דביר ברזני

באר שבע של תחילת שנות האלפיים, עיר מדברית שוקקת חיים, קיבלה ביום שישי, ו' בתמוז תשס"ג, 6 ביולי 2003, את פניו של דביר ברזני. הוא נולד להוריו טלי ואביחי, והצטרף למשפחה שכבר כללה את שתי אחיותיו הגדולות, אור ורוני, שהמתינו לו בציפייה ובשמחה. הבית הקטן נמלא מיד בצחוק פעוטות ובריחות של ארוחות שישי, בעוד חלונותיו פנו אל השמש הבוהקת של הנגב ואל קצב החיים הייחודי של עיר דרומית. דביר היה ילד שקט בראשית דרכו, מתבונן בעיניים סקרניות על העולם סביבו, קולט כל פרט ופרט, ומשלב אותם במהרה בחיוך רחב שילווה אותו לאורך כל חייו. החיוך הזה, שהיה לסמלו המסחרי, נבט בו כבר בינקותו, חיוך שנפתח לרווחה בכל פעם שאחותו הגדולה הציצה מעל עריסתו, או כשאביחי חזר מהעבודה ופתח את הדלת, מביא עמו את ריח הקפה והעיתון. בבית ברזני, האהבה הייתה נוכחת בכל פינה, ארוגה בשיחות הערב על כוס תה, בחיבוקים חמים שנפרשו ללא תנאי, ובהקפדה על שגרת יום שמספקת ביטחון ושלווה. טלי, אם מסורה ורגישה, דאגה לכל מחסור, פיזי ורגשי כאחד, והייתה עוגן יציב בחייו של דביר, תמיד שם כדי להקשיב, להבין ולתמוך. אביחי, מצדו, היה איש עבודה שקט, שנוכחותו מילאה את החלל בתחושה של יציבות וכוח, ועיניו תמיד עקבו אחר ילדיו באהבה ובגאווה. הוא לימד את דביר, עוד בטרם ידע לדבר, את הערך שבשקט, בהתבוננות ובעשייה.

ככל שדביר גדל, עברה המשפחה לירושלים, לעיר שקצב חייה שונה בתכלית, עיר של סמטאות אבן, ריחות תבלינים עתיקים וצלילים רבים שהתמזגו לכדי פסיפס אנושי מורכב. הוא גדל בשכונה שקטה יחסית, בה הבתים היו צמודים זה לזה, החצרות קטנות והילדים שיחקו יחד ברחובות ובגינות הציבוריות עד שעות הערב המאוחרות. עבור דביר הקטן, המעבר היה טבעי, כאילו ירושלים חיכתה לו. הוא התרגל במהרה לקסם של העיר, לפסיעות המהירות של העוברים והשבים, לצלצול הפעמונים של הכנסיות ולשירת המואזין שנשמעה מרחוק, לערבוב הריחות של מאפים טריים ופרחי יסמין. הוא היה ילד שאהב לטייל, לגלות פינות נסתרות, לטפס על סלעים בגינה הקרובה ולדמיין עולמות שלמים תחת עצי הזית העתיקים. אחיותיו הגדולות, אור ורוני, היו עבורו מודל לחיקוי וחברות למשחק. הן לימדו אותו את סודות המשחקים שהמציאו, חילקו איתו ממתקים בסתר ואף הגנו עליו מפני ילדים גדולים יותר כשהיה צורך. הקשר ביניהם היה חם וקרוב, יחסים של אהבה והערכה הדדית, שבהם דביר הקטן היה לעיתים קרובות מרכז תשומת הלב, כשהוא מקבל טיפול מיוחד ומפוזר בנשיקות ובחיבוקים. הוא למד מהן את החשיבות של חברות, של נאמנות ושל הגנה על אלו שקרובים אליך, שיעורים שהיו חרוטים בו עמוק.

