עדן נימרי

בבית החולים "ליס" שבתל אביב, ביום כ"ה בחשוון תשס"א, עשרים ושלושה בנובמבר של שנת 2000, נולדה עדן נימרי. היא הייתה תינוקת קטנה, שברירית לכאורה, אך כבר ברגעיה הראשונים בעולם סימנה את הדרך שתבחר בה. כשיד שמאל שלה מושטת קדימה, כאילו מבקשת לגעת בעולם, לסמן מטרה ולחתור אליה, התבוננו בה הוריה, שרון יעל ומיכאל, בחיוך ובפליאה. "היא רוצה לטרוף את החיים," לחש מיכאל לשרון, ועל שפתיה של שרון ריחף חיוך חם, "והיד הזאת," הוסיפה, "היא כבר יודעת מה היא רוצה לעשות במים." עדן הגיחה לעולם כמה ימים ספורים לפני יום הולדתה הרביעי של אחותה הבכורה, הדר, וכמה שנים לאחר מכן, הגיעה נוגה, האחות הצעירה, להשלים את המשולש המשפחתי. שלושתן, תאומות בנפשן, אך שונות במהותן, יצרו יחד פסיפס חיים עשיר וצבעוני.

את שנות ילדותה ונעוריה בילתה עדן ברחובות השקטים והירוקים של מודיעין-מכבים-רעות. ביתה, שהיה תמיד מלא בצחוק, בשיחות ובריחות של בישולים ביתיים, היה עבורה המעגן הבטוח שממנו יצאה לחקור את העולם. היא הייתה ילדה סקרנית, שעיניה הגדולות קלטו כל פרט ומוחה החד ספג ידע כמו ספוג. את שנות לימודיה הראשונות, מכיתה א' ועד סוף חטיבת הביניים, עשתה עדן בבית הספר "יחד מודיעין" – מוסד חינוכי ייחודי שדגל בחיים משותפים, בתוך קהילה שחגגה את המורשת היהודית על כל גווניה, תוך קבלה והכלה של גישות שונות. ברוח זו, התעצבה אישיותה של עדן כמי שמכבדת כל אדם באשר הוא, וכמי שמאמינה בכוחו של הדיאלוג והחיבור בין אנשים. כבר אז, בלטו כישרונותיה הרבים ויכולותיה יוצאות הדופן. היא לא הסתפקה בתחום אחד, אלא צללה בשקיקה לכל עניין שריתק אותה. בחוג הבלט היא ריחפה על קצות האצבעות, גופה רך וגמיש כעלה ברוח, ובשיעורי הג'אז שחררה את הקצב הפנימי שלה במקצבים סוחפים. בשחמט, מוחה החריף ניתח מהלכים מורכבים, ובחוג הצילום, היא למדה לתפוס את יופיו של העולם דרך עדשת המצלמה. אהבתה לבמה ולתיאטרון מצאה ביטוי בחוגים שהשתתפה בהם, שם גילתה את הכוח שבסיפור, ביכולת לגלם דמויות ולהביא לידי ביטוי את עולמה הפנימי.

מכל החגים, פורים היה החג האהוב עליה מכולם. הוא היה עבורה קרנבל של דמיון, במה פתוחה שבה יכלה לשחרר את נפשה האמנותית ואת השמחה האינסופית שפכפכה בה. בכל שנה מחדש, עם בוא חודש אדר, החלה עדן לרקום במוחה רעיונות מטורפים לתחפושות מקוריות ומרהיבות. הוריה סיפרו בחיוך איך "בכל שנה עדן אתגרה אותנו ברעיונות יצירתיים לתחפושות מקוריות ומרהיבות שהשקיעה בהן מחשבה רבה, ואנחנו שמחנו לסייע לה להגשים את רצונה." כך, באחד מפורים, היא הפכה לבובה על חוט, שרגליה הדקות נעות בקפיצות קטנות ומדויקות, ועיניה הגדולות מביטות בסקרנות מבעד לפרצוף המאויר. בשנה אחרת, היא הייתה פיתה דשנה, עגולה ותפוחה, מפיצה ריח דמיוני של מאפייה טרייה, ובפעם נוספת, הפכה להמבורגר מהלך, עם כל התוספות הצבעוניות, כשהיא מתגלגלת בצחוק ברחובות העיר. היא הייתה הבן אדם הכי חי והכי חולם, כך סיפרה אחותה, הדר, "והכי מלא שמחה וחיוך." מעבר לכל זאת, עדן, בהיותה האחות האמצעית, מצאה את מקומה הייחודי במשפחה – היא הייתה הדבק המלכד, זו שידעה לגשר על פערים, להרגיע רוחות סוערות ולחבר בין כולם בחום ובאהבה.

