איליי אלישע לוגסי

העשן הדק של הבוקר היה עודנו נח על שדות עמק החולה, עוטף את קריית שמונה באדוות אפורות כשהשמש החלה לצבוע את פסגות הרי נפתלי בזהב רך. בתוך הבית הקטן והחמים, ברחוב שקט בעיר הצפונית, נולד איליי אלישע לוגסי ביום ט"ו בטבת תשס"ג, עשרים בדצמבר 2002. הוא היה בנה של סמדר, ובמידה רבה, כל עולמה. קירות הבית ספגו במהרה את צחוקו המתגלגל ואת צעדיו הראשונים, וכל רהיט נשא עליו עדויות לילדות סקרנית ותוססת. כבר מראשית דרכו, ניכרה בו תבונה חריפה ופיקחות נדירה, תכונות שאובחנו במהרה ככישרון מיוחד, כשהוגדר כמחונן עוד בטרם החל להבין את משמעות המילה. הוא גדל בין השדות הירוקים, מוקף בריחות אדמה ופריחה, כשהאוויר הצלול של הגליל הצפוני מילא את ריאותיו והטביע בו אהבה עמוקה למקום, לבתיו, לאנשיו ולנופיו.

ילדותו של איליי הייתה שזורה באותם רגעים קטנים המעצבים אופי, כמו הימים שבהם היה יושב עם אמו על המרפסת הקטנה, צופה אל החרמון המושלג בחורף, וסמדר הייתה מספרת לו סיפורים על העיר ועל הארץ. הוא היה מקשיב בקשב רב, עיניו הגדולות בורקות בסקרנות, שואל שאלות נוקבות שמעידות על הבנה עמוקה מעבר לשנותיו. היא הייתה מבחינה תמיד בחיוך המדהים שלו, חיוך שהיה מסוגל להאיר חדר שלם, ואישיותו הכובשת, שילוב נדיר של אהבה גדולה, חוכמה פנימית ועוצמה שקטה, הייתה ממלאת כל חלל בו שהה. איליי למד בבית הספר היסודי הסמוך לביתו, שם בלט לא רק בציוניו הגבוהים, אלא גם ביכולתו ליצור קשרים עמוקים עם חבריו ומוריו. הוא היה ילד שקט יחסית, אך תמיד שם לב לפרטים הקטנים, לקשייו של חבר, למצוקה נסתרת, ותמיד היה שם להושיט יד, להקשיב או להציע עזרה, בצניעות ובנדיבות שאפיינו אותו כל חייו. מעלות אלו, לצד כוח התמדה בלתי רגיל ונחישות עקשנית, היו אבני היסוד שעל גביהן בנה את חייו, והן שאפשרו לו להגשים כל חלום שרקם בליבו.

כבר בנעוריו, נטעה בו אהבה עזה לארץ ישראל, אהבה שלא הייתה מליצית או מופשטת, אלא חיה ונושמת, שורשית ועמוקה. הוא לא הסתפק בסיפורים או בתמונות, אלא יצא לחוות את הארץ ברגליו, לטייל לאורכה ולרוחבה, כשדגל ישראל קטן מתנופף לעיתים על תרמילו או קשור בקצה מקל. הוא הכיר כל שביל עזוב, כל מעיין נסתר שפכפוך מימיו הקרירים היה מנגינה לאוזניו, כל מכתש שצבעיו האדומים והצהובים סיפרו סיפור גיאולוגי בן מיליוני שנים, וכל מצפה שממנו נפרשה תמונה פנורמית עוצרת נשימה. כשחברים היו מדברים על טיולים לחו"ל, על יעדים אקזוטיים ומרוחקים, היה איליי מביט בהם בחיוך רחב, ואומר בנימה משועשעת אך רצינית: "מי צריך לטוס לחו"ל כשיש לנו כזאת ארץ יפה?" עבורו, לא הייתה פיסת אדמה בעולם שיכולה להשתוות ליופייה של הארץ הזו, לסיפוריה, לנופיה המגוונים, מהצפון הירוק ועד לדרום המדברי. הוא לא רק אהב אותה, הוא גם דאג לה. באחד ממחנות הקמפינג הרבים אליהם יצא, כשהבחין בשקית פלסטיק קטנה שנשכחה מאחורי שיח, הוא עצר את חבריו, והצהיר בחומרה: "אם השארנו אפילו שקית קטנה – נכשלנו." עבורו, הניקיון והשמירה על הטבע היו חלק בלתי נפרד מאהבת הארץ, ביטוי של כבוד והערכה למתנה הגדולה שקיבלנו.

