דרור חן

השמש של בוקר יום ב' באדר תשס"ד, עשרים ושלושה בפברואר אלפיים וארבע, שטפה את בתי המושב גן חיים בקיבוץ אור רך, מבשר אביב, ובבית משפחת חן התרוצצה כבר אז שמחה גדולה. דרור נולד אל תוך עולם של שדות פתוחים, של ריח אדמה לחה אחרי גשם ושל קולות ציפורים שהיוו את פסקול ילדותו. הוא היה הילד השני לבני הזוג אביטל וישראל, אח לאביב הבכור, ולימים יצטרף למשפחה גם רענן הקטן. הבית שלהם לא היה רק ארבעה קירות, אלא לב פועם בתוך שבט רחב יותר, שורשי ועמוק, שכלל את סבא וסבתא, דודים, דודות ובני דודים, כולם חולקים חצרות, ארוחות ערב משותפות, וסיפורים שעברו מדור לדור תחת עצי הפקאן העתיקים. דרור גדל בתוך החום האנושי הזה, במרחב כפרי מלוכד שבו השכנים היו משפחה והאדמה הייתה חברה קרובה.

כבר מצעירותו, היה דרור ילד של טבע וחופש, תמיד יחף, גם כשטיפות הגשם הראשונות של החורף היו מציירות שבילים קרים על שבילי העפר. מכנסיו הקצרים היו סימן ההיכר שלו, קיץ וחורף, כאילו רצה להרגיש את האוויר והרוח, את המגע הישיר של העולם על עורו. הוא טיפס על עצים בקלילות של קוף, זרועותיו ורגליו משתלבות בענפים כאילו היו חלק בלתי נפרד מהם, מגיע אל הצמרות הגבוהות ביותר כדי לנשום את האוויר הצלול ולצפות על המושב הפרוש מתחתיו – שדות ירוקים, גגות רעפים אדומים, ושביל עפר מתפתל שמעבר לו נפרשו המטעים. בכל טיפוס כזה, הוא לא רק כבש גובה, אלא גם התחבר עמוק יותר לשקט, למרחב, לתחושה שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף. אהבתו לטיולים בארץ, לכל פינה נסתרת ולכל שביל עפר, הייתה חלק ממהותו. הוא אהב את האתגר שבגלישת סנפלינג, את הריכוז המוחלט הדרוש לאחיזה בטוחה בחבל, את הריקוד העדין בין כוח ורפיון, את תחושת הריחוף והשליטה. ביום בר המצווה שלו, בגיל שלוש עשרה, במקום לחגוג במסיבה גדולה, יצא דרור למסע רגלי של ארבעה ימים יחד עם אביו, ישראל, בשביל ישראל. הם צעדו במקטע שבין לטרון לירושלים, בין נופים ירוקים להרים חשופים, כשהם נושאים את תרמיליהם על הגב, שותים מים מבקבוקים חמים, ומשוחחים שעות ארוכות תחת השמש הקופחת ובשעות בין הערביים הקרירות. זה היה מסע של קרבה, של הכרת הארץ דרך כפות הרגליים, של בניית שורשים עמוקים יותר ושל הבנה שכל צעד קטן הוא חלק מדרך ארוכה ומשמעותית.

באותן שנים של ילדות ונעורים, נפתח ליבו של דרור לא רק לטבע אלא גם לאנשים. כאשר הצטרפה למשפחתו ילדת אומנה, הוא קיבל אותה בזרועות פתוחות ובלב רחב. דרור, שהיה כבר ילד גדול יותר, הפך עבורה לאח גדול במלוא מובן המילה – לא רק דמות שתומכת ומלווה, אלא גם מורה לחיים, כזה שמראה לה את הדרך, מחזיק את ידה כשהיא חוששת, ומלמד אותה על העולם דרך עיניו החכמות והאוהבות. הוא היה שם עבורה ברגעים הקטנים של היום יום, בהכנת שיעורים, במשחקי חצר, ובהקשבה סבלנית לכל פחדיה ותקוותיה. גם לאחר ששבה לחיק משפחתה הביולוגית, הקשר ביניהם נותר איתן ומשמעותי, עדות ללב הפתוח של דרור וליכולתו הנדירה ליצור קשרים עמוקים, אמיתיים ונצחיים עם כל מי שזכה להכיר אותו. הקשר הזה היה מגדלור של ערבות הדדית ואנושיות צרופה, שהאירה את דרכו ואת דרכה.

