עדן אלון לוי

האוויר ביישוב הקהילתי נירית, על גבעה ירוקה בדרום השרון, נשם תמיד ניחוחות של אדמה רטובה אחרי גשם, פריחת הדרים באביב ורעננות של בוקר עם טל. אל תוך הבוקר הזה, ביום כ"א בניסן תשס"ד, ה-12 באפריל 2004, נולדה עדן, ילדתם הרביעית של ענבר ואשר, שהצטרפה למשפחה שכבר כללה את רועי, נופר ושני, ולימים גם את תמיר הקטן. הוריה, שניהם יוצאי כוחות הביטחון, נשאו עמם רוח של מחויבות עמוקה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהאווירה בבית. לא היה צורך במילים גדולות או בנאומים חוצבי להבות; אהבת הארץ והעם נספגה בילדים דרך השיחות הקטנות סביב שולחן השבת, בסיפורים על עשייה ובתחושה החזקה של שייכות לקהילה, לבית, למדינה. עדן גדלה בתוך החום הזה, בבית שדלתו הייתה תמיד פתוחה, עם צחוק מתגלגל של אחים, ריח עוגות מהמטבח וקולות ויכוחים ידידותיים שהעידו על משפחה חיה ותוססת. היא אהבה את הבילויים המשותפים, את הנסיעות לים בסופי שבוע, את הארוחות הממושכות בחצר תחת עץ התות, את התחושה המנחמת של להיות חלק ממשהו גדול וחזק.

כבר מילדותה המוקדמת בלטה עדן. הייתה בה שמחת חיים כמעט מדבקת, חיוך רמי שהאיר את פניה ועיניים שחורות ששקפו אינטליגנציה חדה וסקרנות בלתי נדלית. היא הייתה ילדה נעימה, שופעת אנרגיה וחיוניות, וכשהייתה נכנסת לחדר, נדמה היה שאור קטן נדלק בו. היא הייתה ברוכת כישרונות, נמשכה לכל דבר חדש ושאפה תמיד למצוינות. כפרפקציוניסטית אמיתית, לא הסתפקה לעולם בפחות מהטוב ביותר. אם ציור לא יצא מושלם בעיניה, הייתה מקמטת את הדף ומתחילה מחדש, שוב ושוב, עד שהייתה מרוצה מהתוצאה. אם מגדל קוביות שהרכיבה לא עמד יציב מספיק, הייתה מפרקת ובבונת אותו מחדש בסבלנות אין קץ. אימה סיפרה על העוצמה הפנימית שלה, על אותה נחישות נדירה: "כשהיא החליטה לעשות משהו, היא עשתה אותו עד הסוף." זו לא הייתה עקשנות לשמה, אלא מחויבות עמוקה לתהליך ולתוצאה, אמונה שהדברים צריכים להיעשות על הצד הטוב ביותר. למרות יופייה המובהק ואישיותה הכובשת, עדן נשארה צנועה, כמעט נחבאת אל הכלים. היא לא חיפשה את אור הזרקורים, אלא העדיפה לפעול מאחורי הקלעים, להשפיע בשקט. השילוב הזה – בין החלטיות, תקיפות וחוזק פנימי לבין רוך, אמפתיה ועדינות – היה זה שיצר את אישיותה המורכבת והמרתקת.

