איתן זקס

באר שבע, עיר המדבר הגדולה, היתה לו לא רק עיר מגורים, אלא עורק חיים שלם. בבית פינתי בשכונה ותיקה, בין עצי ברוש שנישאו לשמיים כעמודי זיכרון ירוקים, נולד איתן זקס ביום כ' בכסלו תשס"ז, ה-11 בדצמבר 2006. אור ראשון של חורף נשקף אל חדר הלידה, ומיכל ואיגור, הוריו, נשמו לרווחה את נשימתו הראשונה, שקטה ורכה, שהפיחה חיים חדשים בכל פינה בבית. איתן היה תינוק רגוע, שעיניו הכחולות למדו לספוג את העולם סביבו במהירות מפתיעה. הוא גדל בבית שבו ריח קבוע של קפה טרי וספרי קריאה פתוחים על השולחן היה חלק בלתי נפרד מהאווירה, בית שאור השמש הדרומית שטף אותו בכל בוקר, והצבעים החמים של המדבר חדרו גם אל תוך הקירות. מיכל, שאהבה לספר סיפורים בקול רך ומלטף, נהגה להניח את איתן על ברכיה וללחוש לו על עצי התמר שבחצר, על החול הנודד ועל הכוכבים שמעל באר שבע, גדולים ובוהקים כל כך בלילות הקיץ. איגור, איש מעשה ושקט יותר, לימד אותו בגיל צעיר את יציבות הידיים, את הסדר במגירות ואת חשיבותה של מילה, שהיא כמו נדבך באבן – ברגע שהונחה, קשה להזיזה.

כשאליענה, אחותו הצעירה, הגיחה לעולם כמה שנים אחר כך, איתן כבר היה ילד קטן עם אחריות גדולה. הוא זכר את היום שבו הגיעה הביתה, עטופה בשמיכה צמר רכה, ריח תינוקות מתוק נישא באוויר. הוא התבונן בה בסקרנות מהולה בזהירות, אצבע קטנה שלו נגעה קלות בלחי הרכה שלה, והרגיש איך משהו בתוכו מתרחב ומתמלא. מאותו יום ואילך, אליענה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מנוף חייו. הוא היה לה לא רק אח גדול, אלא גם שומר ראש, שותף למשחקים ומושא להערצה. הם היו מבלים שעות ארוכות בחצר האחורית, בונים יחד מצודות מאולתרות מקרטונים וסדינים, מדמיינים עולמות שלמים שרק הם יכלו לראות. איתן היה המהנדס, הוא שדאג שהמבנה יחזיק, שהחלונות יהיו ממוקמים נכון, שאף "מפלצת" לא תוכל לחדור פנימה. אליענה היתה המעצבת, זו שקישטה את הקירות הפנימיים בציורים צבעוניים ובסיפורי פיות שהמציאה. כשהגיעו הערבים, והשמש החלה לשקוע בצבעי אש מעל המדבר, היו מתכנסים יחד על הספה בסלון, צופים בסרט או מקשיבים לסיפורי סבתא שמיכל נהגה להקריא. רגעים אלו, שבהם נשענו זה על זה, והחום של המשפחה עטף אותם, עיצבו את עולמו הפנימי של איתן, לימדו אותו את משמעות הבית, את העוגן ואת החשיבות של קשרים בלתי ניתנים להתרה.

