דביר לישה

בשמש של גוש קטיף, במרחבי נווה דקלים, נולד דביר ביום כ"ד בסיוון תשס"ב, ילד שלישי וראשון הבנים של נאוה וניסן, אח צעיר לשירה ואורה, ובהמשך אח גדול למאיר, טליה, דוד, יהודה וישראל. הבית היה תמיד מלא חיים, צחוקים וקולות רבים, ריח תבשילי שבת שנישא באוויר ושיחות ערב שהתמשכו אל תוך הלילה. דביר גדל בין חולות מדבריים שנגעו בים, בקהילה קטנה שבה כולם הכירו את כולם, כשהשקט של הדיונות נקטע רק לעיתים רחוקות בקריאות משחק של ילדים או ברוח חמה שנשבה מכיוון הים. הוא היה ילד מתוק עם עיניים גדולות, סקרניות, שבלעו את העולם כולו, כל פרט קטן, כל תנועה, כל צבע. הוא אהב לרוץ יחף על החול החם, לחוש את הגרגרים מחליקים בין אצבעותיו, לבנות ארמונות חול שהגלים שטפו שוב ושוב, לגלות קונכיות מיוחדות שהותיר הים אחריו. הילדות בנווה דקלים הייתה עולם שלם של פשטות, טבע וביטחון, ארוג בחוטים של קהילתיות חמה ומשפחתיות עוטפת.

אלא שהשלווה הזו נקטעה בפתאומיות ובכאב צורב כשדביר היה רק בן שלוש. בשנת תשס"ה, 2005, נפלה על המשפחה ועל כל תושבי גוש קטיף בשורה קשה מנשוא: הבית, הקהילה, החיים שהכירו – כל אלה עמדו להיעקר במסגרת תוכנית ההתנתקות. הזיכרונות המעורפלים של ילד בן שלוש התערבבו עם תחושות של מתח באוויר, של ארגזים נערמים, של פרידות קורעות לב. דביר הקטן בוודאי חש באווירה המתוחה, בעיניים הדומעות של הוריו, בחיבוקים הארוכים מהשכנים. כשהמשפחה נאלצה לעזוב את נווה דקלים, את החולות המוכרים, את הבית שבו נולד, הוא לא יכול היה להבין עד הסוף את גודל האובדן, אך העקירה הותירה בו חותם עמוק, סמוי, של חוסר וודאות וצורך למצוא יציבות ואחיזה מחדש. הם עברו ליישוב הקהילתי ניצן, מרחק לא רב מחוף אשקלון, אך עולם ומלואו מנווה דקלים. ההתחלה בניצן הייתה מלאה באתגרים, בהסתגלות לסביבה חדשה, לבית זמני, לקהילה בהתהוות, אך המשפחה המלוכדת הייתה עמוד התווך של דביר, מקור הכוח והביטחון שלו בתוך חוסר הוודאות.

כשהתבגר מעט, החל דביר את לימודיו בתלמוד תורה "תורת החיים" ביד בנימין. המעבר מנווה דקלים לניצן, ומשם לבית הספר, היה שינוי גדול עבורו. בכיתות בית הספר, בין קירות אבן וספסלי עץ, דביר הצעיר גילה את סקרנותו האינסופית. הוא לא היה מסוג הילדים שרק מקשיבים, אלא שואל, חוקר, מתעמק. המורה שלו בבית הספר היסודי, אבישי, זכר אותו כילד שובה לב, מצחיק, עם ברק בעיניים. הוא סיפר איך דביר, עוד לפני בר המצווה שלו, כתב בכישרון ובחינניות חוברת כתבות מאוירת על כל פרשות השבוע. הוא לא פשוט סיכם את הפרשות, אלא ניגש אליהן כעיתונאי צעיר, מדווח על האירועים המתרחשים בהן בסיקור חי ומרתק, כאילו הוא שם, בין גיבורי התנ"ך, מראיין אותם, מתאר את הנוף ואת האווירה. הריח של הדפים החדשים, צבעי העפרונות שבהם אייר את הדמויות, ההתרגשות שחש כשיצר את העולם הפנימי שלו על הנייר – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה שלו. הוא שינן את חמשת חומשי תורה, ספרי הנביאים והכתובים, ואף משניות לרוב, לא רק מתוך חובה, אלא מתוך רצון עמוק להבין, לפרש, ולתת פרשנות משלו לסיפורים העתיקים.