השחייה, לעומת זאת, לא הייתה רק עוד חוג. היא הייתה חלק בלתי נפרד מה-DNA המשפחתי. הוריה ואחותה היו שחיינים בעצמם, ועדן, כמעט באופן טבעי, קיבלה בירושה את אהבת המים. בגיל שש, היא כבר צללה למי הבריכה באגודת "מכבי פארק המים רעות". מה שהחל כעוד אחד מכישרונותיה הרבים, התברר במהרה כייעוד של ממש. המים היו עבורה מרחב של חופש, של אתגר, של שקט ושל כוח. היא הרגישה בבית בתוך הבריכה, ותחושת הזרימה, ההתנגדות והחתירה קדימה הפכו לחלק בלתי נפרד מזהותה. עדן הפכה לשחיינית מקצועית, והדרך הזו דרשה ממנה מחויבות טוטאלית. היא נאלצה לוותר על שאר החוגים שאהבה, על הבלט, הג'אז, השחמט והצילום, ולהתמקד כולה בענף אחד. "מרגע שעדן התחילה לשחות," האירה אמה, שרון, את אחת מתוצאות הלוואי העמוקות של הצטיינותה במים, "היא הבינה שהיא שוות ערך לבנים ויכולה לעשות בדיוק מה שהם עושים." ההבנה המעצימה הזו, שאין גבול ליכולותיה רק משום שהיא אישה, ליוותה את עדן לאורך כל חייה ועיצבה את דרכה.

עם הצטרפותה לנבחרת הנוער של ישראל בשחייה, הפכה שגרת האימונים והתחרויות למרכז עולמה. כל יום היה מתוכנן בקפידה, כל שעה נוצלה באופן מיטבי. היא קמה עם שחר, כשעוד היה חשוך בחוץ, ובריח הכלור כבר מילא את נחיריה. המים הקרים של הבריכה היו עבורה כמו חיבוק מעורר, והיא צללה לתוכם בתחושה של ציפייה. שבוע אחר שבוע, היא השתתפה בתשעה אימונים אינטנסיביים, כל אחד מהם דרש ממנה כוח פיזי ונפשי אדיר. השחייה הייתה תובענית, אך עדן ניחנה ביכולת התמדה יוצאת דופן, ברוח קרב שלא ידעה פשרות ובנחישות חסרת מעצורים. בסיום כיתה ט', כדי לייעל את לוח הזמנים הצפוף שלה, היא עברה ללמוד בבית הספר העל-יסודי "מו"ר – תיכון מכבים רעות", שהיה ממוקם בסמוך לבריכת השחייה ולביתה. המעבר הזה איפשר לה לא רק להמשיך להתאמן ביעילות, אלא גם לשמר את אהבתה לעולם התיאטרון, בזכות מגמת התיאטרון המפותחת בבית הספר.