בילדותו המוקדמת, איתן גילה חיבה מיוחדת לכל מה שצומח וחי. לא הייתה לו חקלאות של קיבוץ, אבל הייתה לו ערוגה קטנה בחצר, פינה שהייתה כולה שלו. הוא היה משכים קום עם השמש, כשהאוויר עדיין צלול וקריר, ויורד אל הערוגה. ידיו הקטנות, שעוד לא התקשו מעבודה, היו נוגעות בעדינות באדמה הלחה, מפוררות גושי עפר, שותלות זרעים קטנים של עגבניות שרי וצמחי תבלין. הוא אהב את ריח האדמה הרטובה, את התחושה של העלים הקטנים בין אצבעותיו, את הציפייה לראות את הניצן הראשון מבצבץ. איגור היה מלמד אותו איך להשקות נכון, מתי לדלל, איך להגן על השתילים מפני מזיקים. "כל דבר צריך סבלנות, איתן", היה אומר לו בקולו השקט, "וטיפול, כמו בן אדם". איתן הפנים את השיעורים האלו לא רק לגבי הגינה, אלא גם לגבי החיים עצמם. הוא למד להתבונן, להמתין, לטפח. הוא היה מבלה שעות ארוכות ליד הערוגה, מתבונן בנמלים שצועדות בשיירה, בחיפושיות שחורות ומבריקות שמטיילות בין העלים, בפרפרים שמרפרפים מעל הפרחים. העולם הקטן הזה, בחצר ביתו בבאר שבע, היה עבורו מעבדה לחיים, מקום שבו למד על מחזוריות הטבע, על עבודה קשה ועל הסיפוק שבקציר הפרי, גם אם היה זה רק פלפל קטן או כמה עלי בזיליקום ריחניים.

כשאיתן נכנס לבית הספר היסודי, הוא הביא איתו את אותו שילוב של סקרנות ושקט פנימי. הוא היה תלמיד חרוץ, אך לא מהסוג שרודף אחרי ציונים לשמם. הוא אהב ללמוד, להבין, לפתור חידות. במיוחד אהב את שיעורי מדעים וטבע, שם יכול היה להמשיך לחקור את העולם בדרכים חדשות. הוא היה יושב שעות בספרייה, מעיין באנציקלופדיות עבות כרס, שואל שאלות עמוקות את מוריו, לא מתוך חוצפה, אלא מתוך רצון אמיתי להבין את מנגנוני היקום. החברים שלו אהבו אותו על טוב ליבו, על חוש ההומור היבש שלו ועל העובדה שתמיד היה שם להקשיב. הוא לא היה מרכז העניינים, אבל היה עמוד תווך יציב בחבורה. כשהיו משחקים כדורגל במגרש השכונתי, איתן היה מגן אמין, תמיד במקום הנכון, מחלץ כדורים ברגל בוטחת, מעדיף את טובת הקבוצה על פני תהילת השער האישי. בבית, אחרי בית הספר, נהג לעזור למיכל בהכנות לארוחת הערב. הוא למד לקלף ירקות במיומנות, ללוש בצק לעוגיות, ואפילו להכין את הסלט שהוא כל כך אהב, עם עגבניות צבעוניות, מלפפונים טריים ושמן זית איכותי. רגעים אלו במטבח, שבהם ריח הבישולים מילא את הבית, היו עבורו לא רק מטלות, אלא שיעורים בחיבור, באהבה ובדאגה לאחר. הוא היה מקשיב למיכל מספרת על יומה, מספר לה על שלו, וביניהם, על השיש המבריק, נבנתה עוד לבנה ביחסים העמוקים ביניהם.

שנות התיכון הביאו איתן אל סף הבגרות, והן היו שנים של התגבשות וחיפוש. הוא החל לגלות עניין רב יותר בפוליטיקה ובחברה הישראלית, קורא עיתונים, צופה בחדשות, ומנהל דיונים ארוכים עם איגור על עתיד המדינה. הוא פיתח יכולת ביקורתית חדה, אך תמיד נשאר עם לב פתוח והקשבה לדעות שונות. הוא לא היה ציני, אלא פרגמטי, מחפש פתרונות, לא רק בעיות. בתקופה זו, חייו קיבלו צבע חדש כשהכיר את נועה בוגוסלבסקי. נועה היתה כמו פרץ של אור, עם צחוק מתגלגל ועיניים נוצצות של סקרנות. הם נפגשו באירוע חברתי של תנועת נוער, ומשהו מיד ניצת ביניהם. איתן, ביישן במידה מסוימת אך עם נוכחות חזקה, נמשך לאנרגיה התוססת של נועה. היא, מצידה, מצאה בו עוגן, שקט פנימי ועומק מחשבה שקסמו לה. הם היו מבלים שעות ארוכות יחד, מטיילים ברחובות באר שבע העתיקה, יושבים בבתי קפה קטנים, מדברים על הכל – על חלומות, על פחדים, על תוכניות לעתיד. איתן היה מספר לה על אהבתו לאדמה, על התכנון שלו ללמוד משהו שקשור לאקולוגיה או חקלאות אחרי הצבא, על הרצון שלו לתרום. נועה היתה משתפת אותו בחלומותיה על אמנות ועיצוב, על הרצון שלה ליצור יופי בעולם. הם היו יושבים על ספסל בפארק, ידה בתוך ידו, שותקים יחד, שתיקות מלאות בהבנה עמוקה ובחיבור נדיר. הקשר ביניהם פרח, והם הפכו לבלתי נפרדים, שני נשמות צעירות שמצאו זו את זו בתוך ההמולה של החיים.

