איתן דב רוזנצוויג

הימים הראשונים של מרץ, לפני עשרים ושתיים שנים, הביאו איתם לאלון שבות את בשורת האביב ואת לידתו של איתן דב. הוא נולד ביום כ"ג באדר תשס"ב, 7 במרץ 2002, בכורם של חגית אסתר ועוזיה יהושע, ובתוך זמן קצר מילא את הבית באור שונה, כזה שאי אפשר היה להגדיר במילים. אלון שבות, יישוב כפרי למחצה בלב גוש עציון, סיפק לו תפאורה פסטורלית לילדותו, עם נופים פתוחים של גבעות ירוקות בחורף וצהובות בקיץ, וקהילה חמה ועוטפת ששילבה את עומק המסורת עם פתיחות מודרנית. בבית משפחת רוזנצוויג, שעם השנים התרחבה וכללה עוד ארבעה בנים – אורי, אלעד, נוה ועמית – איתן היה תמיד המגדלור, האח הגדול שכולם נשאו אליו עיניים, מקור בלתי נדלה של סקרנות, יצירתיות ורוגע.

כבר מילדותו המוקדמת ניכרה באיתן נפש עדינה ורגישה, ששילבה תבונה חדה עם דמיון פרוע. הוא לא היה מסוג הילדים שרצים ומשתוללים בלי הפסקה; במקום זאת, הוא היה נוטה להתבונן, לשאול, ולחקור את העולם סביבו בעוצמה שקטה. הבית היה תמיד מלא בספרים, ואיתן, עוד לפני שידע לקרוא באופן שוטף, היה נצמד אליהם, מעביר את אצבעותיו הקטנות על האותיות והאיורים, כאילו מנסה לפענח את סודותיהם. כשגדל מעט, הספרים הפכו לחבריו הטובים ביותר. הוא לא הסתפק בסיפורי ילדים רגילים; עולמו היה רחב בהרבה. הוא היה מרותק לתרבויות עתיקות – יוון, רומא, מצרים – ובילה שעות ארוכות בספרים שהציגו את המיתולוגיות, את הארכיטקטורה, ואת הכתבים העתיקים. סקרנותו לא ידעה גבולות, והוא לא רק קרא, אלא גם ניסה ללמוד. הוא לימד את עצמו כתב חרטומים, משרטט סימנים מורכבים על דפים במחברותיו, מנסה להבין את ההיגיון שמאחורי כל ציור קטן, כל סמל. אביו, עוזי, היה מתבונן בו מהצד, חיוך של גאווה מהול בתמיהה על פניו, כשהוא רואה את בנו הבכור שקוע כל כך בעולמות רחוקים. "איתן, מה מצאת שם היום?" היה שואל, ואיתן היה מרים את ראשו, עיניו נוצצות, ומתחיל לשפוך עליו סיפורים על פרעונים וגיבורים, כשהוא מדבר במאתיים קמ"ש, המילים נדחקות זו על זו, הלשון מתגמגמת לפעמים בניסיון להדביק את קצב המחשבה.

