איתן ישראל שכנזי

בחדר האחורי של הבית הפשוט אך החם בחצור הגלילית, חלונותיו פונים אל נוף מוריק של עמק החולה, הגיח לאוויר העולם בבוקר בהיר של הראשון באדר א' תש"ס, הוא השביעי בפברואר שנת אלפיים, תינוק קטן שקיבל את השם איתן ישראל. זה היה תינוקם הרביעי של אירן סוניה ויוסף שכנזי, שנשאו כבר את השמחה והאתגר שבגידול שלושה בנים נוספים – יונתן, רונן ובנימין – ובת אחת, שרה, שהצטרפה למשפחה זמן קצר אחריו. הבית ברחוב השקט, עטוף ריחות של תבשילים ביתיים וצלילי צחוק ושיחות, היה כור מחצבתו של איתן, המקום שבו נשתלו זרעי אישיותו ועוצבו קוויה הראשונים. הוא גדל בין אחים ואחות, בחבורה תוססת של ילדים שחלקו חדרים, צעצועים, ובעיקר – חוויות. אירן סוניה, אמם, הייתה עמוד התווך של הבית, דאגה לכל פרט, מטבח תמיד מלא ופתוח, אוזן קשבת לכל מצוקה. יוסף, האב, היה איש עמל, שחזר הביתה עם ידיים מחוספסות וסיפורים מהשדה או מהעבודה, והקדיש את ערביו להאזנה, להדרכה ולחינוך ילדיו, כשעיניו משדרות תמיד אהבה עמוקה וציפייה.

הילדות של איתן הייתה שזורה בנוף הגלילי, בפשטות ובקהילתיות של חצור הגלילית. בבקרים, כשהשמש החלה לטפס מעל החרמון, היה קם לצלילי המטבח המתעורר – רשרוש כפות, רעש קל של סירים, וקולם של אחיו הגדולים שהתארגנו לבית הספר. הוא היה ילד סקרן, שעיניו הגדולות בחנו כל דבר, ותמיד מצא עניין בעולם שסביבו. בגינה הקטנה מאחורי הבית, בין ערוגות הירק שאביו טיפח במסירות, בילה שעות ארוכות, מתבונן בנמלים נושאות פירורים, במלפפונים צעירים המטפסים על גדרות, ובפרפרים המרחפים מעל הפרחים הצבעוניים. הוא למד מהוריו לאהוב את האדמה, לא רק כרעיון מופשט, אלא כמגע ממשי. הוא זכר את הפעם הראשונה שאביו נתן לו לגעת באדמה לחה, את ריחה העמוק אחרי הגשם, את תחושת הפוריות בידיו. "תראה, איתן," אמר לו יוסף, כשכף ידו הגדולה עוטפת את ידו הקטנה, "מכאן הכל צומח. צריך לטפל בה באהבה ובהתמדה." המילים האלה חלחלו עמוק לנפשו של הילד, והפכו לחלק בלתי נפרד מתפיסת עולמו.

בית הספר היסודי בחצור היה עולם ומלואו עבור איתן. הוא לא היה התלמיד השקט שיושב בפינה, אלא אחד הילדים הפעלתנים בחצר, תמיד במרכז המשחקים, יוזם ומוביל. הוא אהב כדורגל, והיה רץ במגרש העפר, מזיע ומאושר, כשכדורים עפים לכל עבר, צעקות שמחה ותסכול נמהלות באוויר. אבל מעבר למשחקים, התגלתה בו כבר אז נטייה טבעית למנהיגות. כשהיה ויכוח על חוקי המשחק, או כשקבוצה אחת הרגישה מקופחת, איתן היה זה שניגש, מנסה ליישב את ההדורים, מוצא פתרונות יצירתיים שישביעו את רצון כולם. הוא לא היה מחפש את הזרקורים, אלא את התחושה שדברים מתנהלים בהגינות ובהרמוניה. המורים שלו זכרו ילד עם חיוך רחב, עיניים בורקות, ואינטליגנציה רגשית גבוהה שאיפשרה לו להתחבר בקלות לילדים מכל קצוות החברה המגוונת של חצור. בערבים, כשהאחים היו מתכנסים סביב שולחן האוכל, היו מספרים חוויות מהיום, ולעתים קרובות היה איתן מספר על משהו שעשה או פתר, והוריו היו מקשיבים בגאווה שקטה.