את לימודי התיכון עשה איליי בקריית החינוך "אורט דנציגר" בעיר, והשתלב בכיתת מצוינות בתחום הטבע, שם פרח והצטיין. הוא לא רק למד, אלא חקר, שאל, התעניין והעמיק. כבר בכיתה ח', הצטרף איליי לקורס מש"צים – מדריכי של"ח צעירים – תוכנית שבמסגרתה הכשיר את עצמו להוביל קבוצות של בני נוער לטיולים ופעילויות שטח. שנה לאחר מכן, הפך למדריך מן המניין, ועד מהרה היה לדמות מובילה ומשמעותית בתנועה. הוא הנחיל את אהבת הארץ, את הכבוד לטבע ואת תחושת השייכות הלאומית לדורות של חניכים, שראו בו מודל לחיקוי. הוא לא הסתפק רק בהדרכה טכנית של מסלולי טיול, אלא שזר לתוך כל פעילות סיפורי מורשת מרתקים, פרקי היסטוריה מרגשים על המדינה ועל האנשים שבנו אותה, והצליח להפיח חיים בכל פיסת אדמה, בכל עץ ובכל אבן. חניכיו היו תלויים על שפתיו כשהיה מספר להם על גבורה, על התיישבות, על חלוציות, והם ספגו ממנו את ההבנה העמוקה שהארץ אינה רק מקום גאוגרפי, אלא סיפור מתמשך, חי ונושם, שכולנו חלק ממנו.

ככל שאיליי התבגר, כך התהדק הקשר המיוחד והבלתי ניתן לתיאור בינו לבין אמו, סמדר. הוא היה עבורה לא רק בן, אלא חבר נפש, עמוד תווך, והיווה את כל עולמה. שעות ארוכות היו מבלים יחד, מדברים על הכול – על חלומות, על חששות, על תוכניות לעתיד. סמדר מצאה בו אוזן קשבת, עצה חכמה ומחבקת, ובעיקר – אהבה אינסופית. הוא ידע לזהות את מצב רוחה עוד לפני שהיא עצמה הייתה מודעת לו, ותמיד היה שם כדי להציע כתף, מילה טובה או חיבוק מרגיע. הקשר הזה, השזור בחוטים עדינים של אהבה ודאגה הדדית, היה הבסיס הבטוח שממנו שאב איליי את כוחו לצאת אל העולם ולכבוש אותו. לקראת גיוסו לצה"ל, החליט איליי להצטרף לשורות המכינה הקדם-צבאית "אדרת", השוכנת בכפר סילבר, לא הרחק מאשקלון. תקופתו במכינה הייתה משמעותית מאוד עבורו, מלאה בחוויות מעצבות, בלימודים אינטנסיביים על ציונות, מנהיגות וחברה, ובטיולים מאתגרים שחיזקו את גופו ונפשו. שם, בין שיעורים על דמוקרטיה וסדנאות על עבודת צוות, בין טיולים רגליים מדבריים לשיחות עמוקות אל תוך הלילה, הכיר איליי את עדי. מהרגע הראשון, נוצר ביניהם קשר מיוחד, קשר של הבנה הדדית, של צחוק משותף ושל חלומות מתעוררים. יחד, הם החלו לתכנן את עתידם המשותף, לרקום תוכניות על בית, על משפחה, ועל חיים מלאים ומשמעותיים בארץ ששניהם כל כך אהבו.