עדן נמשכה באופן טבעי לטוהר, לכנות וליופי. היא מצאה את אלה בטבע, במרחבים הפתוחים של דרום השרון, ברוח המלטפת של הים התיכון ובחברותא השקטה של בעלי החיים. היא הייתה מבלה שעות בטיולים רגליים עם הכלב המשפחתי, אייס, דרך השדות הירוקים והפרדסים שמקיפים את נירית. כפות ידיה ידעו את המגע של עשב רטוב מטל בבוקר מוקדם, את חספוס קליפת עץ האקליפטוס, את רכות פרוותו של אייס כשהיא ליטפה אותו. הים, על עוצמתו ורוגעו גם יחד, היה מקום מפלט עבורה. היא אהבה את ריח המלח באוויר, את קצף הגלים על רגליה, את האופק האינסופי שרומז על עולם גדול ורחב. מנגד, סלדה עדן מצביעות ומכוחניות. היא לא יכלה לשאת חוסר יושר או אנשים שניסו לכפות את דעתם על אחרים. ערכיה היו חקוקים עמוק, והיא חיה על פיהם. אהבתה לילדים קטנים הייתה מיוחדת במינה. היא נהנתה לטפל בהם, לשחק איתם, לצחוק איתם, לצלול אל תוך עולמם התמים והטהור. היא עבדה בגן ילדים ביישוב, וקולה הרך, חיוכה המרגיע והסבלנות האינסופית שלה הפכו אותה לדמות אהובה על הפעוטות והוריהם כאחד. היא ידעה להקשיב לסיפורים הבלתי אפשריים שלהם, להפוך משחקי דמיון למציאות חיה, ולעודד כל צעד קטן של התפתחות.

חבריה ראו בה עוגן יציב. היא הייתה חברה טובה, כזו שהעניקה תמיכה אמיתית ברגעים קשים, ידעה להקשיב מבלי לשפוט ולמצוא את המילים הנכונות כדי לעודד אותם להתגבר ולהמשיך הלאה. לא פעם, כשאחד מחבריה נתקל בקושי, הייתה עדן שם, עם חיוך שובבי והומור דק, כדי להפוך את המצב הקשה לחוויה משותפת, מעט מצחיקה, שתקל על העול. היא האמינה ביכולת של הצחוק לפרום קשרים של מתח ודאגה, וכישרונה לעשות זאת היה חלק בלתי נפרד מאישיותה הכובשת. המוזיקה הייתה עבורה שפה נוספת, עולם שלם של רגשות וביטויים. היא אהבה מוזיקה במגוון סגנונות – מקלאסי ועד פופ עכשווי – וספגה כל צליל בנשמתה. היא הייתה מוזיקלית מאוד, שרה בכמה שפות ולמדה פיתוח קול, כשהיא לומדת לשלוט בקולה העדין ולהפיק ממנו עוצמה ורגש. אך מעל לכל, הריקוד היה עבורה ביטוי עצמי טהור. במשך עשר שנים, מגיל שמונה ועד שמונה-עשרה, רקדה בלהקת המחול הייצוגית של דרום השרון. על הבמה, תחת אור הזרקורים, היא הרשתה לעצמה להיפתח, לשחרר את הצניעות הטבעית שלה ולהתמזג עם המוזיקה והתנועה. היא הייתה רקדנית מוכשרת, גופה נע בחן ובדיוק, מספר סיפורים שלמים ללא מילים. זה היה המקום היחיד שבו הרגישה בנוח להיות באור הזרקורים, שם יכלה לתת לאישיותה הקורנת לפרוץ במלוא עוזה.

בצד הריקוד, הייתה עדן נערה פעלתנית ואנרגטית שהקפידה על פעילות ספורטיבית ושמירה על כושר גופני גבוה. היא לא רק התאמנה, אלא גם למדה בקורס מאמני כושר וקיבלה הסמכה בתחום, דבר שהעיד על רצינותה ומסירותה לכל דבר שלקחה על עצמה. שגרת האימונים הקפדנית, הזיעה בעיניים, השרירים הדואבים – כל אלה חיזקו בה לא רק את הגוף אלא גם את הנפש, העניקו לה משמעת עצמית ויכולת להתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים. את לימודיה התיכוניים סיימה עדן בבית חינוך "ירקון" במועצה האזורית דרום השרון, במגמה דו-חוגית מרתקת ששילבה פסיכולוגיה וסוציולוגיה עם ספורט. השילוב הזה אפשר לה לחקור את נפש האדם והחברה, לצד עיסוק בפעילות גופנית שאהבה כל כך. היא הצטיינה בכל התחומים, ורגע לפני הגיוס לצה"ל, כשהחלה להתגבש ההחלטה על עתידה, הביעה את רצונה הברור להיות לוחמת. ההחלטה הזו לא הייתה מפתיעה עבור משפחתה. היא גדלה בבית שבו שירתו ההורים ואחיה בכוחות הביטחון, ורוח הלחימה, ההגנה והמסירות למדינה הייתה טבועה בה עמוק. היא רצתה לתרום את חלקה, להגן, להיות משמעותית.

