דב משה (דובי) כוגן

בבית צנוע, עטור עצי פרי ושיחי יסמין במעלות, בין ריחות אדמה רטובה ועשב קצוץ, נולד דב משה כוגן ביום ד' בתמוז תשנ"א, ששה עשר ביוני 1991. הוא היה הילד השביעי מתוך שמונה, בן לחיה ומאיר, זוג שבנה את ביתו על יסודות של נתינה, ערכים ורוחב לב. הבית היה תמיד מלא חיים – קולות צחוק ילדים שהתערבבו בשיחות עמוקות על מהות ודרך, ריח תבשילי שבת שהתפשט במסדרונות, וקצב קבוע של פעילות ויצירה. חיה, אמו, הייתה עמוד תווך של חסד ותבונה, אישה שעיניה הטובות ראו את הנסתר וליבה הרחב הכיל את כולם, ודובי ספג ממנה את הרוך והענווה שאפיינו אותו כל חייו. מאיר, אביו, מהנדס בכיר ברפאל, העניק לילדיו את החשיבה המדויקת, את אהבת היצירה ואת הכבוד לידע ולמקצוענות, ודובי הצעיר היה מרותק לסיפוריו על תהליכי תכנון ובנייה, וניצוץ של סקרנות טכנולוגית ניצת בו כבר אז. בתוך ההמולה המשפחתית הזו, למד דובי את אמנות ההקשבה, את היכולת למצוא את מקומו בתוך קבוצה גדולה מבלי לאבד את קולו הפנימי, ואת החשיבות של קשר עמוק עם כל אחד מבני המשפחה.

שנות ילדותו במעלות היו רצופות משחקי חוץ, טיולים בשדות הפתוחים שסביב העיר, וגילוי מתמיד של העולם דרך ידיים פעילות ועיניים בוחנות. דובי הצעיר לא היה מסוג הילדים שיושבים בחיבוק ידיים – הוא תמיד מצא דרכים לבנות, לפרק, לצייר וליצור. אם זה היה מגדל קוביות שהתנשא גבוה מעל ראשי אחיו, או ציור צבעוני של נוף הגליל שקישט את קירות חדר הילדים, ניכר היה בו כבר אז כישרון מולד ליצירה ולבנייה, "ידי זהב" כפי שכינו זאת אחר כך. הוא גדל והתחנך במעלות, ולאחר מכן המשיך ללימודי חטיבה ותיכון בישיבת "בני עקיבא" במירון, שם כבר ניכר בו אופיו המיוחד. בין ספרי הלימוד והשיעורים, בין חבריו לספסל הלימודים, הוא היה זה שתמיד הקשיב, תמיד ניסה להבין את הצד השני, גם כשהדעות היו מנוגדות. כבר בנעוריו התגבשה בו ההבנה העמוקה שכל אדם הוא עולם ומלואו, וכי הערך האמיתי טמון ביכולת לקבל כל אחד כמות שהוא, מבלי לשפוט או לבקר. באותה תקופה, קיבל החלטה ששיקפה את נחישותו ועקביותו – להפסיק לאכול שוקולד, עוגות ושאר מתוקים. זו לא הייתה גחמה חולפת של נער, אלא התחייבות שקיים באדיקות יוצאת דופן, עד יומו האחרון, והיא סימנה את יכולתו להציב לעצמו יעדים ולחתור אליהם בעקביות, גם אם דרשו ויתור ומשמעת עצמית.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, עבר דובי ללמוד במשך שנתיים בישיבה הגבוהה באיתמר, תקופה שהעמיקה את עולמו הרוחני והרחיבה את תפיסת עולמו. שם, בין שיעורים ארוכים לדיונים סוערים, הוא המשיך לפתח את יכולת ההתבוננות הפנימית ואת הרגישות לאחר. הוא מילא מחברות ברעיונות, תובנות והרהורים, ובהן כתב את הדברים שיהפכו למצפן חייו: "אני חייב להפנים – לא כולם אמורים להיות כמוני, לכתחילה. לא בתפיסה האמונית, לא בצורת חשיבה וכו'. עליי לקבל כל אדם כמו שהוא, להתחבר, לא למצוא על מה לריב (ותמיד יש על מה לריב). צריך לבנות את עמדת ההתחברות לכולם, כל אחד על מישור משותף אחר ולהכניס את החיבור הזה לאינסטינקטים". מילים אלו, שנכתבו בכתב ידו המדויק, שיקפו את מהותו – את הרצון העמוק לבנות גשרים, למצוא את המשותף, ולהניח בצד את המחלוקות. הוא הקפיד להתייחס בכבוד לסובבים אותו, בין אם היו חבריו לישיבה, רבניו או סתם עוברי אורח שפגש בדרכו. חיוכו המתוק, עיניו היפות ששידרו טוהר ואמת, ורוחו הענווה, היו כרטיס הכניסה שלו ללבבות של כולם, והוא נודע בין חבריו בסבלנות ובקשב יוצא הדופן שלו.

