איתן פיש

על גבעות השומרון, במקום שבו האוויר צלול והנוף נפרש למרחקים, שוכן היישוב פדואל. זהו בית שקם מתוך אידיאל, קהילה של אנשים שבחרו לבנות את חייהם על אדמה עתיקה, מתוך תחושת שייכות עמוקה. בתוך הנוף הזה, בביתם של דוד וחיה פיש, נרקמה תחילת סיפורו של איתן. דוד, איש היי-טק עם נשמה של אמן, שהידיים שלו ידעו להחזיק גם מקלדת וגם מכחול, וחיה, מורה באולפנה באלעד, שהקדישה את ימיה להעניק דעת וערכים לנערות צעירות. ביתם היה צומת דרכים של יצירה וחינוך, של אמנות ורוח, מקום שבו ריח צבעי השמן של האב התערבב בניחוח הספרים והמחברות של האם. איתן היה הרביעי מבין שמונת ילדיהם, חלק משרשרת ארוכה של אחים ואחיות – איתמר, נריה, שרה, ואחריו הדס, יחיאל, יאיר ונועה. הבית היה תמיד רוחש חיים, פסיפס אנושי של קולות, צחוק, ויכוחים קטנים ושותפות גדולה. לגדול בתוך קהילה כה הדוקה ובמשפחה כה תוססת עיצב את איתן, לימד אותו מילדות את אומנות הנתינה, את היכולת למצוא את המקום השקט שלך בתוך ההמולה, ובו בזמן להיות חלק בלתי נפרד מהכלל. הוא למד לחלוק, להקשיב, להיות שם עבור אחרים, כי בבית משפחת פיש, כמו בפדואל כולה, המושג "ביחד" לא היה סיסמה אלא דרך חיים.

ילדותו של איתן הייתה שזורה בתחומי העניין העדינים והשקטים שפיתח. הוא היה ילד של עולמות פנימיים, נער שידע למצוא יופי וסדר במקומות שאחרים חלפו על פניהם. בעוד חבריו אולי העדיפו את מגרש הכדורגל, איתן היה מוצא את עצמו שקוע במשך שעות בבניית עולמות מורכבים ומופלאים מקוביות לגו, או מרכין ראש בריכוז מוחלט מעל פאזל של אלפי חלקים, כל חלק מוצא את מקומו המדויק בסבלנות אין קץ. הוא אהב את האתגר השקט של משחקי קופסה, את האסטרטגיה והמחשבה, ואת העונג שבפיצוח חידה. ידיו, שכבר אז נראו כאילו נועדו ליצירה, נעו בקלילות על קלידי הפסנתר או פרטו על מיתרי הגיטרה, מוציאות צלילים שהיו הפסקול של חיי המשפחה. הוא היה קורא ספרים בתשוקה, בולע מילים וסיפורים, בונה לעצמו מאגרים של דמיון וידע. אך יותר מכל, הוא היה צייר. בכישרון טבעי, כמעט מולד, הוא ידע להעביר אל הדף את מה שראו עיניו ואת מה שהרגיש לבו. החיים בבית של אב צייר העניקו לו השראה וכלים, אך הכישרון היה כולו שלו, ייחודי וזוהר. ובתוך כל השקט היצירתי הזה, ריחפה תמיד צלה של המציאות. כשהיה ילד, הכה בקהילה ובמשפחה אסון, עם הירצחו של קרוב המשפחה, עדו זולדן הי"ד, בפיגוע ירי. האירוע הזה, שהתרחש כ-16 שנים לפני נפילתו של איתן, הטביע חותם עמוק בתודעתו של הנער הצעיר, והזכיר לו ולסביבתו את המחיר הכבד של החיים על האדמה הזאת, ואת הצורך הבלתי מתפשר להגן עליה.

הביטוי המובהק ביותר לאופיו של איתן, לשילוב הנדיר בין נשמת האמן שבו לבין הרצון להעניק ביטחון ונחמה, בא לידי ביטוי במקום הכי פחות צפוי – הממ"ד המשפחתי. המרחב המוגן, חדר הבטון האטום שנועד להגן מפני סכנה, הפך תחת ידיו לקנבס של אור ותקווה. במקום להותיר את הקירות האפורים והמאיימים, איתן לקח מכחולים וצבעים והפיח בהם חיים. הוא מילא אותם בדמויות המוכרות והאהובות מעולם הילדות, פו הדב וחבריו, וגיבורי קריקטורות שצבעוניותם ושמחת החיים שלהם ניצבו כניגוד מוחלט לייעודו המקורי של החדר. זה היה איתן במלוא הדרו: לוקח מקום שמסמל פחד והופך אותו למקום של חיוך, של נורמליות, של ילדות. הוא עשה זאת לא רק עבור עצמו, אלא עבור אחייניו ואחייניותיו הרבים, שמונה במספר, שלהם היה דוד מסור ואוהב. הוא רצה שכשהאזעקה תישמע והם ירוצו פנימה, הם ימצאו שם עולם של דמיון וצבע שיסיח את דעתם מהאיום שבחוץ. המעשה הזה, שהיה כה אופייני לו, נגע בליבם של רבים, ולימים, לאחר נפילתו, אותם ציורים מלאי אהבה יהפכו למדבקות קיר שיופצו בחדרי ילדים ובתי ספר ברחבי הארץ, וימשיכו להפיץ את האור המיוחד שלו במקומות רבים.