חלום השירות הקרבי בצה"ל בער בעצמותיו של איליי עוד מילדותו. הוא ראה בכך לא רק חובה, אלא זכות גדולה, דרך אמיתית לתרום למדינה ולהגן על הבית. בהיותו בן יחיד, נדרשה חתימתה של אמו על טפסים רבים המאפשרים לו לשרת בתפקיד קרבי. עבור סמדר, כל חתימה הייתה כרוכה ברעד פנימי, בדאגה עמוקה ובצביטה עזה בבטן, ידיעה שכל חתימה מקרבת את בנה אל סכנה אפשרית. איליי, שחש היטב את תחושותיה, היה מלטף את ראשה בעדינות בכל פעם שהייתה מניחה את עטה על הנייר, מנסה להרגיע אותה במגע אוהב. באותו יום שבו השלימו את כל הבירוקרטיה, לא היה מאושר ממנו עלי אדמות. הוא חיבק את אמו חיבוק ענק, כזה שרק הוא ידע לתת, חיבוק חזק ועוטף שהכיל בתוכו את כל הכרת התודה והאהבה שחש. "איך אני גאה בך, איזו לביאה את," אמר לה בעיניים נוצצות. "כל הכבוד, עשית את זה." כשהגיעו הביתה, סמדר עדיין הייתה נרגשת ומודאגת. איליי, שתמיד היה קשוב לפרטים הקטנים, הבחין במצוקתה. "אמא, דקותיים בקטנה ואני חוזר," אמר לה בחיוך. הוא חזר כעבור זמן קצר עם זר פרחים ענק, פרחים צבעוניים וריחניים, והגיש לה אותם שוב, מודה לה שוב ושוב, ואומר כמה הוא מעריך אותה וגאה בה. המחווה הקטנה הזו, העמוסה כל כך במשמעות, ביטאה את עומק הקשר ביניהם ואת רגישותו האינסופית של איליי.

ביום התשיעי בינואר 2021, התגייס איליי לצה"ל, התנדב לשרת כלוחם בחיל השריון. הוא ראה בטנק לא רק כלי מלחמה משוריין, אלא גם בית, ובתפקיד השריונר – שליחות. לאורך כל תקופת ההכשרה, איליי הפגין נחישות יוצאת דופן, מקצועיות ללא פשרות, ויכולת פיזית ומנטלית גבוהה. הוא עבר הכשרות שונות, למד את רזי המערכת המורכבת של הטנק, את הטקטיקות השונות בשדה הקרב, ואת חשיבות עבודת הצוות. הוא סיים את מסלול ההכשרה כמצטיין פלוגתי, הישג ששיקף את מסירותו ואת יכולותיו הגבוהות. חבריו למסלול העריכו אותו מאוד, ראו בו דוגמה אישית, וסמכו עליו בעיניים עצומות. בהמשך דרכו הצבאית, יצא איליי לקורסים פיקודיים, ולאחר מכן לקורס קצינים, כשגם אותם סיים בהצטיינות יתרה. הוא היה קצין גאה, שחש אחריות עצומה על כתפיו, ותמיד שאף להיות בחוד החנית, להוביל, להשפיע ולדאוג לחייליו. הוא מונה לתפקיד מפקד מחלקה בגדוד 75 של עוצבת 'סער מגולן' (חטיבה 7), חטיבת שריון מפוארת בעלת מורשת קרב עשירה. איליי היה מפקד אחראי ורגיש, דאג לפקודיו כאל אחים קטנים, הקפיד על רווחתם, הקשיב ללבטיהם, ודאג להכשירם בצורה הטובה ביותר, מתוך הבנה שחייהם תלויים בכך. חבריו ומפקדיו כינו אותו בחיבה "מר שריון", כמחווה למקצועיותו הבלתי מתפשרת ולמוטיבציה העצומה שהפגין בכל משימה, קטנה כגדולה. הוא היה תמיד עם תושייה, מסור לתפקידו, וכל פעולה שעשה נבעה מאמונה עמוקה בצדקת הדרך ומאהבה אינסופית למדינה. בהמשך, הוצב ביחידה מובחרת יותר, ששימשה כפלוגת סיור (פלס"ר) של החטיבה, תפקיד הדורש יכולות גבוהות במיוחד, וגמישות מחשבתית ותפעולית בשטח.

שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר השבעה באוקטובר 2023, שעה שש וחצי. השמש בדיוק החלה לעלות מעל האופק, והבטיחה יום חג שמח ורגוע. אלא שבאותה שעה, התנפצו כל התקוות לשלווה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. טילים ורקטות שוגרו ללא הרף מרצועת עזה אל עבר מרכזי אוכלוסייה נרחבים בארץ, ומתחת למטר האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – ביבשה, בים ובאוויר – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות שהתקיימו סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים תמימים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנה על אזרחי ישראל. בוקר זה סימן את תחילתה של מלחמה קשה ועקובה מדם, מלחמה שתשנה את פניה של המדינה ואת חייהם של רבים. איליי, כמו כל לוחם ומפקד בצה"ל, הוקפץ באופן מיידי. הודעות הווטסאפ החלו לזרום בטלפון, קריאות "הקפצה מלאה" שוב ושוב, קריאות שחתכו את השקט של הבוקר והכניסו את כולם למצב כוננות עליון. הוא ידע שזהו רגע האמת, הרגע שלמענו התאמן והתכונן, הרגע שבו אהבתו למדינה עומדת למבחן האולטימטיבי. הוא נפרד מאמו בחיבוק חטוף, במבט בעיניים שאמר הכל, ודהר אל בסיסו, אל הטנק שלו, אל חייליו.

עם כניסת צה"ל לרצועת עזה ותחילת התמרון הקרקעי בשלהי אוקטובר 2023, איליי ומחלקתו חברו לצוות קרב חטיבתי של חטיבת הצנחנים. שילוב הכוחות הזה, של טנקי השריון עם לוחמי הרגלים, היה קריטי בלחימה המורכבת בעומק הרצועה, בין סמטאות צרות ובניינים רבי קומות, בתוך סביבה רוויה באיומים. הם השתתפו בקרבות עזים, פנים אל פנים עם האויב, תחת אש בלתי פוסקת. המראות היו קשים, הלחימה הייתה אינטנסיבית, ואיליי הוביל את חייליו באומץ לב ובמקצועיות, תמיד עם עיניים פקוחות, ערני לכל תנועה, מגן עליהם בגופו ובטנק שלו. באחד מימי הלחימה הקשים, בעת התקדמות באזור מסוכן, איליי נפצע באורח בינוני ברגלו כתוצאה מהתפוצצות. הכאב היה חד, אך הוא שמר על קור רוח, דאג לחייליו סביבו, ורק לאחר מכן פונה לקבלת טיפול רפואי. הוא הובהל לבית חולים, שם אובחנה פציעתו. תקופת השיקום הייתה ארוכה ומייגעת. הוא שהה כחודש וחצי עם גבס, בתחילה על כיסא גלגלים, ולאחר מכן בעזרת קביים. עבור אדם מלא חיים ופעיל כמו איליי, הכפייה על חוסר תנועה הייתה קשה מנשוא. על אף שהפציעה הוגדרה כ"פציעה של שחקן כדורגל", ביטוי שנועד כנראה להקל על רוחו, איליי לא ראה בה דבר קל. הוא חש את כאב הרגל, את המגבלה הפיזית, אך יותר מכל, חש את הצביטה בלב על כך שאינו עם חייליו.

