דביר ציון רווח

בבית בשכונת פסגת זאב בירושלים, בין קירות אבן מחוממים באור השמש של אחר הצהריים, נולד דביר ציון רווח ביום כ"ה במרחשוון תשנ"ז, שבעה בנובמבר 1996. הוא היה בן שני להוריו, עשירה ואברהם, אח קטן לתמיר ואח גדול לעתיד למור ועידו, ומרגע לידתו מילא את החלל באנרגיה שקטה אך תוססת. הבית היה תמיד מלא חיים – קולות משחקים, ריחות תבשילים של אמא עשירה מהמטבח, צחוקים ודיונים שהתערבבו זה בזה, ואבא אברהם, עוגן של יציבות ושקט, שברגע אחד יכול היה לספר סיפור מרתק וברגע הבא לפתור בעיה טכנית מורכבת. ירושלים, על רחובותיה המפותלים ובתיה העתיקים, על האוויר הצלול והנוף הנשקף ממנה, הייתה הרקע לילדותו, ודביר ספג את קשיי העיר ויופייה כאחד, יחד עם תחושת השייכות העמוקה והשורשית שהיא מקנה לילדיה.

כילד, דביר היה שילוב מרתק של שובבות נעורים ורצינות פנימית. הוא לא היה מסוג הילדים שיושבים בשקט בפינה, אלא אחד שתמיד נמצא בלב העניינים, עם עיניים בורקות ורעיונות חדשים למשחקים שובבים. בשבילי העפר שבין הבתים, במגרשי השכונה המאובקים, הוא היה המארגן של משחקי הכדורגל המאולתרים, זה שידע לתווך בין חברים שהתקוטטו על חוקי המשחק וזה שהצליח לשכנע גם את הילדים הביישנים ביותר לקחת חלק. לא פעם חזר הביתה עם ברכיים שרוטות וכתמי בוץ על הבגדים, סימנים מובהקים ליום מלא הרפתקאות וחיפושים. אך לצד השובבות הזו, הייתה בו גם נחישות יוצאת דופן. כשקבע לעצמו מטרה, קטנה ככל שתהיה – ללמוד לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר, לבנות מגדל קוביות גבוה במיוחד שלא יקרוס, או להצליח לפתור תרגיל מסובך במתמטיקה – הוא לא ויתר. הוא היה מתיישב שוב ושוב, מנסה זוויות שונות, מתרגל עד שהזיעה ניגרה ממצחו, ורק כשהצליח להגיע ליעד שהציב לעצמו, היה מרים את ראשו בחיוך ניצחון קטן וסמוי, מרוצה מההישג. התכונה הזו, של התמסרות מוחלטת למטרה ונחישות בלתי מתפשרת, ליוותה אותו מילדות ועיצבה את דרכו לאורך כל חייו.

אחד העוגנים המרכזיים שעיצבו את עולמו של דביר היה סבו, ניצול שואה ולוחם. הסב, אדם שקט אך בעל נוכחות חזקה, נהג לספר לדביר ולאחיו סיפורים מעברו, לא בצורה דרמטית או מתייפייפת, אלא בעובדות יבשות, לעיתים קרובות מלוות במבט רחוק. דביר היה יושב מרותק, מקשיב לקולו העמוק של סבו שסיפר על ימים קשים מנשוא, על אובדן ועל הישרדות, אבל גם על גבורה, על עמידה איתנה ועל הבחירה בחיים. הוא לא דיבר על "אדמת קודש" או "נצח ישראל", אלא על אנשים, על קהילות, על הבתים שנשרפו ועל האמונה בבני אדם שנותרה למרות הכול. הסב סיפר על תקומת העם בארץ ישראל, על איך הפך מניצול ללוחם, על איך בנה חיים חדשים במו ידיו, והדגיש שוב ושוב את האחריות – האחריות לזכור, האחריות לבנות, האחריות להגן על מה שנבנה בדם ויזע. דביר, ילד עם נפש רגישה וקולטת, ספג את הסיפורים הללו עמוק פנימה. הוא ראה בעיני רוחו את האפר, את הדממה שאחרי הסערה, ואת הכוח הבלתי נתפס שנדרש כדי לקום מחדש. הוא הבין, באופן לא מילולי, שאין דבר מובן מאליו, שכל פיסת אדמה, כל בית, כל חיוך, הם פרי מאמץ והקרבה. מתוך הסיפורים הללו, ומתוך הדוגמה האישית של סבו שהמשיך לעבוד קשה, לחייך ולראות את הטוב באנשים עד יומו האחרון, צמחה בדביר תחושת מחויבות עמוקה – לא כסיסמה, אלא כצורך פנימי בוער – להגן על העם והארץ, על הבית, על המשפחה, על כל מה שהיה כל כך יקר לסבו והפך להיות יקר גם לו.