שנות התיכון הביאו איתן אל מפתן הבגרות. הוא המשיך להיות נער פעיל חברתית, מוקף חברים טובים איתם חלק שיחות עמוקות על העתיד, על המדינה, ועל מקומם בעולם. הוא הצטיין בלימודיו, אך לא רק בספרים – הוא הצטיין גם בהיותו חבר. הוא היה האוזן הקשבת לחברים שחוו קשיים, הכתף לתמוך בה, וזה שתמיד ידע למצוא את המילה הנכונה כדי לעודד. הוא התחבר גם לתנועות נוער, שם מצא ביטוי נוסף לערכים שספג בבית – אהבת הארץ, עזרה לזולת, אחריות קהילתית. הטיולים הרגליים ברחבי הגליל, לינה בשטח תחת כיפת השמיים, שיחות סביב מדורה כשרוח קרירה נושבת מההרים – כל אלה עיצבו בו תחושת שייכות עמוקה למקום, לאנשים, להיסטוריה. הוא לא דיבר בסיסמאות, אלא חי את הערכים האלה בכל מעשיו. הוא השתתף בפעילויות התנדבות בקהילה, סייע לקשישים, לקח חלק בניקיונות של שמורות טבע, וראה בכל מעשה קטן כזה דרך לבטא את אהבתו למקום ולאנשיו. חבריו זכרו אותו כמי שתמיד היה מוכן לעזור, ללא תמורה, עם חיוך קבוע על פניו וניצוץ של נחישות בעיניו.

ההחלטה ללכת לשירות קרבי הייתה טבעית עבורו, כמעט מובנת מאליה. הוא ראה בכך לא רק חובה, אלא זכות – את הזכות להמשיך ולשמור על הבית, על הקהילה, על הנוף שבו גדל. כשהתקרב מועד הגיוס, הוא השקיע באימונים פיזיים אינטנסיביים, רץ לאורך שבילי עפר, הרים משקולות, ודחף את גופו לקצה גבול היכולת. הוא רצה להיות מוכן, חזק, כשיר לכל משימה. בשיחות עם חבריו, היה מדבר על חשיבות השירות, על הצורך להגן, על הרצון לתרום את חלקו. הוא לא היה אידיאליסט נאיבי, אלא מציאותי – הוא ידע שהצבא הוא מקום קשוח, דורש הקרבה, אך הוא היה נחוש לעמוד באתגר. ביום העשרים ותשעה במרץ של שנת 2020, כשעולם שלם נאבק במגפת הקורונה והכל היה עטוף באי ודאות, איתן התייצב בבקו"ם, לבוש חולצה לבנה, עם תיק גדול על הגב וציפייה עצומה בעיניו. הוא נפרד מהוריו ואחיו בחיבוק חם, מבטיח לשמור על קשר, וצעד אל האוטובוס שהוביל אותו ואת עשרות הצעירים האחרים אל עבר עולם חדש – עולם המדים הירוקים.

השירות בחטיבת הנח"ל היה עבור איתן התגשמות של חלום. הוא אהב את המסגרת, את המשמעת, את האתגר הפיזי והמנטלי. הטירונות הייתה קשה, כמו לכולם, עם מסעות ארוכים תחת שמש קופחת, אימוני נשק מפרכים, ולילות ללא שינה. אבל איתן, עם נחישותו הבלתי מתפשרת ואופיו החיובי, הצליח להתעלות מעל הקשיים. הוא תמיד היה הראשון לעזור לחבר שקרס, האחרון להתלונן, וזה שתמיד מצא את הדרך להעלות חיוך על פני הסובבים אותו, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא הפך במהרה למודל לחיקוי עבור חבריו למחלקה, ולא פעם מפקדיו הבחינו בכישורי המנהיגות הטבעיים שלו. הם ראו את היכולת שלו להרגיע מצבים מתוחים, להסביר משימות מורכבות בפשטות, ולדחוף את כולם קדימה, גם כשעייפות חלחלה לעצמות.

לאחר שהוכיח את יכולותיו בטירונות ובאימון המתקדם, נשלח איתן ליחידת "אגוז", יחידת הקומנדו המובחרת של חטיבת גולני, שבהמשך הוכפפה לחטיבת עוז. זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית, דרישה לסטנדרטים גבוהים עוד יותר. המסלול באגוז היה אינטנסיבי, מורכב, ובחן את גבולותיו הפיזיים והמנטליים של כל לוחם. הוא למד שם את אמנות הלחימה בשטח מורכב, ניווטים מפרכים, לוחמה זעירה, הסוואה, והישרדות. באגוז, הוא לא רק למד כיצד להילחם, אלא גם כיצד להיות מנהיג אמיתי בשטח. הוא חווה שם את התגבשות הצוות, את האחווה הבלתי מתפשרת שנוצרת בין לוחמים שעוברים יחד תהליכים כה קיצוניים. הוא אהב את האתגר, את הדיוק, את הצורך לחשוב מחוץ לקופסה. הוא חזר הביתה בחופשות עם סיפורים על אימונים מפרכים, על חברים חדשים, ועל תחושת סיפוק עמוקה. הוריו ראו איך הבן שלהם הופך מגבר צעיר ללוחם מיומן, אך שומר על אותה צניעות, אותה אהבה לאנשים, ואותו חיוך כובש.

