש.

זמן קצר לאחר עלייתו, התגייס בנימין לצה"ל, ובחר לשרת בחיל ההנדסה, בחירה שהעידה על אופיו המעשי והנחוש. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה, אלא זכות גדולה להגן על המדינה שבחר להיות חלק ממנה. ההכשרה בחיל ההנדסה הייתה מאתגרת פיזית ומנטלית, אך בנימין, עם "צמאונו ללמוד" וגישתו הבלתי מתלוננת, הצטיין. הוא למד לתפעל ציוד כבד, להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים בשטח, ולפעול תחת לחץ. הוא היה ידוע כחייל ש"מגיע לעבוד", לא מתחמק ממשימות קשות ותמיד מושיט יד לעזרה לחבריו. במהלך ההכשרות והאימונים, הוא היה מהראשונים להתייצב, מוכן ומזומן, ולא פעם נשאר אחרון כדי לוודא שכל הציוד מסודר ומוכן ליום המחרת. מפקדיו וחבריו העריכו את מקצועיותו ואת רוח הצוות שלו. גבריאל, אחד המדריכים שזכה להדריך את בנימין באימוני רענון רבים, זכר אותו היטב: "איזה אדם הוא היה, איש שיחה! מנומס, לא מתלונן, מגיע מהראשונים לאולם, מגיע לעבוד! צמא ללמוד. בהפסקות באימונים תמיד היה יושב באולם והיינו מנהלים שיחות על כל מה שקורה בעולם ועל יהודים בצרפת." שיחות אלו, שהתנהלו בין תרגילי הנדסה מורכבים, חשפו את עולמו הפנימי העשיר של בנימין, את דאגתו לעם היהודי ואת החיבור העמוק שלו למורשת ולעתיד. הוא תמיד דאג לשלום חבריו, גם תחת לחץ, תמיד הציע מילה טובה, חיוך מעודד או עזרה מעשית, והפך לחבר אמת ולעוגן של יציבות עבור רבים מהם.

לאחר שחרורו מצה"ל, המשיך בנימין לשרת במילואים כלוחם הנדסה בגדוד 8219 שבחטיבה 551, והקפיד להתייצב לכל קריאה, באותה רצינות ומסירות שאפיינו אותו בשירות הסדיר. חייו בירושלים התפתחו והתמלאו תוכן. הוא מצא את דרכו המקצועית, ובמקביל, בנה לעצמו חיי חברה עשירים. הדירה ששכר בירושלים הפכה למרכז של חברים, למקום שבו תמיד היה קפה חם, אוזן קשבת וחיבוק אוהב. הוא המשיך להיות אותו "בחור עם לב זהב", שתמיד דואג לאחרים, שהיה הראשון להגיע אם מישהו נזקק לעזרה, בין אם בהובלת דירה, בתיקון תקלה קטנה או סתם כדי להקשיב ללב שבור. הוא היה נשמתו של החוג החברתי שלו, המצפן המוסרי של רבים, והחיוך שלו היה מסוגל להאיר כל חדר ולהפיג כל עננה. הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, לגלות פינות חמד נסתרות, לטעום מאכלים חדשים ולספוג את האווירה הייחודית של כל מקום. דרך הטיולים הללו, ודרך עבודתו, הוא המשיך לחוש את הדופק של הארץ, את חיבורה לעבר ואת תקוותה לעתיד.

בתוך כל אלה, הגיעה לחייו יוענה ז'ורדו. הפגישה ביניהם, אולי במקרה, אולי בגורל, הייתה נקודת מפנה בחייו של בנימין. יוענה, עם חיוכה המיוחד ועיניה הנוצצות, מילאה את עולמו באור חדש. הם התחילו לבלות יחד, בשיחות ארוכות על כוס קפה באחד מבתי הקפה הקטנים של ירושלים, בטיולים רגליים בשכונות הציוריות, ובצחוק משותף שגבר מיום ליום. בנימין מצא בה לא רק אהבה גדולה, אלא גם שותפה לדרך, מישהי שהבינה את עולמו, את ערכיו ואת שאיפותיו. הוא אהב את הדרך שבה היא הקשיבה לו, את התמיכה שלה, ואת האופן שבו היא השלימה אותו. הקשר ביניהם העמיק במהירות, והיה ברור לכל הסובבים אותם שהם נועדו זה לזו. הם בנו יחד חלומות, תכננו עתיד משותף, וראו בעיני רוחם בית מלא באותה אהבה וחום שאפפו את בנימין מילדותו. ההצעה נישואין הייתה רגע מרגש, מלא התרגשות ודמעות שמחה, ובנימין הרגיש שלם ומאושר יותר מאי פעם.