לאחר שסיים את בית הספר היסודי, המשיך דרור לבית הספר העל-יסודי "עמי אסף" בבית ברל, שם התאספו ילדים מהמושבים הסמוכים. הוא בלט מיד כתלמיד מצטיין, מבריק ומוכשר, כזה שפתר בעיות מתמטיות מורכבות בקלילות וניסח מאמרים ספרותיים בעברית עשירה ומדויקת. הוא היה חד ושנון, עם חוש הומור טבעי וכובש שידע להאיר כל חדר ולהפיל מצחוק את חבריו ומוריו. במקביל ללימודיו, היה דרור פעיל מאוד בתנועת הנוער "בני המושבים", שם לא רק השתתף בפעילויות אלא גם בלט כמנהיג טבעי, כזה שאנשים נמשכו אחריו, שהקשיבו לעצותיו ובטחו בשיקול דעתו. הוא היה חבר אמת, אוזן קשבת וכתף תומכת עבור רבים, תמיד מוכן לעזור, לייעץ ולעמוד לצד חבריו. הראסטות הארוכות שגידל, וההתעקשות שלו שלא להסתפר עד גיל שמונה-עשרה, היו יותר מסתם אמירה אופנתית; הן ביטאו עצמאות מחשבתית, נאמנות עקשנית לעצמו ולדרכו, וסירוב להתיישר עם מוסכמות שלא תאמו את רוחו החופשית. אמו, אביטל, נהגה לומר עליו: "צמחת לילד פלא עם אופי נדיר. תמיד התווכחת על העקרונות שלך והבאת שמחה. שאלנו 'מתי דרור ציפור הנפש שלי באה' כדי שנכין לך עוגת גבינה. תמיד עם חיוך מרוח על הפנים, ילד למופת מוקף בכל-כך הרבה חברים, תלמיד מצטיין. תמיד היה לך הכול." אביו, ישראל, הוסיף: "היית ילד פלא עם שיער ארוך. נער מדהים שהיה תמיד מוקף בחברים." דרור היה השילוב המושלם של אינטליגנציה חריפה, טוב לב עמוק, ורוח חופשית שאינה יודעת גבולות.

בגיל שבע-עשרה, נכנסה לחייו אלה, והם הפכו לבני זוג. הקשר ביניהם היה עמוק, אינטנסיבי ורצוף אהבה ותכנונים לעתיד. הם עברו יחד את כל מבחני הבגרות בהצטיינות, משלימים זה את זה, תומכים זה בזה, מדרבנים זה את זה להגיע למצוינות. יחד, הם רקמו תוכניות לעתיד משותף, שבו יבנו את ביתם, יקימו משפחה וישתלבו בחיי המושב או יצאו לדרך חדשה, העיקר – יחד. אמו של דרור סיפרה על עומק האהבה ביניהם, על התכנונים הרבים שרקמו, ועל החיבור הנדיר שנרקם ביניהם, קשר שלא יכלו לשבור. אלה הייתה לא רק אהובתו, אלא גם חברתו הטובה ביותר, שותפתו לכל חלום ולכל צחוק. הם חלקו סודות, רגעים קטנים של אושר וגם אתגרים, וידעו שכל צעד בחייהם ייעשה ביחד, יד ביד.