כשהיה כבן שבע שנים, כבר ניכר בו אופיו המיוחד. דביר היה ילד חייכן, בעל לב טוב ורחב, שתמיד שם לב לזולת. בבית הספר היסודי, הוא לא היה מהילדים הרועשים או הדומיננטיים ביותר, אך נוכחותו הורגשה. הוא היה זה שראה את הילד הביישן יושב לבדו בהפסקה, והיה ניגש לשוחח עמו, מציע לו משחק או סתם חיוך מעודד. הוא היה זה שתמיד חלק את כריך ארוחת העשר שלו עם חבר ששכח את שלו, וזה שתמיד עזר לחבר בכיתה שהתקשה בשיעורי הבית. "תמיד דאגת שיהיה לכולם טוב לפני שיהיה לך," אמרה לו טלי לא פעם, כשראתה אותו מוותר על תורו במשחק או ממהר לעזור למישהו אחר. אביחי היה מסתכל עליו בגאווה שקטה, מבין שהזרעים של טוב הלב שזרעו בביתם נובטים ופורחים. אהבתו לאנשים סביבו הייתה טבעית ובלתי מתאמצת, והוא ידע לרקום קשרים עמוקים עם סביבתו. חבריו אהבו להיות בחברתו, כי ידעו שתמיד יהיה שם עבורם, עם אוזן קשבת, עצה טובה, ובעיקר – עם חיוך שובה לב שפירק כל מתח ושימח כל לב. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אלא את האור שבקשר האנושי, את החום שנוצר מחיבור אמיתי.

כשהגיע לגיל שלוש-עשרה, התרחב עולמו של דביר באופן משמעותי. הוא הצטרף לאגודת ספורט מקומית בירושלים, ככל הנראה למועדון שחייה, והדבר שינה את חייו. זה לא היה רק חוג נוסף, אלא בית שני, משפחה נוספת. הכניסה למועדון הייתה מלווה בחיוך הענק שלו, חיוך שנצרב בזיכרונם של כל מי שפגש אותו שם. "דביר נכנס אלינו לפני 7 שנים עם חיוך ענק ומאז לא יצא לנו מהלב," יספרו לימים חבריו מהאגודה, ויתארו כיצד החיוך הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהאווירה במקום. בריכת השחייה הפכה למגרש המשחקים שלו, המים הפכו לסביבתו הטבעית. הוא אהב את תחושת המים על עורו, את הצלילה השקטה אל מתחת לפני השטח, את הקצב החוזר ונשנה של התנועות, את המאמץ הפיזי ואת הסיפוק שבסיום אימון מפרך. הוא לא רק שחה, הוא חי את השחייה. ימים שלמים עברו עליו בין כותלי המועדון, בין אימונים לבריכה, לשיחות עם חברים ולעזרה למאמנים. הוא גילה שם לא רק את הכישרון הפיזי שלו, אלא גם את יכולותיו החברתיות וההדרכתיות.

הוא גדל וצמח באגודה, לא רק כשחיין מוכשר, אלא גם כמדריך. תפקיד ההדרכה לא היה עוד מטלה, אלא ייעוד. הוא מצא סיפוק עצום בלעמוד בקצה הבריכה, להסביר לילדים צעירים את הטכניקה הנכונה, לעודד אותם כשהתקשו, ולחייך אליהם חיוך רחב כשהצליחו. הוא זכר את תחושת חוסר הביטחון הראשונית במים, את הפחד לצלול, והיה רגיש מאוד לרגשותיהם של הצעירים ממנו. "נו, אל תפחדו, תראו איך אני עושה," היה אומר בקול רגוע, ואז קופץ למים ומדגים בעצמו, מפיג את חששותיהם בחיוך ובנוכחות המרגיעה שלו. הוא השקיע שעות רבות בהדרכה, מעבר למצופה ממנו, ותמיד וידא שכל ילד וילדה ירגישו בנוח, יבינו את ההוראות ויהנו מהחוויה. העיקרון של "תמיד דאגת שיהיה לכולם טוב לפני שיהיה לך" בא לידי ביטוי במלוא עוזו בתפקיד זה. הוא ויתר על זמן פנוי משלו, על בילויים עם חברים, רק כדי להיות שם עבור הילדים, להעניק להם את תשומת הלב והתמיכה שהיו זקוקים להן. דרך השחייה וההדרכה, דביר למד על משמעת עצמית, על התמדה, על עבודת צוות ועל האחריות הכבדה שמוטלת על מדריך. הוא הפך לדמות אהובה ונערצת באגודה, לא רק על ידי הילדים שהדריך, אלא גם על ידי חבריו המדריכים והמאמנים, שראו בו חבר אמיתי ושותף נאמן לדרך.