בכל שיחה עם הרופאים והפיזיותרפיסטים, הוא דחק בהם, התעקש לחזור בהקדם האפשרי. "החברים שלי נלחמים ואני צריך להיות איתם," אמר שוב ושוב, קולו נחוש ועיניו בוערות. "יש לנו עוד הרבה עבודה. אם אני לא אלך מי יעשה את זה? החיילים שלי בפנים אני חייב לחזור אליהם. חייבים לתרום למען המדינה." הוא ראה את חובתו כמפקד מעל לכל, את האחריות לחייליו ולמשימה כערך עליון. אמו, סמדר, הייתה מגיעה לבקרו במלון בגינוסר, שם שהתה עם משפחתה המפונה מקריית שמונה. היא ראתה אותו יושב על כיסא גלגלים, פצוע, אך עם אותו ברק בעיניים ואותו חיוך רחב כשהיה מדבר על הצבא, על הלחימה, על חבריו. היא התחננה אליו: "איליי, אתה בן יחיד לאמא, אין לה אף אחד חוץ ממך. בבקשה אל תעשה לה את זה שוב." קולה היה רועד מדאגה, אך הוא הביט בה במבט נחוש ואמר: "אם אני לא אלך מי יעשה את זה? החיילים שלי בפנים, אני חייב לחזור אליהם." ליבה של סמדר נצבט בכל פעם מחדש. אופיר יבל, אחד ממפוני קריית שמונה שפגש את איליי במלון, התחבר אליו מיד. הוא שמע ממנו סיפורים מעזה, על הפציעה, על הגבורה, וראה את הברק בעיניו והחיוך על פניו כשדיבר על הצבא. גם הוא, כמו סמדר, ניסה לשכנע את איליי להישאר מאחור, אך לשווא. אופיר חש תחושה רעה עמוקה בכל פעם שפורסמה ידיעה על "הותר לפרסום", והתפלל שלא יראה את שמו של איליי. אך איליי לא ויתר. הוא התאמן במרץ, עבד קשה בפיזיותרפיה, ודחק את עצמו עד קצה גבול היכולת כדי להשתקם במהירות. הוא לא ראה את עצמו נח כשאחיו לנשק נלחמים בשטח. הוא רצה להיות שם, איתם, להמשיך להוביל, להמשיך להגן.

וכך, לאחר ששב לאיתנו, כשרגלו חזקה מספיק והרופאים נתנו את האישור המיוחל, הצטרף איליי ליחידתו שוב, אל הלחימה האינטנסיבית בעומק הרצועה. הוא חזר חדור מוטיבציה, מלא אמונה בצדקת הדרך, ועם תחושת שליחות אדירה. נוכחותו הפיחה רוח חדשה בחייליו, שראו בו סמל לנחישות ולגבורה. הם המשיכו להילחם כתף אל כתף, יום ולילה, באזור שג'אעיה ובמקומות אחרים, מטהרים מבנים, מאתרים מנהרות, ומסכנים את חייהם למען ביטחון המדינה. בהפוגות הקצרות מהלחימה, כשהיה מתאפשר לו לדבר עם אהוביו, איליי שיתף אותם בחלומותיו. חלומות שלא נמוגו תחת ענני המלחמה, אלא רק התחזקו והתבהרו. הוא חלם ליישב את ארץ ישראל, להמשיך את המפעל הציוני, לבנות וליצור. הוא חלם לסיים את שביל ישראל, המסע הגדול הזה שחוצה את הארץ מצפון לדרום, סמל לחיבור עמוק לאדמה. ומעל לכל, חלם על עדי. הוא תכנן להציע לה נישואין, להקים איתה בית משותף, משפחה. שבוע אחד בלבד לפני נפילתו, בשיחה טלפון שגרתית אך מלאה בציפייה, שאל את עדי איזו טבעת היא רוצה. הם דיברו על לעבור לגור יחד מיד לאחר שחרורה מהצבא, לבנות את ביתם בארץ ישראל, כפי שכל כך רצה, בית שיסמל את אהבתם ואת אהבתם לארץ. איליי אף אמר לאמו כי הוא כבר מוכן להיות אבא, וכי הוא מתכנן לבקש בקרוב את רשותו של אביה של עדי להינשא לה. החיים היו פרוסים לפניו, מלאים בהבטחות, בתוכניות, באהבה ובתקווה.

ביום השלישי ביולי 2024, כ"ז בסיוון תשפ"ד, יום קיץ חם ומהביל, במהלך קרב נוסף בשכונת שג'אעיה שבצפון רצועת עזה, איליי הוביל את חייליו אל מול האויב. זה היה עוד יום לחימה אינטנסיבי, רצוף סיכונים ואתגרים. לפתע, התפוצץ מטען חבלה רב עוצמה. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, והדף עז הכה באיליי ובשלושה לוחמים נוספים שעמדו לצידו. איליי נפצע אנושות. צוותי הרפואה שהיו בשטח פעלו במהירות ובמקצועיות תחת אש, העניקו לו טיפול ראשוני מציל חיים והבהילו אותו לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. הרופאים נלחמו על חייו במשך שעות ארוכות, אך פצעיו היו קשים מנשוא. סרן איליי אלישע לוגסי, בן עשרים ואחת בלבד, מת מפצעיו. בשורה קשה מנשוא נמסרה למשפחתו. אופיר יבל, שחשש כל כך, ראה את השם שכל כך התפלל שלא יראה. איליי הותיר אחריו אם אחת, סמדר, שכל עולמה חרב עליה באותו רגע מר ונמהר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה, עיר הולדתו, למרגלות ההרים שכל כך אהב, אל האדמה שכה דאג לה. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסגן לסרן, אות הערכה על שירותו, מנהיגותו וגבורתו.