הכישרון האמנותי שלו פרץ החוצה במקביל לסקרנותו האינטלקטואלית. הוא לא רק צייר; הוא יצר עולמות שלמים על הנייר. איוריו היו מורכבים להפליא, מלאי פרטים קשקשניים, כאלה שאפשר לשקוע בהם שעות ארוכות ולגלות בהם כל פעם משהו חדש. הידיים שלו היו תמיד עסוקות – בין אם בשרטוטים מהירים על פיסות נייר מזדמנות, ובין אם בעבודות יצירתיות מורכבות יותר. הוא גם אהב לכתוב, ובמיוחד התחבר לסגנון ה"ספוקן וורד", שירה מדוברת שמשלבת קצב, רגש ומסרים חברתיים. הוא היה מדקלם את שיריו לעצמו, מנסה להרגיש את המילים בפיו, לשלוט בקצב הנשימה ובאינטונציה. אורי, אלעד ושאר האחים היו מסתובבים בבית ורואים את איתן שלהם, פעם שקוע בספר עבה, פעם רושם בקדחתנות, ופעם מדבר לעצמו בקול, כשהוא מתרגל שיר חדש. הם היו רגילים לראות אותו ככה, מוקף בעולמו הפנימי העשיר, אבל תמיד פתוח ומחייך אליהם. אורי זכר איך בגיל צעיר איתן התפרסם בחדשות כשמצא ממצא ארכיאולוגי באיזה טיול בית ספר. זה היה אירוע קטן, אבל הוא הדגיש את הקשר העמוק של איתן להיסטוריה ולעבר, ואת יכולתו לראות מעבר למובן מאליו. אורי, ילד קטן בכיתה א', זוכר שקינא באחיו הגדול המפורסם, וכל טיול מאז ניסה למצוא גם הוא ממצאים ארכיאולוגיים, בעקבותיו של איתן. זה היה אופייני לאיתן – הוא לא רק למד, אלא גם עורר השראה, באופן טבעי ובלתי מתאמץ.

כשהגיע לגיל תיכון, דרכו הובילה אותו לישיבה התיכונית "אור תורה נווה שמואל" באפרת, מקום שבו שילוב של לימודי קודש עם לימודי חול מתקדמים היה נר לרגליו. שם, במגמת אמנות וספרות, מצא איתן את המרחב שאיפשר לו לפרוח במלוא כישרונו. הוא לא הסתפק רק בלימודי מגמה; המוח הקודח שלו לא ידע שובע. הוא הצטיין גם במקצועות הריאליים, ולקח במקביל ללימודיו קורסים מטעם "האוניברסיטה הפתוחה" בסטטיסטיקה, פסיכולוגיה וכלכלה – תחומים שנראו רחוקים שנות אור מעולם האמנות והספרות. הוא היה יכול לשבת בשיעור מתמטיקה, לפתור תרגילים מורכבים, ובראשו כבר לרקום רעיון לשיר או לשרטוט. המורים שלו התפעלו מיכולתו לשלב עולמות שונים כל כך, ולא פעם הוזמן על ידי משרד החינוך לכנסים חינוכיים, כדי לספר איך הוא מצליח לשלב למידה ריאלית עם אמנות, איך שני העולמות האלה לא רק מתקיימים זה לצד זה אלא מפרים זה את זה בתוכו.

השיא של לימודיו במגמת אמנות היה פרויקט הגמר שלו, יצירה מונומנטלית שזכתה לשם "קומא, מי עפצים וקנקנתום". הוא הסביר למוריו ולחבריו שהשם, בארמית, מתייחס למרכיבי הדיו ששימשו סופרי סת"ם לכתיבת טקסטים מקודשים ביהדות. הבחירה בשם הזה לא הייתה מקרית – היא שיקפה את חיבורו העמוק למסורת היהודית, לצד רצונו לבטא אותה בכלים אמנותיים עכשוויים. היצירה עצמה הייתה קנבס באורך שלושה מטרים ושישים סנטימטרים, עליו יצר איתן אלפי איורים מרהיבים, צפופים ומיניאטוריים, שתיארו את סיפורו של העם היהודי לדורותיו. זו הייתה מסע ויזואלי מהחורבן לגאולה, דרך הגלויות והפרעות, דיוקנאות של שליטים, ציטוטים של שירה עברית, ואינספור סמלים ודימויים. הוא לא הסתפק רק בציור; את כל האיורים יצר איתן באמצעות דיו וציפורן, כדי לדמות את מראה הטקסט המקודש, את כתב היד העתיק, את העבודה הסיזיפית והקדושה של הסופר.