שנות התיכון עברו עליו בתוך המעגל הזה של לימודים, שחייה והדרכה. הוא היה תלמיד רציני, שלא ויתר על לימודיו למרות מחויבויותיו הרבות. בחדר האוכל של בית הספר, תמיד מצא את מקומו ליד חבריו, משתף אותם בחוויות מהאימונים או מספר להם על התקדמותם של הילדים הצעירים. הוא היה חבר נאמן, כזה שתמיד ירים טלפון לשאול לשלומך, יבוא לבקר כשאתה חולה, ויהיה שם כדי לחגוג איתך הצלחות או לנחם באכזבות. הקשר עם אחיותיו הגדולות התחזק אף הוא. הן ראו בו לא רק אח קטן, אלא בחור צעיר ובוגר, בעל ערכים ברורים ומוסר עבודה גבוה. שיחות הערב בבית ברזני היו עשירות בסיפורים מהבריכה, בלבטים על תוכניות לעתיד ובצחוקים משותפים. טלי ואביחי צפו בו גדל והתפתח, מלאי גאווה על הבחור הצעיר שהפך להיות, על טוב ליבו, על מסירותו ועל חיוכו שמעולם לא נעלם. הם ידעו שהערכים שהם הנחילו בביתם, של אהבת אדם, של עזרה לזולת ושל עבודה קשה, נטועים בו עמוק.

עם סיום לימודי התיכון, כשהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, התגבשה אצל דביר ההחלטה לשרת ביחידה קרבית. הוא לא היסס לרגע. הרצון לתרום, להגן, ולהיות חלק ממשהו גדול יותר, בער בו. הוא ראה בשירות הצבאי את ההזדמנות להמשיך את דרכו של נתינה ואחריות, הפעם בקנה מידה לאומי. ב-16 בדצמבר 2021, הגיע הרגע. האווירה בבית הייתה מעורבת – גאווה עצומה לצד דאגה טבעית. בבוקר הגיוס, טלי חיבקה אותו חיבוק ארוך, מנסה לספוג את ריחו בפעם האחרונה לפני שייצא לדרך. אביחי טפח על כתפו, מבטו מלא הערכה. אחיותיו, אור ורוני, לחשו לו מילות עידוד ואהבה, והבטיחו לבקר בכל הזדמנות. הוא עלה על האוטובוס הצבאי עם חיוך, אמנם מעט מהוסס הפעם, אבל עדיין שם, מבטיח למשפחתו שיהיה בסדר. הדרך לבסיס הטירונים הייתה מלווה במבטים נרגשים של צעירים רבים, כולם בתחילת דרכם החדשה, כולם עם חלומות ותקוות.

המעבר מהחיים האזרחיים, מהבריכה המוכרת ומהבית החם, אל הקשיחות והמשמעת של הטירונות בחיל הרגלים, היה חד. דביר מצא את עצמו בעולם חדש, עולם של מדים, מסעות, אימונים פיזיים מפרכים ופקודות בלתי מתפשרות. אך גם שם, תכונותיו הבולטות לא איחרו לבוא לידי ביטוי. הוא היה חייל מסור, משקיע בכל משימה, ותמיד הראשון להציע עזרה לחבריו. כשהיה חבר שמתקשה במסע אלונקות, דביר היה ממהר לקחת חלק מהמשקל, או לעודד אותו במילים חמות ובחיוך. הוא היה זה שתמיד דאג שלכולם יהיה מספיק מים בבקבוק, ושתמיד ישאיר פרוסת לחם נוספת לחבר הרעב. הוא התבלט מהר מאוד בזכות כושרו הגופני המצוין, שפותח במשך שנים של אימוני שחייה, ובזכות רוחו החיובית והבלתי מתפשרת. המפקדים ראו בו פוטנציאל גדול, לא רק כלוחם, אלא גם כמנהיג טבעי.