בנובמבר 2011, עם סיום שנות הישיבה, התגייס דובי לצה"ל. הוא לא בחר בדרך הקלה, אלא התנדב ליחידת שלדג, יחידת הקומנדו היוקרתית של חיל האוויר, בחירה ששיקפה את שילוב נדיר של אידיאליזם, נחישות ורצון לתרום באופן משמעותי. תקופת ההכשרה בשלדג הייתה מאתגרת וקשה מאין כמותה. חודשים ארוכים של אימונים מפרכים, מסעות ארוכים תחת משאות כבדים בלב מדבר יהודה הצחיח, שבועות של למידת לחימה בשטח בנוי בצפון, וימים ולילות של תרגול טכניקות לחימה מורכבות. הוא נדרש לדחוף את גופו ונפשו אל הקצה, להתמודד עם עייפות קיצונית, קור מקפיא וחום לוהט. אך דובי, עם נחישותו הבלתי מתפשרת, עמד בכל אתגר. הוא היה חייל מסור ומקצועי, כזה שהתייחס ברצינות מלאה לכל משימה, בין אם הייתה זו ריצת בוקר מפרכת או תרגיל ירי מדויק. חבריו לצוות זכרו את הניצוץ בעיניו גם ברגעי שבירה, את החיוך המעודד ששלח, ואת היכולת שלו להחזיק את הקבוצה יחד. הוא היה ה"דבק" של הצוות, זה שדאג שלא יהיה שיח מפלג חרף השקפות העולם השונות בין החברים. ברגעי מחלוקת וויכוח, כשהמתח היה עולה והקולות היו מתלהטים, דובי הצליח להרגיע את הלבבות מכעס ואיבה, לא פעם על ידי פתרונות יצירתיים שהציע, או פשוט על ידי הקשבה סבלנית ואמיתית לכל צד, שהפיגה את המתח מעצם נוכחותה. הוא שירת ביחידה במשך ארבע שנים, תקופה שעיצבה אותו וחיזקה בו את תכונות המנהיגות, האחריות והמסירות, ולאחר שחרורו המשיך בשירות מילואים פעיל במסגרתה, קשר שלא נותק לרגע.

עם שחרורו מצה"ל ב-2015, החל פרק חדש ומרגש בחייו של דובי. הוא נישא לבחירת ליבו, שקד, אישה יפה וחכמה שראתה בו את כל הטוב שתיאר במחברתו, וביחד החלו לבנות את ביתם. במקביל, החל בלימודי תואר ראשון בהנדסת מכונות בטכניון בחיפה, ולאחר מכן המשיך ללימודי תואר שני בתחום. בחירה זו לא הייתה מקרית; היא היוותה המשך ישיר למורשת ההנדסה המשפחתית המפוארת. אביו, מאיר, היה מהנדס בכיר ומוערך ברפאל, וסבו, אברהם כוגן, היה ממקימי הפקולטה להנדסה אווירונאוטית בטכניון. דובי כיבד ואהב את שניהם אהבת נפש, והיה גאה לצעוד בעקבותיהם, להמשיך את המסורת של חשיבה טכנולוגית, דיוק ויצירה. הוא שקע בלימודים באותה מסירות שבה שירת בצבא, שקד על כל פרויקט ועבודה, והצטיין ביכולתו להבין מערכות מורכבות ולפתור בעיות מורכבות. שקד הייתה שותפה מלאה לדרכו, תומכת ומעודדת, ובמרוצת השנים נולדו להם שלושה בנים מקסימים, שהפכו למרכז עולמם.

