דור זימל

בבית בקריית מוצקין, ביום קר של חורף, ט"ו בכסלו תשנ"ז, עשרים ושישה בנובמבר 1996, נשמעו צעקות שמחה שמילאו את האוויר. שרון ואלון זימל, הורים טריים, אחזו בזרועותיהם את בנם הבכור, דור, תינוק קטן שפניו אדומים וקמוטים, אך עיניו כבר הבטיחו עולם שלם. שניות ספורות לאחר מכן הצטרפה אליו אחותו התאומה, ליאור, ואף שלא ידעו זאת אז, חוט בלתי נראה, עבה וחזק, כבר נארג ביניהם, קשר עמוק שיעמוד במבחן הזמן והמרחק, קשר של מבטים מבינים וצחוקים משותפים. שנים לאחר מכן, אח צעיר, תום, יצטרף למשפחה, ודור, הבכור, יקבל על עצמו את תפקיד המנטור, המעודד והתומך, מודל לחיקוי שרק אח גדול יכול להיות.

השנים הראשונות עברו בקריית מוצקין, אבל את שנות ילדותו ונעוריו העביר דור בקריית טבעון, יישוב ירוק ושקט ששקע בתוך נוף של גבעות עטורות עצים. שם, בין שבילי העפר והעצים המוריקים, עיצב את עולמו. בית הספר היסודי "רימונים" היה המקום שבו למד לקרוא ולכתוב, אבל יותר מכך, שם למד את טעמה המתוק של חברות ראשונה, את חוקי המשחק בכדורגל בהפסקה, ואת תחושת השייכות לקהילה קטנה ועוטפת. מאוחר יותר, כשלמד בתיכון "שקד" המקומי, כבר היה נער בוגר, עם חיוך שובה לב שמשך אליו אנשים, ועיניים סקרניות שחיפשו תמיד את האתגר הבא.

הטבע היה תמיד חלק בלתי נפרד מנוף חייו. מגיל צעיר הצטרף דור לחוגי הסיירות של הקרן הקיימת לישראל. לא היה כמו הריח המשכר של האדמה הלחה אחרי גשם קל, או המגע המחוספס של ענפי אורן בכפות ידיו, כשהוא מטפס בשבילים תלולים. הוא אהב את רחש העלים ברוח, את ציוץ הציפורים הבוקע ממעמקי החורש, ואת תחושת החופש וההתמזגות עם הסביבה. בכל טיול, בכל מסע, הוא ספג עוד ועוד מהארץ, למד לזהות צמחים לפי עלה ופרח, וקבוצות כוכבים לפי מיקומן המדויק בשמי הלילה הבהירים. הוא לא רק השתתף, הוא התעמק, חקר, שאף לדעת. והאדמה, זו שעליה דרכו רגליו, דיברה אליו בשפה ברורה, שפה של שורשים עמוקים ונופים משתנים. כשהתבגר, עבר קורס מדריכי סיירות, ובאופן טבעי, הפך למנהיג. קבוצות נוער צעירות הלכו אחריו בשבילים, הקשיבו לקולו המלא בידע ובהתלהבות, ונדבקו באהבתו הבלתי מתפשרת לארץ. הוא לימד אותם לא רק לזהות עקבות בבוץ או לטפס על סלעים, אלא גם להעריך את היופי שבטבע, את האחריות שבשמירה עליו, ואת הכוח שבחיבור לאדמה.

אבל דור לא היה רק איש טבע. הוא היה איש של תנועה, של קצב, של משמעת. מגיל צעיר, הקפוארה מילאה את עולמו. הוא בילה שעות ארוכות באימונים, שבהם למד את תנועות הריקוד והלחימה הייחודיות, את הגמישות, את הכוח המתפרץ, את התיאום המושלם בין הגוף והנפש. הוא התאמן עד שזיעה ניגרה על מצחו, עד ששריריו בער בם אש, ועד שכל תנועה הפכה לטבע שני. רעש תופי הברימבאו והאטאבאקים, השירה המלווה את התנועות, כל אלה היו חלק בלתי נפרד מנפשו. הוא השתתף בתחרויות, עמד מול יריבים, ובכל פעם למד משהו חדש על עצמו, על גבולות היכולת שלו ועל הדרך לפרוץ אותם. הקפוארה העניקה לו לא רק כושר גופני מדהים, אלא גם קצב פנימי, ביטחון עצמי, ויכולת להתמודד עם אתגרים, בין אם על מזרן האימונים ובין אם בחיים עצמם.

