אלעד מיכאל ששון

האוויר בירושלים של סוף חורף 2002 נשם כבר הבטחה לאביב, ריחף בו ניחוח ראשון של פריחה ורמז לשמש חמימה שתפציע בקרוב. אל תוך התקווה הזאת, ביום כ"ט בשבט תשס"ב, האחד עשר בפברואר, נולד אלעד מיכאל ששון, בן זקונים לעליזה ודוד, אח קטן לגל, מור ורועי. הבית ברחובות ירושלים העתיקים קיבל אותו בזרועות פתוחות, עטוף בחום משפחתי עמוק ובאהבה שהייתה תמיד שם, כמעיין שאינו פוסק. הוא גדל כילד ירושלמי קלאסי, שהאבנים ספוגות ההיסטוריה היו למגרש משחקיו הראשונים, וצלילי העיר המתערבבים – קריאות רוכלים, צחוק ילדים ופעמוני כנסיות – היו לפסקול ילדותו. כבר מגיל קטן ניכרה בו תבונה שקטה, מעין בגרות שקטה שצבעה את תנועותיו ואת מבט עיניו הסקרן. הוא לא היה הילד הקולני ביותר בחבורה, אך נוכחותו הייתה חזקה, ויכולת ההקשבה שלו הפכה אותו למגנט לסיפורים ולווידויים של חבריו. הוא ידע להכיל, להבין, ולתת תחושה של ביטחון ושלווה לכל מי שסביבו, כמעין עוגן אנושי קטן.

כשהיה בן שמונה, ארזה המשפחה את חייה ועברה למוצא עילית, יישוב קהילתי ירוק וציורי בפאתי ירושלים. המעבר אל הכפר הקטן, השלווה הפסטורלית וריחות האדמה אחרי הגשם, פתחו בפני אלעד עולם חדש. הוא עזב את רחובות העיר הסואנים והתחבר מיד למרחבים הפתוחים, לשבילי העפר, לעצים שהעניקו צל ולשקט המרגיע שהיה שונה כל כך מההמולה הירושלמית. את לימודיו החל בבית הספר היסודי "בית הכרם", ומשם המשיך לתיכון היוקרתי "ליד"ה", "בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה", שניהם בירושלים. בכל מקום אליו הגיע, אלעד הטביע את חותמו. מוריו זיהו בו במהרה ילד חכם וסקרן, כזה שלא מקבל דברים כמובנים מאליהם אלא שואל, חוקר, מנסה להבין את עומקם של הדברים. הוא היה בעל לב זהב, נדיב ומלא אמפתיה, ותמיד הילך עם חיוך כובש שהיה לו ככרטיס ביקור. ירון שטרית, שכן וחבר קרוב למשפחה, תיאר אותו כ"חמד של ילד, ילד משכמו ומעלה ובעל אינטיליגנציה רגשית גבוהה. בחור מדהים עם שמחת חיים". התיאור הזה, "אינטיליגנציה רגשית גבוהה", היה מפתח להבנת אישיותו המורכבת: יכולתו לקרוא מצבים חברתיים, להבין את הצרכים של האחר ולפעול מתוך התחשבות עמוקה. הוא התנהל תמיד בשקט, בנינוחות ובביטחון עצמי, מחובר לעולמו הפנימי העשיר, ומשרה סביבו אופטימיות ורוגע, גם ברגעים של לחץ. היה בו עמוד שדרה חזק ויציב, נאמנות מוחלטת לעצמו ולערכיו, והוא מעולם לא חיפש לשאת חן או לרצות אחרים, ודווקא בגלל זה זכה להערכה עמוקה ואותנטית מצד חברים, מורים, מאמנים ומפקדים.