מורהו במגמה, פורת סלומון, זכר את היצירה הזו בהערצה: "רמת הפירוט והעושר של הציור הזה מדהימה, אפשר להסתכל עליו שעות," סיפר. "בעיניי זו יצירה שיש לה משקל סגולי אדיר. זו יצירה שבשקט יכולה לשבת במוזיאון ישראל כיצירה יהודית." ואכן, היצירה זכתה בפרס הצטיינות בתערוכה הארצית של מגמות האמנות וזיכתה את איתן במלגה ללימודי אמנות. היא חרגה מכל קנה מידה של גיל או טרנד, הייתה מונומנטלית, יהודית ועל-זמנית, כפי שתיאר אותה אחד ממוריו. יצירה נוספת שלו, שבה אייר את חלקו הראשון של הפיוט "למען איתן" (אחד הפיוטים המוכרים של הושענא רבה), התפרסמה בשנת 2020 בכתב העת "בר", העוסק באמנות ושירה ומיועד לבני ישיבות. איתן סיים את לימודיו בישיבה התיכונית בהצטיינות יתרה, וקיבל אות הוקרה ממשרד החינוך – הישג מרשים לצעיר ששילב כל כך הרבה עולמות בתוכו.

עם סיום התיכון, איתן המשיך בדרכו הרוחנית והאינטלקטואלית והחל ללמוד בישיבת ההסדר בירוחם. גם שם, בנופי המדבר השקטים, מצא איתן מרחב לצמאונו האינסופי ללמידה. הוא שתה בצימאון כל פיסת תורה, נכנס לעומק הסוגיות, והתחבר במיוחד לעולם החסידות, שבו מצא כנראה ביטוי לעומק נפשו וליצירתיותו. באחד הימים, אחרי שיעור עמוק בחסידות, ניגש אל ראש הישיבה, הרב חיים וולפסון, והגיש לו רישום אבסטרקטי שיצר. "זה סיכום השיעור," אמר בפשטות. הרב וולפסון, שהיה רגיל לראות את איתן שקוע בלימודיו, ראה בו "כוכב מנצנץ, אומן עם אומץ לא שגרתי לחשוף אנשים לעומק הנפש." איתן היה מלקט תורה בעולם החרדי עד בלי די, כפי שסיפר חבר ילדותו עוזיאל ריבקין, ומלמד את חבריו על עולמות רחבים שפחות נגעו בהם. כזה היה איתן – כשמשהו נגע בו, הוא היה בו עד הסוף, בעוצמה ובעומק שאין כמותם. אחיו אלעד זכר שתמיד החזיק ביד אחת ספר גמרא או חסידות, ובשנייה ספר פילוסופיה, כשבכיסו תמיד הייתה מחברת קטנה לרישומים ואיורים, ועיפרון. הוא היה אדם של הומניות, פשטות ואמת, תמיד שמח ואופטימי, עדין ומאיר פנים, אוהב אדם ואלוהים. הוא הצטיין בכל תחום בו עסק, אך מעולם לא התרברב בכישרונותיו הרבים ועשה הכול בענווה ובצניעות.

ב-11 בנובמבר 2021, עם כל עולמותיו העשירים והמורכבים, התגייס איתן לצה"ל. הוא בחר לשרת כלוחם בגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי", מתוך אמונה עמוקה בחשיבות השירות הצבאי וההגנה על עם ישראל וארצו. המעבר מעולם בית המדרש והאמנות הקפדני אל עולם הצבא הנוקשה לא היה פשוט, אך איתן, בדרכו הייחודית, התמודד עם האתגרים. הוא השקיע באימונים ללא פשרות, ולא ויתר גם כשנתקל בקשיים פיזיים ומנטליים. מפקדיו ראו בו לוחם יוצא דופן – תמיד פעל בחוכמה, בסקרנות ובאמונה, עזר ודאג לכולם ומעולם לא התעלם מצרכיו של אחר. יאיר, חברו הטוב מהתיכון, העיד עליו: "הוא היה אומן. הוא אהב את עולם היצירה. בכלל לא מתאים לו שיהיה לו נשק ביד. זה לא מסתדר. ברור שהוא יהיה ביחידה קרבית וישרת עם כולם, אבל מצד שני הוא לא אדם של כעס או כוח, הוא אדם של הומניות, פשטות, אמת." ובכל זאת, איתן שילב את כל אלה. הוא היה לוחם ביום ותלמיד חכם בלילה, שומר על עולמו הפנימי גם בתוך הקרביות של הצבא. הדימוי של הגמרא ביד אחת וספר הפילוסופיה ביד השנייה, כשהעיפרון והמחברת הקטנה תמיד בכיס, נשאר איתו גם במדים.