בשעות הפנאי, כשלא היה בטיולים או באימוני קפוארה, דור אהב משחקים שדרשו מחשבה, אסטרטגיה, ובעיקר – חברה טובה. שש-בש היה אחד מהם. קליק הקוביות על הלוח, השקט המתוח כשכל אחד מהשחקנים שוקל את מהלכיו, וצחוק מתפרץ כשמהלך מבריק או מזל עיוור משנים את מהלך המשחק. פינג פונג היה בשבילו דרך לפרוק אנרגיה, עם חבטות מהירות, כדורים מתוחכמים, וקריאות שמחה על כל נקודה מוצלחת. ו"קטאן" – המשחק שבו כל אחד בנה את מושבתו, סחר במשאבים, ותכנן את דרכו לניצחון, היה עוד הזדמנות עבורו להפגין את חשיבתו האסטרטגית, ובעיקר לבלות זמן איכות עם חברים ובני משפחה. כל המשחקים האלה לא היו רק דרך להעביר את הזמן, הם היו מראה לנפשו – חברותי, תחרותי, חושב, ומעל לכל – אוהב אדם.

כשהיה בן שמונה-עשרה, עברה המשפחה ליישוב צורן שבשרון. המעבר, בגיל כה משמעותי, היה אתגר לא קטן. להשאיר מאחור את הנופים המוכרים של טבעון, את החברים, את השגרה הבטוחה, ולבנות מחדש עולם ביישוב חדש, עם פנים חדשות וסביבה אחרת. אבל דור, עם חיוכו הכובש ויכולת ההסתגלות המדהימה שלו, מצא במהרה את מקומו. דווקא בתקופה זו, רגע לפני הגיוס, בחר לצאת לשנת שירות. הוא עבר לחיפה, לעיר נמל תוססת ורבת פנים, ושם הדריך נוער בסיכון. זו הייתה חוויה מעצבת, שבה נחשף לעולמות שונים, לאתגרים חברתיים מורכבים. הוא הקשיב לסיפורים קשים, ראה מצוקה, ונתן מעצמו את כל כולו כדי להושיט יד, להאיר דרך, להעניק תקווה. האמפתיה שלו, היכולת שלו להכיל ולתמוך, בלטו במיוחד. הוא לא רק הדריך אותם בפעילויות, הוא נגע בנשמותיהם, לימד אותם לאהוב את עצמם ואת הארץ, והיה עבורם עוגן של יציבות ואמונה.

בנובמבר 2016 הגיע תורו להתגייס לצה"ל. הוא בחר לשרת כלוחם, והשתלב בגדוד "בזלת" של חטיבת הנח"ל, חיל הרגלים. המעבר מהחיים האזרחיים, גם אם משנת שירות מאתגרת, למסגרת הצבאית הנוקשה היה דרמטי. מדי הזית, משקל הציוד על הגב, הריצות המפרכות, האימונים הפיזיים התובעניים, ובעיקר – המשמעת הבלתי מתפשרת. אבל דור קיבל על עצמו את האתגר במלוא הרצינות. הוא למד מהר, התאמן קשה, והפך לחלק בלתי נפרד מהקבוצה, כשהוא משרה אווירה טובה סביבו, גם ברגעי העייפות והקושי. לאחר מסלול ההכשרה המפרך, שבמהלכו התחשל גופו ונפשו, יצא לקורס מ"כים, מפקדי כיתה. זו הייתה נקודת מפנה, שבה כישורי המנהיגות הטבעיים שלו באו לידי ביטוי במלוא עוצמתם. הוא לא היה מפקד שצועק פקודות, אלא מנהיג שמראה דרך, שמדגים אישית, שמחבר בין הלוחמים ומעורר בהם מוטיבציה אמיתית. משם, הדרך לקורס קצינים הייתה טבעית. הוא עבר את הקורס בהצטיינות, והפך לקצין בצבא ההגנה לישראל.