לצד הצד הבוגר והשקט הזה, שכל כך אפיין אותו, התלווה גם צד שובב, שטותניק, מצחיק ומלא שמחת חיים. הוא אהב לצחוק, להשתטות, והיה לו חוש הומור דק שידע לפזר את המתח בכל סיטואציה. השילוב הזה של רצינות ושובבות, של עומק וקלילות, היה מה שכבש לבבות רבים. הוא היה אהוב מאוד ומוקף תמיד בחברים, שראו בו לא רק חבר טוב אלא גם מנהיג טבעי, כזה שיודע לסחוף אחריו ולהוביל, לא בכוחניות, אלא בכישרונו להלהיב ולחבר. את היכולות הללו גילה אלעד כבר מגיל צעיר, לא רק במעגלים החברתיים, אלא גם על מגרש הכדורסל. בכיתה ג' החל לגעת בכדור הכתום, ומהר מאוד התאהב במשחק. הוא שיחק בנבחרת הכדורסל של התיכון וגם בקבוצת "הפועל ירושלים", שם הפך לחלק בלתי נפרד מהקבוצה. הוא לא תמיד היה השחקן שקלע את רוב הנקודות, או שהרבה לבלוט על המגרש, אבל נוכחותו הייתה קריטית. בנבחרת הכדורסל של התיכון קיבל את הכינוי "קפטן הספסל" – כינוי שסיפר את כל הסיפור. גם כשלא שיחק, כשישב על הספסל וצפה בחבריו מתרוצצים על הפרקט המבריק, הוא ידע להלהיב אותם, להרים את המורל, לחבר בין השחקנים השונים לכדי יחידה אחת מגובשת. קולו נשמע מעל ההמולה, מילות העידוד שלו חדרו מבעד לרעש הקהל, והוא הקרין ביטחון ואמונה ביכולת של הקבוצה לנצח. הרגליים שלו אולי לא היו על המגרש, אבל הלב שלו היה בתוך המשחק, והוא ידע לכוון את האנרגיות של כולם לעבר מטרה משותפת.

מדי פעם, היה אלעד מתלווה לאביו, דוד, ומשחק כדורסל איתו ועם חבריו הוותיקים. באותם משחקים, על מגרש האספלט השחוק והחם, תחת השמש הירושלמית, אפשר היה לראות את הכישרון מתפרץ. אחד מחבריו של דוד סיפר על אלעד הצעיר: "הוא היה שחקן מוכשר עם יד טובה, שליטה מצוינת בכדור, חזק ומהיר – בקיצור, אחד שלא פשוט לשמור עליו... הכי אהבתי אצלו את קור הרוח, את רוח הספורטיביות והיכולת להכיל מצבי לחץ... אני, שמבוגר ממנו בעשור פלוס, למדתי ממנו, מהילד הזה, איך צריך לשחק את המשחק – בחדווה ובתשוקה בו-זמנית". אלעד היה מתמסר לכדור, לטפטוף הקצבי שלו על הפרקט, לזריקה המושלמת שחותכת את האוויר בדרך לחישוק. הוא אהב את המתח של הרגעים האחרונים, את הלחץ של משחק צמוד, וידע להפוך אתגרים להזדמנויות. בשקט הפנימי שלו, ידע לנתח את המשחק, לזהות את נקודות התורפה של היריב ואת נקודות החוזק של קבוצתו, ולכוון את כולם למהלך הנכון.

אך עולמו של אלעד לא הצטמצם רק לכדורסל. תחומי העניין שלו היו רבים ומגוונים, כמעט אינסופיים, ושיקפו את סקרנותו העצומה לעולם שסביבו. הוא אהב לקרוא ספרות וצלל אל עולמות של פילוסופיה, ניסה להבין את חוקי היקום דרך פיזיקה, חקר את נפש האדם בפסיכולוגיה, והתעניין גם באימון גופני, שהיה לו כדרך חיים. הוא ניגן על גיטרה, בעיקר חשמלית, וצלילי האקורדים המעוותים מבעד למגבר מילאו את חדרו. הוא לא רק ניגן, אלא גם יצר מוזיקה אלקטרונית, בונה עולמות צליל מורכבים ומרתקים, בהם ביטא את עולמו הפנימי. את הזמן שנותר, בילה עם חבריו הרבים, עם בני משפחתו, ועם בת זוגו, עמית, שהייתה חלק בלתי נפרד מחייו, שותפה לשיחות עומק, לטיולים ולחלומות. מבחוץ, נראה היה שהוא מצטיין בכל מה שהוא עושה, כמעט ללא מאמץ, כאילו הכול בא לו בקלות טבעית. אך זו הייתה אשליה, כי בפועל, ההשקעה והעבודה הקשה היו חלק בלתי נפרד מדרך חייו. לא מתוך מקום של מאמץ וכפייה, אלא מתוך יסודיות עמוקה וחדוות עשייה אמיתית. הוא אהב לאתגר את עצמו, ובזכות יכולת אוטודידקטית גבוהה, העמיק בכל תחום שעניין אותו, למד אותו מכל כיוון אפשרי, עד שהרגיש שמיצה והבין לעומק.