שנות הנעורים הביאו עמן אתגרים חדשים. דביר המשיך להיות אותו נער תוסס ומלא שמחת חיים, כזה שאהב לבלות עם חברים, לצאת לטיולים רגליים בהרי ירושלים, לשחק כדורסל שעות ארוכות במגרש השכונתי, וליהנות מכל רגע. הוא היה הכתף שעליה אפשר להישען, החבר שידע להקשיב בסבלנות גם לבעיות הכי טריוויאליות, וזה שתמיד היה מוכן לעזור. אך מתחת למעטה הקליל הזה, הוא המשיך לבנות את עולמו הערכי. הוא לא היה תלמיד שהצטיין רק בציונים, אלא כזה שהיה מעורב בפעילויות חברתיות, בוויכוחים בכיתה, ושידע להביע את דעתו בצורה ברורה ומנומקת. הוא אהב ללמוד, לא רק מהספרים, אלא גם מהאנשים סביבו, משיחות אקראיות, מהתבוננות בעולם. ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, התגברה בו התחושה שהגיע הרגע ליישם את אותה מחויבות עליה חונך. הבחירה בחטיבת הנח"ל לא הייתה מקרית. הוא חיפש מקום שבו יוכל לתרום באופן משמעותי, שבו יוכל להיות חלק מיחידה בעלת מורשת קרב עשירה, ושם, בתוך האתגר הפיזי והמנטלי, הרגיש שימצא את מקומו.

ביום 22 ביולי 2015, בבוקר לוהט של קיץ, צעד דביר אל האוטובוס שהוביל אותו ואת חבריו מהלשכה גיוס אל בסיס הטירונות. הלב דפק בהתרגשות, בציפייה ובחשש קל. הדיאלוג האחרון עם אמו, שחיבקה אותו חזק חזק וביקשה שישמור על עצמו, ועם אביו, שלחץ את ידו בחיוך מהורהר ואמר "תהיה חזק, דביר", ליווה אותו. הוא זכר את המבט הגאה בעיני אחיו הצעירים, מור ועידו, וגם את העצה של תמיר, אחיו הגדול, ששירת אף הוא בצבא: "תקשיב, תלמד, ותמיד תחשוב צעד קדימה". השבועות הראשונים בטירונות היו קשים, כמו לכל חייל. המסעות הארוכים, משטר המשמעת הנוקשה, הקושי הפיזי והריחוק מהבית היו אתגר אמיתי. אך דווקא שם, בתוך הקושי, בלטה תכונתו של דביר להתמודד בנחישות עם כל מכשול. הוא לא התלונן, אלא התמקד במשימה, דחף את עצמו קדימה, ומהר מאוד הפך לכתף תומכת עבור חבריו למחלקה. הוא ידע לזהות מי מתקשה, ניגש אליו בטבעיות, הציע עזרה, עודד במילה טובה או סתם בחיוך מבין השיניים. הוא לא חיפש להיות מנהיג, אך אט אט, באופן טבעי, הפכו חבריו לסמוך עליו, להתייעץ איתו, וללכת בעקבותיו. הוא היה ההוכחה החיה לכך שמנהיגות אמיתית נובעת לא רק מכוח פיזי או סמכות דרגה, אלא מאישיות, מדאגה כנה, ומנכונות לשאת בנטל גם כשקשה.