סמדר, אמו של איליי, התייצבה ליד קברו הטרי, קולה שבור אך מלא בגאווה ואהבה בלתי נדלית. "רציתי להגיד לך, ילד יקר שלי, שאני גאה בך," היא ספדה לו, מילותיה נצרבו בלבבות כל השומעים. "אני גאה בך על כל הדרך שעשית. הלכתי כמו טווס נפוח מרוב גאווה ועכשיו אין נוצות ואין טווס. כשיצאת מעזה – פרחתי, כשחזרת - קמלתי. ועכשיו אני רק קמלה חיים שלי, רק קמלה אהוב שלי." היא דיברה על הכאב הבלתי נתפס, על החלל שנפער. "אני לא יודעת אם אי פעם אני אוכל לפרוח. איך אפשר לפרוח בלעדיך, אהוב שלי? אתה היית הכול בשבילי. כמה אהבת אותי, כמה דאגת לי." מילותיה העידו על הקשר העמוק והמיוחד שהיה להם, על האהבה האינסופית שזרמה ביניהם. "אני אוהבת אותך, אהוב שלי. תנוח על משכבך בשלום גיבור שלי ותיתן לי כוחות. תשלח לי אנרגיות כמו שתמיד עשית ואני אחשוב שאתה מחבק אותי ועוטף אותי. מרגיע אותי במילים היפות שלך ובנשיקות במצח ובראש." מילותיה האחרונות היו בקשה, תחינה, להמשיך לחוש את נוכחותו, את אהבתו, את כוחו גם מן העולם הבא.

איליי אלישע לוגסי היה הרבה יותר מסרן בצה"ל שנפל בקרב. הוא היה נער ששבה באישיותו הכובשת ובגישתו הייחודית לחיים את כל סובביו. הוא היה "מלח הארץ" במלוא מובן המונח, לא רק בגלל שגדל בין השדות הירוקים של אצבע הגליל בעיר קריית שמונה אותה אהב, אלא בגלל העקרונות והערכים שעל פיהם חי. הוא יכול היה שלא להתגייס לשירות קרבי, אך למרות זאת חתר לשרת כלוחם, לוחם שריון גאה, ותמיד היה בחוד החנית, מוביל ומבצע. הוא אהב את תפקידו, אהב את חייליו, ואהב את המדינה בכל נימי נפשו. מורשתו של איליי לא נגמרה עם נפילתו. חבריו, שהכירו את אהבתו העמוקה לארץ, את תשוקתו לטיולים ואת רצונו להנחיל את הערכים הללו הלאה, הקימו מיזם לזכרו תחת השם "בשביל איליי". במסגרת המיזם, הם מקיימים פרויקטים שונים ברחבי הארץ, טיולים רגליים במסלולים שאיליי אהב, סדנאות חינוכיות להטמעת ערכי ארץ ישראל, שמירה על הטבע, מורשת וציונות, כפי שרוחו ומורשתו מכתיבות. בכל טיול, בכל מפגש, הם מספרים את סיפורו, מספרים על הברק בעיניו כשדיבר על הארץ, על הנחישות שהפגין, על החיוך שלא מש מפניו. הם מבטיחים שסיפורו של איליי, קצין שהוא מלח הארץ, שחרף את נפשו ונלחם בגופו בשביל המדינה, ימשיך להדהד, ימשיך לעורר השראה, וימשיך לזכור לנו מהי אהבת אמת לארץ ולעם. איליי אלישע לוגסי ז"ל, הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של גבורה, אהבה, נחישות ואמונה, מורשת שתמשיך לחיות ולהשפיע, והיא תהיה חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של כולנו. יהי זכרו ברוך.