ההכנות לחתונה היו בעיצומן. בנימין ויוענה שקעו בפרטים הקטנים והגדולים, בבחירת אולם, תפריט, שמלה וחליפה, וכל רגע היה מלא התרגשות ושמחה. הם דמיינו את הרגע שבו יעמדו תחת החופה, את המבטים שיחליפו, את השמחה שתציף את פניהם ואת פני הקרובים להם. ההורים של בנימין, מרלן שושנה ולוסיאן ישראל, עשו את דרכם מצרפת לישראל במיוחד לרגל האירוע המרגש. גם אחיו ואחיותיו תכננו להגיע, והבית הירושלמי של בנימין ויוענה עמד להיות מלא חיים, צחוק ושמחה, כמו בימי ילדותו בצרפת, רק הפעם בלב ירושלים. השבוע שלפני החתונה היה אמור להיות שבוע של חגיגות אחרונות כרווקים, של התרגשות שיא, של מפגשים משפחתיים ושל ציפייה דרוכה. הם ספרו את הימים והשעות, וכל פרט קטן בחיי היומיום קיבל משמעות של סוף תקופה ותחילתה של תקופה חדשה ומבטיחה.

ואז הגיע אותו בוקר שחור, בוקר שבת, שבעה באוקטובר 2023. השקט הופר באחת על ידי אזעקות צורמניות ורעש בלתי פוסק של יירוטי רקטות. בנימין ויוענה התעוררו לבוקר של אימה, לחדשות שזרמו בקצב מסחרר, על פריצה, על טבח, על מלחמה שהתחילה ללא כל התרעה. הרגעים הראשונים היו מלווים בהלם מוחלט, בניסיון להבין את גודל האסון. הציפייה לחתונה, לחיים המשותפים שזה עתה עמדו להתחיל, נדחקה הצידה באחת, מפנה את מקומה לדאגה עמוקה, לתחושת חוסר אונים ולכעס בוער. תוך שעות ספורות, הגיעו הודעות הוואטסאפ הראשונות, קריאות גיוס בהולות לכל מילואימניק. בנימין, כלוחם הנדסה בגדוד 8219 שבחטיבה 551, ידע מיד מה עליו לעשות. בלי היסוס, בלי שאלה, הוא התארגן במהירות. הוא לבש מדים, ארז ציוד בסיסי, ותוך כדי כך ניסה להרגיע את יוענה ההמומה. "אני חייב ללכת," אמר לה בקול שקט אך נחוש, "אני חייב להיות שם." החיוך הרחב שאפיין אותו תמיד היה מעט קפוץ, אך העיניים שידרו נחישות ורוך בו זמנית. הוא חיבק אותה חיבוק ארוך, חיבוק של פרידה שאיש מהם לא ידע כמה משמעותית תהיה. גם להוריו, שזה עתה הגיעו מצרפת לחגוג את שמחתם, הוא נפרד בנחישות, מנסה להרגיע אותם, מבטיח שיחזור, מבטיח שיחגגו את החתונה, רק אחר כך. המילים האחרונות שנשלחו בווטסאפ היו הודעות קצרות של אהבה ודאגה הדדית, הבטחות לשמור על קשר, ותקווה מהולה בחשש.