ההחלטה לצאת לקורס קצינים הייתה הצעד הבא והטבעי בדרכו. מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הטמון בו, את היכולת שלו להוביל, להחליט, לקחת אחריות. איתן עצמו ראה בכך הזדמנות להשפיע עוד יותר, לתרום יותר, ולדאוג לחיילים שיבואו אחריו. קורס הקצינים היה פרק נוסף של לימוד וצמיחה. הוא העמיק את הבנתו בטקטיקה, פיקוד, ואחריות. הוא למד לא רק איך להוביל חיילים בקרב, אלא גם איך להוביל אותם כבני אדם – להקשיב לבעיותיהם, לדאוג לרווחתם, ולתת להם את הכלים להצליח. הוא סיים את הקורס בהצטיינות, וענד את דרגות הקצונה בגאווה, בידיעה שזוהי רק תחילתה של דרך ארוכה ומאתגרת. הוא חזר לחטיבת הנח"ל, הפעם כקצין, והחל את דרכו הפיקודית כמפקד מחלקה, ולאחר מכן כסגן מפקד פלוגה בגדוד 932. הוא הביא איתו את הניסיון העשיר מיחידת אגוז, את הידע המעמיק, ובעיקר – את הגישה האנושית והמכילה שאפיינה אותו תמיד. חייליו אהבו אותו, כי ידעו שהוא תמיד יהיה שם בשבילם, בין אם במשימה מבצעית מסוכנת ובין אם בשיחה אישית על קשיים או חלומות. הוא היה מפקד שראה בהם קודם כל בני אדם, ורק אחר כך חיילים.

בתוך כל העשייה הצבאית האינטנסיבית, מצא איתן גם את אהבת חייו. את הלל לבית ליכטנפלד פגש במפגש חברתי, והקשר ביניהם ניצת במהירות. היא הייתה אישה מיוחדת, חכמה, חמה, שתמכה בו בכל דרכיו והבינה את עולמו המורכב כקצין קרבי. הוא מצא בה שותפה אמיתית לחיים, מי שיכולה להכיל את תפקידו התובעני ועדיין לשמור על הקשר ביניהם חזק ופורח. הפגישות הראשונות שלהם היו מלאות צחוק ושיחות ארוכות, כשהם מגלים עולמות משותפים וערכים דומים. הוא סיפר לה על חצור, על ילדותו, על אהבתו לארץ. היא הקשיבה בעיניים בורקות, מוקסמת מהיושר והכנות שבו. הצעת הנישואין הייתה רגע קסום, והחתונה הייתה אירוע שמח ומרגש, שאיחד שתי משפחות ואת כל חבריהם. הם בחרו לבנות את ביתם ביישוב מעלה, יישוב קהילתי קטן בבנימין, שם קיוו להקים משפחה ולגדל את ילדיהם ברוח דומה לזו שאיתן גדל בה.

החיים במעלה היו עבור איתן והלל עוגן של שקט ושלווה יחסית, בין התקופות האינטנסיביות של השירות הצבאי. הבית שלהם הפך למקום מפלט חם ונעים, מלא בספרים, במוזיקה, ובתמונות משותפות. איתן, למרות תפקידו התובעני, מצא תמיד זמן להיות מעורב בקהילה. הוא היה שכן טוב, חבר נאמן, ותמיד היה מוכן להושיט יד. הוא אהב את השקט של הרי בנימין, את הליכות הערב המשותפות עם הלל, כשרוח קרירה נושבת וריחות עשבי הבר ממלאים את האוויר. הוא היה מתארגן ליציאות ארוכות לשירות, אורז את התיק במיומנות, מנשק את הלל לשלום, ויוצא אל הלא נודע. היא הייתה נשארת בבית, ממתינה לשיחת טלפון קצרה, להודעה בוואטסאפ, שתעיד על שלומו. הוא היה משתף אותה בחוויותיו, בלבטיו, בגעגועים הביתה. היא הייתה מקשיבה בסבלנות, מייעצת בעדינות, ומחזקת אותו. הקשר ביניהם היה קשר של אמון עמוק, של הבנה הדדית, ושל אהבה ללא תנאי. הוא היה איש משפחה במלוא מובן המילה, וחלם להקים משפחה משלו, לראות ילדים רצים בחצר, ללמד אותם את אותם ערכים שקיבל מהוריו.