במהלך שירות החובה, ולאחר מכן בשירות הקבע שבו בחר להמשיך, דור מצא את ייעודו. הוא לא רק מילא תפקיד, הוא חי אותו. הוא הכשיר והוביל טירונים וחיילים, וחש תחושת שליחות עמוקה בהגנה על מדינת ישראל. הוא עמד מול חיילים צעירים, עיניהם מבוהלות, גופם עייף, ודיבר אליהם בשפה של אמת. הוא לא השתמש במליצות גבוהות, אלא סיפר להם על החשיבות שבכל צעד, בכל אימון, בכל משמרת. הוא הזכיר להם את הבית, את המשפחה, את הארץ שהם מגינים עליה, והצליח לעורר בפקודיו את אהבת המולדת בדרך סוחפת, שקטה אך עוצמתית. חיוכו המאיר, נוכחותו הפיקודית, והאכפתיות האמיתית שהפגין כלפי כל חייל, הפכו אותו למפקד נערץ, כזה שזוכרים הרבה אחרי שהמדים מוחלפים בבגדים אזרחיים. הוא היה איש של אנשים, ותמיד דאג לפרטים הקטנים – לראות שכולם אכלו, שכולם ישנו מספיק, שאיש לא נשאר מאחור.

בשנת 2019, אחותו התאומה, ליאור, עשתה לו היכרות עם שיר. זה היה מפגש ששינה את חייו. משהו בקשר עם שיר היה שונה, עמוק יותר. הם נפגשו שוב ושוב, שיחות ארוכות אל תוך הלילה, צחוק משותף, מבטים שדיברו יותר ממילים. בין השניים נרקמו קשרי אהבה עמוקים, זוגיות שהלכה והתפתחה מיום ליום, ונבנתה על כבוד הדדי, חברות אמתית, ותשוקה לחיים. כעבור שלוש שנים, הם עברו לגור יחד באבן יהודה. זה היה הצעד הטבעי הבא, לבנות בית משותף, פינה משלהם שבה יוכלו לחלוק את חלומותיהם, את שגרת יומם, ואת כל רגעי האושר הקטנים. הדירה באבן יהודה הפכה למקום מפלט, מקום של חום ואהבה, שבו כל פרט קטן – מצחצוח הכלים המשותף ועד לבחירת הוילונות – היה חלק מבניית הקן שלהם.

לאחר שחרורו משירות הקבע, דור לא נח לרגע. הוא החל ללמוד משפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן בהרצליה. המעבר מהשדה הקרבי לספסל הלימודים היה מאתגר, אך דור, עם נחישותו הבלתי מתפשרת, שקע בלימודים. הוא לא רק למד, הוא הצטיין. בשנתו השנייה קיבל את אות הצטיינות הדיקן, הישג משמעותי שמעיד על כישרונו והשקעתו. הוא זכר היטב את הרגע שבו קיבל את ההודעה על ההצטיינות. מיהר לטלפן להוריו, קולו נרגש אך גם מתוח בגלל הלו"ז הצבאי הצפוף. "אמא ואבא, שומעים רגע? אני ממהר וחייב לזוז אבל חשוב לי לשתף אתכם לרגע שנבחרתי להיות מצטיין דיקן. מקווה שנסיים מילואים עד אז ואגיע. אוהב אתכם." זו הייתה הודעה קצרה, מהירה, אבל מלאה באהבה ובגאווה. הוריו, בצד השני של הקו, התמלאו אושר. הם ידעו שהבן שלהם, גם כשהוא לוחם ומפקד, לא מוותר על שאיפותיו האקדמיות, ושואף למצוינות בכל דרך.

