אלי גינסברג

אלי גינסברג, בנם של חיה ומיכאל, נולד אל תוך עולם של שדות ירוקים ונוף גלילי פתוח, ביום כ"ט באלול תשמ"א, הוא עשרים ושמונה בספטמבר 1981, בקיבוץ משגב עם. זה היה קיבוץ קטן, ספוג באבק דרכים של קיץ ובריח עשב רטוב של חורף, שוכן על קו הגבול הצפוני, מקום שבו האופק רחב והשקט יכול להיות גם שקט מתוח. הוא גדל שם, בין בתי הילדים לחדר האוכל המרכזי, כשקולות המשחקים והצחוקים התערבבו באוויר עם שאון הטרקטורים המעבדים את האדמה, ועם קריאותיהם של הציפורים הנודדות שחלפו מעל. אחיו, רוני ודר, היו שותפיו הראשונים למסע, לשובבות הילדותית, לריצות יחפות בשבילים המאובקים, וגם ללמידה השקטה, המעמיקה, של החיים בקהילה שבה כל אחד הוא חלק ממארג שלם. אלי למד בבית הספר היסודי המקומי, ספג את ערכי הקיבוץ של עבודה, שיתוף ואחריות הדדית, ובהמשך עבר לתיכון האזורי, שם החל עולמו להתרחב מעבר לגבולות המוכרים של הקיבוץ. הוא היה נער עם כתפיים רחבות, לא רק פיזית, אלא גם ברוחו – תמיד עם עין פקוחה על מי שחלש ממנו, עם יד מושטת לעזרה, ועם חיוך כובש שיכול היה להאיר את החדר. הוא אהב את המרחבים הפתוחים, את האדמה שממנה צמח, את העצים שנטעו סביבו, ואת תחושת השייכות העמוקה למקום שבו הכל היה משותף, ובו כל אדם ידע את מקומו ואת תרומתו.

ככל שבגר, כך התחזקה בו התשוקה לתרום, להגן, להיות חלק ממה שבונה את הבית הזה, את המדינה שהקיבוץ שלו היה חלק בלתי נפרד ממנה. ב-27 במרץ 2001, כשהיה בן תשע עשרה וחצי, התגייס לצה"ל. הוא לא חיפש מסלול קל או בטוח; הוא חיפש את המקום שבו יוכל להשפיע הכי הרבה, להיות בחוד החנית. לכן, בחירתו בחיל הים, ומשם ביחידת העילית שייטת 13, לא הפתיעה איש. הוא היה טיפוס של עשייה, של אתגרים, של דחיפה עצמית לקצה גבול היכולת. הוא נכנס לעולם של אימונים מפרכים, של שעות ארוכות תחת מים ובתוכם, של מסעות בלתי נגמרים עם משקלים כבדים, של לימוד תורות לחימה מורכבות. המים, שעד אז היו עבורו מקור לשחייה מרעננת בקיץ או לדיג חובבני, הפכו לזירת פעולה, למקום שבו הגוף והנפש נבחנים עד תום. אלי התגלה כלוחם יוצא דופן, כזה שלא מוותר, שתמיד חותר למגע, שמוביל בדוגמה אישית. הוא היה חדור מוטיבציה, עם מבט נחוש בעיניו, ותמיד היה שם עבור חבריו לצוות, גם ברגעים הקשים ביותר, כשהעייפות איימה להכריע והכאב פיעם בכל שריר.

ביצועיו המרשימים וכישוריו הטבעיים כמנהיג לא נעלמו מעיני מפקדיו, והוא נשלח לקורס קצינים. שם, למד לא רק לפקד, אלא גם להבין את המשמעות העמוקה של אחריות לחיי אדם, של קבלת החלטות תחת לחץ, ושל ההשפעה שיש למנהיג על רוחם של פקודיו. הוא שב לשייטת 13 כקצין, והפך לחלק בלתי נפרד ממנה, לאחד מעמודי התווך שלה. במהלך שנות שירותו הארוכות והמאתגרות, השתתף בעשרות מבצעים מורכבים, כאלה שמעטים זוכים לדעת עליהם, ובוודאי לא להשתתף בהם. הוא הוביל אירועי לחימה מעבר לקווי האויב, במקומות שבהם כל טעות עלולה הייתה להיות גורלית. הוא עשה זאת עם קור רוח, עם תעוזה, ועם אמונה עמוקה בצדקת הדרך ובחשיבות המשימה. הוא זכר תמיד את הבית, את הקיבוץ שבו גדל, את המשפחה שמחכה לו, וזה היה הדלק שהניע אותו קדימה.