בסוף ספטמבר 2023, כשהוא על סף השחרור מהצבא, יצא איתן לחופשת שחרור. הבית באלון שבות קיבל אותו בזרועות פתוחות, מלא בציפייה ובשמחה. היו לו תכניות גדולות: הוא תכנן לטוס עם הוריו לחו"ל, לחוות עולמות חדשים, לחזור ללמוד בישיבה בירוחם, להמשיך את דרכו בעולם האמנות, ואולי אף להיות חוקר באקדמיה. כל מי שהכיר אותו צפה לו עתיד מזהיר בכל תחום אליו היה מחליט לפנות. הוא היה על סף פרק חדש ומרגש בחייו, מלא באפשרויות בלתי נדלות. הוריו, עוזי וחגית, ראו בו את המשענת של כל המשפחה, את הבן הבכור המוכשר והאוהב שנועד לגדולות. אלעד, אחיו, סיפר שאיתן תכנן לחזור לישיבה ואחרי שנה להתחתן. החלומות האלה, התוכניות האלה, מילאו את האוויר בבית.

ואז הגיעה השבת השחורה. בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררה מדינת ישראל למציאות של אימה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית. אזעקות צורמניות קרעו את השקט של הבוקר, ואחריהן החלו לזרום דיווחים מטרידים על חדירת מחבלים, על ירי ללא הבחנה, על טבח ביישובי העוטף ובמסיבת הטבע. איתן, שהיה בחופשת שחרור, לא היסס לרגע. הטלפון צלצל, והודעת הווטסאפ הגיעה: "הקפצה". מילות הפרידה היו קצרות, חפוזות, מלאות דאגה אך גם נחישות. הוא נפרד מהוריו ואחיו, ודהר בחזרה ליחידתו הסדירה. הפלוגה המבצעית של גדוד שקד, שבה שירת, הייתה מיועדת לכניסה קרקעית לרצועת עזה, והם התאמנו לשם כך ללא הרף, בקדחתנות, בידיעה שכל רגע קובע. הפחד של אורי, אחיו, שחשש כל כך מגיוסו של איתן, התגבר עשרות מונים, אך האור והשמחה שאיתן הביא עמו הביתה בכל פעם שחזר, פינו את מקומם לתחושה של גורל משותף. "בפעם האחרונה שנפגשנו," ספד אביו עוזי, "דיברנו על זה שאתה חלק מיצירת ההיסטוריה של עם ישראל ואמרת שאתה כל כך רוצה להיות חלק מזה!"

ב-27 באוקטובר, כעבור שבועות של אימונים אינטנסיביים והמתנה מורטת עצבים, היה איתן חלק מהכוח הראשון שנכנס לתמרון הקרקעי ברצועת עזה. הוא לחם בנחישות, במסירות ובגבורה לאורך ימים ארוכים, בתנאי שטח קשים מנשוא, בסמטאות צרות, בתוך בתי מגורים שהפכו למלכודות מוות. עזה, העיר הצפופה והמבוצרת, הפכה לשדה קרב בלתי פוסק. אך גם בתוך המציאות המטלטלת והקשה הזו, איתן נשאר איתן שלו. יאיר חברו סיפר כי איתן לא ביקש במבה או עוגות לחזית, אלא רק ספרי לימוד. ואמו, חגית, שלחה לו תמונה של הבית, מחברת לימוד וגמרא קטנה. "שלחתי לו דברים שהוא אוהב," אמרה. ואכן, מדי לילה, גם אחרי יום לחימה מתיש, בין יריות לצעקות, בתוך הרעש והאבק, הקפיד איתן ללמוד את דף הגמרא היומי שלו. זה היה העוגן שלו, הדרך שלו לשמור על צלם אנוש, על עולמו הפנימי, על הקשר שלו לרוח ולנצח, בתוך התופת. הוא היה גיבור לא רק במעשיו הצבאיים, אלא גם ביכולתו לשמור על הרוח והנפש שלו בתוך התופת.