ההתייצבות בבסיס המילואים הייתה מהירה וכואבת. האווירה הייתה שונה מכל אימון מילואים קודם. במקום הבדיחות והצחוקים המוכרים, שררה דממה מתוחה, רצינות כבדה ודאגה ניכרת על פניהם של כל הלוחמים. בנימין מצא את מקומו במהירות, פגש את חבריו ליחידה, ובתוך הבלגן הראשוני של הגיוס המהיר, הסדר והמקצועיות שאפיינו אותו תמיד באו לידי ביטוי. הוא ווידא שכל הציוד תקין, שהכוחות מאורגנים, ותמיד היה שם כדי להציע עזרה, בין אם בהרמת ציוד כבד או בהקשבה ללבטים של חבר מודאג. השיחות על "כל מה שקורה בעולם" ועל "יהודים בצרפת" פינו את מקומן לשיחות על המצב הביטחוני, על המשימה שלפניהם ועל המשפחות שהשאירו מאחור. הוא היה עוגן של יציבות בתוך הסערה, איש שיחה שקט ומרגיע, שמנומסותו וטוב ליבו בלטו גם תחת לחץ עצום. הוא לא התלונן על התנאים, על חוסר הוודאות או על הקושי הפיזי, אלא התמקד במטרה – ההגנה על הבית, על עם ישראל.

הימים הראשונים של המלחמה עברו בהכנות אינטנסיביות ובכוננות מתמדת. בנימין ויחידתו נערכו לכניסה קרקעית לרצועת עזה, משימה מסוכנת ומורכבת עבור לוחמי הנדסה. תפקידם כלל פריצת מכשולים, ניקוי צירים, איתור ונטרול מטעני חבלה ומטעני נפץ, וסיוע לכוחות החי"ר בתנועה בשטח עוין. הם ידעו שהם עומדים להיכנס ללב לבו של הקרב, למקום שבו כל צעד עלול להיות האחרון. בנימין, שוב, היה מהראשונים ש"מגיע לעבוד", מתייצב לכל תדריך, מקשיב בקשב רב, ומוודא שכל פרט מובן. הוא בדק שוב ושוב את הציוד האישי והצוותי, את אמצעי המיגון ואת הכלים ההנדסיים, בידיעה שעל כך תלויים חיי אדם. הוא הקפיד לשוחח עם חבריו, לחזק את רוחם, ולחלוק את המעט שיכול היה לחלוק, בין אם זו הייתה פיסת שוקולד קטנה או מילה טובה.

במהלך חודש אוקטובר ותחילת נובמבר, בנימין ויחידתו פעלו בעומק רצועת עזה. הם התמודדו עם אתגרים מבצעיים מורכבים במיוחד, בשטח בנוי וצפוף, מול אויב מיומן שהסתתר במנהרות ובמבנים ממולכדים. כל יום היה רצף של פעולות הנדסיות תחת אש, של איתור ונטרול איומים, של פריצת דרכים עבור הכוחות המתקדמים. בנימין, כלוחם הנדסה מנוסה, הפגין קור רוח, מקצועיות ודבקות במשימה. ידיו, שפעם ליטפו בעדינות את ידה של יוענה, או חילקו צעצועים בין אחיו, עתה תפעלו בנחישות ודיוק ציוד הנדסי כבד, חישפו שכבות של אדמה וחורבות, וניטרלו סכנות. הוא היה חלק בלתי נפרד מהצוות, עבד בתיאום מושלם עם חבריו, תחת אש בלתי פוסקת, כשהוא מבין היטב את חשיבות תפקידו בהצלת חיים ובהבטחת התקדמות הכוחות. הוא לא התלונן על העייפות, על חוסר השינה או על הסכנה המרחפת תמיד. הוא היה ממוקד במשימה, מונע מתחושת שליחות עמוקה, מהרצון להגן על יוענה, על הוריו, על אחיו, על חבריו ועל כל אזרחי ישראל. הוא זכר את שיחותיו על יהודים בצרפת, וחש שהנה הוא, במעשיו, מגשים את הבחירה שלו להיות כאן, להגן על עתיד העם היהודי בארצו.