באחד ממבצעים אלה, מבצע ההשתלטות על ספינת ה"מרמרה" התורכית ב-30 במאי 2010, הוא היה שם, בחוד הכוח, כשהמתח היה בשיאו והכל התרחש במהירות מסחררת. הוא פעל בדיוק ובמקצועיות, תחת אש ומול התנגדות עזה, כשהוא מבין את גודל האחריות המונחת על כתפיו. כמה שנים לאחר מכן, נפצע בהיתקלות של לוחמי השייטת בשכם. הפציעה הייתה קשה, כואבת, והצריכה שיקום ארוך של כחצי שנה. עבור לוחם כמו אלי, שהיה רגיל להיות בתנועה מתמדת, לפעול במלוא הכוח, תקופת השיקום הייתה מבחן נוסף של הנפש והגוף. אך הוא, בנחישות שאין שנייה לה, לא היסס לרגע. ברגע שהרופאים אישרו, הוא חזר מיד ליחידה, כשפצעיו הגופניים עדיין לא הגלידו במלואם, אך רוחו הייתה איתנה ובלתי שבירה. חברו יהוא, שראה אותו מקרוב במהלך האשפוז והשיקום, תיאר זאת היטב: "מישהו שנורה, לא אמור לחזור להיות לוחם. אבל אתה, לא רק שחזרת, גם לא הייתה מבחינתך שום אופציה אחרת". זו הייתה תמצית אופיו של אלי – מחויבות ללא פשרות, עוצמה פנימית שדחפה אותו להתגבר על כל מכשול.

במהלך שירותו, בין המבצעים האינסופיים והאימונים המפרכים, נכנסה לחייו מלכי. הסיפור שלהם היה שזור בחוטי שכול ואובדן, בחוטים של אומץ לב ושל תקווה. מלכי הייתה בת זוגו של סמ"ר ארז אשכנזי ז"ל, חברו הטוב של אלי ולוחם בשייטת, שנפל בפעילות מבצעית בעזה. ההתמודדות המשותפת עם האובדן, עם הכאב העמוק והבלתי נתפס של נפילת חבר אהוב, קירבה ביניהם באופן טבעי ועמוק. מתוך השבר, מתוך העצב המשותף, ניצתה ביניהם אהבה גדולה, אהבה שידעה את מחיר החיים והביטחון, אהבה שהייתה חזקה מספיק כדי לבנות מחדש. ב-7 באוקטובר 2007, עשור בדיוק לפני האסון שגדע את חייו, נשא אלי את מלכי לאישה. הם בנו את ביתם בקיבוץ דברת שבעמק יזרעאל, מקום שלווה וירוק, רחוק מההמולה והסכנות שהיו חלק בלתי נפרד מחייו המקצועיים של אלי. שם, הרחק מהגבולות הסוערים, הם הקימו משפחה לתפארת והביאו לעולם ארבעה ילדים – מיקה, אוריה, רזי ותמרי. השם "רזי" נבחר לא רק בגלל צלילו היפה, אלא כהנצחה לארז אשכנזי ז"ל, חברו של אלי ובן זוגה לשעבר של מלכי, סמל לחברות עמוקה ולזיכרון שאינו מרפה, שהפך לחלק מהסיפור המשפחתי שלהם.

אלי היה בן זוג ואבא מדהים. מלכי הגדירה אותו כ"הכי אבא שיש", וכל מי שהכיר אותו יכול היה להעיד על כך. למרות ששירותו הצבאי התובעני דרש ממנו היעדרויות רבות מהבית, הוא היה נוכח מאוד בחיי ילדיו. כל רגע שהיה בבית הוקדש להם – למשחקים, לצחוקים, לשיחות עמוקות על מה שמטריד אותם ועל מה שמשמח אותם. הוא אהב לשחק איתם, להיכנס לעולמם, והיה מסוגל להפוך את העולם כדי להגיע לאירועים במסגרות החינוכיות שלהם. זכורה במיוחד אותה אסיפת הורים בגן, אליה הגיע לבדו. מלכי, שלא יכלה להגיע, ביקשה ממנו שיספר לה מאוחר יותר מה נאמר. אלי, בחייליותו המובהקת, לא הסתפק בסיכום כללי. הוא התיישב עם מחברת ועט, וסיכם בנקודות את כל מה שהגננת אמרה, בלי להחסיר דבר. כששאר ההורים לצידו שאלו אותו בחיוך מה הוא עושה, ענה בפשטות, כמעט במובן מאליו: "מלכי ביקשה שאסכם לה מה שהיה פה, אז אני חייל – מבצע". המשפט הזה, המשלב את המסירות הביתית עם הדיוק הצבאי, תמצת את אישיותו הייחודית.