כך, למשל, כשרצה יום אחד להעשיר את יכולות הבישול שלו ולהכין בשר במעשנה, הוא לא הסתפק בקניית מעשנה מוכנה או בחיפוש מתכון פשוט. במקום זאת, החליט ליצור אחת בעצמו. הוא החל במסע מחקר יסודי, קרא מאמרים מקצועיים על עקרונות העישון, צפה בסרטונים רבים שהציגו טכניקות בנייה שונות, וצבר ידע תיאורטי מעמיק על הפיזיקה שמאחורי התהליך. לאחר מכן, ניגש ליישום. הוא השיג חבית מתאימה, כבדה ומסיבית, ובעזרת כלי עבודה, ניקב בה חורים מדויקים לאוורור ולשליטה בטמפרטורה, מתכנן בקפידה את זרימת האוויר והעשן. הוא בירר מה יהיה נתח הבשר המדויק שיתאים לעישון ארוך ואיטי, התייעץ עם קצבים מומחים, ורכש את כל הכלים הנלווים: מדחום בשר מקצועי, קרש חיתוך ענק, סכינים חדות וכל מה שנדרש לחוויה קולינרית מושלמת. התהליך כולו, מהרעיון ועד לתוצר המוגמר, היה עבורו חוויה של למידה, יצירה וסיפוק עמוק. פעמים רבות נהג כך, ובחר בדרך הארוכה והמאתגרת, כי בסופו של דבר, היא זו שהניבה לו את הסיפוק הרב ביותר ואת תחושת ההישג האמיתית, לא רק מהתוצאה הסופית, אלא גם מהמסע עצמו.

החלום להיות לוחם בצבא ליווה את אלעד מגיל צעיר, לא כקפריזה חולפת, אלא כהכרה עמוקה במשמעות של נתינה והגנה. בספר הזיכרונות של כיתה י"ב, כתב עליו חבר לכיתה משפט קצר ותמציתי ששיקף את אישיותו: "ששון, אחד היחידים לדעתי שמבין את המשמעות מאחורי חייל קרבי ומוכן לתת הכול להגנת המדינה". אלעד לא דיבר הרבה על גיוסו, אבל התכונן אליו ביסודיות ובטוטאליות שאפיינה אותו. הוא לא השאיר דבר ליד המקרה, אלא חשב על כל היבט אפשרי של ההכנה הפיזית והמנטלית. הוא גייס חבר לאימוני ריצה משותפים, כששניהם מתנשפים בעליות התלולות של מוצא עילית, מזיעים ומחזקים זה את זה. חבר נוסף הצטרף אליו לאימוני כוח אינטנסיביים, שבהם דחפו את גבולות היכולת שלהם. הוא מילא תיק גב באבנים כבדות והיה מטפס איתו בעליות התלולות המובילות ליישוב, שרירי הרגליים והגב שלו בוערים ממאמץ, אבל העיניים שלו בוהקות מנחישות. גם בזמן השירות הצבאי, הציב לעצמו מטרות ברורות והיה עוקב בשיטתיות אחר התקדמות האימונים שלו, משפר ומשכלל את יכולותיו הפיזיות והמנטליות.

אלעד דרש מעצמו הרבה, ידע בדיוק מה הוא רוצה, וגילה מחויבות וכוח רצון אדירים. הוא היה כן וישיר, בעל חוש צדק מפותח ויכולת הבעה מעולה, ולא חשש לומר את דעתו מול כל אדם, גם אם דעתו הייתה שונה מהמקובל. לא פעם נהנה להתווכח ולנהל דיונים דווקא עם אנשים שחשבו אחרת ממנו, מתוך רצון אמיתי להבין פרספקטיבות שונות ולהרחיב את אופקיו. במהלך הדיון, הביע את עצמו בנחרצות ובחדות, מציג את טיעוניו בצורה לוגית ומשכנעת, אך ידע לסיים כל דיון ברוח טובה, גם אם לא הושגה הסכמה. הוא התנהל מול כל אדם בכבוד ובענווה, גם מול אלה שחלקו עליו. מעולם לא הלך אוטומטית עם הזרם, אלא תמיד הקדיש מחשבה מעמיקה, שאל שאלות נוקבות, רצה להבין את משמעותם של דברים ולוודא שהם עומדים בקנה אחד עם סולם הערכים הפנימי והמוצק שלו. מפקדו, שזיהה בו את התכונה הזו, סיפר על כך שאף במהלך הקרב, ברגעי לחץ קיצוניים, ידע אלעד לשמור על קור רוח ועל חשיבה עצמאית, שאפשרו לו לקבל החלטות קריטיות ולמנוע ירי דו-צדדי – תכונה שהייתה לו לכלי במצבי קיצון.