דביר התברך בכישרונות רבים שפרצו מתוכו כמו מעיין שופע. כתיבה, ציור, תיפוף, שירה ונגינה – כל אלה היו חלק בלתי נפרד ממנו. אמו, נאוה, תיארה אותו כילד חכם, סקרן ומוכשר מאוד בתחומים רבים. בבגרותו, אהב לנגן ולשיר, קולו היה נהדר ועוצמתי, והוא היה מוזיקלי מאוד. אפשר היה לראות אותו יושב שעות, אצבעותיו מרקדות על מיתרי גיטרה או על קלידי פסנתר, מפיק מנגינות שסחפו את כל מי שהיה בסביבה. הוא היה מצחיק ושנון, עם חוש הומור מושחז שידע להאיר כל חדר. הציור היה עבורו כלי נוסף לביטוי עצמי. הוא פיתח סגנון ציור מיוחד של קריקטורות, עם דמויות עגולות ועיניים בולטות, ולעיתים קרובות צייר אדמו"רים עם חרבות או מנגנים – שילוב ייחודי של עולמות שרק הוא ידע לחבר יחד לכדי יצירה אחת. כל אלה היו ביטוי לעולם פנימי עשיר, מלא דימיון, הומור וסקרנות בלתי נדלית.

עם סיום לימודיו היסודיים, עבר דביר ללמוד בישיבה התיכונית "בני צבי" בבית אל. תקופת הלימודים בישיבה התיכונית לא הייתה קלה עבורו. הוא היה מהיר תפיסה, חריף שכל ובעל זיכרון מצוין, ולכן עבר זמן רב עד שהתברר שהוא סובל מהפרעת קשב משמעותית. כשהחל בטיפול, תופעות הלוואי של הריטלין גבו ממנו מחיר כבד. הוא הרגיש שהכדור לוקח ממנו את מה שהיה הוא – את ההומור, את החברותיות הטבעית שלו, את הברק בעיניים. הוא העדיף להיות דביר האמיתי, עם כל הקשיים והאתגרים, מאשר גרסה עמומה של עצמו. בכיתה י"א, קיבל החלטה אמיצה לוותר על הריטלין, ובמידה מסוימת גם על תעודת הבגרות. הוא בחר בחיים מלאי פעילות, יצירה ועשייה. הוא היה פעיל מאוד באותה תקופה, מלא מעשי שובבות שמחים, עבודות מזדמנות שסיפקו לו עצמאות, ותפאורות יצירתיות למבצעים ואירועים בישיבה, שהיו אגדיות באיכותן ובמקוריותן. הוא אהב לטייל עם חברים בשבילי ההרים הסובבים את בית אל, לבלות בכיף, לחגוג וליהנות מהחיים עד תום. "הוא היה מצחיק ברמה מטורפת," תיארו חבריו, כשהם נזכרים בבדיחות השנונות שלו וביכולתו להפוך כל סיטואציה למקור לצחוק מתגלגל. "היו לו מחשבות מחוץ לקופסה, חלומות גדולים ורצון לעוף קדימה," הוסיפו, מדגישים את רוח החופש והדמיון שפעמה בו.

אבל יחד עם כל אלו, דביר היה עסוק מאוד גם בבניית דרכו ואישיותו, בשאלות עמוקות על החיים, על משמעות, על אמונה. הוא לא חשש לדון בהן עם כל מי שהסכים להקשיב: מחנכים ואנשי צוות בישיבה, סבתא שלו שגרה בבית אל ואירחה אותו הרבה, חברים קרובים, ואפילו אורחים מזדמנים. השיחות הללו יכלו להתמשך לתוך הלילה, כשהוא מציג את השאלות שלו בכנות ובתשוקה, מקשיב בתשומת לב לתשובות, ומעמיק עוד ועוד בחיפוש אחר האמת שלו. הוא לא קיבל דברים כמובן מאליו, אלא תמיד חקר, פירק ובנה מחדש את עולמו הפנימי.