כשהתבגר, המסלול של איתן היה ברור וטבעי, המשך ישיר לערכים שספג בבית. הוא פנה ללימודים בישיבת השומרון, שם הצטיין בלימודיו, שוקד על דפי הגמרא באותה רצינות וריכוז שהקדיש לציוריו. משם, הדרך הובילה אותו לישיבת ההסדר בירוחם, מסגרת ששילבה באופן מושלם את שני העולמות שהיו חלק ממנו – עולם הרוח והתורה, ועולם המעשה וההגנה על העם והארץ. הבחירה בישיבת הסדר לא הייתה מקרית; היא שיקפה את ההבנה העמוקה שלו, שאי אפשר להפריד בין לימוד תורה לבין שירות צבאי משמעותי. בירוחם, הוא היה חלק מחבורה של צעירים אידיאליסטים, דור שלם שראה בשירות הצבאי זכות ומצווה. לימים, תשלם הישיבה הזו מחיר דמים כבד במלחמה, עם תשעה מבוגריה שיפלו בקרבות, ואיתן ביניהם, עדות דוממת לגודל המחויבות של בוגריה. לקראת יום השנה החמישים למלחמת יום הכיפורים, בתקופה של חשבון נפש לאומי, ישב איתן וצייר ציור שהפך בדיעבד לנבואה והתגלמות של ייעודו. הוא צייר חייל שריון, דמות חסונה ועוטה מדים, אוחז בידו הקטנה של ילד ומוביל אותו בבטחה לעבר טנק. הציור הזה היה כולו איתן: החייל המגן, הדור הבוגר שמוביל את הדור הצעיר לעתיד בטוח, והטנק, שלא היה עבורו כלי מלחמה אלא כלי להבטחת החיים. הוא לא ידע אז עד כמה הציור הזה יסמל את דרכו שלו, עד כמה הוא יהפוך להיות אותו חייל, אותו מגן, שהולך בראש המחנה למען הילדים של כולנו.

הבחירה בחיל השריון הייתה טבעית, כמעט מתבקשת, עבור מי שראה בטנק מבצר נייד שמטרתו להגן. הוא התגייס לגדוד 53 של עוצבת "ברק" (188), חטיבה עם מורשת קרב מפוארת. המסלול לא היה קל, הוא דרש כוח פיזי ומנטלי, יכולת לעמוד בתנאי לחץ, ובעיקר, את היכולת להיות חלק מצוות, מכונה אנושית מתפקדת בתוך מכונת פלדה. איתן, עם השקט הפנימי והבגרות שלו, פרח בסביבה הזאת. הוא יצא לקורס קצינים, ובסיומו חזר לגדוד כמפקד מחלקה. הוא היה המפקד שכל חייל רוצה – קשוב, ערכי, מקצועי, אחד שמוביל בדוגמה אישית. הוא היה אותו אדם גם במדים וגם מחוץ להם: האמן העדין, המוזיקאי, קורא הספרים, שהיה גם קצין שריון נחוש ומפקד נערץ. הוא היה הגשר בין העולמות, ההוכחה שרגישות ועוצמה יכולות לדר בכפיפה אחת. החיים נראו על מסלולם. הוא היה קצין צעיר ומבטיח, דוד אהוב, בן גאה למשפחתו, נטוע עמוק בקהילת פדואל. ב-29 בנובמבר 2023, חמישה ימים בלבד לפני שנפל, הוא נפגש בפעם האחרונה עם משפחתו. המפגש התקיים בפארק ארד, נקודת התרעננות קצרה מהלחימה האינטנסיבית. הוא בילה שם עם אחייניו ואחייניותיו, התמסר למשחק איתם, לצחוק שלהם, לשמחה הפשוטה של להיות דוד. אלה היו רגעים יקרים של נורמליות בלב התופת, תזכורת חיה ונושמת למה שעליו הוא נלחם, למי שהוא מגן. איש לא שיער אז שאלו יהיו החיבוקים האחרונים, שהזיכרון המתוק הזה יהפוך לצוואה שקטה.