המשפחה הייתה חשובה לו מאוד, עוגן בחייו. הוא היה מחובר מאוד להוריו ולאחיו, והעריך אותם עמוקות, רואה בהם את המצפן המוסרי והרגשי שלו. הוא תמיד גרם לסובביו להרגיש טוב עם עצמם, לא הסתכל על תכונות שליליות ושאף לראות את הטוב בכל אדם. הוא ידע להיות חבר במלוא מובן המילה, כזה שהיה מוכן לצאת מגדרו למען חבריו, והאמין שהם היו עושים את אותו הדבר למענו. האמון הזה, ביכולת של בני אדם לתמוך זה בזה, היה אבן יסוד באישיותו.

ב-14 בינואר 2021, התגייס אלעד לצה"ל, צעד שהיה עבורו שיאו של חלום ילדות. לנוכח נתוניו הגבוהים, האינטליגנציה החדה שלו והיכולות הפיזיות המרשימות, הוא נקרא לקורס טייס – מסלול יוקרתי ויוצא דופן. אך תשוקתו האמיתית לא הייתה לשבת בתא טייס בודד, אלא להיות חייל קרבי, חלק מצוות, להרגיש את הרעות ואת אחוות הלוחמים שעוברים יחד את הרגעים הקשים והמאתגרים ביותר, נושמים יחד את אותו אוויר קרב, ומסתמכים זה על זה. לאחר כחצי שנה, קיבל את ההחלטה האמיצה והקשה לפרוש מקורס הטייס. ההחלטה לא הייתה קלה, אך הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ומה מתאים לו, וחש סיפוק עמוק כאשר שובץ ליחידת הקומנדו "אגוז" – יחידה שבה מצא את מקומו הטבעי. שם, בין לוחמים קשוחים ומסורים, אלעד פרח.

מפקדיו וחבריו לצוות העריכו אותו מאוד, וראו בו לוחם יוצא דופן. הם סיפרו שהיה לוחם אמיץ, נבון, בעל ידע רב, ומעל לכול – חבר טוב, שתמיד שם את האחר לפניו. הסיפור על מסע המסכם, אחד מרגעי השיא והקושי של ההכשרה, נחרט בזיכרונם. אלעד נפצע ברגלו במהלך המסע, פציעה כואבת ומגבילה, אך סירב בתוקף לעלות על אלונקה. "אני לא רוצה להכביד על חבריי", אמר, ופניו היו חתומות בנחישות. הוא העדיף לצלוע ולסבול מכאבים עזים, להיאבק בכל צעד וצעד, עד שהשלים את המסע כולו. המראה שלו, צולע אך נחוש, עורר השראה בקרב חבריו והפך לסמל לרעות ולכוח רצון בלתי מתפשר. הוא לא היה מוכן לוותר, לא על עצמו ולא על חבריו.

במהלך השירות מילא אלעד תפקידים רבים במקביל, שדרשו ממנו יכולות מגוונות ומורכבות. הוא שימש כנגביסט – לוחם המשתמש במקלע כבד מסוג "נגב", תפקיד הדורש יכולות פיזיות יוצאות דופן, נחישות בלתי מתפשרת, והליכה בראש הצוות, מוכן לכל מצב. המשקל הכבד של המקלע, הרתע החזק, והאחריות העצומה להיות בחוד הכוח, לא הרתיעו אותו. הוא ידע שעיני חבריו נשואות אליו, ושהוא זה שצריך לפתוח את הדרך, להיות הראשון לפגוש את הסכנה. בנוסף, שימש כמתשאל – תפקיד שדרש ממנו להתנהל מול אוכלוסייה אזרחית, לשלוט בשפה הערבית, ולגלות רגישות ויחסי אנוש מעולים. הוא ידע בדיוק מתי להיות קשוח ומתי לנהוג ברכות, כדי לקבל מידע או שיתוף פעולה. לא פעם, הצליח לשבור את הקרח ואפילו לצחוק עם המתושאלים, גם בסיטואציות מורכבות כמו תשאול קרובי משפחה של עצורים. היכולת שלו לראות את האדם שמאחורי התפקיד, לבנות גשר של אמון גם במצבי עוינות, הייתה נדירה. מעבר לכך, שימש גם כרכז מודיעין, חבלן ופורץ, ואת כל תפקידיו ביצע בהצטיינות, משלב בין הכוח הפיזי, החשיבה הטקטית והרגישות האנושית.

