אחסאן דקסה

האוויר של דאלית אל-כרמל, כשהוא דחוס בריחות של אדמה רטובה אחרי גשם ראשון ובשמן זית טרי, היה העריסה הראשונה של אחסאן. בבוקר קר ובהיר של יום שלישי, התשעה עשר בפברואר 1983, נולד אחסאן לדויה וסאמי דקסה, תינוק חזק ובריא, שעיניו הגדולות כבר הבטיחו סקרנות תמידית. הבית, שהיה תמיד מלא בחום ובצלילי לחישות וצחוק, קיבל אותו בזרועות פתוחות, כשהוא מצטרף לאחותו הגדולה, מונא, ועד מהרה יהפוך לאח בכור לאיהאב, סודקי ואיה. בבית הזה, על צלע ההר, בין סמטאות אבן צרות ועצי זית עתיקים, החלה להתעצב דמותו של הילד שהפך לסמל.

ילדותו של אחסאן הייתה ארוגה במרקם החיים הצפוף והמחבק של הכפר הדרוזי. הוא גדל בין סיפורי זקני הכפר על עבר מפואר, על נאמנות ואומץ לב, ובין משחקי ילדות תמימים שהתגלגלו במורד השבילים התלולים. זכור היטב לאמו דויה, שהיה ילד סקרן, לא מניח, שעיניו עקבו אחרי כל תנועה וכל שיחה. הוא לא הסתפק בתשובות שטחיות, אלא תמיד חפר לעומק, מנסה להבין את "למה" שמאחורי כל דבר. בחצר הבית, ששפעה עצי פרי ושיחי ירק, הוא למד להכיר את האדמה. לא הייתה זו אדמת קודש במובן המופשט, אלא אדמה חיה ונושמת, שבידיהם של סאמי אביו ושל איכרי הכפר הפכה ללחם, לזיתים ולשמן. הוא אהב את המגע של הידיים שלו באדמה הלחה בשעות הבוקר המוקדמות, כשהטל עוד כיסה את העלים והאוויר היה קריר וצלול. הוא זכר את רעש המנוע של הטרקטור הישן של הדוד, שהיה מעלה ענן אבק ריחני בדרך לשדות, ואת תחושת הסיפוק העמוקה בסוף יום עבודה בשמש, כשכפות הידיים היו מחוספסות והגב כאב קלות, אבל הלב היה מלא. לא פעם, כשעזר לקטוף זיתים, היה מתחרה עם אחיו מי ימלא ראשון את הסל, צוחק בקול כשהענף המלא בפרי היה משתחרר בפתאומיות ומטפטף עליו שמן.

האחים והאחיות היו עולמו הראשון של אחסאן. מונא, איהאב, סודקי ואיה – כולם יחד היו להקת ילדים שרצה חופשי בין הבתים, מטפסת על סלעים, ממציאה משחקים ספונטניים. אחסאן, כילד שני וכבכור הבנים, נשא על כתפיו הצעירות תחושת אחריות מוקדמת. הוא היה המתווך בסכסוכים קטנים, זה שמארגן את כולם למשחק כדורגל מאולתר במגרש העפר, וזה שמגן על הצעירים מפני ילדי השכנים הגדולים יותר. הערכים של כבוד למבוגרים, של עזרה הדדית ושל מסירות למשפחה ולקהילה, לא היו סיסמאות ריקות מתוכן בבית משפחת דקסה; הם היו לחם חוק, דרך חיים שנספגה בכל נשימה ובכל פעולה. סאמי ודויה, הוריו, היו מודל לחיקוי, עובדים קשה, תמיד עם יד מושטת לעזרה, ועיניהם מביטות בילדיהם בגאווה שקטה. הם לימדו אותו בדרך ההתנהגות שלהם את המשמעות האמיתית של להיות חלק ממשהו גדול יותר – חלק מהמשפחה, מהכפר, מהעדה, ובהמשך, מהמדינה.

הלימודים בבית הספר היסודי והתיכון בדאלית אל-כרמל היו עבור אחסאן יותר מספרים ואותיות. הם היו זירת מפגש עם חברים, עם מורים שהיו גם שכנים ומכרים, ועם היסטוריה מקומית שהתערבבה עם לימודי המדינה. הוא הצטיין במקצועות הריאליים, עם נטייה ברורה למתמטיקה ולפיזיקה, אך לא הזניח את מקצועות הרוח. הוא אהב את האתגר שבפתרון בעיות מורכבות, את הלוגיקה הטהורה שמאחורי הנוסחאות, ותמיד חיפש את ההיגיון בכל דבר. המורות זכרו אותו כנער שקט יחסית, אך בעל נוכחות חזקה, כזה שתמיד היה מוכן לעזור לחבר שהתקשה, ושתשובותיו היו מדויקות ומנומקות. הוא היה חבר טוב, כזה שאפשר לסמוך עליו, שתמיד ייתן כתף, ותמיד יאמר את האמת, גם אם היא לא הייתה נוחה. אחרי יום לימודים, לא פעם היה ממהר למגרש הכדורגל המאולתר, שם היה משחק עם חבריו עד שהשמש הייתה שוקעת והאוויר מתמלא בקריאות אמהות הקוראות לילדיהן לחזור הביתה לארוחת ערב.