לאחר הטירונות, שובץ דביר בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים – יחידת עילית, הדורשת מלוחמיה את המיטב. הוא עבר הכשרה ארוכה ומאתגרת, שכללה אימוני לחימה מגוונים, ניווטים מורכבים, אימוני קומנדו וצניחות. כל צניחה הייתה עבורו חוויה מרגשת, רגע של שחרור וריחוף מעל האדמה, תחושה של חופש מוחלט לפני הנחיתה המהירה. הוא התאהב באווירה של הצנחנים, באחוות הלוחמים הייחודית, בתחושה שכל אחד סומך על חברו בעיניים עצומות. "הצנחנים זה משפחה," נהג לומר כשהיה מגיע הביתה לחופשה קצרה, עיניו נוצצות מסיפורים על חבריו ליחידה, על הרגעים הקשים ועל הצחוקים המשותפים. הוא סיפר על מסעות ארוכים בלילה, על אימוני ירי אינטנסיביים ועל הציפייה המתוחה לתרגיל הבא. בתוך כל זה, החיוך שלו נשאר סימן ההיכר, גם כשפניו היו מכוסות בבוץ וזיעה, וגם כשהיה עייף עד כלות. הוא היה סמל לאופטימיות ולרוח לחימה בלתי מתפשרת.

כחלק משגרת השירות, מצא דביר את דרכו גם לתפקידי פיקוד. הוא הפך לסמל, מפקד כיתה, ואחר כך לסמל ראשון, דרגות שקיבל בזכות מסירותו, מקצועיותו ויכולתו להוות דוגמה אישית. הוא היה מפקד שראה את חייליו לפני הכל. הוא הקפיד לדבר איתם בגובה העיניים, להבין את הקשיים שלהם, ולמצוא דרכים לעזור. כשחייל התקשה, דביר לא ויתר עליו. הוא היה יושב איתו שעות, מסביר שוב ושוב, מעודד ומדרבן, עד שהחייל היה מצליח. "הוא תמיד אהב ותמיד דאג שיהיה לכולם טוב לפני שיהיה לו," חזרו וסיפרו חבריו, והפעם הדברים נאמרו בהקשר צבאי – בשטח, תחת לחץ, כשכל החלטה יכולה להיות גורלית. הוא היה מפקד שהשראה אמון, מפקד שזכה לכבוד ולאהבה מחייליו, כי הם ידעו שהוא תמיד יהיה שם בשבילם, ללא תנאי. גם כשלא היה בתפקיד הדרכתי, הוא המשיך להדריך, להוביל ולחנך בדרך אישית ומרתקת. הוא היה מדריך בהווייתו, בין אם זו בריכת שחייה או שדה קרב.

חופשותיו בבית בירושלים היו נדירות ויקרות מפז. הוא היה מגיע הביתה עייף, אך מלא סיפוק. המשפחה הייתה מתכנסת סביבו, שומעת את סיפוריו, מכינה לו את מאכליו האהובים ומנסה לפצות על זמן היעדרותו. הוא היה מתעדכן בחייהן של אחיותיו, משתף אותן בחוויותיו מהצבא ומבקש מהן עצות. הוא היה חוזר לבקר באגודת השחייה, פוגש את חבריו ומדריכיו לשעבר, ומעודד את הילדים הצעירים שזכרו אותו היטב. נוכחותו הייתה תמיד מוארת, מפיגה כל דאגה, ומשרה תחושה של תקווה ואופטימיות. הוא היה עמוד תווך למשפחתו ולסביבתו, גם מרחוק. גם כשהיה במדים, על כתפיו נשא את סמל הצנחנים, הוא נשאר דביר – הבן, האח, החבר, המדריך, בעל החיוך הענק והלב הרחב.