ביום ה-3 באוגוסט 2022, התגייסה עדן לצה"ל, צעד שהיה עבורה טבעי ומתבקש. היא שובצה כלוחמת בחטיבת החילוץ וההדרכה של פיקוד העורף, בגדוד תבור (894). המסלול היה אינטנסיבי ותובעני: טירונות מפרכת, שכללה אימוני כושר, שימוש בנשק, תרגול מצבי חירום ופיתוח יכולות הישרדות, ואחריה הכשרה מתקדמת שחידדה את כישורי הלחימה והחילוץ שלה. עדן עמדה בכל האתגרים בגבורה ובנחישות, כשהיא מפגינה את אותה עוצמה פנימית שאפיינה אותה מילדות. מיד עם סיום ההכשרה, יצאה לקורס מ"כים – מפקדי כיתות. הקורס, שהיה אבן דרך משמעותית במסלול הצבאי, דרש יכולות מנהיגות, אחריות ויכולת להוביל חיילים. עדן סיימה אותו בהצלחה רבה, כשהיא מוכיחה את יכולותיה הפיקודיות והאנושיות. תמונה אחת שצולמה בסיום מסע בקורס מ"כים תיארה את כל מה שעדן הייתה: היא חייכה חיוך רחב וקורן, פניה יפות ועייפות כאחד, מרוחות בצבעי הסוואה. היא נראתה מאושרת, מסופקת, שלמה עם עצמה, והתמונה שיקפה את ההתלהבות שלה מהתפקיד, את הידיעה העמוקה שהיא נמצאת בדיוק במקום הנכון עבורה. הילדה הצנועה מנירית הפכה למפקדת קרבית, אך לא איבדה לרגע את הרוך והיופי הפנימי שלה.

באוגוסט 2023, שובצה עדן לתפקיד מ"כית טירונים בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) של פיקוד העורף בזיקים, בסיס השוכן סמוך לגבול צפון רצועת עזה. היא פיקדה על מסלול המשלב חיילים וחיילות, והייתה אמונה על הכשרת הדור הבא של לוחמי החילוץ וההצלה. אימה של עדן תיארה אותה כלוחמת במלוא מובן המילה, אך הדגישה את השילוב המיוחד שבה: "היא והחברות שלה כל כך נשיות, יפות, עדינות, ויש בהן רוך, וזה משתלב פתאום עם לוחמה, עם גבורה. היא לא צריכה להתחפש לבן כדי להיות חזקה. אפשר גם וגם. הכול נכנס, הכול נמצא שם, כל הרבדים." עדן ייחסה חשיבות עצומה לתפקידה כמ"כית. היא אהבה את הטירונים שלה אהבה עמוקה, ראתה בהם פוטנציאל עצום ושאפה לחנך אותם ולהפוך אותם לחיילים טובים, ערכיים ומקצועיים. היא הייתה כריזמטית מטבעה, אך הכריזמה שלה לא נבעה מצעקות או מסמכות כוחנית, אלא ממנהיגות שקטה ועוצמתית. היא ידעה להכיל את פקודיה, להקשיב לכל אחד ואחת מהם בסבלנות יוצאת דופן, ולעזור להם להתמודד עם הקשיים של הטירונות – החל מגעגועים הביתה ועד לאתגרים פיזיים ומנטליים.