כרמל לויתן, שאימן אותה לאורך שנים ארוכות, ידע לזהות את הניצוץ המיוחד שבה. "עדן הייתה גמישה – מאוד גמישה – אבל לא בגלל זה היא הייתה כל כך טובה," כתב. "היא בעיקר הייתה עקשנית. כשמישהו (אני) רמז שיהיה לה קשה להשיג משהו, היא הייתה משיגה אותו – תמיד! אחרי כמה שנים הבנתי שכדאי להגיד לה שיהיה קשה לעשות משהו, כי אז היא תעשה אותו... אני חושב שהיא הייתה השחיינית הכי תחרותית שאימנתי אי פעם." העקשנות הזו, שהייתה מלווה בחיוך רחב ובקוקו שתמיד נטה קצת הצידה, הייתה סימן ההיכר שלה. היא הייתה נכנסת לבריכה, לעיתים קרובות מותשת מיום לימודים ארוך, אך ברגע שהייתה שומעת את השריקה של המאמן, כל העייפות הייתה מתפוגגת. היא הייתה נלחמת על כל מאיות השנייה, דוחפת את גופה עד קצה גבול היכולת, רק כדי להוכיח לעצמה וגם לסובבים אותה, שאין דבר העומד בפניה. המשחים החזקים שלה היו 100 מטר ו-200 מטר גב, שם גופה הארוך והגמיש חתר במים בחן ובמהירות, וכן 200 מטר ו-400 מטר מעורב אישי, שהעידו על רבגוניותה. היא לא חששה גם ממשחי "מים פתוחים" ארוכים, לחמישה ועשרה קילומטרים, שם נדרשה סיבולת נפשית ופיזית יוצאת דופן. בשנת 2019, רגע לפני סיום דרכה המקצועית כשחיינית, זכתה באליפות ישראל בבריכות קצרות, הישג שחתם פרק מפואר בחייה.

חברותיה לנבחרת זוכרות אותה ככוח מניע, כמי שתמיד דחפה אותן קדימה. "יאללה, קדימה, נשאר עוד סט אחד," האיצה בהן, קולה מצלצל בשמחת חיים גם ברגעים הקשים ביותר. "היא פשוט הייתה פייטרית," אמרו. למרות שהשחייה היא במידה רבה ענף אישי וסוליסטי, עדן תמיד האמינה בכוחה של הקבוצה, בחוזק של הקשר האנושי. "חברים מהשחייה זה לכל החיים וזה כמו משפחה," נהגה לומר. "זאת הייתה חברות טהורה שהיא הרבה מעבר למים." היא יצרה קשרים עמוקים עם חברותיה, הייתה שם עבורן ברגעים של ניצחון וברגעים של תסכול, מציעה כתף תומכת וחיוך מעודד. היא ייצגה את ישראל בגאווה באליפות אירופה לנוער במים פתוחים בשנת 2018, וקודם לכן בגביע קומן, כשדגל ישראל רקום על בגד הים שלה, ולבה פועם בהתרגשות ובגאווה לאומית.

עדן לא הייתה רק ספורטאית מצטיינת, יפהפייה וחייכנית. היא שאפה למצוינות בכל תחום בחייה, וגם בלימודים. בתקופת החטיבה, כשנטייתה למקצועות הריאליים הלכה והתחדדה, היא השתתפה בתוכנית יוקרתית לנוער מוכשר במתמטיקה של אוניברסיטת בר-אילן, שם התמודדה עם אתגרים אינטלקטואליים מורכבים. בתיכון, לצד אהבתה לתיאטרון, היא בחרה ללמוד באופן מוגבר עוד שלושה מקצועות מאתגרים: פיזיקה, מתמטיקה ואנגלית, והצטיינה בכל אחד מהם. מורתה תיארה אותה כ"אצילית, תמירה ויפה, מצטיינת בכול וחברה טובה." היא הייתה גבוהה מהחיים, כך אמרה אמה שרון, "אבל שמרה על צניעות ואף פעם לא הקטינה אחרים לידה." היא לא הייתה זקוקה לזרוח על חשבון אחרים; האור שלה היה טבעי, פנימי, והוא הקרין החוצה מבלי לגרוע מאיש. היא ידעה להקשיב, לתמוך, ולתת תמיד את ההרגשה שכל אחד, בדרכו שלו, הוא מיוחד ובעל ערך.