לקראת סיום הלימודים, כשהגיוס לצה"ל הלך והתקרב, האווירה בבית השתנתה. השיחות על העתיד קיבלו גוון רציני יותר. איתן ידע תמיד שישרת שירות קרבי, זו הייתה עבורו דרך טבעית לתרום למדינה שבה גדל. הוא התאמן בריצה, עשה כושר, דאג להיות בשיא כושרו הפיזי. אבל מעבר לכך, הוא התכונן מנטלית. הוא קרא ספרים על היסטוריה צבאית, דיבר עם חיילים משוחררים, ניסה להבין את האתגרים שיעמדו בפניו. נועה הייתה שותפה מלאה לתהליך. היא עודדה אותו, תמכה בו, ולפעמים גם דאגה בשקט, כפי שרק אהבה אמיתית יכולה לדאוג. הם הבטיחו זה לזו שישמרו על הקשר חזק, שיכתבו מכתבים, שידברו בטלפון בכל הזדמנות. התקופה הזו, שלפני הגיוס, הייתה מלאה במתח, בציפייה ובאהבה גדולה. המשפחה התכנסה סביבו, מנסה לספוג כל רגע איתו, כל חיוך, כל בדיחה. אליענה, שהיתה אז כבר נערה צעירה, התבוננה באחיה בהערצה. היא ראתה בו מודל לחיקוי, גבר צעיר שעומד בפני אתגר עצום, וניגש אליו בראש מורם. איגור ומיכל, מצידם, ניסו להעניק לו את כל הכלים לדרך, את הערכים שאיתם גדל, את האמונה בעצמו וביכולותיו.

ביום שלישי, ה-25 במרץ 2025, הגיע הרגע. יום הגיוס. השמש של באר שבע זרחה בעוז, כאילו מנסה להפיח בו כוח אחרון לפני הפרידה. איתן לבש את מדי הזית החדשים, שהיו גדולים עליו מעט, אך כבר נשאו את ריח השירות המתקרב. הוא חיבק את מיכל חיבוק ארוך, נושם את ריח האם המוכר, מנסה לחקוק אותו בזיכרונו. "תשמור על עצמך, איתן," לחשה לו בקול חנוק, "תתקשר מתי שאתה יכול." הוא נישק את אליענה על מצחה, והיא חייכה אליו חיוך מעורב בדמעות. עם איגור, לחיצת יד חזקה, מבט עיניים ארוך, של הבנה שקטה בין אב לבנו. ואז, נועה. הם עמדו זה מול זו, מילים מיותרות. רק חיבוק עמוק, ארוך, שספג לתוכו את כל הציפייה, את כל האהבה, את כל הפחד. "אני אוהבת אותך, איתן," לחשה לו באוזן, "תחזור אליי." "אחזור," הבטיח לה, קולה עדיין מהדהד באוזניו כשעלה לאוטובוס הצבאי, והחלה נסיעתו אל הלא נודע, אל השירות בחיל הרגלים, אל ההכשרה ביחידה הרב ממדית (888).