עדן הייתה המ"כית שכולם רצו לדבר איתה, להתייעץ, אפילו אם לא היו פקודים ישירים שלה. הטירונים, וגם המפקדים האחרים, חשו את העוצמה הפנימית שלה, את הכריזמה השקטה, וגם את העדינות והרגישות שבה. הם ראו בה מודל לחיקוי, מנהיגה שנוכחותה הבולטת נבעה מכוח אישיות כובשת. היא יצרה קשר מיוחד עם כל אחד ואחת מהם, גרמה להם להרגיש שהם נראים ונשמעים, והם מצידם התאמצו להשיג את המטרות שהציבה עבורם, מתוך אמון והערכה עמוקים כלפיה. היא הייתה עבורם לא רק מפקדת, אלא גם דמות אחות גדולה, מנטורית, אוזן קשבת. בסוף אוקטובר 2023, חודש בלבד לאחר שהחלה את תפקידה כמ"כית, הייתה עדן אמורה לצאת לקורס קצינים במסגרת חטיבת החילוץ של פיקוד העורף. במקביל, ניתן לה אישור מיוחד לצאת לגיבוש טיס, כחלק מתהליך המיון לקורס טיס, שבו התחילה עוד לפני הגיוס לצה"ל. היא עמדה בפני צומת דרכים משמעותי בחייה, כשעליה לבחור בין שני מסלולים צבאיים יוקרתיים ומשמעותיים – טיס או קצונה. "היא הייתה כישרון מבטיח, וכל הדלתות היו פתוחות בפניה," אמרה אימה, כשהיא משקפת את הפוטנציאל העצום שטמון היה בה.

אך מעבר לשאיפות הצבאיות, תכננה עדן לעצמה עתיד מלא ושלם גם בחיים האזרחיים, לצד איתי, בן זוגה האוהב. הם בנו יחד חלומות, שרטטו תוכניות, ודמיינו את חייהם המשותפים. אחרי שעדן תשתחרר מצבא קבע, הם תכננו לצאת לטיול גדול ומרגש באוסטרליה ובדרום אמריקה – מסע שיפתח בפניהם עולמות חדשים, ימלא את נשמתם בחוויות ויהווה את יריית הפתיחה לפרק הבא בחייהם. לאחר הטיול, התכוונו להתחתן ולהקים משפחה. איתי סיפר על רגע קטן, אינטימי ומרגש, שלא יצא לו מהראש: "היינו בצימר, אני עשיתי על האש, היא ישבה מאחוריי, מכוסה בשמיכת פוך, ואז היא אומרת לי: 'אתה יודע מה הכי חסר לי עכשיו?' אני אומר לה, 'מה חסר? מה עוד חסר?' ואז היא עונה: 'חבורה של ילדים שירוצו פה בדשא'." הרגע הזה, על פשטותו ועומקו, חשף את התשוקה העמוקה שלה לחיים, לבית, למשפחה משלה, לילדים שימלאו את חייהם באור וצחוק. היא רצתה לחוות את כל הטוב שהחיים יכלו להציע, להיות חלק ממשהו יפה ומתפתח.

ואז, בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, נדם העולם. בשעה שש וחצי בבוקר, כשקרני השמש הראשונות החלו לצבוע את השמיים בוורוד-כתום מעל רצועת עזה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שימש מסך עשן לחדירה המונית של מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל יישובי עוטף עזה, שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבת טבע ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה ששינתה את פני המדינה.

באותה שבת ארורה, הייתה עדן בתורנות סוף שבוע בבסיס זיקים, בסיס אימונים שקט בדרך כלל. בבסיס שהו באותה עת תשעים טירונים שגויסו רק חודשיים קודם לכן, מפקדים ומפקדות, אנשי מפקדה וכעשרה אזרחים. סמוך לשעה שש בבוקר, עלתה עדן לשמירה בעמדת הש"ג – שער הכניסה הראשי של הבסיס, הממוקם מול קו הגבול עם רצועת עזה. לצידה עמד חייל טירון מפלוגתה, צעיר, אולי מפוחד מעט, אך ממושמע. כחצי שעה לאחר תחילת המשמרת, החלה מתקפת חמאס. קולות ירי עזים ופיצוצים החלו להדהד באוויר, והאזור כולו הפך במהרה לשדה קרב. עשרות מחבלים חדרו לאזור זיקים דרך הים והיבשה. לאחר שרצחו אזרחים תמימים שבילו בחוף הים הסמוך, הם התקדמו לעבר קיבוץ זיקים ושלושת בסיסי צה"ל הסמוכים: ארז, יפתח והבסיס של פיקוד העורף.