ככל שהתבגר, הלכה והתחדדה אצל אחסאן ההבנה העמוקה של המחויבות שלו. המחויבות לעדה הדרוזית, שגורלה שזור בגורל המדינה, והמחויבות האישית שלו לתרום את חלקו. השיחות סביב שולחן האוכל, שבהן דנו על שירותם הצבאי של בני דודים ובני כפר, על גבורתם ועל הקשיים, עיצבו את תפיסתו. הוא לא ראה בשירות הצבאי רק חובה, אלא זכות, דרך לבטא את נאמנותו, להגן על ביתו ועל עמו. הוא החל להתכונן לגיוס עוד בתיכון, לא רק פיזית – באימוני ריצה וכושר במעלה ההר – אלא גם מנטלית, קורא ספרי היסטוריה צבאית ומתעניין במבנה הצבא ובטכנולוגיות הלחימה. הוא ידע שיבחר ביחידה קרבית, ביחידה שבה יוכל להשפיע באמת, להיות בחוד החנית.

ביום התשיעי בינואר 2001, כשהיה רק בן שבע עשרה וחצי, התגייס אחסאן לצה"ל. זה היה בוקר קר, אבל ליבו של אחסאן בער. הפרידה מהוריו, מאחיו ואחיותיו הייתה קשה, אך מלאה בגאווה. אמו חיבקה אותו חיבוק ארוך, לחשה לו מילים של אהבה וברכה, ואביו טפח על כתפו במבט שמבין את גודל הרגע. האוטובוס, שהיה מלא בצעירים נרגשים וקצת מפוחדים, נסע דרך הכבישים המפותלים של הכרמל, אל עבר עולם חדש לגמרי. אחסאן ידע שהוא הולך לשרת בחיל השריון. הבחירה בשריון לא הייתה מקרית. הוא נמשך לכוח העצום של הטנק, לשילוב של עוצמה טכנולוגית ואנושית, לדיוק הנדרש ולעבודת הצוות ההדוקה. הטנק, בעיניו, היה סמל לעוצמה והגנה, וצוותו – משפחה קטנה בתוך כלי פלדה אדיר.

הטירונות הייתה מאתגרת, קשה פיזית ומנטלית, אך אחסאן פרח בה. הוא גילה את יכולותיו הפיזיות והמנהיגותיות, את כוח הרצון הבלתי מתפשר. הוא למד להכיר את ריח הדיזל והשמן, את קולות המתכת המתחככת של הזחלים, את התחושה של להיות בתוך הכלי העצום, מוגן אך גם חסר פניות לסביבה החיצונית. הוא למד את שפת השריונאים, שפה של דיוק, של פקודות קצרות וברורות, של הבנה שקטה בין חברי צוות. עד מהרה בלט כאחד החיילים המבטיחים. מפקדיו זיהו את יכולותיו, את הקור רוח שלו תחת לחץ, ואת היכולת הטבעית שלו לאסוף סביבו אנשים ולגרום להם לסמוך עליו. הוא לא היה המפקד הצעקן, אלא זה שמדבר בשקט, שמסביר את ההיגיון, ושמוביל בדוגמה אישית. הוא התקדם בסולם הדרגות במהירות, יוצא לקורס מפקדי טנקים, לאחר מכן לקורס קצינים, ועד מהרה מצא את עצמו מפקד מחלקה, מוביל טנקים וצוותים בשטח. הוא אהב את התחושה של האחריות, את ההבנה שחיי אדם תלויים בהחלטותיו, ושגורל המשימה מונח בידיו.

השנים הראשונות בשירותו הצבאי התאפיינו בעבודה קשה, בהכשרות אינסופיות, ובתחושה עמוקה של שליחות. הוא עבר מאימון לאימון, מתפקיד לתפקיד, צובר ניסיון ומוניטין של קצין מקצועי, יסודי ובעיקר – אנושי. הוא ידע לשלב בין משמעת קשוחה לאוזן קשבת, בין דרישה לביצועים מושלמים לבין הבנה לקשיי החיילים. חייליו העריצו אותו; הם ידעו שאפשר לסמוך עליו, שיעמוד לצידם בכל מצב, ושידאג להם קודם כל.