כיוון שהצטרף ליחידה אחרי חצי שנה בקורס טייס, היה בעל פז"ם רב יותר ועם תאריך שחרור מוקדם משל שאר הצוות. מתוך תחושת רעות עמוקה ומסירות אין קץ לחבריו, החליט להאריך את שירותו במספר חודשים כדי להשתחרר יחד איתם. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו עוזב את חבריו מאחור, משאיר אותם להמשיך את הדרך בלעדיו. הוא רצה לסיים את המסע המשותף יחד, כפי שהתחיל, כחלק בלתי נפרד מהם. ביום ראשון, השמיני באוקטובר 2023, היה אמור להיכנס באופן רשמי לשירות קבע, צעד נוסף בדרכו לתרום למדינה. הוא כבר תכנן את חייו שאחרי הצבא: ללמוד רפואה, לשאוף לתרום ולעזור בכל מקום שיידרש, ולחלום לראות את החיוך על פניהם של מטופליו. חלום שנגדע באחת.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשברה השלווה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, רצחו המחבלים כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

אלעד והצוות שלו היו באותה שבת שלווה ביהודה ושומרון, בתום סוף שבוע מבצעי. עם פרוץ המלחמה, כשהידיעות החלו לזרום והכאוס גאה, הוקפצו מיד. הודעות הוואטסאפ האחרונות, הקצרות והבהולות, הגיעו במהירות, ורמזו על גודל האירוע. הם עלו על הכלים, והחלו בנסיעה דרומה, אל התופת. היעד: מוצב "כיסופים", שהותקף על ידי עשרות מחבלים. הדרך הייתה מתוחה, מלאה בסימני שאלה, אך העיניים היו ממוקדות במטרה: להגיע כמה שיותר מהר, להציל חיים. כשהגיעו למוצב, המראה היה קשה. עשן עלה מכל עבר, קולות ירי ופיצוצים נשמעו ללא הפסקה, והבסיס היה נתון למתקפה עזה. הם היו מעטים מול רבים, קומץ לוחמים מול עשרות מחבלים חמושים היטב ונחושים לרצוח. אלעד, כ"נגביסט" של הצוות, היה בחוד הכוח, המקלע הכבד שלו מונח על כתפו, מוכן לפעולה בכל רגע. הוא ידע שתפקידו הוא לפרוץ דרך, לספק אש חיפוי, ולהגן על חבריו מאחוריו.

הקרב על מוצב כיסופים נמשך שעות ארוכות, כשהשמש הולכת ושוקעת על המראות הקשים. אלעד וחבריו נעו בתוך המוצב בזהירות ובנחישות, עוברים מבנה-מבנה, חדר-חדר, מטהרים כל פינה. הריכוז היה מוחלט, כל צעד מחושב, כל תנועה קריטית. קולות הירי היו בלתי פוסקים, ריח אבק השריפה צרב באף, והאוויר היה ספוג במתח ובאדרנלין. אלעד לחם בגבורה עילאית, בעיניים פקוחות ובתחושת אחריות שאין שנייה לה. ערנותו וקור רוחו, אותן תכונות שאפיינו אותו עוד בילדותו ובנעוריו, באו לידי ביטוי עז ברגעי האמת. באחד הרגעים הקריטיים של הקרב, הצליח למנוע ירי דו-צדדי, כשהבחין בסכנה ברגע האחרון ופעל במהירות ובתבונה. הוא היה הדמות המרגיעה, הממוקדת, שהחזיקה את הצוות יחד תחת אש. בסופו של דבר, הצליחו לוחמי אגוז, בהובלתו של אלעד, לטהר את הבסיס כולו, ולהציל את כל העשרות ששהו במקום, כולל בני משפחות של מפקדים שהסתתרו במקלטים, מבועתים אך מלאי תקווה.

בסביבות השעה 17:30, כשהכוח כבר היה בשלב האחרון של טיהור הבסיס, לאחר שעות ארוכות של לחימה בלתי פוסקת, כשנדמה היה שהסכנה חולפת, ירה לעברם מחבל שהסתתר על גג אחד המבנים. אלעד, שרץ לסייע לאחד מחברי הצוות שהיה בסכנה, נורה ונפגע אנושות. הוא נהרג במקום. רגע אחרון של הקרבה, של נתינה, של הגנה על חבר, היה גם הרגע האחרון בחייו. איתו נהרגו חבריו הטובים, רב-סמל יונתן סביצקי ורב-סמל עמית פלד, שנפלו אף הם באותו קרב הרואי. סמל ראשון אלעד מיכאל ששון נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023, והוא בן עשרים ואחת בלבד במותו. גופו הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שבה נולד, תחת שמי ירושלים הכחולים, כשהוא מותיר אחריו הורים ושלושה אחים כואבים, משפחה וחברים המומים וכואבים, אך גם מלאי גאווה על פועלו ועל דרכו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל, על גבורתו ואומץ ליבו.