בד בבד עם לימודיו התובעניים, דור המשיך בדרכו כ"איש של אנשים". הוא התנדב בעמותת Telfed, המסייעת לעולים מדרום אפריקה. שם, שוב, באה לידי ביטוי יכולתו המופלאה לתת מעצמו, להקשיב, לסייע לאנשים חדשים בישראל למצוא את דרכם. הוא לא רק מילא טפסים או ליווה ביורוקרטיה, הוא היה אוזן קשבת, כתף תומכת, חיוך מבין. במקביל, הוא מצא את עצמו מעורב גם בפעילות ציבורית מקומית. הוא עבד כראש מטה הבחירות לראשות מועצת אבן יהודה עבור המועמד מתן כצמן. בתפקיד זה, הוא הצליח מאוד, והפגין שוב את כישורי המנהיגות, הארגון והחיבור שלו לאנשים. מתן כצמן, שנבחר במרץ 2024, יזכור אותו כ"האיש הכי טוב, חרוץ וערכי שפגשתי. כזה שהקדים לפגישות אצלי בבית כדי לשחק עם איתן התינוק. כזה שמצא פתרון לכל בעיה. כזה, שעל אף חוסר ניסיונו הפוליטי, ניהל לבדו בצורה מופתית קמפיין בחירות היסטורי, צוות מתנדבים ענק, וכבש את ליבם של מאות תושבים... כולם אהבו אותו." דור, שרק יום למחרת חודשי לחימה קשים בצפון, ללא יום מנוחה אחד, חזר להוביל את קמפיין הבחירות, מונה לאחר הבחירות לעוזרו האישי של כצמן, תפקיד שמילא במסירות ובהצטיינות, והמשיך להוכיח את יכולותיו המגוונות, את הרעב שלו לעשייה ואת מחויבותו לקהילה.

קשר קרוב במיוחד שרר בינו ובין הוריו ואחיו. עם אחותו התאומה ליאור, החיבור היה עמוק מכל. לא היה צורך במילים, מבט חטוף אחד הספיק כדי שיבינו זה את זה. הם חלקו סודות ילדות, צחקו מבדיחות פנימיות שרק הם הבינו, ותמכו זה בזה בכל צומת דרכים. עם אחיו הצעיר תום, דור היה מודל לחיקוי בכל מובן. תום העריץ אותו, ראה בו סמל לכוח, לחוכמה ולטוב לב. דור מצדו העניק לתום עידוד בלתי פוסק ותמיכה בכל דרך שבחר. הם שוחחו על הכול, מהדברים הגדולים ועד לקטנים שבקטנים, וצחקו יחד צחוקים מתגלגלים, כאלה שממלאים את הבית באור. הבית המשפחתי היה תמיד מקום של חום, של ארוחות משותפות, של שיחות פתוחות, ושל אהבה ללא תנאי, שדור היה חלק מרכזי בה.

מעבר לאהבתו לטיולים ולטבע, שבהם היטיב לזהות צמחים וקבוצות כוכבים, דור גילה כישרון נוסף, קצת פחות צפוי, במסיבות משפחתיות: הכנת קוקטיילים מושקעים. הוא היה עומד מאחורי הבר המאולתר, מנער, מוזג, מקשט, ויוצר משקאות מרהיבים ביופיים ובטעמם, ששימחו את כל הנוכחים. זה היה עוד ביטוי לאהבתו לאנשים, לרצונו לשמח, להעניק חוויה בלתי נשכחת.