קיץ 2006 פרץ בסערה אל חייו של אחסאן, כמו לחיים של כל אזרח בישראל. מלחמת לבנון השנייה הגיעה, ואיתה גל של פחד, חרדה, וגם נחישות עזה. אחסאן, שכבר היה קצין מנוסה, מצא את עצמו מוביל את אנשיו אל לבנון, אל תוך שטח עוין ובלתי מוכר. הקרבות היו קשים, מורכבים, והתנהלו בשטח סבוך ובנוכחות אויב בלתי נראה כמעט. באחד הקרבות העזים, תחת אש תופת של רקטות וקליעים, נקלעה יחידתו למצב קשה. פצועים רבים שכבו בשטח, חשופים לסכנה מיידית, וכל ניסיון לחלץ אותם נתקל באש כבדה. אחסאן, בקור רוח מעורר השתאות, קיבל החלטה מהירה. הוא לא היסס לרגע, לא חשב על הסכנה האישית. הוא ניתח את השטח, זיהה חלון הזדמנויות קצר, וארגן את כוחותיו לפינוי הפצועים. הוא עצמו הוביל את הכוח, חשוף לאש, מנווט את רכבי הפינוי ומנחה את חייליו. ידיו היו על ההגה, עיניו סרקו את השטח, ואוזניו קלטו את רחש הקשר ואת קולות הירי. הוא הרגיש את הרעד באדמה מהפיצוצים, את ריח אבק השריפה, את המתח באוויר, אך נשאר ממוקד במשימה. בזכות נחישותו, תושייתו ואומץ ליבו, פונו כל הפצועים בבטחה, וחייהם ניצלו. על מעשיו אלה, זכה אחסאן לצל"ש אלוף פיקוד צפון, אות הערכה נדיר שניתן על גבורה עילאית תחת אש. הצל"ש לא היה עבורו תג על החזה בלבד; הוא היה אישור לכך שדרכו נכונה, שהמחויבות שלו לחייליו היא מעל לכל, ושהוא מסוגל לעמוד באתגרים הקשים ביותר. הוא נצר את הרגע הזה עמוק בתוכו, לא כרגע של גאווה אישית, אלא כרגע שבו הוכח כמה חשוב להוביל, לדבוק במטרה, ולשמור על האנשים שלך.

לאחר המלחמה, המשיך אחסאן לטפס בסולם הדרגות. הוא עבר שורה של תפקידי פיקוד בחיל השריון, כל תפקיד מורכב ומאתגר מקודמו. הוא היה קצין צעיר שהפך למפקד בכיר, מעצב דורות של שריונאים, מטביע בהם את חותמו – מקצועיות בלתי מתפשרת, אהבת האדם, ומחויבות עמוקה למדינה. בין אימון לאימון, בין תרגיל לתפקיד מטה, הצליח אחסאן לבנות גם את חייו האישיים. הוא פגש את הודה, אישה חמה וחזקה, שעיניה שיקפו הבנה עמוקה של עולמו המורכב. סיפור אהבתם נרקם על רקע אתגרי השירות, המרחקים והגעגועים. הם נישאו בטקס צנוע ומרגש בדאלית אל-כרמל, מוקפים במשפחה ובחברים, והקימו בית משלהם, בית שיהיה מעגן של שקט ושלווה בעולם הסוער של אחסאן.

אל תוך הבית הזה נולדו שלושה ילדים – עומרי, ריף ויסמין. אחסאן, הלוחם העז והמפקד הקשוח, הפך בבית לאבא אוהב, רך, ובעיקר נוכח, גם אם לעיתים קרובות נאלץ להיעדר. הוא הקפיד על שעות איכות עם ילדיו, מספר להם סיפורים לפני השינה, לוקח אותם לטיולים בטבע שכה אהב, ומלמד אותם ערכים של כבוד, עבודה קשה ואהבת הארץ. הוא היה מגיע הביתה מדי סוף שבוע, משאיר את מדי הצבא ואת הדאגות מאחור, ומחליף אותם בחולצת טריקו ובתחושה של נורמליות. הוא היה אבא שמתכופף לגובה העיניים של ילדיו, שצוחק איתם בקול רם, ושתמיד יש לו חיבוק חם לתת. הוא היה קשוב לסיפוריהם מבית הספר, לשאלותיהם התמימות, וניסה להעניק להם עוגן של יציבות. הודה הייתה העוגן השני, זו שניהלה את הבית ביד רמה, שחינכה את הילדים, ותמכה באחסאן ללא סייג, מבינה את גודל השליחות שלו וגאה בה.