בסיום שנות לימודיו בישיבה התיכונית, החליט דביר שהוא רוצה להמשיך לברר את דרכו ולחזק את אמונותיו ודעותיו. הוא בחר להמשיך ללמוד בישיבת "עוז ואמונה", אך לא סתם ישיבה – ישיבה בשכונת נווה שאנן שבדרום תל אביב, אזור רווי בעובדים זרים ופליטים, עם אתגרים חברתיים וכלכליים מורכבים. הבחירה הזו לא הייתה מקרית. מיקום הישיבה היווה עבורו שילוב מושלם בין המשך לימוד תורה ובירור הזהות והדרך, לבין עשייה לאומית וחברתית משמעותית. הוא רצה להיות חלק מתיקון עולם, לא רק ללמוד עליו. "שם," סיפר חברו, "הוא התחיל לעשות באמת את מה שהוא אהב: לתרום! לתרום לשכנה, לשכונה ולקהילה." זה לא היה סתם תרומה, אלא עשייה עמוקה ואישית. הוא היה משלם חשבונות מים וחשמל למעוטי יכולת, לא פעם בסתר, בלי שאיש ידע מי עומד מאחורי המעשה הטוב. הוא הקדיש זמן ללמוד עם ילדים ללא אב, משמש להם דמות מחנכת ותומכת, מקשיב בסבלנות לסיפוריהם, עוטף אותם בחום. הוא ביקר מבוגרים עריריים, ישב איתם שעות, מקשיב לליבם, לסיפורי חייהם, לבדידותם, ומפיח בהם מעט תקווה ואור. "בשקט. לא דיבר, לא סיפר ולא רמז," סיפר חברו. "רק נכנס למיטה בסוף יום, עייף כולו עם חיוך קטן. חיוך קטן בשבילו. חיוך גדול בשבילם." דביר היה תמיד כמה צעדים לפני כולם במעשי חסד ותרומה, חלוץ העשייה החברתית בקרב תלמידי הישיבה. נוכחותם של תלמידי הישיבה באזור אף הגבירה את ביטחון התושבים היהודים, ודביר וחבריו החלו לשקם בתי כנסת ומקוואות שננטשו, מחזירים להם את יופיים ואת תפקידם הקהילתי. הם לא נמנעו מלהתעמת עם מהגרים כשהיה צורך בכך, עומדים על עקרונותיהם ומגינים על הסדר והביטחון במרחב.

לצד עשיית החסד והלימודים, דביר התברך גם בחוש עסקי מפותח. כשראה שקורקינטים ואופניים חשמליים הם כלי התחבורה העיקריים באזור הדרום תל אביבי, הוא זיהה הזדמנות. תחילה קנה כלי לעצמו, ואז לאחיו ולחבריו, מבין את הצורך והנוחות שהם מספקים. הוא אהב את תחושת החופש והמהירות, את הרוח בפניו. את לימודי הנהיגה שלו על אופנוע הסתיר מהוריו, בידיעה שהם לא יאהבו את הרעיון. אך יום אחד, הגיע הביתה עם אופנוע חדש ורישיון נהיגה, למורת רוחם המובהקת. גם רכב פרטי הוא הספיק לקנות, ואחרי שזה "הלך לעולמו" (כנראה כי שכח למלא מים והמנוע נשרף, מה שגרם לצחוקים רבים בקרב חבריו), הוא קנה עוד אחד, ואחר כך עוד אחד, כאילו כלי הרכב היו חלק בלתי נפרד מחיפושיו אחר דרכים חדשות וחוויות חדשות. הוא אהב את החיים הטובים, את החופש שברכיבה, את תחושת העצמאות.