כסגן מפקד פלוגה בגדוד 932, איתן היה יד ימינו של מפקד הפלוגה, והוביל את חייליו במסירות ובמקצועיות ללא פשרות. הוא ניהל אימונים מורכבים, תכנן מבצעים, ודאג לכל פרט קטן בחיי היום-יום של הפלוגה. הוא הקפיד על משמעת, אך גם על יחס אישי וחם לכל חייל. הוא ידע את שמות כולם, את סיפוריהם, את משפחותיהם. הוא היה מפקד ששאל "מה שלומך?" והתכוון לזה באמת. הוא האמין שחייל חזק הוא חייל שמרגיש בטוח, מוערך, ויודע שיש מי שדואג לו. הוא לקח על עצמו את האחריות הכבדה של הובלת חיילים לקרב, בידיעה שחייהם מופקדים בידיו. הוא התאמן ללא הרף, למד כל פרט בשטח, והתכונן לכל תרחיש אפשרי. הוא היה מפקד שמוביל מלפנים, לא מפחד לקחת סיכונים מחושבים, ותמיד שם את בטיחות חייליו בראש סדר העדיפויות. הוא היה סמל למנהיגות שקטה, חזקה, ואנושית.

ואז הגיע אותו בוקר שחור, השבעה באוקטובר 2023. איתן היה בבית במעלה, נהנה מסוף שבוע רגוע עם הלל, מתכננים את השבוע הקרוב, אולי טיול קצר, אולי מפגש עם חברים. השקט הופר באחת על ידי צפירות האזעקה הבלתי פוסקות, קולות נפץ רחוקים שהפכו קרובים יותר ויותר, וגל שמועות שהחל להתפשט במהירות בוואטסאפ. תוך דקות ספורות, הטלפון שלו צלצל. זה היה מפקד הגדוד. הקול שלו היה נחוש, אך טעון. "איתן, הקפצה מלאה. כולם לדרום. מהר." אין שאלות, אין היסוסים. איתן ידע בדיוק מה זה אומר. מבט חטוף עם הלל, מבט שכלל בתוכו עולם שלם של הבנה, של פחד, של אהבה. הוא החל לארוז את הציוד שלו במהירות, בתנועות מדויקות של שנים של אימונים. הקסדה, אפוד הקרב, המחסניות, הנשק. כל פריט הוצב במקומו, מוכן לשימוש. הלל עמדה לידו, מנסה לעכל את המהירות שבה השתנו חייהם. היא הגישה לו בקבוק מים, חטיף אנרגיה, משהו קטן שיחמם את ליבו. "תשמור על עצמך," לחשה, קולה רועד. "אני אוהב אותך," ענה, ומבטו אמר כל כך הרבה יותר. הוא חיבק אותה חזק, חיבוק שידע שייתכן וזה האחרון, חיבוק שנועד לספוג את כל הכוח והאהבה שיזדקק להם. תוך פחות משעה, כבר היה בדרך דרומה, עם שאר חיילי הפלוגה, אל עבר הלא נודע, אל עבר התופת.

הימים הראשונים של המלחמה היו כאוטיים ורוויי מתח. הפלוגה של איתן, כמו יחידות רבות אחרות, נשלחה לסייע בטיהור היישובים בעוטף עזה, להגן על הגבול, ולסכל ניסיונות חדירה נוספים. איתן פיקד על כוחותיו באומץ ובקור רוח, כשהוא מנווט אותם בין הבתים השרופים, מחפש מחבלים, ומנסה להשיב מעט סדר לתוהו ובוהו. הוא ראה מראות קשים, כאלה שלא ישכח לעולם, אך שמר על פניו חתומות, על קולו יציב, כדי להשרות ביטחון על חייליו הצעירים. הוא שלח הודעות קצרות להלל, להוריו, לאחיו – "בסדר גמור, הכל בשליטה, אוהב אתכם." הודעות קצרות, מרגיעות, אך כל מי שהכיר אותו ידע שמאחוריהן מסתתרת מציאות מורכבת בהרבה. הוא היה ממוקד במשימה, נחוש להגן על כל אזרח, על כל פיסת אדמה, על כל חייל תחת פיקודו.