ביום שבעה עשר באוגוסט אלפיים עשרים ושתיים, התגייס דרור לצה"ל. זה היה צעד טבעי עבורו, המשך ישיר לערכים שעליהם גדל במושב, לערבות ההדדית ולאהבת הארץ שפעמה בו. הוא שובץ לחטיבת "גולני", גדוד 51, חטיבה שהייתה ידועה ברוח הלחימה שלה ובדרישותיה הגבוהות. דרור היה לוחם גאה, חדור אמונה בדרכו ובצדקת משימתו. הוא עבר מסלול קשה ומאתגר, שדרש ממנו כוח פיזי ונפשי עצומים. הריצות המפרכות, האימונים האינטנסיביים בשטח, שעות השמירה הארוכות והתרגילים המורכבים, כולם עיצבו אותו והפכו אותו ללוחם מיומן ובלתי מתפשר. הוא סיים בהצלחה קורס מ"כים, שלב נוסף בדרך הפיקוד, והפך לסמל מחלקה. מפקד הגדוד שלו תיאר אותו במילים חמות: "אדם עם עיניים טובות, פשוט מתוק". התיאור הזה תפס את מהותו של דרור – לוחם קשוח ומקצועי בשטח, אך אדם עם לב רחב, אמפתי ורגיש לסובבים אותו. בתור מפקד כיתה וסמל מחלקה, הוא נודע כחבר אמת של פקודיו הלוחמים. הוא לא רק הוביל אותם בדרך, אלא גם דאג להם, הקשיב להם, והיה שם עבורם בכל רגע נתון. הוא הוביל בדוגמה אישית, ברגישות ובאחריות, והיה מודל לחיקוי עבור חייליו, שהעריכו את מנהיגותו השקטה והנחושה ואת טוב ליבו הבלתי מתפשר. הקשר בינו לבין חייליו לא היה רק שרשרת פיקודית, אלא רשת אנושית של אמון, הערכה וכבוד הדדי.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בשבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפץ השקט של הבוקר החגיגי במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה פילח את השמיים והתפשט לאזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך הגדרות הפרוצים, ימית דרך הים, ואווירית באמצעות מצנחי רחיפה – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה. הקיבוצים השקטים הפכו לשדות קרב, שדרות, אופקים ונתיבות ספגו פגיעות קשות, ומבלי מסיבת הטבע ליד קיבוצים רעים ונירים מצאו עצמם במלכודת מוות. בסיסי צה"ל הותקפו, ועוברים בדרכים באזור נורו למוות. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, וביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. מאות ישראלים, תינוקות וקשישים, נשים וגברים, נחטפו לרצועת עזה. בתים נהרסו, רכוש נבזז והועלה באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב כשהם מגנים בגופם על אזרחי ישראל. בוקר זה, שהיה אמור להיות יום של שמחה ושלום, סימן את תחילתה של מלחמה עקובה מדם, ששינתה את פניה של המדינה.

דרור, כמו כל לוחם, הוקפץ מיד עם פרוץ המתקפה. הטלפון רעד, הודעות הוואטסאפ זרמו בשיטפון – "הקפצה", "להגיע לבסיס מיד". הלב דפק בעוז, הידיעה שהמציאות השתנתה חלחלה במהירות. הוא נפרד מאלה וממשפחתו בחיבוק חזק, כזה שמנסה לאגור את כל החום והאהבה לרגעים ארוכים, בלי לדעת מתי יחזור. אביו סיפר מאוחר יותר על השבת האחרונה: "בשבת האחרונה הבאת שלושה זרים - לסבתא, לאימא ולאלה, ובמוצאי שבת הקפיצו אותך." זה היה רגע מרגש, של אהבה וחיבור, שקיבל בדיעבד משמעות מצמררת. דרור מיהר לבסיס, מצטרף לרבבות לוחמים שהתכנסו בנחישות, בעיניים בוערות, להגן על ביתם. לאחר כמה שבועות של התארגנות וכוננות, החלה הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, ודרור השתתף בלחימה כלוחם מן המניין. הוא חווה את המציאות הקשה של לחימה בשטח בנוי, בין סמטאות צרות ובתים ממולכדים, כשהוא מפקד על חייליו, מוביל אותם קדימה, ומוודא שכל אחד מהם בטוח ככל האפשר. הוא לחם באומץ, בנחישות, תוך שהוא מקפיד על כללי הלחימה ועל שמירה על חיי פקודיו. בהמשך, כשלוחמים רבים נזקקו להכשרה מתקדמת, הדריך דרור קורס מתקדם ללוחמים, כשהוא מעביר את הידע והניסיון שצבר, ומכין את הדור הבא של הלוחמים למציאות המורכבת של השטח. הוא עשה זאת באותה מסירות ואחריות שאפיינו אותו בכל תפקידיו.