הטירונות הייתה מאתגרת, בדיוק כפי שציפה. ימים ארוכים של אימונים פיזיים מפרכים, שעות של לימוד תיאורטי, לילות קצרים של שינה מקוטעת. אבל איתן לא נשבר. הוא מצא נחמה בחברות שנוצרה בין החיילים, אחים לנשק במהרה. הם היו יושבים יחד בשעות המנוחה, חולקים סיגריות גנובות, מספרים בדיחות עייפות, תומכים זה בזה כשהקושי היה גדול מדי. איתן, בטבעו השקט אך החזק, הפך במהרה לעמוד תווך בקבוצה. הוא לא היה המנהיג הקולני, אלא זה שאליו פנו כשצריך עצה הגיונית, כשאחד החברים נשבר, כשאחד נזקק לאוזן קשבת. הוא למד להכיר את הנשק שלו, את השטח, את הטקטיקות. הוא הבין במהרה את החשיבות של כל פרט קטן, את הדיוק הנדרש, את האחריות הגדולה המוטלת על כתפיהם. היחידה הרב ממדית, יחידה חדשנית שנועדה להתמודד עם אתגרים מורכבים במרחבים משתנים, דרשה מחשבה מהירה, יכולת הסתגלות ורוח לחימה בלתי מתפשרת. איתן מצא את מקומו שם, חש שהיכולות שלו, שילוב של חשיבה אנליטית ויכולת ביצוע, מתאימות היטב לדרישות. הוא הרגיש שהוא הופך לחייל אמיתי, ללוחם.

גם אם הטירונות הייתה תובענית, איתן הקפיד לשמור על קשר עם הבית. בסופי השבוע, כשהיה יוצא הביתה, היה זה כוח מחודש עבורו. הוא היה מגיע לבאר שבע, מותש אך מאושר, משאיר את הדיסציפלינה הצבאית מאחור לכמה שעות. מיכל הייתה מחכה לו עם ארוחות מנחמות שרק היא ידעה להכין, ריח של שניצלים ופירה עולה מן המטבח. איגור היה מקשיב בסבלנות לסיפוריו על האימונים, לפעמים משיב בעצה קצרה, תמיד במבט של גאווה. אליענה הייתה משתפת אותו בכל מה שקרה בבית הספר, בדרמות של חברות, בתוכניות לעתיד. אבל הרגעים היקרים ביותר היו אלו עם נועה. הם היו נפגשים מיד עם הגעתו, רצים זה לזרועות זו, משלימים את כל מה שהחסירו בשבוע הארוך. הם היו מדברים שעות על גבי שעות, משלימים פערים, צוחקים, מתכננים את הפגישה הבאה. נועה הייתה מביאה לו חטיפים וציורים קטנים שציירה עבורו, ואיתן היה מספר לה על העולם החדש שנפתח בפניו, על החברים, על הקושי, ועל המשמעות. היא הייתה מקשיבה בסבלנות, עיניה הכחולות משקפות את אהבתה העמוקה והבלתי מתפשרת. הם היו חולמים יחד על היום שאחרי הצבא, על טיול גדול בעולם, על לימודים, על בית משלהם, על חיים שלמים שהיו אמורים להיות משותפים.

החודשים הראשונים של שירותו של איתן עברו בצל מלחמת התקומה, המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 ושהפכה למציאות חיים בלתי נסבלת עבור כל אזרחי ישראל, ובמיוחד עבור תושבי הדרום. באר שבע, עיר הולדתו וביתו, הפכה לא פעם למטרה. אזעקות "צבע אדום" היו חלק בלתי נפרד מהיומיום, וריח הטילים שנורו מעזה או רסיסי יירוטים היו באוויר. אבל עם חלוף הזמן, המלחמה קיבלה מימד חדש, מסוכן אף יותר. האיומים מצפון וממזרח הפכו ממילים למציאות, וטילים ארוכי טווח החלו לחדור את שמי המדינה, מאיימים על כל נקודה במפה. המתח היה קבוע, מעיק. גם כשחזר הביתה לסוף שבוע, האווירה הייתה שונה. שיחות על מצב בטחוני, על סיכויי הסלמה, על הצורך להיות מוכנים לכל תרחיש, היו חלק מכל ארוחת ערב, מכל שיחה עם חברים. הטלפונים הסלולריים היו דרוכים, הודעות וואטסאפ על התפתחויות חדשות היו מגיעות בכל רגע. איתן, כחייל בהכשרה קרבית, הרגיש את כובד האחריות. הוא ידע שכל יום אימונים, כל שעת למידה, מקרבת אותו אל הרגע שבו יצטרך ליישם את מה שלמד, להגן על ביתו, על משפחתו, על המדינה. הוא היה מלא נחישות, אך גם חשש, כמו כל אדם צעיר שנקלע למציאות כה מורכבת ואכזרית.