לאחר כשנתיים בישיבה הגבוהה, דביר הבין שהגיע הזמן לשלב הבא בחייו – הצבא. הוא תכנן שירות משמעותי והתכונן לכך במשך זמן רב, פיזית ומנטלית. הוא התאמן רבות, רץ, התחזק, הכין את גופו ואת נפשו לאתגר. "הוא החליט שהוא רוצה להתגייס לגולני," סיפרה אמו, נאוה. "למרות שבמהלך כל השנים חינכנו אותו ואת אחיו לשותפות מלאה במשימות הלאומיות, והיה ברור ששירות קרבי הוא חלק מהעניין, פתאום התעוררו לי ספקות." נאוה, מתוך דאגה עמוקה ואהבה, שוחחה איתו על הפערים הערכיים המובילים את המדינה והחלטותיה, והציעה לו לנסות לשרת במקומות בהם משפיעים על התודעה: גלי צה"ל, דובר צה"ל, וכדומה. היא חשבה שאולי שם יוכל לתרום את כישוריו המיוחדים לכתיבה ולביטוי. דביר ביקש לחשוב על הדברים. הוא התייעץ, ליבן, חשב לעומק במשך כשבועיים, ואז חזר אליה עם תשובה צלולה ונחושה: "לגבי תמונת המצב אני מסכים איתך. זה רחוק ממה שצריך להיות ויש הרבה מה לתקן. אבל לגבי המסקנות אני לא מסכים. זה לא עובד ככה. צריך לעבוד מבפנים ולהשפיע מבפנים. אנחנו חלק מעם ישראל, והולכים איתו, בקצב שלו. גם אם זה ייקח זמן, וגם אם יהיו לזה מחירים." קולו היה יציב, מבטו נוקב. לא היה לה מה לומר. הוא צדק. הם נתנו לו את ברכתם המלאה, מבינים שזוהי דרכו, דרך של אמת ונאמנות עמוקה.

חבריו, שידעו כמה הוא אוהב את החיים הטובים וכמה לא אהב שאומרים לו מה לעשות, הימרו ביניהם כמה זמן ייקח לדביר להיזרק מהשירות בגלל מרדנות או עייפות. הם הכירו את רוחו החופשית, את רצונו ללכת בדרכו. אבל לדביר לא היו תוכניות כאלה. בעצת ראש הישיבה, הוא לא התגייס במסגרת ישיבות ההסדר, אלא בחר בשירות מלא, מתוך הבנה עמוקה של המחויבות שקיבל על עצמו. ביום 17.8.2022, התגייס דביר לצה"ל, ל"גולני", לגדוד 51. הוא היה מלא מוטיבציה, נחוש לתת את כולו למען המדינה.

ההתחלה בצבא הייתה קשה. מאחר שהתגייס לאחר שנתיים בישיבה גבוהה, הוא היה גדול בשנתיים מחבריו למחלקה, ובגילם של רבים ממפקדיו. הפערים היו ניכרים, והבדידות הייתה זרה לו. רוב הזמן הוא היה החייל הדתי היחיד במחלקה, מה שהוסיף לתחושת השוני. אך למרות הקשיים הללו, דביר היה אהוב מאוד על חבריו ועל מפקדיו. אישיותו המיוחדת, ההומור שלו, הרגישות והאכפתיות שלו, כבשו את כולם. מפקדו סיפר: "דביר היה אדם נעים הליכות וצנוע... נהניתי לפקד על אדם כזה, מטובי בנינו. אני זוכר יום אחד שאני נכנס לחמ"ל בשעות הבוקר המוקדמות ואני רואה את דביר מלמד את אחד ממפקדי הפלוגה לנגן. הם יושבים צוחקים ונהנים ביחד." התיאור הזה צייר תמונה חיה של דביר – השעות הקטנות של הבוקר, קולות הצחוק המתגלגל, צלילי פסנתר רכים ממלאים את החמ"ל המנומנם, והוא, דביר, מפיח חיים ומוזיקה במקום. "דביר היה כזה, תמיד שם בשביל כולם, בכל עת וזמן שנדרש. הערכתי כל כך את האדם והלוחם שהוא," סיכם המפקד.