בדמותו כובשת הלבבות והממגנטת, ברצון למצות כל רגע ובחיוכו המאיר, קירב דור לבבות והתחבב על כל מי שהכירו. ממשפחתו הקרובה, דרך חבריו, ועד לחיילי המילואים שתחת פיקודו, גם כשבאו מרקעים מגוונים ושונים זה מזה. הוא היה "איש של אנשים", תמיד נכון לתת לפני שביקש לקבל, תמיד עזר לזולת ורדף צדק. הוא לא חיפש תהילה, אלא פעל מתוך אמונה עמוקה בטוב האדם. הוא היה קשוב, אמפתי, ותמיד ידע למצוא את המילה הנכונה או את המחווה הקטנה שתשמח את ליבם של אהוביו. בין אם זה להכין קפה לחבר עייף, להקשיב בסבלנות לבעיה של חייל, או להפתיע את שיר בפרח קטן – הוא תמיד דאג להשאיר חותם חיובי.

כישורי המנהיגות שבהם ניחן באו לידי ביטוי בכל תחומי חייו. החל מחוגי הסיירות שבהם הדריך נערים צעירים, דרך שנת השירות שבה עבד עם נוער בסיכון, וכלה בשירותו הצבאי שבו פיקד על לוחמים, ובהמשך בלימודיו ובעבודתו. הוא היה מנהיג טבעי, כזה שמעורר השראה לא רק במילים, אלא גם במעשים. הוא חינך לאהבת האדם והארץ, לא רק באופן פורמלי, אלא בכל אינטראקציה יומיומית. הוא סימן לעצמו מטרות, פעל בנחישות, בנמרצות ובחריצות להשיגן, והצטיין בכל תחום שבו נגע. הוא לא ידע שבתכלס, הוא הגיבור.

גם לאחר שחרורו משירות הקבע, דור לא נפרד מהמדים לחלוטין. הוא יצא לקורס מ"פים, מפקדי פלוגה, והמשיך לשרת במילואים במסירות יוצאת דופן – מעל מאתיים יום בשנה. הוא שימש כסגן מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 8103 של חטיבת "עציוני". ימים ארוכים בחודשי השנה הוקדשו למילואים, והוא מצא את עצמו מלהטט בין לימודי המשפטים, עבודתו המאתגרת, הזוגיות עם שיר, ובין תפקידו הפיקודי. הוא עשה זאת מתוך תחושת אחריות עמוקה, מתוך הבנה שזו זכות גדולה להגן על המדינה.

ואז הגיע הבוקר של שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר נורא זה החלה מלחמה, שעד מהרה התפשטה גם לצפון הארץ.

באותו בוקר, כשקולות הפיצוצים והאזעקות נשמעו למרחקים, דור לא היסס לרגע. כבר בשעה שמונה היה מוכן עם הציוד, לבוש במדי צה"ל, וליבו פועם בחוזקה. הוא נפרד משיר בחיבוק חזק, מבטיח לחזור, ונסע במהירות צפונה, אל הלא נודע, כדי לארגן ולרכז את לוחמי פלוגת המילואים שלו. הדרכים היו עמוסות, הדיווחים מורטי עצבים, אבל הוא היה ממוקד מטרה. הגדוד גויס במהרה, הוצב באצבע הגליל, והופקד על אזור רמות נפתלי, קריית שמונה ועמק החולה – אזור שהיה שקט יחסית עד לאותו בוקר, אך כעת הפך לחזית פעילה ומתוחה. דור, עם יוזמתו הבלתי נלאית, קידם את משימות הפלוגה בלי פשרות. הוא היה בכל מקום, עם כל חייל, מוודא שכולם מוכנים, שכל פרט מתוכנן, שכל משימה מבוצעת בדייקנות. תחת פיקודו, הפלוגה הפכה לכוח מתואם, מוכן לכל תרחיש.