לאורך השנים, התקדם אחסאן עד לדרגת אלוף משנה, שיא הקריירה לקצין שדה. הוא קיבל את הפיקוד על עוצבת 'עקבות הברזל' (חטיבה 401), אחת מחטיבות השריון המובחרות וההיסטוריות של צה"ל, חלק מאוגדה 162. הפיקוד על החטיבה היה עבורו שיא של הגשמה, אחריות עצומה שהונחה על כתפיו. הוא היה מפקד החטיבה, המוח והלב שלה. הוא היה אחראי על אלפי חיילים, על מאות טנקים ונגמ"שים, ועל מוכנותה של החטיבה לכל תרחיש. הוא הקדיש את כל כולו לתפקיד, מתוך הבנה עמוקה של חשיבותו. הוא בנה את החטיבה, חיזק את רוח לוחמיה, והפך אותה למכונת מלחמה משומנת, מוכנה לכל אתגר. הוא היה ידוע כמפקד שריונר "קלאסי" – כזה שמכיר כל בורג וכל מערכת בטנק, שמבין את השטח לעומקו, ושמוביל את אנשיו תמיד מהחזית, לא מאחור. הוא האמין שדוגמה אישית היא המפתח למנהיגות אמיתית, ושעל המפקד להיות הראשון לקפוץ אל הלא נודע, הראשון שרץ קדימה, וזה שמספק את הביטחון וההשראה לחייליו.

ואז הגיע השבעה באוקטובר 2023. הבוקר ההוא, שהחל כשבת של חג וחופשה, הפך בבת אחת לאחד הימים השחורים בתולדות המדינה. הטלפון של אחסאן צלצל מוקדם בבוקר, עוד לפני שהשמש עלתה במלואה. הקול בצד השני היה לחוץ, קצר, וחד משמעי: "הקפצה. כולם מגיעים. מצב חירום." אחסאן לא היסס לרגע. הוא קפץ ממיטתו, מחליף את בגדי הבית במדים במהירות הבזק. הודה התעוררה מההמולה, מבינה מהר מאוד שמשהו חמור מאוד קורה. מבטים חטופים בחדשות המבזיקות בטלפון הנייד אישרו את החשש הנורא מכל – מתקפה אדירה על יישובי הדרום, פלישה של מחבלים, טבח. הוא חיבק את הודה חיבוק קצר, חזק, מבטיח שיחזור, מבלי לדעת כמה כבד יהיה המחיר. הוא עבר בחדרי הילדים, מביט בהם ישנים, מניח נשיקה קלה על מצחו של כל אחד מהם, כאילו לקח איתו את זכרם למקום שאליו הוא הולך. הודעות הווטסאפ בקבוצת המפקדים החטיבתית רצו ללא הפסקה, מילאו את האוויר במתח ובתחושת דחיפות. "מגיעים לנקודת הכינוס," "מכינים את הטנקים," "כל הכוח עולה לדרום." אחסאן יצא מביתו, אל הלילה שעדיין לא הסתיים, אל הדרך שהובילה אותו אל חייליו, ואל המלחמה ששינתה הכל.

הימים והשבועות הראשונים של המלחמה היו סוערים, מלאים באי וודאות, אך גם בנחישות עזה. אחסאן וצוותו, יחד עם כל חיילי החטיבה, עשו את דרכם לדרום. האווירה הייתה דחוסה, קשה מנשוא. מראות הזוועה שהתגלו ביישובי העוטף הותירו צלקת עמוקה בנפשו של כל מי שראה ושמע. אחסאן, כמפקד, ידע שהוא חייב לשדר כוח, אופטימיות ונחישות, גם כשהלב נקרע מבפנים. הוא דיבר עם חייליו, הסביר להם את המצב, הבהיר את חשיבות המשימה שעומדת בפניהם: להשיב את הביטחון, להגן על הבית, ולנקום את דם הנרצחים. הוא ניסה להפיח בהם רוח לחימה, להזכיר להם את הערכים שלמענם הם נלחמים. תחת פיקודו, החטיבה עברה תהליך התארגנות מהיר, הכנת הכלים, תדרוכים אחרונים, תכנון מוקפד של הפעולות. כל פרט נבדק בקפדנות, כל תרחיש נשקל, מתוך הבנה שהם עומדים בפני אויב אכזר ובלתי צפוי.