ואז הגיע אותו בוקר שחור של שבת, השבעה באוקטובר 2023. הבוקר התחיל בשלווה יחסית, אולי עם תוכניות לחופשה קצרה בבית או בילוי עם חברים. אך השקט נשבר באחת עם רעש האזעקות, עם הודעות הווטסאפ המבוהלות שהחלו לזרום, ועם החדשות המזעזעות שהחלו להתפשט במהירות האש. דביר, כמו אלפי חיילי מילואים וסדיר אחרים, הבין מיד את חומרת המצב. לא היה צורך להמתין להוראות מפורשות, האינסטינקט המיידי שלו היה להגן. הטלפון רעד בידו עם ההודעה הרשמית על הקפצה. הוא לא היסס לרגע. תוך דקות ספורות, החל לארוז את הציוד, לבדוק את הנשק, ולוודא שכל מה שצריך נמצא איתו. בבית, האווירה הייתה מתוחה. טלי ואביחי ניסו לשמור על קור רוח, אך מבטם הסגיר את הדאגה העמוקה. אור ורוני ניסו לדלות ממנו מידע, להבין לאן הוא הולך, מתי יחזור. דביר הרגיע אותם בחיוכו המוכר, "יהיה בסדר, אני חוזר," אמר, אך הפעם החיוך היה עייף משהו, רציני יותר, והעיניים שלו שיקפו את ההבנה המלאה של המציאות המורכבת.

הודעות הווטסאפ האחרונות עם חבריו ומשפחתו היו קצרות, ענייניות, אך מלאות אהבה והבטחה לחזור. "שמור על עצמך," כתבה לו אחותו, והוא השיב "אתם תשמרו על עצמכם, אני כבר אשמור על כולם." הוא יצא מהבית אל הלא נודע, אל הכאוס שהשתרר בחוץ. הדרך לבסיס הייתה רצופת מחסומים, שיירות של כלי רכב צבאיים ואזרחים מבוהלים. המתח היה ניכר באוויר, מוחשי וכבד. דביר הגיע לבסיס ההתארגנות, פגש את חבריו ליחידה, את "האחים" שלו, והתמזג במהרה עם קצב ההכנות למלחמה. שיחות קצרות, חילופי מבטים מבינים, ומיד כולם נכנסו למוד של משימה. הוא לבש את המדים, חיזק את האפוד, בדק שוב את המחסניות. לוחם, מוכן לכל תרחיש.

היחידה של דביר, גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, שוגרה במהירות אל צפון רצועת עזה. הקרבות היו קשים, אינטנסיביים, ודרשו מכל לוחם את המיטב. דביר מצא את עצמו במהרה בלב העשייה, בסמטאות הצרות, בבתים ההרוסים, בתוך לחימה עירונית מורכבת ומסוכנת. הוא פעל בקור רוח ובמקצועיות, מילא את תפקידו ללא דופי, ותמיד היה שם עבור חבריו. הוא היה זה שראה את הסכנה המתקרבת, זה שהיה הראשון להגיב, זה שדאג לחפות על חבריו גם במחיר סיכון עצמי. עקרון ה"לדאוג לכולם לפני שדואגים לעצמי" הפך לדרך חיים, לצו מצפון, לשדה קרב. הוא הוביל את חייליו באומץ, נתן דוגמה אישית, ונלחם בחירוף נפש. הוא הבין היטב את משמעות המשימה, את החובה להגן על הבית, על המשפחה, על עם ישראל.