אלי היה דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. נוכחותו הייתה מרשימה, לא רק בגלל מבנה גופו החסון, אלא בגלל ההילה של מנהיגות שקטה ועוצמה פנימית שאפפה אותו. תמיד הצליח לראות את כולם, לדאוג להם, להיות כתף תומכת ואוזן קשבת. הוא אהב לעבוד עם הידיים, לתת ביטוי ליצירתיות ולשקט הפנימי שלו. עבודת העץ והגינה היו עבורו מפלט, דרך להתחבר לאדמה ולחומר, ליצור משהו מוחשי ויפה. הוא ומלכי אהבו להתאמן יחד בסופי השבוע, משלבים פעילות גופנית עם זמן איכות משותף. בארבע ידיים, בבניין משותף של חלום, הם הקימו את הסטודיו שלה לאימוני כושר ואורח חיים בריא, עדות נוספת לשותפותם ולתמיכתו המלאה בה. הוא היה חייכן, מלא שמחת חיים, בעל עקרונות וערכים ברורים, ודמות משמעותית ותורמת לקהילת דברת. מעבר לשירותו הצבאי, התנדב כרכז הביטחון השוטף (רבש"ץ) כחלק מצוות החירום היישובי, ופעל לחיזוק ביטחון הקהילה שלו. תחת יוזמתו והובלתו, הוקמה לראשונה ועדת ספורט יישובית, שקידמה פעילויות ספורט ואורח חיים בריא בקיבוץ. הוא היה מעורב, אכפתי, ותמיד חיפש דרכים להועיל ולתרום.

לאורך השנים, אלי טיפס בסולם הדרגות, כשהוא צובר ניסיון, ידע וכישורי פיקוד מהמעלה הראשונה. הוא אף עבר עם משפחתו למספר שנים בארצות הברית לטובת לימודים, תקופה שבה הרחיב את אופקיו, למד והתפתח, תוך שמירה על הקשר הדוק עם עולם הצבא והביטחון. כשחזרו לארץ, בשנת 2020, מונה לתפקיד מפקד יחידת הלוט"ר (לוחמה בטרור), יחידה בעלת חשיבות עליונה, הממונה על הכשרת כלל יחידות צה"ל בתחומי הלוחמה בטרור. זה היה שיא בקריירה הצבאית שלו, תפקיד הדורש הבנה עמוקה של איומים משתנים, יכולת הדרכה ופיקוד ברמה הגבוהה ביותר, וראייה מערכתית רחבה. הוא עמד במשימה זו בהצטיינות, כשהוא מטביע את חותמו על דורות של לוחמים ומפקדים בצה"ל, ומעצב את פניה של הלוחמה בטרור הישראלית.

בספטמבר 2023, אחרי קריירה צבאית מפוארת בת עשרים ושלוש שנים, אלי השתחרר מצה"ל. בנאום הפרידה שלו, שרטט תמונה כנה ומרגשת של שנות שירותו, של הערכים שהנחו אותו, ושל המחיר האישי והמשפחתי שלקח על עצמו. "את המסע שלי התחלתי בשנת 2001," אמר, "קיבוצניק פשוט מהצפון, שרק רצה להיות נגביסט חוד". הוא דיבר על הנתינה המוחלטת, על המחויבות הבלתי מתפשרת: "נתתי הכול כשעפו עלי כדורים וחתרתי למגע. נתתי הכול כאשר חיילים שלי היו צריכים אותי ונשארתי בשבילם... נתתי הכול ומעולם לא חשבתי ולא עניין אותי מה יהיה בתפקיד הבא... נתתי הכול כאשר היה צריך פשוט לעזוב את מלכי והילדים וללכת לצבא. פשוט נתתי הכול." הוא סיים את דבריו בתחושה של שלמות, של יישוב הדעת, ושל הכרת תודה עמוקה: "אני מסיים שלוש שנים בתפקיד מפקד הלוט"ר ועשרים ושלוש שנים בצה"ל, שלם, מיושב, מכיר תודה על החוויה, על האתגר ועל ההזדמנות לנסות ולהשפיע ולו במעט על חיל הרגלים של צה"ל". הוא היה מוכן לפרק חדש, לאזרחות, לחיים שבהם יוכל להקדיש את זמנו לתחביבים שאהב, למשפחתו, ולכל הדברים שלא מצא להם זמן במהלך שנות שירותו האינטנסיביות.