בשעה 7:30 בבוקר, כשקולות הירי התקרבו והיו ברורים, עדן הבינה מיד את גודל הסכנה. היא שלחה את הטירון שאיתה לעבר אזור ממוגן בתוך הבסיס. זו הייתה פעולה אינסטינקטיבית, ראשונית, של מפקדת שמגנה על פקודיה, על הצעירים שהופקדו בידיה. כך עשו גם אנשי הסגל האחרים בבסיס. ההחלטה הזו, שנעשתה בשבריר שנייה של כאוס ואימה, הכריעה את גורל הבסיס ואת גורל מי ששהו בו: המפקדים החליטו שהם שומרים על החיילים הצעירים בכל מחיר, ומגנים עליהם בגופם. לאחר שכינסו את הטירונים במיגוניות ובחדרים המוגנים בבסיס, התפרשו המפקדים – קומץ קטן של לוחמים – בעמדות השמירה בחזית הבסיס, אל מול המוני המחבלים המתקרבים. הם החלו לנהל קרב גבורה חסר סיכוי כמעט, קרב של קומץ לוחמים חמושים בנשק קל, מול עשרות מחבלים מצוידים ברובים אוטומטיים, רימוני רסס ורקטות אר-פי-ג'י.

עדן אלון לוי מנירית שירתה כמפקדת כיתה בבסיס האימונים של פיקוד העורף ונפלה בגיל 19.

בתוך הקרב ההרואי הזה, נפלה עדן, מפקדת כיתת הטירונים, בת תשע-עשרה בלבד. היא נפלה בקרב, יחד עם חמישה לוחמות ולוחמים נוספים מסגל הבסיס, גיבורים וגיבורות שנתנו את חייהם למען חייהם של אחרים: מפקד הפלוגה, רב-סרן אדיר מאיר עבודי ז"ל; סגנית מפקד הפלוגה, סרן אור מוזס ז"ל; שני מפקדי מחלקות, סגן ינאי קמינקא ז"ל וסגן אדר בן סימון ז"ל; ולוחם ונהג חפ"ק הפלוגה, סמל ראשון עומרי ניב פיירשטיין ז"ל. במהלך הקרב הקשה, נהרג גם רב-טוראי נריה אהרון נגרי ז"ל, טירון ששירת בבסיס. שבעה חיילים נוספים נפצעו. בזכותם של המפקדים האמיצים הללו, בזכות נחישותם וגבורתם הבלתי מתפשרת, המחבלים הוכנעו לבסוף. חייהם של רוב הטירונים ניצלו, ולא נפגעו האזרחים ששהו בבסיס ועוד כעשרים אזרחים שנמלטו מחוף הים הסמוך וחיפשו מחסה בבסיס. הם הצליחו למנוע את כיבוש המחנה, את הטבח שהיה יכול להיות גדול ואיום בהרבה.

נופר, אחותה של עדן, סיכמה את התחושה הקשה והמפוארת גם יחד: "כולנו חונכנו ללחימה, אבל אף אחד לא חשב שזה באמת יגיע לזה, ושעדן באמת תעשה מעל ומעבר למצופה." סמל עדן אלון לוי נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, והיא בת תשע-עשרה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, מותירה אחריה הורים כואבים וארבעה אחים ואחיות המומים. לאחר נפילתה, הועלתה בדרגה לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על גבורתה ומסירותה. אימה, ענבר, מצאה בתוך הכאב העצום גם תחושה של גאווה עילאית: "כשסיפרו לנו שניצלו כמאה אנשים בבסיס הזה, שהמחבלים נעצרו בכניסה ולא הצליחו להיכנס פנימה, לא חטפו משם, לא התעללו שם באף אחד, זו גאווה עצומה שהייתה לעדן הזכות לעמוד ולהילחם. זו זכות שהיא עשתה מה שהיא מאמינה בו. אני חושבת שעדן והחברים שלה הם סמל של העם הזה, שמתגייס ומראה את כל הטוב שבו, את הרגישות והערכיות, ויחד עם זה גם המון כוח, גבורה ואומץ. זה השילוב שמאפיין אותם, זה העם שלנו."