כשהחלה הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, איתן ואנשיו היו בין הראשונים להיכנס. הם פעלו בצפון הרצועה, באזורים צפופים, עמוסים במנהרות ובמלכודות. המשימה הייתה ברורה: לטהר את השטח מאיומי הטרור, להשמיד את תשתיות האויב, ולהבטיח את ביטחון יישובי העוטף. איתן הוביל את חייליו בראש, כשהוא מקבל החלטות מהירות תחת אש, מזהה סכנות, ומוצא דרכים יצירתיות להתמודד עם אתגרי השטח המורכב. הוא ניצל את כל הידע והניסיון שרכש ביחידת אגוז, את יכולתו לנווט בשטח עוין, לזהות מלכודות, ולפעול בדיוק ובנחישות. חייליו סמכו עליו בעיניים עצומות, כי ידעו שהוא לא יבקש מהם לעשות דבר שלא יעשה בעצמו, ושתמיד יחשוב על בטיחותם לפני הכל. הוא היה שם בשבילם, פיזית ורגשית, מנהיג ומפקד, אך גם אח גדול.

בכל אותם שבועות ארוכים של לחימה, איתן הקפיד לשמור על קשר עם הבית, גם אם רק בהודעות קצרות או שיחות טלפון חטופות. הוא התגעגע להלל, לריחות הבית, לשקט של מעלה, אך ידע שיש לו תפקיד חשוב לבצע. הוא שוחח עם הוריו, שדאגו לו מאוד, וניסה להרגיע אותם. הוא התעניין בשלומם של אחיו ואחותו, ושלח להם חיזוקים. הוא היה איש של משפחה, גם כשהיה עמוק בלחימה. הוא ראה את המלחמה לא רק כקרב צבאי, אלא כקרב על הבית, על עתיד משפחתו ועתיד המדינה כולה.

ביום שישי, ו' בטבת תשפ"ה, הוא השישי בינואר 2025, איתן ואנשיו פעלו בצפון רצועת עזה, במשימת טיהור מורכבת. השטח היה רווי במטענים, בפתחי מנהרות, ובצלפים שהסתתרו בין הריסות הבתים. כסגן מפקד פלוגה, איתן היה בחזית, מוביל את כוחותיו צעד אחר צעד, מטהר מבנה אחר מבנה. הוא היה דרוך, מודע לסכנות, אך נחוש להשלים את המשימה. במהלך אחד המהלכים, כוח בפיקודו נתקל במחבלים. איתן, כדרכו, הוביל את ההסתערות, כשהוא מנטרל איומים ומכסה על חייליו. הוא פעל בקור רוח מופתי, מפקד על הכוח, יורה, מתמרן. בעיצומו של הקרב, נפגע איתן. הוא נפל במקום, תוך כדי לחימה, כשהוא מגן על חייליו ועל מולדתו. בן עשרים וארבע היה בנופלו.

הידיעה על נפילתו של איתן הכתה כרעם ביום בהיר ביישוב מעלה, בחצור הגלילית, ובישראל כולה. הלל קיבלה את הבשורה הקשה ביותר בחייה, והעולם שלה התהפך ברגע אחד. הוריו, אירן סוניה ויוסף, קיבלו את הבשורה על נפילת בנם האהוב, וליבם נשבר לרסיסים. ארבעת אחיו, יונתן, רונן, שרה ובנימין, איבדו אח גיבור, חבר, מודל לחיקוי. הלווייתו נערכה בחלקה הצבאית בבית העלמין בחצור הגלילית, היישוב שבו נולד וגדל, על אותה אדמה שכה אהב. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דגלי ישראל התנופפו ברוח הקרה, וקולות הבכי נמהלו בקולות ההספדים. מפקדיו וחבריו הלוחמים סיפרו על האדם המיוחד שהיה, על המפקד ללא חת, על החבר הנאמן, על האור שכל כך חסר עכשיו. לאחר נפילתו, הועלה איתן מדרגת סגן לדרגת סרן, כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו.

איתן ישראל שכנזי השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת. הוא היה סמל לאהבת הארץ, למסירות, ולאומץ לב בלתי מתפשר. הוא חי את חייו במלואם, בחר בדרך של נתינה והגנה, ושילם על כך את המחיר היקר ביותר. זכרו ימשיך לחיות בלב הלל, הוריו, אחיו ואחותו, חבריו, וכל מי שהכיר אותו. הוא יונצח בסיפורים שיספרו על ילדותו בחצור, על אימוניו באגוז, על מנהיגותו בנח"ל, ועל גבורתו בקרב. דמותו תהווה מגדלור של השראה, תזכורת לכוחה של הרוח האנושית, לנחישות להגן על הבית, ולמחיר היקר של החירות. הסיפור של איתן הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל, סיפור של אובדן וכאב, אך גם של עמידה איתנה, של גבורה עילאית, ושל תקווה בלתי נגמרת לעתיד טוב יותר. זכרו יהיה נצור בלב האומה לעד.