כספורטאית מצטיינת, דרכה של עדן הייתה סלולה. היא יכלה להתגייס לצבא במסלול שיאפשר לה להמשיך להתחרות, ולאחר מכן, כמו רבים מחבריה השחיינים, לנסוע ללמוד בקולג' בארצות הברית עם מלגת שחייה. אך עדן חיפשה משמעות עמוקה יותר, אתגר אחר. כשעברה את הגיבוש לקורס טיס, נפתח בפניה צוהר לעולם חדש, עולם שהזכיר לה כמה רבות הן האפשרויות לממש את יכולותיה. זה לא היה רק עוד אתגר, אלא קריאה פנימית. היא בחרה להתגייס לשירות משמעותי, שירות שידרוש ממנה את כל כולה, שירות שיהיה בו תרומה אמיתית למדינה. הפרידה מהשחייה, שהייתה חלק בלתי נפרד מחייה ומזהותה במשך כל כך הרבה שנים, לא הייתה קלה. היא זכרה את הריח של הכלור, את תחושת המים על עורה, את הכאב המתוק של השרירים הדואבים אחרי אימון קשה, את דמעות הניצחון ואת אכזבות ההפסד. אך עדן, עם כל העקשנות והנחישות שאפיינו אותה, גמרה אומר להמשיך הלאה, אל האתגרים הבאים, אל הלא נודע.

ב-5 בינואר 2020, התגייסה עדן לצה"ל. את דרכה הצבאית החלה בחיל האוויר, שם עברה את השלבים הראשונים של קורס טיס. למרות הישגיה המרשימים והפוטנציאל העצום, היא הרגישה שהמקום הזה, עם כל יוקרתו, אינו המקום שבו תוכל לממש את מלוא יכולותיה ולתרום באופן שהיא חושבת לנכון. לאחר שהחליטה לפרוש מהקורס, היא לא חיפשה דרך קלה. היא התנדבה ליחידה מובחרת וייחודית: יחידת "רוכב שמיים" (רוכ"ש; יחידה 5353) שבחיל התותחנים. זו הייתה יחידה בחזית הטכנולוגיה, המפעילה מטוסים זעירים ללא טייס (מזל"טים) האוספים מודיעין מבצעי וחזותי בעבור יחידות החוד הלוחמות של כוחות היבשה. כאן, עדן הרגישה שהיא במקומה. כאן, היכולות הריאליות שלה, חדות המחשבה, יכולת הניתוח המהיר והחתירה למצוינות, יכלו לבוא לידי ביטוי מלא.

לאחר הכשרה מפרכת כלוחמת, שבה למדה להפעיל מערכות טכנולוגיות מורכבות, לנתח נתונים בזמן אמת ולפעול תחת לחץ, יצאה עדן לקורס קצינים. קורס הקצינים היה עוד שלב שחשף את יכולות המנהיגות הטבעיות שלה. היא הצטיינה בכל משימה, והייתה דוגמה אישית לחברותיה ולפקודותיה. לאחר מכן, עברה השלמה חילית בחת"ם – חיל התותחנים, שם התמקצעה עוד יותר בתחום המודיעין והאש. תפקידה הראשון כקצינה היה חונכת קש"א (קצין שיתוף אש) במרכז האש במל"י – המרכז הלאומי לאימונים ביבשה שבבסיס צאלים. בתפקיד זה, היא העבירה את הידע הרב שלה לדור הבא של הקצינים, תוך הקפדה על מקצועיות ללא פשרות. בסיום תפקיד החניכה, שבה ליחידת "רוכב שמיים", הפעם כמפקדת צוות. ארבע הלוחמות שפיקדה עליהן ראו בה מודל לחיקוי. הן תיארו קצינה משכמה ומעלה, חכמה ורחבת דעת, מקצוענית, אכפתית ומסורה – "ארץ ישראל היפה". הן ידעו שהן יכולות לסמוך עליה בעיניים עצומות, שהיא תמיד תדאג להן, תעמוד מאחוריהן ותוביל אותן בבטחה. עדן, מצידה, הייתה מאושרת. היא התגאתה בתפקיד שאליו הגיעה, חשה כי היא מגשימה את עצמה ואת שליחותה, וכי כל הדרך שעברה, כל הוויתורים והאתגרים, היו כדאיים.