המסלול הפיקודי של דביר היה מהיר וברור. לאחר הטירונות והאימון המתקדם, יצא לקורס מ"כים, משם לקורס קצינים, ובהמשך התקדם לתפקידי פיקוד נוספים, עד שהגיע לתפקידו כמפקד פלוגה בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. בכל שלב ושלב, הוא בלט כמפקד טבעי, כזה שאין צורך להסביר לו מהי אחריות או מהי דוגמה אישית. הוא פשוט חי אותן. הוא היה אדם ערכי, כזה שהאמת והיושרה היו נר לרגליו, ולא היה מוכן להתפשר עליהן, לא במילים ולא במעשים. הוא לא דיבר בסיסמאות, אלא הראה בפועל מהי מסירות, מהי מקצועיות ומהי מחויבות. חייליו העריצו אותו לא רק בגלל דרגתו, אלא בגלל האדם שהיה. בשטח, הוא תמיד הלך בראש חייליו. לא היה תרגיל, לא היה מסע, לא הייתה פעילות מבצעית שבה דביר לא הוביל מהחוד, מראה בפועל את הדרך, סופג את הקשיים יחד איתם, ולעיתים קרובות גם לפניהם. הוא חתר למגע, לא חשש מאתגרים, ותמיד חיפש את הדרך הטובה ביותר לבצע את המשימה, גם כשהדבר דרש ממנו מאמץ נוסף או חשיבה מורכבת. הוא היה אחראי לכל פרט, שקול בהחלטותיו, ולא נחפז לקבל הכרעות לפני ששקל את כל ההשלכות. האומץ שלו לא היה פזיז, אלא נובע מביטחון עצמי ומאמונה עמוקה בדרכו ובחייליו.

כמפקד, דביר היה דמות מעוררת השראה באמת. הוא ראה כל חייל וחייל, לא רק כבורג במערכת, אלא כאדם שלם, עם עולמו הפנימי, עם חששותיו וחלומותיו. הוא היה קשוב באופן יוצא דופן, וגם כשהיה עמוס במשימות ובאחריות, תמיד מצא את הזמן לשבת עם חייל מתקשה, להקשיב לבעיותיו, להציע עצה, או פשוט להעניק תחושה של תמיכה. הוא ידע לחזק, להרים את רוחם של חייליו ברגעים של שבירה או תסכול, ולגרום להם להאמין בעצמם וביכולותיהם. הוא דרש מצוינות, לא בגלל שהוא היה פרפקציוניסט, אלא מתוך הבנה עמוקה שהמצוינות היא המפתח לביטחון ולהצלחה בשדה הקרב. הוא האמין שכל חייל יכול להגיע רחוק אם רק ירצה ויתאמץ, והוא היה שם כדי לדחוף ולעודד אותם לממש את הפוטנציאל שלהם. אך מעל לכול, הוא דאג לאדם שמולו. לפני כל משימה, לפני כל תרגיל, הוא וידא שכל חייל מרגיש טוב, מבין את תפקידו, ומצויד בכל מה שנדרש לו. חייליו העידו עליו כמי שידע להשרות ביטחון, רוגע ואמונה – גם ברגעים המורכבים ביותר. באחד האימונים הקשים, כשהעייפות והתשישות החלו להכריע את הכוח, דביר כינס את חייליו מתחת לעץ זית עתיק, ודיבר איתם בגובה העיניים. הוא לא נזף, לא צעק, אלא דיבר על חשיבות המשימה, על האחריות ההדדית, ועל כך שהם מסוגלים לכל דבר אם רק יעבדו יחד. קולו השקט והבטוח, המבט הברור בעיניו, הפיחו בהם כוחות חדשים. הם קמו, המשיכו את האימון, והשלימו אותו בהצלחה, מחוזקים לא רק פיזית אלא בעיקר מנטלית. זה היה דביר – מנהיג שחיבר בין מקצועיות עילאית לאנושיות עמוקה.

לצד כל אלה, החיים של דביר מחוץ למדים הלכו ונבנו. הוא פגש את אור, בחורה ירושלמית יפהפייה וחייכנית, והאהבה פרחה ביניהם במהירות. הקשר שלהם היה שילוב של חברות עמוקה, אהבה יוקדת והבנה הדדית. אור קיבלה את דביר עם כל המורכבות של חייו הצבאיים, עם היציאות המעטות, עם הדאגות שבאו עם כל פעילות מבצעית, ועם החלומות הגדולים שהיו לו. היא הייתה העוגן שלו בעולם האזרחי, האוזן הקשבת, החיוך המרגיע. הם בנו יחד בית חם ומלא אהבה בירושלים, בית שהיה מפלט של שקט ושמחה מכל ההמולה שבחוץ. הדיאלוגים ביניהם היו לעיתים קרובות משעשעים, מלאי הומור וקלילות, אבל גם עמוקים וכנים, ונגעו בכל תחומי החיים. הם אהבו לטייל יחד, לגלות פינות חמד בארץ, לבשל ארוחות משותפות ולצחוק בקול רם.