אביו של דביר, ניסן, סיפר כי דביר "סגר כמה שבתות נוספות בצבא רק בשביל להישאר עם חבר לכיתה שרותק או כי החליף מישהו שהיה צריך." זו הייתה דוגמה מובהקת לאכפתיות שלו, ליכולתו לשים את צרכי הזולת לפני צרכיו האישיים. חבריו ומפקדיו סיפרו שהוא היה ער למצב רוח קשה שלהם או לתקופות שפל, וידע להיות שם ולשמח ברגישות ובצניעות, בלי דרמות, רק עם מילה טובה, בדיחה קטנה, או הקשבה כנה. כמעט כל החברים למחלקה חיקו אותו שר בקולי קולות, ברחבי המוצב או במקלחת, קולו העוצמתי והמנגינות שאהב לשיר היו חלק מהפסקול של הבסיס. "ואיך הוא השיג פסנתר למוצב? זה היה כישרון מיוחד שלו," סיפרה אמו, והשאלה נותרה תלויה באוויר – איך באמת הצליח להביא כלי נגינה כה גדול למקום נידח? זו הייתה חלק מהקסם שלו, מהיכולת שלו להפוך כל מקום לביתי יותר, שמח יותר.

דביר הקפיד על שמירת ההלכה גם במהלך השירות הצבאי, למרות שרוב חבריו לא היו דתיים. מפקדיו סיפרו שדביר לא ויתר על התפילות, אך דאג שהן לא יהיו על חשבון אימונים או פעילות מבצעית, תוך שהוא מוצא את האיזון העדין בין מחויבותו הדתית למחויבותו הצבאית. הם סיפרו גם שבשעות הפנאי, היה ניתן למצוא אותו בבית הכנסת של המוצב, לומד לבד או עם מישהו, מתעמק בדפי הגמרא או בספרי קודש אחרים. חבר לצוות סיפר סיפור משעשע ומאפיין: "יום אחד נעלמו כל הסכו"מים החדשים שנקנו רק לאחרונה. לא היה עם מה לאכול את ארוחת הצהריים. פתאום מגיע דביר עם ארגז מלא בסכו"ם החדש, לאחר שטבל אותו בים. 'זה מיוצר בחו"ל. היה צריך לטבול את זה'," אמר בפשטות, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. המעשה הזה, ששילב דבקות בהלכה עם חוש הומור פרקטי, הותיר את כולם פעורי פה ומחויכים.

הוא שובץ למחלקת "אלון", מחלקה של צוותי 'נמר'. זו הייתה כמעט נקודת שבר עבורו. הוא היה מתוסכל מאוד מהשיבוץ, מכיוון שהוא הרחיק אותו מיציאה לפיקוד, שאיפה שהייתה משמעותית מאוד עבורו. הוא רצה להשפיע, להוביל, לקחת אחריות גדולה יותר. "רק מתוך התסכול העמוק שלו הבנו שפיקוד זו שאיפה משמעותית שלו," סיפר אביו, שהכיר את בנו וידע כמה חשובה לו התרומה המשמעותית. למרות האכזבה, הוא המשיך לתפקד כלוחם מסור. דביר היה חייל שידע לקרוא את השטח ולהתריע כאשר היה חשש לפגיעה בביטחון. הוא שובץ לתפקידים בחמ"ל (חדר מלחמה/מבצעים) הודות לכישוריו אלה, שם יכול היה להביא לידי ביטוי את חדות המחשבה שלו ואת יכולת הניתוח המהירה. מפקדיו סיפרו כי נהג לבטא את דעותיו גם באשר להתנהלות הצבאית, דבר פחות מקובל ביחס ללוחם בדרגה שלו, אך הוא עשה זאת מתוך מחויבות עמוקה ואמונה בצדקת דרכו, מתוך רצון לשפר ולהשפיע. שבועות ספורים לפני המתקפה, הוא הפגין ערנות יוצאת דופן כאשר זיהה אימונים חשודים של מחבלי חמאס בסמוך לגבול, ליד נתיב העשרה. הוא צילם סרטונים ותמונות ושלח אותם למשפחתו, סימן ראשון, מצמרר בדיעבד, לקראת האירועים הנוראים שעמדו להתרחש.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר עלה בשעה שש וחצי, והשקט של החג התנפץ באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. עשרות אלפי טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובחסות הירי המסיבי, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. דביר שהה באותה שבת במש"א (מוצב שליטה אזורי) ארז, בצפון עוטף עזה, הממוקם מאה מטרים בלבד מחוף זיקים.