ביום כ"ד במרחשוון תשפ"ד, הוא שמונה בנובמבר 2023, בלב רצועת עזה, במהלך פעילות מבצעית, נפל רס"ל במילואים אליהו בנימין אלמקייס בקרב. פרטי הקרב היו קשים, אך גבורתו של בנימין נבעה מעצם הבחירה שלו להיות שם, בחזית, להגן על חבריו ועל עמו. הוא נלחם באומץ לב, כפי שחי, מתוך אהבה עמוקה למשפחתו, לארוסתו, לחבריו ולמדינתו. הוא היה בן עשרים ותשע בנופלו, רגע לפני שאמור היה לעמוד תחת החופה עם אהובת לבו. נפילתו הותירה חלל עצום בלבבות כל מכריו, משפחתו, ארוסתו, חבריו ובני קהילתו. ההודעה המרה על נפילתו הגיעה ליוענה ולהוריו כרעם ביום בהיר, והפכה את ימי הציפייה לחתונה לימי אבל כבד. החלום על בית משותף, על משפחה חדשה, נגוז באחת, מותיר אחריו כאב בלתי נתפס.

הבשורה הכתה בהם בעוצמה, מנפצת את כל החלומות והתקוות. במקום שמלת כלה לבנה, הגיעה שחור של אבל. במקום צהלות שמחה, נשמעו צרחות כאב. ההורים, לוסיאן ומרלן שושנה, שרק הגיעו כדי לחגוג את נישואי בנם, מצאו עצמם קוברים אותו באדמת הארץ שכה אהב. אחיו ואחיותיו, יאן, סיריל, יונתן, מנדי, ג'רמי ושרה, נאלצו להתמודד עם הבשורה הקשה ממרחקים, כשהם מנסים למצוא נחמה זה בזו ובהבנה שבנימין נפל כגיבור. יוענה, ארוסתו, נותרה עם לב שבור, עם תמונות של תכנוני חתונה וחלומות שלא יתגשמו לעולם. היא נותרה עם הזיכרון של חיוכו הכובש, של לב הזהב שלו, של השיחות הארוכות והמבטים המלאים באהבה, ועם ההבטחה לחתונה שמעולם לא התקיימה.

אליהו בנימין אלמקייס הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, לצד גדולי האומה וגיבוריה, תחת שמי ירושלים שכה אהב. מסע ההלוויה היה מלווה באלפי אנשים – בני משפחה, חברים מצרפת ומישראל, חברים מימי הילדות, חבריו מהצבא, מדריכים, שכנים, ומאות אזרחים שבאו לחלוק כבוד אחרון לגיבור שנפל. האוויר היה ספוג בשקט כבד, לטוף רק בבכי חנוק ובקולות הספדים שנשאו את סיפור חייו של בנימין, את טוב לבו, את חיוכו, את נחישותו ואת אהבתו העמוקה לארץ. לאחר נפילתו, הועלה בנימין מדרגת רב סמל לדרגת רב סמל ראשון, אות כבוד והערכה על שירותו ומסירותו.

בנימין הותיר אחריו הורים וששה אחים ואחיות, וחלל עצום בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו. מורשתו אינה רק סיפור של גבורה צבאית ברגע אחד של קרב, אלא סיפור חיים שלם של אדם שבחר בדרך, שעל אף שהיה יכול לבחור בחיים נוחים ומוגנים יותר בצרפת, בחר לעלות לארץ ישראל, לבנות בה את ביתו, לשרת אותה ולהגן עליה בגופו. חיוכו הכובש, לב הזהב שלו, נועם הליכותיו, סקרנותו הבלתי נלאית ודאגתו לזולת – כל אלה יישארו חרוטים בזיכרון של כל מי שזכה להכיר אותו. הוא היה סמל לאותה רוח ישראלית של תקומה, של בחירה, של מסירות ונתינה ללא תנאי. סיפורו של בנימין, על העולה מצרפת שהפך ללוחם אמיץ בירושלים, הוא עדות לכוחה של האמונה, לאומץ הלב, ולאהבה העמוקה לארץ ולעם. הוא נפל כשהוא מגן על הבית, על חייו של כולנו, והשאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם תחושה עמוקה של גאווה ישראלית על אדם כה יקר, שבחר להקדיש את חייו למען עתיד טוב יותר. זכרו יישאר חקוק לעד.