דובי היה אבא מסור וסבלני, נוכח ומעורב בכל רגע בחיי ילדיו. הוא לא היה רק "האבא שמפרנס", אלא שותף פעיל בכל הרפתקה ובכל רגע של גילוי. הוא ישב איתם על השטיח ובנה מגדלי לגו גבוהים, לימד אותם איך להרכיב דגמי מטוסים קטנים, ויצא איתם לטיולים בטבע, שם לימד אותם לזהות צמחים ובעלי חיים. הוא היה קשוב לכל שאלה, לכל חשש, ותמיד מצא את המילים הנכונות לעודד ולהרגיע. את אהבתו לילדיו ולשקד ביטא גם באמצעות החלטות מעשיות, ששיקפו את נחישותו וחתירתו ליעדים. הוא הכין לעצמו תוכנית גמילה ממסכים, מתוך רצון להקדיש יותר זמן איכות למשפחתו. הוא תכנן וייצר במדפסת התלת ממד שלו מתקן שבתוכו מניחים את הטלפון כשמגיעים הביתה, "שזה יהיה קצת כמו טלפון קווי של פעם", כדבריו, כדי שהמכשיר הסלולרי לא יהפוך למרכז הבית. בנוסף, החליט להתנתק לחלוטין מהטלפון במשך שעתיים מדי יום, מיד כשחזר הביתה, ובשעות אלו היה כולו של שקד והילדים – משחק, מקריא סיפורים, מקשיב לחוויות היום שלהם, ופשוט נוכח.

בתום לימודיו המרשימים בטכניון, השתלב דובי בעבודה בתעשייה האווירית, שם מצא את מקומו כמהנדס מקצועי ומוערך. הוא עסק בפיתוח מערכות מורכבות, והיה ידוע ביכולתו להבין כל פרט, לרדת לעומקם של תהליכים, ולמצוא פתרונות יצירתיים לאתגרים הנדסיים. עמיתיו לעבודה העריכו את מקצועיותו, את יכולתו לעבוד בצוות, ואת רוחו הטובה שנסכה שלווה ורוגע גם ברגעי לחץ. אך עבודתו כמהנדס לא הייתה כל עולמו. דובי היה אומן בעל ידי זהב שנהנה לצייר, לבנות וליצור גם מחוץ לשעות העבודה. הוא לא הסתפק ביצירה תיאורטית; הוא אהב את המגע הפיזי עם החומר. הוא בנה דקים (משטחי עץ) וספסלי עץ יפהפיים, לעיתים קרובות בפינות נוף קסומות בטבע, מקומות שקטים שבהם יכול היה להתחבר לשקט הפנימי ולביטוי האומנותי שלו. בעזרת ידיו המיומנות, הוא הפך בולי עץ גולמיים לפינות חמד, מקומות שבהם אנשים יכלו לשבת, להתבונן בנוף, ולמצוא שלווה.