ואז הגיעה השמחה הגדולה מכולן – לידת בנם, צור. צור הקטן, עם עיניו הגדולות והסקרניות, מילא את חייהם באור ובמשמעות חדשה. דביר, המפקד הקשוח בשדה הקרב, הפך בבית לאבא רך ואוהב. הוא היה יכול לשבת שעות ולצפות בצור ישן, לחייך לעצמו כשהתינוק תפס את אצבעו הקטנה, או להשמיע קולות מצחיקים כדי לגרום לו לצחוק. הוא אהב את משפחתו אהבת נפש. אור וצור היו מקור הכוח שלו, העוגן שלו בעולם הסוער, והמשמעות העמוקה ביותר לחייו. כל החלטה שקיבל, כל צעד שעשה, היה מתוך מחשבה עליהם, על עתידם, על הביטחון שלהם. הוא חלם על ימים שקטים יותר, על טיולים משפחתיים, על לראות את צור גדל ומתפתח, על ללמד אותו לרכב על אופניים בדיוק כמו שהוא למד בילדותו. הוא היה אבא שמתקשר הביתה מכל מקום, רק כדי לשמוע את קולו של צור, ואבא שחוזר הביתה בחיוך ענק, מחבק את אור וממהר להרים את צור בזרועותיו, כאילו לא ראה אותו שנים, גם אם עברו רק כמה ימים.

השבת השחורה של השבעה באוקטובר 2023 טרפה את כל הקלפים. דביר, כמו רבים אחרים, התעורר לקול אזעקות ולידיעות המזעזעות שהחלו לזרום. הטלפון לא הפסיק לצלצל. הודעות ווטסאפ קצרות וקודרות החלו למלא את הצ'אטים הקבוצתיים של היחידה: "הקפצה", "להתייצב מיד", "מצב חירום". הלב דפק בחוזקה. הוא הסתכל על אור ועל צור הקטן, שישן בשלווה במיטתו, וידע שרגע הפרידה הגיע. לא היה מקום לשאלות, רק למעשים. "אני חייב ללכת," אמר לאור, קולו נשמע יציב על אף הסערה הפנימית. היא חיבקה אותו חזק, מבטה מלא דאגה אך גם הבנה. "תשמור על עצמך," לחשה, והוא השיב בנשיקה ארוכה על מצחה. "אני אוהב אתכם. אל תדאגי, אני חוזר," הבטיח, למרות שידע עמוק בפנים שהמציאות מורכבת יותר. הוא הסתובב, לקח את התיק שהיה תמיד מוכן, ורץ אל המכונית. הדרך אל הבסיס הייתה מתוחה. הכבישים היו מלאים בכלי רכב צבאיים, באמבולנסים, באזרחים מבוהלים. הטלפון רטט שוב ושוב עם עדכונים מהשטח – תמונות קשות, דיווחים על הרוגים וחטופים. הכאב והזעם התערבבו בתחושת מחויבות עמוקה. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, וידע בדיוק מה עליו לעשות.

מאותו רגע, חייו של דביר, כמו חיי כל חיילי צה"ל, הפכו לשרשרת בלתי פוסקת של משימות. הוא הוביל את פלוגתו לתוך עזה, אל לב הלחימה המורכבת. השבועות והחודשים שחלפו היו רצופים קרבות קשים, תחת אש מתמדת, במציאות של לחימה אורבנית צפופה ועתירת סכנות. הוא פיקד על חייליו באומץ לב, תוך מתן דוגמה אישית שלא הייתה לה אח ורע. לא היה רגע שבו נסוג לאחור, לא הייתה משימה שבה לא התייצב בראש הכוח. חייליו ראו אותו, מפקדם, חותר למגע, נחוש, שקול ואמיץ, ושאבו ממנו כוח. הוא היה העוגן שלהם, המצפן המוסרי והמקצועי. גם ברגעים הקשים ביותר, תחת ירי בלתי פוסק, כשקירות התפוררו סביבם ואבק מילא את האוויר, הוא נשאר רגוע, ממוקד, ומוביל. קולו נשמע ברור במכשיר הקשר, מכוון, מנחה, מחזק. הוא דאג לכל פרט, החל ממיקום הכוחות וכלה בציוד של כל חייל, ובעיקר – דאג למורל. הוא ידע לזהות את העייפות בעיניים, את המתח בכתפיים, ומיד היה מוצא את הדרך להפיח רוח חיים, אם במילה טובה, אם במבט מבין, ואם בהומור שחור שהיה כה אופייני לו.