לאחר תקופה של לחימה והדרכה ברצועת עזה, עבר דרור עם צוותו לגבול לבנון. הזירה הצפונית התחממה, ואיום החיזבאללה על יישובי הצפון הלך וגבר. הוא וחבריו נפרשו לאורך הגבול, מגינים על קו ההגנה האחרון, נלחמים שם במסירות, באומץ ובנאמנות עמוקה למדינה ולאנשיה. הימים היו מתוחים, הלילות קרים, והאיום האורב בכל פינה היה מוחשי. הם סרקו שטחים, ביצעו מארבים, והיו דרוכים לכל תנועה חשודה, מבינים את גודל האחריות המונחת על כתפיהם.

ביום 13 בנובמבר 2024, י"ב בחשוון תשפ"ה, יצא דרור יחד עם חבריו הלוחמים לפעילות מבצעית בכפר טיר חרפא, בגזרה המערבית בדרום לבנון. הייתה זו פעילות במסגרת מבצע של אוגדה 36, שנועדה לסריקות בשטח הסמוך לגבול, לטהר את האזור מאיומי מחבלים ולהבטיח את ביטחון היישובים בצפון ישראל. האוויר היה קריר, אולי כבר נשבו בו רוחות חורף קלות, והאדמה הייתה בוצית במקומות מסוימים. הלוחמים התקדמו בשקט, בערנות מרבית, עיניהם סורקות כל עץ, כל סלע, כל צל. פתאום, בלי התרעה מוקדמת, נתקלו דרור וחמישה לוחמים נוספים במחבלי חיזבאללה. קרב יריות קשה ובלתי מתפשר פרץ במקום. הלוחמים השיבו אש, נלחמו באומץ לב ובחירוף נפש, מגינים זה על זה ועל משימתם. בתוך התופת, בתוך הירי הבלתי פוסק, נפלו דרור וחמישה מחבריו הלוחמים. סמל-ראשון דרור חן, בן עשרים בלבד בנופלו, נהרג בקרב. הלוחם שהיה ילד טבע, שטיפס על עצים וחלם על עתיד משותף, נפל כשהוא מגן על ביתו ועל עמו, בגבורה עילאית.

הבשורה המרה הגיעה למושב גן חיים, והשקט נשבר. קירות הבית, שפעם רעמו מצחוק ושמחה, התמלאו עכשיו בדממה כואבת. דרור הובא למנוחות בבית העלמין של גן חיים, שדות הילדות שלו פרושים מסביב, עדים דוממים לשובו הביתה בדרך כואבת כל כך. הוא הותיר אחריו הורים אוהבים, אביטל וישראל, ושני אחים כואבים, אביב ורענן. אבל מעבר למשפחתו הקרובה, הוא הותיר אחריו חלל עצום בלבבות של רבים – חברים, מפקדים, פקודים, ובת זוג שחלומותיה נקטעו באחת.