ביום רביעי, 22 בנובמבר 2023, כ"ב בכסלו תשפ"ד, יצא איתן לפעילות מבצעית בעיר ג'באליה שבצפון רצועת עזה. היעד היה עמק הגראדים, אזור אסטרטגי ממנו שוגרו טילים רבים לשטח ישראל. פלוגתו של איתן נכנסה לטהר את המקום, לפגוע בתשתיות הטרור ולשים קץ לירי הבלתי פוסק. הקרב היה קשה, מטווח קצר, לוחמה עירונית במיטבה. תוך כדי חילופי האש, בלהט הקרב, נפגע איתן פגיעה אנושה. הוא נהרג במקום, בן עשרים ואחת בלבד. הקרב על עמק הגראדים נמשך, חבריו המשיכו להילחם, אך עבור איתן, המסע הסתיים.

הבשורה המרה הגיעה לאלון שבות כרעם ביום בהיר. שלושה חיילים דפקו על דלת בית משפחת רוזנצוויג. אלעד, אחיו, ראה אותם, ו"בלי שהם אמרו כלום ידעתי שמשהו רע קרה." עולמם של חגית ועוזי, של אורי, אלעד, נוה ועמית, התהפך. הפרידה הייתה קשה מנשוא. "איתן, בני בכורי. הפכת אותי לאימא," ספדה לו אמו חגית. "אתה היית כמה רמות מעל כולם, כמה רמות מעלינו. היית כל כך חכם, היית מוכשר בהכול... אבל יותר מכול נזכור את האהבה אלינו, למשפחה ולכל הסובבים אותך. נתת כבוד לכל אדם מכל המגזרים. לכולם... היית גאוותי." היא סיפרה כי יום לפני כן, בבוקר נפילתו, אמרה לאביו שיש לה הרגשה שאיתן יבוא לשבת. הם סידרו את חדרו והלכו לקנות את כל הדברים שהוא הכי אוהב. "איתן, אתה באת אלינו אבל לא בצורה שרצינו."

אביו, עוזי, עמד שבור מעל הקבר הטרי בחלקה הצבאית של בית העלמין בכפר עציון. "המשענת של כל המשפחה. אתה ילד כל כך מיוחד, אי אפשר לתאר. יצירתי, משכיל, אוהב, דואג לכולם, טוב לב, בחיים לא אמר 'לא' לאף אחד. אתה גם בן שלי וגם המורה שלי. בכל דבר שנגעת – הצטיינת. אני כל כך גאה בך, בפוטנציאל שלך. תמיד ידעתי שתגיע רחוק אבל עכשיו הכול נגדע... אני מרגיש קרוע כאילו חתיכה נתלשה ממני." הוא חזר על הדברים שאיתן אמר לו בשיחתם האחרונה: "גיבור שלי, אתה כל כך גיבור. אפילו בקרב האחרון שמענו שנתת את כולך." לאחר נפילתו, הועלה איתן מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון.