חיבורו העמוק לטבע ולאנשים בא לידי ביטוי גם בתחביב נוסף שאימץ לעצמו – ריצת מרתון. זו לא הייתה עוד מטרה שגרתית, אלא אתגר פיזי ונפשי שהצריך נחישות ואורך רוח. הוא בנה לעצמו לו"ז אימונים מפורט, שכלל ריצות ארוכות, אימוני כוח ומתיחות, והתמיד בו בעקביות יומיומית, גם בימים עמוסים וגם כשמזג האוויר לא שיתף פעולה. שעות רבות בילה בריצות בשבילים ובשדות, חושב, מתבונן, ודוחף את גופו אל מעבר לגבולותיו. ההגעה ליעד המיוחל – ריצת המרתון המלאה – הייתה רגע של סיפוק עמוק, עדות נוספת לכוח הרצון הבלתי נלאה שלו. בתוך כל העשייה הזו, דובי תמיד שמר על אופיו הרגיש והמכיל. שמונה שנים לפני לכתו, כשהתמודד מול משבר לא פשוט שלא היה בשליטתו – פרטיו נותרו חסויים, אך השפעותיו ניכרו – הוא פנה אל עצמו במילים של חוכמה ותקווה. במחברתו האישית, כתב: "דובי היקר, אל תאבד את הרגישות, הטוב, הרצון לתת ללא תמורה, ההומור והעין הטובה. זו הדרך הנכונה לחיות גם אם כולם משדרים אחרת. נסה להסתכל על מה שקורה יותר מגבוה ואז פחות תיקח ללב כל מיני מקרים מטרידים. ותמשיך לחייך". מילים אלו היוו עבורו מצפן פנימי, תזכורת מתמדת לשמור על מהותו, על הטוב שבו, גם כשהעולם סביבו נראה מורכב ומאתגר.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. דובי, שקד והילדים התעוררו לבוקר שבת שקט בביתם בנוב, מוכנים ליום חג ומשפחה. אך השקט נקטע באחת. אזעקות מחרישות אוזניים החלו ליילל, ומיד אחריהן הגיעו הדיווחים הראשונים, המזעזעים, על מתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה. המציאות התהפכה באחת. תוך דקות ספורות, הפך יום החג ליום שחור, וארץ ישראל כולה נכנסה למלחמה. דובי לא היסס לרגע. כמו רבים מחבריו לנשק, הוא נקרא לשירות מילואים והתייצב מיד. הוא נפרד משקד ומילדיו בחיבוק חזק, מבטיח שישוב, מנסה להשרות עליהם רוגע למרות החרדה שאחזה גם בו. הוא עלה על מדיו, ארז את ציודו, ויצא לדרך, אל הלא נודע, אל תופת המלחמה.

הימים הראשונים למלחמה היו כאוטיים. דובי ולוחמי יחידת שלדג, יחד עם כוחות נוספים, מצאו עצמם בחזית הלחימה ביישובי עוטף עזה. הם הוקפצו לחילוץ תושבי קיבוץ בארי, אחד הקיבוצים שנפגעו באופן הקשה ביותר. במשך למעלה משלושים שעות ברצף, ללא שינה או מנוחה, תחת אש בלתי פוסקת ומול מחזות זוועה שקשה לתאר, לחם דובי בגבורה עילאית. הוא וחבריו פרצו לבתים, פינו פצועים, חילצו משפחות שהיו לכודות שעות ארוכות בממ"דים, ונלחמו במחבלים שהשתוללו בקיבוץ. חבריו לצוות סיפרו כי דובי, עם עיניו הטובות וחיוכו המרגיע, נבחר להיות הפנים הראשונות שהמחולצים פוגשים. במציאות של אימה וטראומה, מבטו הישיר והמכיל, מילותיו השקטות והמלאות ביטחון, העניקו לניצולים תחושה שהם בידיים טובות, שיש מי שדואג להם, שיש תקווה. הוא היה נקודת אור של אנושיות בתוך חושך מוחלט, איש שגם ברגעי השיא של הסכנה והעייפות הפיזית והנפשית, ידע להעניק רוגע וכוח לאחרים.