איתן זקס מבאר שבע עבר הכשרת לוחם ביחידה הרב־ממדית (888) ונהרג מפגיעת טיל ששוגר מאיראן בגיל 18.

ואז זה קרה. צליל הצפירה המוכר, המבשר על "צבע אדום", קרע את השקט והשלווה של אחר הצהריים. צליל שהפך לחלק בלתי נפרד מהפסקול של הדרום, אך הפעם, היה בו משהו אחר, דחוף יותר, מאיים יותר. "ממ"ד!" קראה מיכל בקול חד, והשלושה קמו מיד, בתיאום מושלם, כמעט אינסטינקטיבי. הם רצו אל המרחב המוגן, החדר המבוצר שבבניין הדירות, המקום שנועד להעניק ביטחון מפני הסכנות שבחוץ. איתן היה הראשון, מוודא שדלת הפלדה נסגרת היטב מאחוריהם, משתדל לשמור על קור רוח, למרות הדופק המהיר שפעם בחזהו. הוא הסתכל על נועה, עיניה הרחבות משקפות את הפחד, ועל מיכל, פניה חיוורות אך נחושות. הוא הושיט יד אל נועה, מחבק אותה קלות, מנסה להרגיע אותה, ואולי גם את עצמו. הם נצמדו זה לזה, שלושה לבבות פועמים באותה נשימה, מחכים, מקווים, מתפללים בשקט שהכל יעבור בשלום, כמו תמיד.

אבל הפעם, זה לא עבר בשלום. לא היה יירוט, לא היה פיצוץ מרוחק. הפעם, נשמע רק שריקה חדה, מצמררת, שגברה במהירות, ואז, הדי פיצוץ אדירים שזעזעו את האדמה כולה, את הבניין כולו, את קירות הממ"ד עצמו. טיל ששוגר מאיראן, טיל ארוך טווח, מדויק וקטלני, פגע ישירות בבניין הדירות, ובתוכו, במרחב המוגן שבו שהו איתן, מיכל ונועה. הכל קרה בשבריר שנייה. האור כבה, האוויר התמלא אבק וריח שריפה, הקירות רעדו, ואז – דממה. דממה כבדה, מחרישת אוזניים, שונה מכל דממה אחרת. דממה שהייתה מלאה בכאב, באובדן, בהרס. דממת המוות.

צוותי ההצלה, שהגיעו במהירות אל אתר ההרס, עבדו תחת לחץ עצום, מחפשים ניצולים בין ההריסות. הלבבות פועמים בחוזקה, התקווה נלחמה בייאוש, אך במהרה התבררה התמונה הקשה והבלתי נתפסת. בין ערימות הבטון המנופץ והברזל המעוך, הם מצאו את גופותיהם של איתן זקס, אמו מיכל זקס, ובת זוגו נועה בוגוסלבסקי. שלושתם יחד, בדיוק כפי שהיו ברגע הפגיעה, במרחב המוגן שאמור היה להגן עליהם, אך הפך לקברם. איתן, חייל בן 18, בשיא פריחתו, בשיא תקוותיו. מיכל, אם אוהבת ומסורה, בת 50, עמוד התווך של הבית. נועה, בת זוגו, בת 18 גם היא, שכל חייה היו לפניה. שלושה חיים שנגדעו באחת, ביום אחד, ברגע אחד של טרור ואכזריות חסרת פשרות. ההודעה למשפחתו של איתן, לאיגור ולאליענה, הייתה מכה אנושה. עולמם התהפך ברגע. הבית, שהיה מלא בצחוק, בחיים, באהבה, הפך לחלל עמוק ובלתי ניתן לתיאור.