הבוקר הארור החל בקולות נפץ עזים. החיילים התעוררו למטחים חריגים של טילים, קולות של פיצוצים קרובים שהרעידו את האדמה. הם רצו במהירות אל המיגונית של הבסיס, שם מצאו מחסה מהטילים. אך בנוסף לרעש הטילים, הם שמעו גם ירי נשק אישי – קולות ירי קרובים, חדים, שהבהירו שמשהו שונה לחלוטין מתרחש. דביר, עם חושיו המחודדים וערנותו יוצאת הדופן, לא היסס. הוא יצא לבדוק את מקור הירי, את מהות האיום החדש. תוך רגעים ספורים, הוא הבין – זה לא עוד מטח טילים רגיל, זה משהו אחר לגמרי. "צריך לעלות על ציוד," אמר לחבריו, בקול נחוש, מבין את גודל הסכנה המתקרבת. הוא מיהר להתחמש, לובש את אפוד המגן, נוטל את נשקו, מוכן לכל תרחיש.

במהלך ההתארגנות המהירה, התבהרה התמונה במוצב: מחבלים חודרים מן הים לחוף זיקים, ממש מטרים ספורים מהם. כוח יצא במהירות לעבר החוף כדי לבלום את החדירה. דביר, שסיים זה עתה משמרת לילה ולא היה משובץ למשימה, התעקש להצטרף לכוח. הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים כשידע שאחיו לנשק נמצאים בסכנה ואזרחים נתונים לאיום. הוא קפץ אל רכב הסוואנה יחד עם המפקד, והם דהרו לעבר החוף. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, צעקות ויריות.

כשהגיעו לחוף, זיהו במהירות את המחבלים. תוך שניות, התפתח קרב יריות פנים אל פנים, עז וחסר רחמים. הירי ניתך מכל עבר: המחבלים ירו לעברם בנשק אישי, ברימונים ובמטולי RPG, ובמקביל, ספינת "דבורה" של חיל הים ירתה אף היא לעבר המחבלים מהים, בניסיון לסייע לכוח הקרקעי. החיילים מצאו עצמם תחת אש צולבת, כשהירי של המחבלים מגיע מטווח קצר מאוד. הירי של החיילים לעבר המחבלים לא היה אפקטיבי דיו, כיוון שעמודי הסככות של החוף חצצו ביניהם, וסיפקו למחבלים מחסה.

הכוח נאלץ לעבור לעמדה גבוהה יותר, ממנה יוכלו להבין טוב יותר את המתרחש ולקבל החלטות טקטיות. בשלב זה, הקשר בין כוח החיילים שבחוף התנתק. דביר וחייל נוסף נמצאו בעמדה קדמית יותר, קרוב יותר לאויב, כשהמפקד ושאר חיילי הכוח נמצאו מאחור, וקשר העין ביניהם נותק. האדרנלין זרם בעורקיו, הריכוז היה בשיאו, וההבנה שכל שנייה קריטית חלחלה. לאחר זמן קצר, ברגע של גבורה עילאית, דביר יצא מהעמדה המוסתרת שלו. הוא רץ, כשהוא חותר למגע, לעבר המחבלים, בניסיון לאגף אותם, להפתיע אותם, אולי להציל את חבריו ואת האזרחים. תוך כדי שהוא מדלג על גדר החוף, כדורי המחבלים השיגו אותו. הוא נהרג במקום, נופל בקרב, לוחם על ביתו, על עמו, על עתידו. רב-טוראי דביר לישה נפל ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בן עשרים ואחת בנופלו, צעיר כל כך, מלא חיים, תוכניות וחלומות.