ביום ו' בטבת תשפ"ה, שישה בינואר 2025, במהלך פעילות מבצעית בבית חאנון שבצפון רצועת עזה, הוביל דביר את פלוגתו לעוד משימה. היה זה יום קר וגשום, האוויר היה ספוג בלחות וריח עשן. הכוח התקדם בתוך סמטאות צרות, בין מבנים הרוסים למחצה, תחת איום מתמיד של מטענים וירי צלפים. דביר היה בראש הכוח, כפי שתמיד היה, סורק את השטח, מקבל החלטות מהירות ומדויקות. הוא נכנס עם חלק מכוחו למבנה מסוים, אולי כדי לתצפת, אולי כדי להתארגן מחדש. ובאותו רגע, נפל דבר. טיל נ"ט, שנורה במדויק, פגע במבנה בעוצמה אדירה. הפיצוץ הרעיד את האדמה, עננת אבק ואש היתמרה אל השמיים, וקירות הבטון קרסו פנימה. בתוך הרגעים הנוראיים האלה, נפל רס"ן דביר ציון רווח, יחד עם סגנו, סרן איתן ישראל שכנזי ז"ל. שניהם, מפקדים אמיצים ומסורים, נפלו בקרב, זה לצד זה, כפי שנלחמו. דביר היה בן עשרים ושמונה במותו.

הבשורה המרה הגיעה לבית הוריו ולאור בירושלים כרעם ביום בהיר. הטלפון המצלצל בשעת לילה מאוחרת, קולו של קצין העיר, המילים הקשות שהדהדו בחלל האוויר והפכו את עולמם. הכאב היה בלתי נתפס, חד וצורב. אור, עם צור הקטן בזרועותיה, חשה כיצד נקרע ליבה. ההורים, עשירה ואברהם, והאחים תמיר, מור ועידו, נותרו המומים, מתקשים להאמין שאותו נער תוסס, אותו מפקד אהוב, אותו בן ואח ובעל ואבא, איננו עוד. אבל יחד עם הכאב, הופיעה גם תחושת גאווה עצומה. דביר לא נפל לשווא. הוא נפל כפי שחי – לוחם, מפקד, מגן, שהלך בראש, שהוביל, שהגן על ביתו, על משפחתו, על עמו ועל ארצו עד נשימתו האחרונה.

רס"ן דביר ציון רווח ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. יום ההלוויה היה אפוף עצב עמוק, אך גם כבוד והערכה. אלפי אנשים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה: משפחה, חברים, פקודים, מפקדים, ובני אדם שמעולם לא פגשו אותו אך באו לחלוק כבוד לגיבור ישראל. השמש ירדה לאיטה מעל הרי ירושלים, צובעת את השמיים בגוונים של אדום וזהב, כשקולות המספידים נשמעו ברורים, מתארים את דמותו המיוחדת. דמותו של דביר נחרתה עמוק בלב כל מי שזכה להכירו – כסמל של מנהיגות ערכית, כזו שמשלבת בין מקצועיות לבין אנושיות עמוקה; כסמל של אומץ לב, לא אומץ פזיז אלא אומץ שקול ומחושב הנובע ממחויבות; כסמל של צניעות, שכן למרות כל הישגיו ותכונותיו הבולטות, נשאר תמיד אדם פשוט וישר; וכסמל של אהבת ישראל, אהבה שביטויה היה במעשה, בנתינה, בהקרבה.

הוא הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה. אור, רעייתו, וצור, בנו הקטן, נושאים את לפיד זיכרונו וממשיכים את דרכו. צור הקטן יגדל לדעת שאביו היה גיבור, לא גיבור של אגדות, אלא גיבור אמיתי, מבשר תקומה, אדם שבחר בחיים ובחר להגן עליהם בכל מאודו. סיפורו של דביר הוא סיפור על אדם אחד, שחי חיים מלאים ומשמעותיים, שאהב ופיקד, שחלם ופעל, ושבחר לעמוד בפרץ כשנדרש לכך. הוא אינו סיפור של סוף, אלא של המשך – המשך דרכם של אבותיו וסבו, המשך הבניין וההגנה על הארץ הזו, והמשך רוח התקומה הישראלית. זכרו ופועלו של רס"ן דביר ציון רווח ימשיכו להאיר את הדרך, להשראה ולגאווה, לעד.