במהלך קורס הקצינים, הכירה עדן צוער עמית, שמהר מאוד הפך לבן זוגה ולאהבת חייה. הקשר ביניהם היה מיוחד במינו, קשר עמוק של הבנה, הערכה הדדית ואהבה גדולה. הוא אמר עליה שיש לה "הכול מהכול" – היא הייתה פייטרית, גאונה, אדם באמת משכמו ומעלה, ערכית ודואגת לפקודים שלה. הם חלקו חלומות ותוכניות לעתיד, וידעו שאהבתם היא בסיס איתן שיעמוד בכל אתגר. ככל ששירותם האינטנסיבי איפשר, יצאו השניים לטייל ברחבי הארץ. עדן אהבה לטייל עוד מילדותה, וכשוחרת מים מושבעת, ניצלה כל הזדמנות לעצירות התרעננות במעיינות הצלולים של הדרום והצפון. הם היו מטיילים בשבילים הנסתרים של הגליל, יורדים לנחלים זורמים, או מטפסים למצפים בנגב, כשהרוח מלטפת את פניהם והשמש שוקעת באופק. כל טיול היה עבורם הזדמנות לברוח לרגע משגרת הצבא, להתחבר לטבע וזה לזו.

עדן שירתה בגבול הצפון, מפקדת על צוות רוכ"ש במשימות מודיעין רגישות, ובן זוגה שירת בדרום הארץ, גם הוא בתפקיד מבצעי. המרחק הפיזי היה לעיתים קשה, אך הקשר ביניהם רק התחזק. הם היו משוחחים שעות ארוכות בטלפון, מתכננים את עתידם המשותף. "לי ולעדן תמיד הייתה נטייה לתכנן רחוק," אמר, "והכול בתאריכים – כמו אנשי צבא." הם חלמו לטוס ביחד לווייטנאם ולתאילנד, לחוות תרבויות חדשות ולראות עולם. לאחר מכן, תכננו לשכור דירה ביחד קרוב לים, להתחיל חיים משותפים, להקים משפחה ולהתחתן. הים, שכל כך אהבה, היה אמור להיות חלק בלתי נפרד מהבית החדש שלהם, תזכורת מתמדת לאהבתה למים ולשלווה שהם העניקו לה. הכל היה מתוכנן, מסודר, עם תאריכים מדויקים, מתוך אותה פרפקציוניזם וראיית עתיד שאפיינו את עדן.

אך גורל אכזר טרף את הקלפים. במהלך חול המועד סוכות תשפ"ד, נקראה עדן עם צוותה למוצב "נחל עוז" שעל גבול רצועת עזה. הם הגיעו כדי להחליף צוות שיצא לחופשת חג, משימה שגרתית לכאורה, עוד תורנות במוצב קדמי. ממשימה זו – עדן לא חזרה.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פרץ הגיהנום. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית וחסרת תקדים על ישראל. רעמי הטילים והרקטות שיצאו מרצועת עזה כיסו שמיים נרחבים בארץ, ובחסותם, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנה על הארץ. בבוקר זה, החלה מלחמה.

באותו בוקר ארור, כשנשמעו רעמי הטילים העזים שבישרו את הבאות, קפצו עדן וארבע לוחמותיה, צוות "רוכב שמיים", ממיטותיהן. הן היו בפיג'מות קלות, חלקן בכפכפים, אך התגובה הייתה מיידית: הן תפסו את נשקן האישי ורצו מיד אל המיגונית הצמודה למגורי הבנות. המיגונית, מבנה בטון קטן ומוגן, הייתה אמורה להוות מקלט מפני ירי רקטות. בתוך המיגונית, התקבצו בבהלה כשלושים חיילות נוספות, רובן לא חמושות. אלה היו תצפיתניות, סמב"ציות, חובשות, בנות תקשוב ועוד, מכלל יחידות אוגדת עזה – כולן חסרות אונים, מבוהלות וחסרות נשק. רק צוות "רוכב שמיים" של עדן היה חמוש.