האחים, כל אחד בדרכו, ביטאו את הכאב העצום. אורי, שזכר את איתן "מאז שנולדתי," דיבר על הכל מהכל שעשו יחד, על מריבות המחשב, על הקנאה בפרסום ועל העידוד לכתיבה. "אמא ואבא היו כל כך גאים בך וגם למרות שפחדתי חלילה שיקרה לך משהו. כל פעם שהתקדמת בצבא הפחד שלי התגבר, אבל בכל פעם שחזרת הבית הבאת איתך אור ושמחה שכל הפחדים שלי נעלמו." אלעד, אחיו הצעיר, אמר: "איך מספידים אח שהוא גם המורה שלך? איתן היה כל כולו תורה, כל כולו שירה וספרות וכל כולו אומנות... זה אמנם כאב פרטי שלי אבל היית גיבור של כל עם ישראל." עוזיאל ריבקין, חבר ילדות, נזכר בשיחת הוואטסאפ האחרונה שלהם, מיד אחרי הלוויה של פדיה מרק: "סיפרתי לך שחזרתי מהלוויה והוספתי בקשה: אני מתחנן בפניך שלא תעמיד אותי להספיד אותך. עכשיו אני פה ולא מסוגל להאמין. זה פשוט לא נתפס." הוא תיאר את איתן כ"מאור הנפש, מגוון הכישרונות ותחומי העניין בהיסטוריה, בפילוסופיה, בציור ובתורה... היית חברי הטוב ביותר, עם שיחות אל תוך הלילה בשבת ובדיחות פנימיות רק שלנו."

רב היישוב אלון שבות, הרב יוסף צבי רימון, התקשה לדמיין את המציאות בלעדיו: "איתן שהיה ניגש אלי בחיוך מתוק בעדינות, לשאול לברר עוד שאלה ועוד שאלה? לא מעכשיו, מאז שהיה ילד קטן. ובגיל 15 הוא שואל אותי אם מותר לו בחול המועד לכתוב שירים. איתן שתמיד שואל בעדינות מיוחדת אבל לא מוותר עד שהוא מקבל תשובה מלאה. לדעת עד הסוף, להבין, לברר." ראש מועצת גוש עציון, שלמה נאמן, אמר כי הגבורה שהכירו באיתן הייתה "גבורת התורה, גבורת השירה, גבורת הציור. איש תם יושב אוהלים. יצא מהאוהל ומצטרף לעוד אבן יסוד."

מותו של איתן הותיר חלל עצום, אך גם יצר מורשת עשירה שמתחילה רק להתגלות. כדי להנציח את דרכו ואת כישרונו הייחודי, הקימה משפחתו אתר אינטרנט לזכרו, המרכז את מבחר יצירותיו, איוריו ושיריו. ערך על שמו נפתח ב"ויקיפדיה", ועמודי הנצחה נוספים נפתחו באתרים שונים. בחודש מאי 2024, חודשים ספורים לאחר נפילתו, נפתחה במוזיאון "ארצות המקרא" בירושלים תערוכה בשם "קומא", המוקדשת ליצירתו של איתן ובפרט ליצירת הגמר המונומנטלית שלו – "קומא, מי עפצים וקנקנתום". היצירה, שנחזתה על ידי מורהו למוזיאון, אכן הגיעה אליו, באופן טרגי אך מרגש. המשפחה החליטה להמשיך את התערוכה על ידי הפקת ספר זיכרון שירכז את כל עבודותיו, כך שעולמו העשיר ימשיך להאיר את דרכם של רבים. מקטע מיצירת הגמר שלו אף מופיע על כריכת הספר "ונתנה תוקף" מאת המשורר יונדב קפלון, ובפתיחת פרק הסיום של העונה השלישית של סדרת הטלוויזיה "שבאבניקים".

איתן דב רוזנצוויג, הילד החכם, האמן הרגיש, תלמיד החכם העמוק, והלוחם האמיץ, היה חיבור נדיר של עולמות. הוא הותיר אחריו הורים וארבעה אחים, קהילה כואבת, וחברים שמתגעגעים למאור פניו ולשיחות העמוקות. הוא נפל על הגנתו של עם ישראל, על הזכות שלנו לחיות כאן בביטחון, כשהוא מביא איתו אל הקרב לא רק את נשקו, אלא את כל עולמו הרוחני והאמנותי. סיפור חייו הוא סיפור של גבורה אנושית – גבורת היצירה, גבורת הרוח, וגבורת ההגנה על הבית. הוא מותיר אחריו חלל עצום, אך גם הבטחה נצחית, שרוחו העזה, יצירתיותו הבלתי נדלית, וצניעותו המאירה, ימשיכו להאיר את דרכנו, כעוד אבן יסוד בבניין התקומה הישראלית.