לאחר כשבועיים של לחימה אינטנסיבית בעוטף, החל צה"ל בתמרון קרקעי נרחב ברצועת עזה, ויחידת שלדג הצטרפה לפעילות באזורי הקרבות. דובי הרגיש תחושת משמעות עמוקה. הוא ידע שהקרב קשה, שהסכנות אורבות בכל פינה, אך הוא חש שמחה על הזכות שניתנה לו להיות שותף במלחמה הזו, מלחמה על הגנת עם ישראל, על הגנת ביתו ומשפחתו. הייתה בו התרוממות רוח כשראה איך כל העם מתגייס לעזור זה לזה, איך הלבבות מתאחדים סביב מטרה משותפת. הוא ראה את החוסן הישראלי במלוא הדרו – מתנדבים שמגיעים מכל קצוות הארץ, תרומות של מזון וציוד, מילות עידוד שנשלחו לחיילים. הוא חש חלק מסיפור גדול יותר, חלק ממאבק צודק על קיומו של עמו בארצו. הדיווחים האחרונים ששלח הביתה לשקד דיברו על המורל הגבוה, על האחדות המדהימה, ועל התקווה לעתיד טוב יותר, גם מתוך אש התופת.

בתוך הלחימה העזה בעומק רצועת עזה, ביום כ"ה בחשוון תשפ"ד, 9 בנובמבר 2023, נפל רב-סמל ראשון דב משה (דובי) כוגן בקרב. הוא היה בן שלושים ושתיים במותו. הרגע המדויק, נסיבות הנפילה, נותרו חלק מהסודות המרים של המלחמה, אך מה שברור הוא שדובי נפל כגיבור, תוך כדי מילוי משימתו, מגן על עמו ועל ארצו. הידיעה המרה על נפילתו הכתה במשפחתו ובכל מכריו כרעם ביום בהיר. הבית בנוב, שהיה תמיד מלא חיים, שקט לפתע. שקד איבדה את אהוב ליבה, אב לילדיה. שלושת בניו הקטנים נותרו ללא אבא, עולמם התהפך. חיה אמו איבדה בן, שבעת אחיו ואחיותיו איבדו אח אהוב. הקהילה כולה, חבריו מהצבא, מהלימודים, מהעבודה, כולם חשו את החלל העצום שהותיר אחריו.

דובי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, עיר הנצח, קרוב לאדמה שעליה הגן במסירות כה רבה. מסע חייו, הקצר אך העשיר והמשמעותי, נחתם שם, בחיק האדמה. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם, אות של כבוד והערכה על שירותו ומסירותו. אך הדרגה, הכבוד וההנצחה הרשמית, הם רק חלק קטן מהמורשת שהותיר אחריו. דובי השאיר אחריו אישה אהובה ושלושה בנים קטנים, שיישאו את שמו, את סיפורו ואת ערכיו הלאה. הוא השאיר אחריו משפחה ענפה, חברים רבים, וקהילה שלמה שזוכרת אותו כאיש של טוב לב, רוגע, נחישות ואהבת אדם. עיניו היפות, חיוכו המתוק, רוכו וענוותנותו, ימשיכו לחיות בזיכרונם של כל מי שפגש בו. סיפורו של דובי הוא סיפור של גבורה אנושית – גבורה שלא נבעה ממילים גבוהות, אלא מתוך בחירה יומיומית בטוב, בנתינה, בקבלה ובאומץ. הוא היה איש של עשייה, של יצירה, של חיבור. הוא היה לוחם בנפשו, בין אם בשדה הקרב, על מסלול המרתון, או בבניית גשרים בין בני אדם. הוא נפל במלחמה על תקומתה של ישראל, על זכותה להתקיים בביטחון, והוא נצרב בזיכרון הלאומי כמי שהקריב את היקר מכל למען הדורות הבאים. מורשתו – של אהבת אדם, של חיבור, של נחישות ושאיפה למצוינות – תמשיך להאיר את דרכנו, ותהווה תזכורת מתמדת לכוחה של הרוח הישראלית, גם ברגעיה הקשים ביותר. יהי זכרו ברוך.