בערב שמחת תורה תשפ"ד, שישה באוקטובר 2023, יום שישי, חגגו אלי ומלכי את יום נישואיהם השישה-עשר. זו הייתה ארוחה משפחתית חגיגית, מלאת צחוק ושמחה, בביתם בקיבוץ דברת. האוויר היה ספוג בציפייה ובשמחה לקראת הפרק החדש בחייהם. אלי, שרק שבועיים קודם לכן השתחרר מהצבא, תכנן את הטיול הגדול שאליו יצאו כל המשפחה לתאילנד. הוא ציפה לרגע שבו יוכל להתמסר לכל התחביבים שאהב – לעבוד בעץ, לטפח את הגינה, לבלות שעות ארוכות עם הילדים, לטרוף את העולם יחד עם אשתו וילדיו. הבית היה מלא בתכניות, בחלומות, בציפייה ערה לחיים משותפים, רגועים יותר, מלאים באור.

אך השקט הזה נשבר באחת. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נפתחה מתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס על ישראל. קולות האזעקות והפיצוצים הרעידו את השקט של הבוקר, ובחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל ערים כמו שדרות, אופקים ונתיבות. הם טבחו במבלים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל, ופגעו בעוברים בדרכים. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, בבוקר של שמחת תורה, החלה מלחמה.

אלי היה בביתו באותה השבת, כשקולות האזעקות החלו לקרוע את השקט. הוא היה אמור לטוס לחו"ל באותו הערב, לטיול שאחרי השחרור, לפרק החדש של חייו. עם הידיעות הראשונות על הנעשה בגבול עזה, על התופת המתרחשת, לא היה לו צל של ספק. הוא נכנס למחסן בו אפסן את המדים, שלף אותם, הכין תיק, ותוך רבע שעה היה מוכן ליציאה. מלכי, בחרדה אינסופית, ביקשה שלא ילך. היא אמרה לו שכבר נתן את שלו למדינה, ששירת עשרים ושלוש שנים, שזה הזמן לפנות את מקומו לאחרים, לחיות את חייו. אך אלי, במבט צלול, מלא נחישות, ענה לה: "אהובה שלי, זה צו השעה. יש מלחמה ואני מתייצב. זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב". הוא הוסיף, "אני נקרא לדגל. אני מתייצב". המילים האלה, שנאמרו ברגע של כאוס מוחלט, תמצתו את מהותו של אלי: מחויבות עמוקה, אמונה בלתי מתפשרת בחשיבות ההגנה על הבית, וקור רוח יוצא דופן גם מול פני אימה.

הוא יצא לדרך. הדרכים היו כאוטיות, עמוסות ברכבים שנסו על נפשם ובכוחות ביטחון שדהרו דרומה. אלי חבר לכוח מילואים של יחידת הלוט"ר, היחידה שעד לא מזמן פיקד עליה, וכמו תמיד, הוביל את הכוח. הוא היה מהראשונים להגיע לקיבוץ בארי, אחד ממוקדי הזוועה המרכזיים. כשהגיע לשם, נגלה לעיניו מחזה בלתי נתפס: בתים בוערים, גופות מפוזרות, יריות מכל עבר, וקריאות מצוקה של תושבים שהסתתרו בממ"דים. בעוז ובגבורה שאין לתאר, הוביל את חייליו מבית לבית, שעות ארוכות של לחימה עיקשת, עקובה מדם, לטיהור הקיבוץ ממחבלים ולחילוץ התושבים הלכודים. הוא עבר מחדר לחדר, חילץ תינוקות מידי אימהות מבוהלות, הגן על קשישים, וחתר למגע עם מחבלים בכל פינה, כשהוא מפעיל את כל הידע והניסיון שצבר במשך עשרים ושלוש שנות שירותו הקרבי. הוא לחם באומץ לב, בקור רוח, כשהוא סלע איתן עבור חייליו ועבור האזרחים שאת חייהם בא להציל.