האוויר במיגונית היה ספוג בפחד ובאי-ודאות. צבע אדום רדף צבע אדום, אך מהר מאוד, מערכת הכריזה של המוצב שינתה את הקריאה המוכרת לקריאה מצמררת ומבשרת רע: "פשיטה, פשיטה!" באותו רגע, עדן הבינה. זה לא עוד מטח טילים. זו פלישה. זו מלחמה. בלי להסס, בלי פקודה רשמית, היא קיבלה פיקוד. בתעוזה ובקור רוח מדהימים, היא לקחה חסות על כל הבנות המבוהלות שהיו סביבה. קולה היה יציב, מבטה חד, והיא הקרינה ביטחון שסייע להרגיע את הרוחות במיגונית הצפופה.

המיגונית הייתה בנויה עם שני פתחים, משני צדדיה. עדן ידעה ששני הפתחים הם נקודות תורפה. היא התמקמה לבדה בפתח השמאלי של המיגונית, הפתח הקרוב ביותר לכניסה החיצונית. ביד בוטחת, היא טענה את נשקה ודרכה אותו. עיניה פגשו את עיני הלוחמות שלה, ארבעת בנות הצוות שעליהן פיקדה. ללא מילים, רק במבט, היא הנחתה אותן לעשות כמותה, לתפוס את הפתח הימני, הקרוב יותר לחדרי המגורים, ולהתכונן לקרב. זה היה מהלך הרואי, של הקרבה עצמית עילאית, ששינה את תוצאת הקרב והציל חיים רבים. אחת הניצולות תיארה את הרגע ההיסטורי הזה: "מה שעדן עשתה זה פשוט הקרבה עצמית הכי גדולה שיכולה להיות. גם אם היא לא ידעה בדיוק מה קורה, היא הלכה לבד לכיוון של היריות ושל הצרחות בערבית." בן זוגה, שהכיר אותה טוב מכולם, אמר: "אני מכיר את עדן וכמה שהיא פייטרית ופרפקציוניסטית, וכל דבר שהיא הייתה עושה זה בשביל להיות מוכנה בצורה הטובה ביותר למלחמה." היא הייתה מוכנה.

בהודעת ווטסאפ קצרה ובהולה לפלוגה, כתבה עדן: "פיצמ"רו אותנו, צוות נימרי מאבטח את המרחב המוגן." למשפחתה, בהודעת טקסט אחרונה, ניסתה להרגיע, אך גם להזהיר: "תישארו ליד אזור בטוח, אנחנו בסדר." שתי מילים – "אנחנו בסדר" – שהיו רחוקות כל כך מהמציאות המבעיתה שבה הייתה נתונה.

הזמן עמד מלכת. השניות נמתחו לאינסוף. ואז, זה קרה. המחבל הראשון הסתער לתוך המיגונית דרך הפתח השמאלי, הפתח שעדן עמדה מולו לבדה. היא לא היססה. יחד עם הלוחמות שלה, שהיו ממוקמות בפתח הימני והרחוק יותר, היא ירתה בו באש מדויקת. המחבל נפל, מנוטרל. אך זה היה רק רגע קצר של שקט מתוח. מעט לאחר מכן, הסתערה קבוצת מחבלים גדולה יותר, בירי בלתי פוסק וברימוני יד, אל הפתח השמאלי. עדן, לבדה, נתקלה באש האדירה הזו. היא ייצרה אש יעילה לעברם מנשקה האישי, מגינה על הפתח בחירוף נפש. היא ניהלה קרב יריות עיקש, כשהיא סופגת את האש ומעכבת את התקדמותם. העשן מרימוני היד מילא את המיגונית, אך עדן המשיכה להילחם.