ביום ראשון, ו' בכסלו תשפ"ד, 19 בנובמבר 2023, בעיצומו של קרב מורכב בצפון רצועת עזה, דביר ברזני, סמל (שקודם לאחר מותו לסמל ראשון), בן עשרים בלבד, נפל בפעילות מבצעית. הוא נפל כשהוא נלחם על ביטחונה של מדינת ישראל, מגן בגופו על חבריו ועל מולדתו. רגע נפילתו היה רגע של גבורה, של מסירות אין קץ, של בחירה בלתי מתפשרת בחיים למען אחרים. הוא סיים את חייו הקצרים והמלאים במעגל של נתינה, כפי שחי אותם מתחילתם. הוא היה בן עשרים בנופלו, אבל הספיק לצבור חיים שלמים של משמעות, של חברות, של אהבה ושל שליחות.

הידיעה על נפילתו הגיעה למשפחתו כרעם ביום בהיר, מרסקת את עולמם. הצחוק נדם, החיוך כבה, הבית השקט נמלא אבל ושכול. טלי ואביחי, אור ורוני, נאלצו להתמודד עם האובדן הבלתי נתפס של הבן והאח האהוב. הלווייתו נערכה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, ביום חורפי וקודר. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים מהשכונה, חבריו מהאגודה לשחייה, ילדים שהדריך, חבריו מהתיכון, מפקדיו וחבריו לנשק מהצנחנים. כולם עמדו שם, נרגשים וכואבים, מנסים להבין את גודל האובדן, את החור שנפער בלבבותיהם. דמעות רבות נשפכו, אך גם סיפורים רבים סופרו, על החיוך הענק, על טוב הלב, על המסירות, על האדם המיוחד שהיה דביר. כל אחד נשא עמו פיסה מדביר, זיכרון קטן, חיוך גדול, מילה טובה.

לאחר נפילתו, הועלה דביר לדרגת סמל ראשון, הוקרה על מסירותו, מקצועיותו וגבורתו בשדה הקרב. אך הדרגה, על אף חשיבותה, לא יכלה למלא את החלל העצום שהותיר. הוא הותיר אחריו הורים ושתי אחיות, משפחה כואבת ואבלה, אך גם משפחה מלאת גאווה על הבן והאח שהיה. הוא הותיר אחריו חברים רבים באגודת השחייה, שזכרו אותו כחבר, כשחיין וכמדריך, ש"תמיד יהיה בלב שלנו וחלק משמעותי מהמשפחה שלנו." הוא הותיר אחריו מורשת של אהבת אדם, של נתינה ללא תנאי, של אומץ לב ושל רוח לחימה בלתי מתפשרת. דביר ברזני היה אדם טוב לב, חבר, שחיין, מדריך, לוחם – ומעל הכל, אדם. גבורתו לא נבעה ממילים גבוהות או ממעשים יוצאי דופן במנותק מהחיים, אלא מתוך המציאות היומיומית של חייו, מתוך האנושיות הפשוטה והטהורה שלו, מתוך הבחירה המתמדת שלו לדאוג לאחרים לפני עצמו. הוא נפל על הגנת הבית, על הגנת המשפחה, על הגנת העם. הוא נפל למען התקווה, למען היכולת של כולנו להמשיך לחיות כאן, לבנות ולצמוח.

הסיפור של דביר ברזני הוא סיפור על אדם צעיר שהספיק לגעת בלבבות רבים בחייו הקצרים. הוא סיפור על חיוך שלא נמחק, על לב שנפתח לכל אדם, ועל נשמה שנתנה את כולה. זכרו של דביר יהיה חרוט לעד בזיכרון הלאומי, כעוד חוליה בשרשרת הלוחמים והמגינים שהקריבו את היקר מכל למען עתידנו. הוא חלק מהתקומה הישראלית, חלק מהכוח והחוסן של העם הזה, שידע להתרומם מתוך האבל והכאב, ולצמוח מחדש, חזק ומאוחד יותר. החיוך שלו, גם אם אינו נראה עוד, ממשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את הערכים החשובים באמת, ואת המחיר היקר של החופש והביטחון. יהי זכרו ברוך.