הכניסה הקרקעית לרצועת עזה הייתה בלתי נמנעת. אחסאן הוביל את חטיבתו אל תוך השטח המורכב, אל תוך המבוך של ג'באליה שבצפון הרצועה, יעד קשה ומאתגר במיוחד. זו הייתה לחימה שונה מכל מה שהכיר. לחימה בשטח בנוי צפוף, שבו כל בית יכול להפוך למלכודת, כל סמטה – למארב. הטנקים, הכלים העצומים של השריון, נאלצו לנווט בזהירות בין מבנים, להיזהר ממטעני צד, מטילי נ"ט, ומאש צלפים. אחסאן, בתוך הטנק שלו, היה בראש הכוח, עיניו ממוקדות במפה, קולו צלול בקשר, מנחה את חייליו, מקבל החלטות קריטיות בזמן אמת. הוא הרגיש את הרעד של הטנק כשהוא דרס מכשולים, את ריח העשן שעלה מהריסות, את צלילי הירי הבלתי פוסקים. הוא היה מודע היטב לסכנה, אך תחושת האחריות לחייליו ולמשימה הייתה גדולה מכל פחד. הוא הוביל את הקרב באומץ לב, בנחישות, ובקור רוח שהיה אופייני לו, דוחף קדימה, פורץ דרך, מגן על אנשיו.

ביום שבת, העשרים באוקטובר 2024, י"ח בתשרי התשפ"ה, במהלך קרב קשה ואכזרי בג'באליה, אלוף משנה אחסאן דקסה, מפקד עוצבת 'עקבות הברזל', הוביל את חייליו בראש הכוח. הטנק שלו התקדם בתוך סמטה צרה, תחת אש כבדה. ברגע אחד של לחימה עזה, כשהוא מפקד על הכוחות, מנווט את דרכם ומגן עליהם, נפגע הטנק שלו. אחסאן, בן ארבעים ואחת במותו, נפל בקרב. הוא עמד בראש לוחמיו עד נשימתו האחרונה, ממש כפי שהתחייב תמיד – להוביל מהחזית, להגן על אנשיו, ולהילחם למען המטרה. הוא לא נפל לבדו, אלא היה חלק ממערכה גדולה, מלחמת תקומה של עם שקם מעפר. נפילתו הייתה מכה קשה, לא רק למשפחתו וחבריו, אלא לכל חייליו ופקודיו, שראו בו מנהיג בלתי מעורער, דמות אב, וסמל של אומץ לב ומקצועיות. הם הבטיחו, בעיניים דומעות אך מלאות נחישות, שימשיכו בדרכו עד לניצחון.

הבשורה המרה הגיעה אל בית משפחת דקסה בדאלית אל-כרמל כרעם ביום בהיר, הופכת את השקט של שבת בצהריים לשבר בלתי נתפס. הודה, עומרי, ריף ויסמין, הוריו סאמי ודויה, אחיותיו ואחיו – כולם נותרו עם חלל עצום, עם כאב שאין לו מילים. אחסאן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעוספיה, מוקף באלפי בני אדם – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, בני העדה הדרוזית, ונציגי המדינה כולה – שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. קולות המסוקים שריחפו מעל ההר, והדממה הכבדה שירדה עם הנחת הארון, סימלו את גודל האובדן. דמעות רבות זלגו, אך גם הייתה שם תחושה עמוקה של גאווה, גאווה באדם שהיה, בדרך שבחר, ובמחיר היקר ששילם למען כולם.

אחסאן דקסה היה גאוות העדה הדרוזית, סמל למסירות ולשותפות גורל. הוא היה שריונר בכל רמ"ח איבריו, מפקד שהוביל מתוך אהבה עמוקה למדינה ולאנשים שלה. הוא השאיר אחריו מורשת של אומץ לב, של מקצועיות בלתי מתפשרת, של אנושיות, ושל מחויבות ללא גבולות. הוא היה אבא אוהב, בעל תומך, בן מסור, אח וחבר נאמן. הסיפור שלו, סיפור חייו של אדם אחד שחי למען משהו גדול ממנו, הוא סיפורה של מלחמת התקומה כולה. זהו סיפור על בחירה, על הגנה, ועל המחיר הכבד שמשלמים על הזכות לחיות כאן, בארץ הזו. אחסאן לא נעלם; הוא ממשיך לחיות בלבבות של הודה וילדיו, של הוריו ואחיו, של חייליו שהולכים בדרכו, ושל עם שלם שזוכר ומכבד את מורשתו. הוא נפל כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות, כדי שהתקומה תהיה לא רק מילה, אלא מציאות חיה ונושמת. זכרו יהיה חרוט לעד בזיכרון האומה, כעמוד אש שהלך לפני המחנה, מאיר את הדרך באומץ ליבו ובמסירותו.