בחסות העשן והקרב ההירואי שניהלה, היא איפשרה לארבע הלוחמות שלה, ולעוד שבע חיילות נוספות שהיו במיגונית, לסגת אל הפתח הימני, הפנוי יחסית, ולהימלט אל מרחב המגורים. היא ידעה שהיא חייבת לעכב אותם, לתת לבנות סיכוי. היא הקריבה את עצמה למען האחרות, למען חיילות שהכירה רק לרגעים ספורים, למען עתידן. בקרב חסר הסיכויים הזה, כשהיא מגינה על בנותיה בגופה ובנשמתה, נפלה סגן עדן נימרי. היא הייתה בת עשרים ושתיים בנופלה, כמה שבועות בודדים לפני יום הולדתה העשרים ושלושה, וזמן קצר מאוד לפני שהייתה אמורה להשתחרר מצה"ל. גופתה חולצה כעבור יותר מיממה מהמוצב שהפך למרחץ דמים, וזוהתה בחלוף כמה ימים, כשהלבבות כבר נשברו לרסיסים. אחת-עשרה החיילות שניצלו בזכותה, התבצרו במשך כשבע שעות בחדרי המגורים, שעות ארוכות של פחד וחוסר ודאות, עד שחולצו בחיים בידי כוחות צה"ל, לוחמי צנחנים ומגלן, שהגיעו לבסוף. בזכות גבורתה של עדן, נמנע אסון גדול בהרבה, וצוותה מנע ממחבלים רבים להיכנס אל הקיבוץ.

העצב שירד על מודיעין, על המשפחה ועל חבריה של עדן, היה עצום ובלתי נתפס. ביום שישי, היא הובאה למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין במודיעין. אלפים מתושבי העיר ליוו אותה בדרכה האחרונה, במסע דגלים ארוך ומרגש. עשרות רוכבי אופניים ממועדון "מעוז טריאטלון", שהכירו את עדן כספורטאית נחושה, רכבו אחריה בדממה, חולקים לה כבוד אחרון. סגן עדן נימרי, שהייתה אגדה בחייה, הפכה לאגדה במותה. לאחר נפילתה, הועלתה מדרגת סגן לדרגת סרן, הכרה רשמית בגבורתה ומנהיגותה.

היא הותירה אחריה הורים שבורים, שרון יעל ומיכאל, ושתי אחיות כואבות, הדר ונוגה, ובן זוג עימו רצתה להתחתן, עימו תכננה עתיד שלם של אהבה וחיים משותפים. הוא, שקבר את אהבת חייו, חזר לצבא להילחם למען ארצנו, כפי שעדן הייתה רוצה, כפי שהייתה מצפה ממנו. החלל שהותירה אחריה היה עצום, בלתי ניתן למילוי. אולם, סיפור חייה וסיפור גבורתה של עדן, סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, והפכו למקור השראה ותקווה. בערוצים השונים שודרו כתבות, תוכניות ופודקאסטים, שבהם גוללו בני משפחתה ובן זוגה את השתלשלות האירועים במוצב "נחל עוז", והאירו את דמותה המיוחדת והחד-פעמית.

מעשי הנצחה רבים נעשו לזכרה של עדן, עדות לחייה המלאים ולמותה ההרואי. עיריית מודיעין-מכבים-רעות הנציחה את עדן בקריאת משעול על שמה, "משעול עדן נימרי", בדרך המובילה לבית ילדותה ולבריכה שאהבה כל כך, בשדרות העומרים 33 ברעות. בטקס חנוכת המשעול, שנערך ב-9 בפברואר 2024 – יום שחרורה המיועד מצה"ל – נחשפה האבן ועליה הכיתוב המרגש: "מכאן צעדת בשביל לבריכה, בחיוך, בעוז ובענווה. חתרת למצוינות ולחברות אמת. פיקדת והסתערת באומץ לב בקרב והצלת חיים במוצב נחל עוז. אהובתנו, לעולם נלך בדרכך". באותו יום, נערך בגן הזיכרון שבחצר בית הספר "יחד מודיעין" יום קהילה, שבו נחנכו ספסלי ישיבה לזכרה של עדן ולזכר נופלים נוספים מבוגרי בית הספר.