ההודעה על נפילתו הכתה במשפחתו בניצן כרעם ביום בהיר. הכאב היה בלתי נתפס, החלל שנפער עצום. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בין גיבורי האומה, כשלצידו משפחה כואבת, חברים דומעים ואומה שלמה מזועזעת. הוא הותיר אחריו הורים, נאוה וניסן, שלוש אחיות וארבעה אחים, שבעה אחים ואחיות שאיבדו את אחיהם הבכור, את העוגן, את המצחיקן, את השואל שאלות עמוקות, את המוזיקאי. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ועל מסירות נפשו.

נאוה, אמו, ספדה לו במילים מצמררות שחיברו את העבר וההווה: "שלוש שנים וקצת אחרי שנולדת, נעקרנו יחד מחולות גוש קטיף. לא במקרה כל-כך קרוב לשם עלית שוב למעלה. אבל הכאב הפרטי הצורב, והכאב הכללי הנורא, אלו צירי לידה. אנו עומדים להיוולד לקומה החדשה שלנו כעם: להיות עם יהודי, ישראלי, גאה בתורתו בכל מרחבי ארצנו. מאיר את אור ה' לעולם כולו." מילותיה שיקפו את האמונה העמוקה שלה, את ההבנה שקורבנו של דביר הוא חלק מתהליך גדול יותר, של תקומה לאומית, של בנייה מחדש.

בר, חברו הקרוב מהישיבה, שספד לו, חשף את עומק הקשרים שיצר דביר בחייו: "כשהלכת לישיבת עוז ואמונה, שילמת בנוחות שלך. כשפעלת ללא קץ לעשיית טוב וחסד בעיר, שילמת בזמנך. כשבחרת להגן על המדינה בשנותיך היפות, שילמת בחרותך. כשנפלת ראשון בהגנה על המולדת, שילמת בחייך." הוא תיאר את דביר כמי שתמיד היה מוכן לשלם את המחיר, לתת את כולו. "לא סתם היית החלל הראשון של המלחמה. זה היה הרגע שחיכית לו כל החיים - להביא צדק לעולם. קפצת לסוואנה ויצאת לכיוונם כיחיד נגד רבים. הסתערת קדימה ונפלת עם נשק בין הידיים..." בר תיאר את הכאב והגעגועים: "נתגעגע לקול שלך בכל ביקור בישיבה. נתגעגע לנגינה שלך שסחפה אחריה את כולם. נתגעגע לתוכניות שלך לשינוי העולם. נתגעגע לחשיבה היצירתית שלך שהצחיקה את כולנו. נתגעגע לוויכוחים איתך, שתמיד איכשהו כולם חושבים אחרת. נתגעגע לשיחות עומק איתך לתוך הלילה." הוא אף סיפר על האנשים מעוטי היכולת שדביר עזר להם בסתר: "יום לאחר שנפלת, כל אלה הגיעו לישיבה. דפקו בשער ושאלו בחשש אם זה אתה. אמרנו להם בקול שבור שכן. היו שם יהודים עם דמעות בעיניים וצעקות שבר. היית האדם היחיד בעולמם. האדם היחיד שהגיע, עזר ותמך בהם. עכשיו הם שוב לבד. דביר, לא היית סתם חבר ואח, היית דמות, היית סמל. היו לך חיים גדולים. חיים עם מטרה." בר הזכיר ויכוח מלפני שנה בחדרם בישיבה, בו נשאלה שאלה קשה: מי יהיה מוכן להעיד על עצמו באמת שהוא מוכן לתת הכול – את חייו, משפחתו ועתידו למען הכלל? "הרבה חשבו והתלבטו, רק אתה ענית ישר בלי להתבלבל - הנני. הכלל לפני הכול. כזה היית. חיים של עומק. חיים של אמת. לא כולם מבקשים, לא כולם רוצים. אלו חיים שמלאים באתגרים ומלחמות. אתה רצית ונלחמת!"