בדברי הפרידה המרגשים שנאמרו מעל קברו הטרי, ציירו אוהביו את דמותו כפי שהייתה באמת – ילד פלא עם אופי נדיר, מלא שמחה, עקרונות ואור. אמו, אביטל, ספדה לו בקול רועד: "צמחת לילד פלא עם אופי נדיר. תמיד התווכחת על העקרונות שלך והבאת שמחה. שאלנו 'מתי דרור ציפור הנפש שלי באה' כדי שנכין לך עוגת גבינה. תמיד עם חיוך מרוח על הפנים, ילד למופת מוקף בכל-כך הרבה חברים, תלמיד מצטיין. תמיד היה לך הכול. רציתי שתשתחרר כבר, שתיסע לבלוע את העולם. דרור שלנו, לילה טוב מאימא." כל מילה הייתה זעקה של געגוע, של אהבה אינסופית, ושל חלומות שנגדעו בטרם עת. אביו, ישראל, ספד לו בכאב עמוק: "בני היקר דרור, הייתי כל-כך גאה להיות האבא שלך, אהוב על כל הסובבים. היית ילד פלא עם שיער ארוך. נער מדהים שהיה תמיד מוקף בחברים... בשבת האחרונה הבאת שלושה זרים - לסבתא, לאימא ולאלה, ובמוצאי שבת הקפיצו אותך. אני כל-כך מתגעגע אליך, רוצה לחבק אותך. אני לא מעכל שזה קרה... איך זה ייתכן ילד אהוב." מילותיו של האב שיקפו את הגאווה העצומה ואת השברון הבלתי נתפס על האובדן.

אביב, אחיו הגדול, נפרד ממנו במילים קצרות אך נוקבות: "היית אח שלי וחבר שלי הכי טוב בעולם... תודה על כל רגע איתך." רענן, אחיו הקטן, שדרור היה עבורו מודל לחיקוי, ספד לו: "היית מודל לחיקוי עבורי. מקווה שטוב לך שם למעלה, עם סבא והחברים שלך, גיבורים שמתו מות גיבורים. תודה אחי." במילים אלו, נשמרה ההבטחה להמשיך את דרכו, לחיות ברוח שבה חי דרור. אלה, בת זוגו, שחלומותיהם המשותפים נקטעו באכזריות, ספדה לו מילות אהבה וגעגוע שקרעו את הלב: "היית המלאך שלי. כמה אהבנו, כמה עברנו ביחד, היה לנו קשר שלא יכלו לשבור אותנו. נלחמת בעזה, בלבנון, כמה אהבת את המדינה, המשפחה והחברים שלך. אני מתגעגעת להיות איתך, לשטויות שלנו ביחד. השארת אותי לבד, אמרת לי שאתה עוד מעט משתחרר. תמיד דאגת לי, מי יעשה איתי שטויות? אני מקווה שאתה צוחק איתי מלמעלה. מתגעגעת אליך מלא, הבאת לי פרחים שהם לא נבלו, ואתה כן. מתגעגעת מלא." מילותיה של אלה היו סיכום לסיפור אהבה קצר מדי אך אינטנסיבי, שהותיר אחריו יגון עמוק וזיכרונות מתוקים-מרירים.

דרור חן ז"ל היה בן אהוב, אח וחבר, לוחם אמיץ ואדם של אמת, שהותיר חותם עמוק ובל יימחה בלב כל מי שזכה להכירו. זכרו ופועלו, אהבתו לארץ, למשפחה ולחברים, והמסירות שבה לחם להגנת המדינה, ימשיכו להאיר את הדרך. הוא מונצח באתר "ממוריז+", אך בעיקר הוא חקוק בליבם של הוריו, אחיו, אלה, חבריו וכל אלה שראו בו סמל לגבורה אנושית, לגבורה שנובעת מתוך המציאות, מטוב הלב, מהבחירה להגן על היקר מכל. סיפורו של דרור הוא סיפור של חיים מלאים, של אהבה עצומה ושל הקרבה עליונה, סיפור שיישאר חרוט בזיכרון הלאומי כחלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של מדינת ישראל. הוא נפל כדי שאחרים יחיו, ורוחו תמשיך לחיות במושב גן חיים, בשדות הפתוחים, בלבבות האוהבים, ובסיפורי הגבורה שיסופרו לעד.