ב-23 בנובמבר 2023, יום הולדתה העשרים ושלושה, ניטע עץ לזכרה בבסיס צאלים, המקום שבו שימשה חונכת קש"א והחלה את דרכה כקצינה. עצים לזכרה ניטעו גם ביער בן שמן, במסגרת אירועי "נוטעים לזכרם" בשיתוף קרן קיימת לישראל, ובגן הזיכרון שבבית הספר "מו"ר" ברעות, המקום בו שילבה בין אהבתה לשחייה לתיאטרון. בהתקרב חג החנוכה תשפ"ד, הקדיש בית המדרש לרבנים על שם שכטר של התנועה המסורתית לימוד של מסכת עדיות לעילוי נשמתה, חיבור עמוק למורשת היהודית שכה אהבה. סמוך לאותו מועד, יצאה לאור החוברת "ויהי אור: סיפורי אור וגבורה מהימים האלו והזמן הזה" בהפקת "מיתרים" – רשת לחינוך יהודי משלב, בשיתוף The Honey Foundation For Israel, ובה הוקדש עמוד שלם לעדן ולסיפור גבורתה, כאור המאיר את החושך. הוריה ציינו את חג החנוכה, חג האור והגבורה, לצד החיילות ששהו איתה במיגונית וניצלו בזכותה, במפגש מרגש של זיכרון ותקווה. ב-15 במארס 2024, נערכה בקיבוץ עלומים צעדה מרגשת לזכר הבנות והבנים שנפלו במוצב "נחל עוז", ובני משפחתה של עדן לקחו בה חלק, צועדים בנתיב הזיכרון והתקומה.

עדן הונצחה גם במגוון פעילויות ספורט, כפי שהייתה רוצה. בפארק המים ברעות התקיים אימון שחייה לזכרה, כשהמים זורמים ומזכירים את חתירתה הנחושה. איגוד השחייה בישראל ערך טקס מרגש לזכרה בבריכה הלאומית שבמכון וינגייט, שהקדים את פתיחת תחרות "ההזדמנות האחרונה", ובו נזכרו הישגיה והשפעתה על עולם השחייה הישראלי. מכון "קרוספיט קריית אונו" הקדיש אימון לזכרה, תחת השם "אימון גיבורות", כאות הערכה לכוחה הפיזי והנפשי. זוכי המקום הראשון במקצה שלשות מעורב 226 בטריאתלון "צ'אלנג' ישראמן" (Challenge Israman) שהתקיים ב-22 במארס 2024, הקדישו את הגביע לזכרה, סמל למצוינות שהייתה דרך חייה. מרוץ מודיעין, שנערך ב-5 באפריל 2024, הוקדש לזכרם של הנופלים והנרצחים. במסגרת המרוץ, נערך מקצה חמישה קילומטרים שהמשתתפים בו לבשו חולצות עם הכיתוב המרגש: "צוות נימרי – רצות.ים איתך ובדרך שלך לזכרך." למחרת, התקיים בעיר טריאתלון הילדים, שהוקדש כולו לזכרה, כחיבור בין הדור הצעיר לגיבורה שהייתה. ב-27 במארס 2024, נחנכה בחורשת הבנים שבבית האבות ברומא, איטליה, אנדרטת הנצחה לזכר הנופלים, הנושאת את שמה של עדן, ביוזמת עמותת "אור למשפחות", המאירה את זכרה גם מעבר לים. משפחתה של עדן ואוהביה ממשיכים לשקוד על הנצחתה, וסיפור חייה, אלבום תמונות, קישורים ועדכונים מאוגדים באתר האינטרנט שהוקם לזכרה, בכתובת edennimri.co.il, כדי שסיפורה יישאר חי ונושם, לנצח נצחים.

סיפורה של סרן עדן נימרי ז"ל הוא סיפור של חיים מלאים, של מצוינות חסרת פשרות, של אהבת אדם ואהבת מולדת. הוא סיפור על בחירה בדרך הקשה והמשמעותית, על מסירות אין קץ, ועל גבורה עילאית ברגע האמת. עדן, שחיינית עקשנית, קצינה מעולה, אחות אוהבת, בת מסורה ובת זוג חולמת, הייתה ונותרה השראה לכולנו. היא הציבה סטנדרט של אנושיות ואומץ לב, שהדהד בקרב ההרואי שבו נפלה, כשהיא מגנה על חייהן של חברותיה בגופה. היא ניצחה את המוות בכך שהעניקה חיים, והותירה אחריה לא רק כאב וגעגוע, אלא מורשת של תקומה, של אמונה בטוב שבאדם, ושל גאווה ישראלית שתישאר חקוקה בליבנו לעד. יהי זכרה ברוך.