ראש ישיבת "עוז ואמונה", שראה את דביר מתפתח ופורח תחת חסותו, ספד לו בהתרגשות: "דביר זכה להיות ביטוי להופעת רוח הגבורה שקמה מתוך השבר ופרצה להוליד ולחדש את קומתנו הלאומית... הרוח הזאת הייתה חיה בדביר והיא התעצמה והגיעה לממדים עוצמתיים בתוככי נפשו במהלך הישיבה, ולבסוף התגלתה בגדולתה במסירות הנפש העילאית שלו. רוחו חיה ופועמת בנו, גבורתו נסוכה בחיינו ומסירות הנפש שלו צרורה לעד בנשמתנו." מילותיו של ראש הישיבה חיברו את סיפורו האישי של דביר לסיפור הלאומי, לרוח התקומה המורגשת בעם ישראל לאחר השבר הגדול.

דביר לישה, הילד מנווה דקלים שנעקר, הנער המוכשר והסקרן, הצעיר שהתעקש על דרכו ועל עשיית טוב, הלוחם האמיץ שרץ אל האש – השאיר אחריו מורשת עשירה ונוכחות חסרה. כדי להנציח את זכרו, משפחתו הוציאה לאור מחדש את ספרי "חדשות הבוקר" שדביר ואחיו מאיר יצרו בנערותם על פרשות השבוע וספר יהושע, כך שקולו הצעיר והיצירתי ימשיך להדהד. בבית הספר שפיר הוקם לזכרו מיזם "אני שייך לעם", בו כל התלמידים מלמדים בכיתותיהם מושגים ביהדות, נבחנים ומעמיקים את הקשר שלהם לתורה, לעם ולארץ. ביישוב כוכב השחר שבחבל בנימין הוקם לזכרו "מצפה דביר", נקודת תצפית אל הנוף המרהיב, המשקיף על הארץ שכה אהב ורצה להגן עליה. בישיבת "עוז ואמונה" שבה למד, הוקם חדר שיעורים לזכרו, מקום שבו ימשיכו ללמוד תורה ולעשות חסד ברוחו. במאחז עוז ציון בחבל בנימין, נקרא על שמו בית כנסת – "דביר קדשך", ובאותו שם נחנך גם בית מדרש בתלמוד תורה ניצן. במכינת "עוז שלמה" של מוסדות "אור עציון" במרכז שפירא, נחנך חדר לימוד לזכרו, ובבית הכנסת האשכנזי בניצן הוקמה ספריית קודש. זכרו מונצח גם באתר "+memoriz", באתר של מוסדות "בני דויד" ובאתר של הפרויקט "קווים לדמותם", שבו איירה אותו המאיירת לימור צור מגן, לוכדת את רוחו הייחודית.

הוריו כתבו: "דביר היה אהוב ושובה לבבות. מלא שמחה, הומור, רגישות ואכפתיות. הוא היה מיוחד בדרישת האמת שלו, ובאמונה הפשוטה שלו בטוב ה'. דביר היה ירא שמים, אהב את התורה והתאמץ על הקשר איתה. והוא היה גיבור. גיבור בחייו כשהתגבר מילדות על פיתויים ורצונות אישיים למען קיום מצוות ה', כשהעדיף את טובת הזולת והכלל על טובתו האישית, כשנלחם עבור החלשים תוך שהוא מסכן את עצמו, וגם בדקות חייו האחרונות כשהוא חותר למגע ורץ לעבר האויב. הוא זכה לחיות וליהרג באופן בו רצה ובחר, והצטרף בכך אל גיבורי האומה שקשרו את חייהם בנצח ישראל."

דביר לישה ז"ל, שחי חיים קצרים אך מלאים ומשמעותיים, שנפל כגיבור בקרב על הגנת הארץ, הפך לסמל של גבורה אנושית, של מסירות נפש ושל אהבת אדם ומולדת. רוחו, גבורתו ומעשיו ממשיכים לפעום בליבנו, להאיר את דרכנו, ולהיות עמוד אש לפני המחנה, המוליך את העם אל תקומה וגאווה ישראלית נצחית.