עדן הותירה אחריה חלל עצום, אך גם מורשת של גבורה, אנושיות ומסירות. חבריה וקרוביה ספדו לה במילים חמות וכואבות. מאיה, חברתה, כתבה: "עדן שלי, מלאכית טהורה ויפה. בנופלך הצלת רבים וטובים. גיבורה אמיתית ונפש יפה מבחוץ, ומבפנים עוד יותר. אוהבת אותך וחושבת עלייך כל הזמן." חבר נוסף הוסיף: "עדן, מהרגע שראינו אותך בפעם הראשונה, נשימתנו נעתקה. הילדה הכי יפה, מוכשרת, חכמה, וכעת גם ברור – לוחמת גיבורה! בזכותך אנחנו עדיין כאן, חיים ונושמים. לנצח תהיי בלב כולנו." עומר ירדני, מנהל להקת המחול בה רקדה עדן, תיאר אותה כ"ילדה מיוחדת, יפהפייה מבחוץ ובפנים... יפה, מוכשרת, אינטליגנטית, רגישה. ילדה מדהימה. פרח שנקטף." ליאת, חברה לשכבה, סיכמה: "עדן היפה הזו, לכאורה עדינה אבל חזקה ונחושה. חכמה ורגישה כל כך." כולם ראו בה את השילוב הייחודי הזה – יופי ורוך לצד עוצמה וגבורה.

כדי להנציח את זכרה של עדן, נפתח עמוד ברשת אינסטגרם, המרכז תמונות, סיפורים וזיכרונות ממנה, ומאפשר לכל מי שאהב והכיר אותה לשתף ולהתחבר. ליד הבית בו נולדה וגדלה עדן, ביישוב נירית, הוקם "גן עדן" – גינה מיוחדת לזכרה, שעוצבה ברוחה ובאופיה. זוהי פינה קטנה ומעצימה של יופי טבעי עוצר נשימה, עם מים זורמים, פינות ישיבה שקטות, פסלים וצבעים עזים – מקום שקט למחשבה והתייחדות, שמזכיר את אהבתה לטבע ולטוהר. כיתת הטירונים שעליה פיקדה עדן, אותם צעירים שהגנה עליהם בגבורה עילאית, המשיכה את הטירונות בפיקודה של לינוי, חברתה הטובה של עדן. מסע הכומתה בסיום הטירונות, שנערך בפברואר 2024, הוקדש כולו לזכרה של עדן, כשרוח הלחימה והמסירות שלה מרחפת מעל כל צעד ושעל. בית חינוך "ירקון", בית הספר התיכון בו למדה, קיים ב-8 באפריל 2024 מפגש מיוחד בנושא "גבורה נשית", לזכרן של עדן ורוני אשל, שתיהן בוגרות בית הספר שנפלו ב-7 באוקטובר. במסגרת פרויקט "לבכות לכם", שרה הזמרת קרן פלס לזכרה את השיר "באת לי פתאום", שיר שעדן רקדה לצליליו בלהקת המחול של דרום השרון, כשהסרטון מלווה בתמונותיה המרהיבות. דמותה של עדן הונצחה גם בציור על לוח משחק שש בש, עם הכיתוב המרגש: "תמיד תרימו את הראש, ולא את הידיים" – מסר של אופטימיות, נחישות וכוח פנימי, בדיוק כפי שהיא חיה.

עדן אלון לוי ז"ל הייתה פרח שנקטף בטרם עת, אך סיפור חייה, על יופיו, עוצמתו וגבורתו, נצרב בזיכרון הלאומי. היא הייתה סמל לשילוב המיוחד של רוך ועדינות נשית עם נחישות, כוח ועוז לחימה. מנירית הקטנה, דרך ריקודי הבמה ועד לשער בסיס זיקים, היא צעדה בדרך של ערכים, אהבה למשפחה, לחברים ולמדינה. נפילתה בקרב הייתה חלק ממחיר כבד ששילמה האומה, אך מעשיה הצילו חיים רבים והפכו אותה לסמל של התקומה הישראלית – נערה צעירה, מלאת חיים וכישרונות, שבחרה להגן על ביתה, על עמה, ועל הערכים בהם האמינה, עד נשימתה האחרונה. זכרה יהיה נצור לעד.