הבשורה על נפילתו של רב"ט איתן זקס הדהדה ברחבי המדינה. הוא הועלה מדרגת טוראי לרב"ט לאחר מותו, אות הערכה על שירותו הקצר אך המשמעותי. הלווייתו נערכה בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, תחת שמיים כחולים שסירבו להבין את גודל האסון. אלפי אנשים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה – בני משפחה, חברים מבית הספר, מפקדים וחיילים מהיחידה, שכנים, ותושבי העיר כולה. כולם עמדו דוממים, עיניהם אדומות מדמעות, הלבבות כואבים וזועקים. איגור ואליענה, שבורים וכואבים, עמדו ליד הקבר הטרי, מנסים להכיל את הבלתי נתפס. אליענה, קטנה ורצוצה, חשה כאילו נקרע חלק מנשמתה. היא איבדה לא רק אח, אלא חבר, מגן, ומישהו שראה אותה באמת. איגור, פניו חרושי קמטים של יגון, ניסה למצוא כוח להמשיך, להחזיק את מה שנותר מהמשפחה. המילים שנאמרו בהלוויה היו קשות, כואבות, אך מלאות באהבה ובהערכה למי שהיה איתן. דיברו על טוב ליבו, על חוכמתו, על נחישותו, על אהבתו למשפחתו ולמדינה, על החיוך המיוחד שלו ועל השקט הפנימי שהקרין.

הימים שלאחר מכן היו ימי שבעה קשים, שבהם הבית בבאר שבע, שאמור היה לקבל את פניו של איתן בסופי שבוע, היה מלא באנשים אבלים, מנסים לנחם, לחבק, להזכיר את הזיכרונות הטובים. סיפורים על איתן זרמו בחדר, מציירים תמונה שלמה של נער שהיה מלא בחיים, בתשוקה, בתקווה. סיפרו על הילד שאהב את האדמה, על הנער שחלם על עתיד ירוק, על החייל הצעיר שהתגייס כדי להגן על ביתו. סיפרו על אהבתו לנועה, על הקשר המיוחד ביניהם, על החלומות המשותפים שנגדעו באחת. כל סיפור היה כמו נדבך נוסף בבניית המורשת שלו, בהבנה של מי היה ומה השאיר אחריו. הכאב היה עצום, בלתי נתפס, אך בתוכו, בתוך הזיכרונות, ניצתה אש קטנה של גאווה. גאווה על הבן, האח, החבר, החייל, שהיה איתן.

נפילתו של איתן זקס ז"ל, יחד עם אמו ובת זוגו, בעקבות פגיעת טיל איראני בלב באר שבע, הייתה תזכורת כואבת וקשה למחיר הכבד של מלחמת התקומה, מלחמה שחצתה גבולות ופגעה באזרחים תמימים בבתיהם. סיפורו של איתן הוא סיפור על דור שלם של צעירים ישראלים, שגדלים בצל איומים ביטחוניים, אך בוחרים לחיות חיים מלאים, לאהוב, לחלום, ולתרום. הוא סמל לגבורה שקטה, יומיומית, גבורת האדם שבחר לשרת את ארצו, ובסופו של דבר, נפל על הגנתה, גם בביתו שלו. מורשתו אינה רק זיכרון של חייל שנפל, אלא של אדם צעיר שעיצב את עולמו באהבה, בערכים ובאמונה. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם זרעים של תקווה, של אמונה בכוחה של הרוח הישראלית לעמוד מול כל אתגר, לבנות מחדש ולצמוח גם מתוך ההריסות. זכרו של איתן, כמו זכרם של כל הנופלים במלחמת התקומה, חקוק עמוק בלב האומה, עמוד אש בתוך הלילה, המאיר את דרכנו אל העתיד, אל התקומה, אל החיים. הוא ימשיך לחיות בסיפורים שסופרו עליו, בחיוך של אליענה, במבטו של איגור, ובכל פינה בבאר שבע שבה דרך. יהי זכרו ברוך.