הלילה ירד על בארי, והלחימה לא פסקה. השעות עברו, כל אחת מהן ארוכה וקשה מקודמתה, טעונה במתח ובסכנה. בשעות הקטנות שבין שבת לראשון, כשהעייפות איימה להכריע, הגיעה קריאה לעזרה: צוות של השייטת, חבריו לנשק, נקלע לקרב קשה בסמוך. אלי, כפי שעשה תמיד, בלי היסוס, זינק לסייע. הוא הוביל את כוחו אל עבר הקרב, אל עבר האש. במהלך הלחימה העיקשת, מול מחבלים חמושים היטב, נורה סגן אלוף אלי גינסברג על ידי אחד המחבלים. הוא נפל בקרב, בן ארבעים ושתיים במותו, ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד, שמונה באוקטובר 2023, בקיבוץ בארי, כשחיים שלמים של חלומות ותכניות נקטעו באחת. הוא נפל כגיבור, כמי שבחר שוב ושוב, עד נשימתו האחרונה, להגן על עמו ועל ביתו.

הידיעה על נפילתו הכתה במשפחתו כרעם ביום בהיר, קרעה את חייהם וריסקה את כל מה שבנו יחד. אלי הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ דברת, הקיבוץ שכה אהב, שבו בנה את ביתו וגידל את ילדיו. הוא הותיר אחריו את אשתו מלכי, את ארבעת ילדיהם – מיקה, אוריה, רזי ותמרי – את אמו חיה, ואת שני אחיו, רוני ודר. החלל שהותיר היה עצום, בלתי ניתן למילוי.

מלכי, אשתו, ספדה לו במילים קורעות לב, שתיארו את עומק אהבתם ואת גדולת אישיותו. "אלי שלי – האיש הכי גדול שיש... כמה גדול היית מבחוץ, ככה רך ורגיש מבפנים. אין אחד שלא הכיר אותך, אין אחד שלא אהב אותך, אין אחד שלא העריץ אותך. הלכו אחריך באש ובמים. היית סלע איתן ויציב לכל כך הרבה אנשים, ובעיקר לנו..." היא דיברה על היותו העוגן שלה, הגב שלה, החום שלה, השמחה שלה, אהבת חייה. היא נזכרה במתנה המיוחדת שקנה לה ביום נישואיהם העשירי – חלקה על הירח. כששאלה אותו למה, ענה: "זה בגלל שאתה תוריד בשבילי את הירח. ובאמת הורדת... כל מה שעמד נגד עיניך היה שיהיה לי טוב. שרק יהיה לי טוב ואצליח... אני אוהבת אותך כל כך. עד הנצח". מילותיה שיקפו אהבה שחורגת מהחיים עצמם, אהבה שתמשיך לבעור ולתת כוח.

גם חבריו הקרובים התקשו לעכל את האובדן. יהוא, חבר ילדות, כתב: "אלי, אח, רמבו, גינסברג, הרקולס, חבר. אלה רק חלק מהשמות שבהם הייתי מכנה אותך." הוא נזכר בפציעתו של אלי כמפקד צוות ובשיקום, ובחזרתו הבלתי מתפשרת ליחידה: "מהרגע שנפצעת כמפקד צוות, ולאחר השהייה לידך באשפוז, היית לי התשובה לשאלה למה ואיך מתמודדים עם קושי בקריירה. כי הרי מישהו שנורה, לא אמור לחזור להיות לוחם. אבל אתה, לא רק שחזרת, גם לא הייתה מבחינתך שום אופציה אחרת. תודה שהיית כזה חבר... בשפה שלך – אני מצדיע לך". מילים אלו הדגישו את נחישותו הבלתי מעורערת ואת נאמנותו הבלתי מתפשרת לייעודו.

אלי גינסברג ז"ל היה סמל לנתינה, למחויבות ולגבורה אנושית. הוא היה קיבוצניק פשוט מהצפון, שהפך למפקד עלית, לאבא אוהב, לבן זוג תומך, ולעמוד תווך בקהילתו. הוא נתן את הכל, לא רק בנסיבות קיצוניות של קרב, אלא בכל יום ובכל רגע בחייו. מורשתו חיה בילדיו, שממשיכים את דרכו, בקהילה שבה הטביע את חותמו, ובזיכרון של כל מי שזכה להכיר אותו. הסיפור של אלי הוא סיפור על אדם שבחר פעם אחר פעם באומץ לב, באחריות ובאהבה, עד לרגע האחרון. הוא נפל בהגנה על הבית, על ערכי החיים, ועל היכולת שלנו לחיות כאן, בשלווה, גם כשמסביב משתוללת סערה. הוא נפל במלחמת התקומה, והותיר אחריו תחושה עמוקה של גאווה ישראלית, של אנושיות בלתי מתפשרת, ושל תקווה שממשיכה לפעום, גם מול השבר הגדול ביותר. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות כל עם ישראל.