החלל שהותיר אלעד היה עצום, והדהד בלבבות רבים. ליז, בת דודתו, כתבה עליו מילים שביטאו את עומק השפעתו: "הפכת למדריך, דוגמה לחיים... למדתי ממך שתמיד צריך לחיות בידיעה שבאנו לעולם מסיבה כלשהי, בדיוק כפי שחשבת: החובה לחיות למען הזולת, לרצות בטובת הזולת ולקיים באמת את המצווה שעשית כל כך טוב ובשלמות: 'ואהבת לרעך כמוך'. עד כמה היה חשוב לך לעזור, לשמח אחרים, לשאת בעול האחר... לתת את העצה הטובה ביותר, להילחם עבור האחר ולרצות את החיוך של האחר תמיד". מילים אלו תיארו את מהותו, את הדרך שבה חי כל יום ויום, את האור שהפיץ סביבו. חברו, טל, נזכר בסיטואציה ששיקפה אותו מעולה: "היינו בטיול שנתי בכיתה ח' וכולם ניסו לתפוס מקום לישון בו במרכז וליד כולם. ואז ראיתי אותו מתמקם בצד. אומר לי משהו בסגנון של 'למי אכפת'... כל כך שלם, כל כך מעל הילדותי, ומחובר למציאות ולמה שנכון, חשוב ובאמת בעל משמעות.... אלעד חי חיים מלאים. חיים כמו שנכון לחיות אותם. גם לאחר שמונים שנים אנשים לא מגיעים להבנות שאליהן הגיע בעשרים וקצת". הייתה זו חוכמה של נשמה עתיקה בתוך גוף צעיר, הבנה עמוקה של החיים והמוות, של האנושי והנצחי.

חברתו, עמית שוסטק, ספדה לו במילים קורעות לב, שביטאו את עומק הקשר ביניהם ואת האהבה הגדולה שחלקו: "מודה לך על הזכות הענקית להיות בת הזוג שלך, על כל רגע שחלקנו, על שקיבלת בי הכול בחמלה, על שגרמת לי להרגיש מהי אהבה באופן מלא וטהור. תודה לך על שעשית אותי מאושרת". אהבתם, שהייתה כה טהורה ומלאה, נקטעה באחת, אך זכרה ממשיך לפעום בלבבות כל מכריו.

מורשתו של אלעד, אומץ ליבו, חוכמתו, רגישותו ונתינתו, ממשיכים לחיות ולהאיר. הוא מונצח באתר הזיכרון של המועצה האזורית מטה יהודה, שם שמו חקוק באבן, כעדות למסע חייו הקצר אך עשיר המשמעות. בספריית תיכון "ליד"ה", המקום שבו צמח והתפתח, הוקמה פינת הנצחה מרגשת. שם, על מדף, מונחים הספרים שאהב לקרוא ושהשאיל לחבריו, עם הקדשות שכתבו לו לאחר נפילתו, עדות אילמת להשפעתו על חייהם. מכון "קרוספיט חיפה", שבו נהג אחיו רועי להתאמן, ערך "אימון גיבורים" שהוקדש לאלעד, מנציח את כוחו הפיזי והמנטלי ואת רוח הספורטיביות שלו. אתר אינטרנט לזכרו הוקם תחת השם thisiselad, ובו תמונות, זיכרונות וסיפורים מתחנות חייו השונות, פותח צוהר לעולמו המיוחד. בנוסף, עמוד לזכרו נפתח באתר memoriz.plus, המאפשר לרבים להמשיך ולחלוק את זכרו. אלעד מיכאל ששון חי חיים מלאים ומשמעותיים, חיים שהיו דוגמה ומופת לנתינה, לאהבת אדם, ולמחויבות עמוקה לערכים. הוא נפל כגיבור, מגן על עמו וארצו, והשאיר אחריו מורשת של אומץ, חוכמה וטוב לב, מורשת שתמשיך להאיר את דרכנו ולעורר בנו תקומה וגאווה ישראלית נצחית.