בבוקר שמחת תורה, השבעה באוקטובר, התנפצה המציאות המוכרת לרסיסים. מתקפת הטרור האכזרית של חמאס טלטלה את המדינה כולה, והצורך באנשים כמו איתן הפך מיידי ודחוף. הוא ולוחמיו בגדוד 53 הוקפצו מיד, והפכו לחלק מהמאמץ הצבאי האדיר להשיב את הביטחון ולשחרר את החטופים. אמו, חיה, ידעה היטב מה מניע את בנה. היא הבינה שהוא נלחם מתוך שלוש מטרות ברורות, שנבעו מעומק אישיותו וערכיו: להשיב את החטופים הביתה, להחזיר למדינת ישראל את ביטחונה, ולהשיב את הכבוד הלאומי שנרמס. אלו לא היו סיסמאות ריקות, אלא משימות קונקרטיות שהנחו כל פעולה שלו בשדה הקרב. הוא נכנס לרצועת עזה כמפקד מחלקת טנקים, החייל מהציור שלו, מוביל את אנשיו ואת כלי הפלדה הכבד אל לב הסכנה, מתוך הבנה עמוקה של גודל השעה והאחריות המונחת על כתפיו. הוא היה שם, בחזית, יום אחר יום, קרב אחר קרב, מגלם בגופו את חומת המגן של עם ישראל.

ביום כ"א בכסלו התשפ"ד, ה-4 בדצמבר 2023, נלחמה חטיבה 188 בלב שכונת שג'אעיה שבמזרח העיר עזה, אחד ממעוזי הטרור הקשים והמסוכנים ביותר ברצועה. איתן, כמפקד, היה בטנק המוביל, חוד החנית של הכוח. במהלך הקרב העז, זוהה הטנק שלו ונפגע מטיל נ"ט שנורה על ידי מחבלים. הפיצוץ היה קטלני. בתוך רגע, בבטן מכונת הפלדה שהייתה אמורה להגן עליהם, נקטעו חייהם של שלושה לוחמים. סרן איתן פיש, בן 23 מפדואל, מפקד הטנק, נפל יחד עם שניים מאנשי צוותו, חבריו לנשק: סמל יקיר ידידיה שנקולבסקי, בן 21 ממגדל עוז, וסמ"ר תובל יעקב צנעני, בן 20 מקרית גת. נהג הטנק, עידו, נפצע באורח קשה. בתוך שניות, הצוות שהיה למשפחה, שחלק מרחב קטן ואינטימי תחת אש, שסמך איש על רעהו, התפרק באחת. איתן נפל כפי שחי – מוביל, מגן, בחזית, מוקף באנשים שעליהם פיקד ואותם אהב. הבשורה המרה הכתה במשפחתו, ביישוב פדואל, ובכל רחבי הארץ, והותירה חלל עצום.

למחרת, ב-5 בדצמבר, הובא איתן למנוחת עולמים. מסע הלוויה החל ברחבת בית הספר שילת בפדואל, המקום שבו גדל, למד ושיחק. קהילת השומרון כולה, חברים, בני משפחה, וחיילים רבים, מפקדיו ופקודיו, באו לחלוק לו כבוד אחרון. ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, ספד לו במילים שביטאו את תחושת כולם: איתן היה "הגאווה של נוער השומרון". משם, המשיכה השיירה לבית העלמין הצבאי החדש בעלי זהב, שם נטמן באדמה שאותה כה אהב ושעליה הגן. הוא הועלה לדרגת סרן לאחר מותו, הכרה צבאית אחרונה במנהיגותו ובגבורתו. אבל מורשתו של איתן לא נטמנה באדמה. היא ממשיכה לחיות ולפעום בדרכים רבות, כפי שחי ופעל בחייו. ציורי הקיר העליזים שצייר בממ"ד המשפחתי, אותם ציורים שנועדו להפיג פחד, הפכו למדבקות קיר המופצות ברחבי הארץ, מכניסות צבע ותקווה לחדרי ילדים ומקלטים, וממשיכות את משימת חייו להעניק נחמה. כתב ידו היפה והמסודר הונצח והפך לגופן דיגיטלי במסגרת פרויקט "אות חיים", וכעת מילותיו, בכתב ידו, ממשיכות להיכתב. הציור של החייל והילד הפך לסמל, איור שמגלם את מהות המלחמה הזו עבור רבים – מלחמת הגנה על הבית, על העתיד. ובפדואל, היישוב שבו גדל, מקימה משפחתו את "ספריית איתן", מרכז תרבות והעשרה שיהיה מקום של קריאה, יצירה ודעת, כל הדברים שאיתן כה אהב. כך, סיפורו של סרן איתן פיש, הקצין והאמן, הלוחם עם נשמת המשורר, לא הסתיים. הוא ממשיך להיכתב כל יום, בחדר של ילד שמחייך לציור של פו הדב, בספר שנקרא בספרייה על שמו, ובזיכרון החי של דור שלם של מגינים, שהולכים בדרכו כדי להבטיח שלילדי ישראל תהיה יד בטוחה לאחוז בה בדרך לעתיד טוב יותר.