בנובמבר 2023, בתוך כל הטירוף והלחימה הבלתי פוסקת, דור מצא רגע של אור. הוא הפתיע את שיר, בת זוגו, בהצעת נישואין ספונטנית על חוף הים בארסוף. "הפקה מהסרטים", כך תיארו זאת. הוא כרע ברך על החול הרטוב, כשהשמש שוקעת מעל הים, והציע לה את הטבעת. זו לא הייתה סתם טבעת. את טבעת האירוסין הוא קיבל ממשפחתו של אדיר מסיקה ז"ל, שנרצח במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר. אדיר תכנן להתארס לבת זוגו יולי, ולא הספיק. לאחר הרצח, אביו של אדיר, אלון מסיקה, יצא ביוזמה שנקראת "היהלום של אדיר", ובה חיילים שמציעים נישואין לבנות זוגם מקבלים ממנו טבעת יהלום. הטבעת הראשונה שתרם הייתה הטבעת של דור ושיר. בתוך הכאב והצער הלאומיים, הצעת הנישואין של דור הייתה קרן אור של תקווה, עדות לחיים שממשיכים, לאהבה שמנצחת. שיר השיבה בחיוב, והחתונה נקבעה לחודש יוני 2024. חלומות על חופה, על חיים משותפים, החלו להיארג מחדש.

בין סבב המילואים הראשון לשני, לאחר כארבעה חודשי לחימה אינטנסיביים, דור פרסם פוסט ברשת החברתית. מילותיו שיקפו את עומק נפשו, את התמודדותו עם המלחמה והחיים: "חשבתי הרבה על איך והאם לסכם, והחלטתי שאין טעם. הרי לעולם לא אצליח להעביר את כל החוויות, הטובות והרעות, אלו שאדחיק ואלו שלא ארצה לשכוח. גם אם הייתי יכול, איך אפשר לסכם כשעוד לא סיימנו? ... ישנם חטופים בעזה, לוחמים ערים לילות כימים, משפחות מתפרקות ועסקים שקורסים. אז לקחתי הפסקה, הפסקה מהמלחמה עצמה, ובמהלכה אתמודד עם מלחמה אחרת, קצת יותר מוכרת אך בכל זאת כל כך שונה. אחזור לארוסתי שבתכל'ס, בינינו, היא הגיבורה (רק עליה אני יכול לדבר בלי סוף), אחזור ללימודים, לחברים, לעבודה ובקיצור, לטירוף שנקרא 'שגרה'. כל זה כאמור רק כפגרה, עוד חודש לוחמיי ואני נדרשים חזרה בצפון, להגן על גבולה הצפוני של המדינה. ועל אף סערת הרגשות, כל מה שאני רוצה להגיד זה תודה. תודה על הזכות להגן על המדינה, תודה על הזכות להינשא לשיר שגיב האחת והיחידה, תודה על משפחה תומכת ומכילה, תודה על חברים שהבטיחו לעזור בלימודים, ותודה למאה וארבעים לוחמים ומפקדים, שאת הפלוגה המסייעת מרכיבים, שעל אף הקשיים לא עזבו אותי לרגע, גם כשהבקשות שלי דרשו מהם לסכן את חייהם. אוהב את כולכם, ניפגש בקרוב." הפוסט הזה היה צוואה חיה, תיעוד של אדם שמודע לסכנות, אך בוחר באהבה, באחריות ובשליחות.

בסבב המילואים השני, הוצב הגדוד בגזרת הגליל המערבי. השגרה הצבאית חזרה, אך המתח בצפון היה גבוה מתמיד. יום רביעי, ה-17 באפריל 2024, התחיל כמו ימים רבים אחרים, אך הוא נחתם באסון. באותו יום, החלה מתקפת טילי נ״ט וכטב"מים משטח לבנון על ידי ארגון הטרור חיזבאללה. היישוב ערב אל ערמשה, שם שהתה הפלוגה של דור, הפך למטרה. הכטב"ם התפוצץ בעוצמה, רעש מחריש אוזניים מילא את האוויר, ואחריו הגיעו צעקות הכאב. דור נפגע אנושות בראשו. לצידו, נפצעו שמונה-עשר לוחמים נוספים ואנשי כיתת הכוננות של היישוב. הכאוס היה גדול, אבל צוותי החילוץ והרפואה פעלו במהירות תחת אש. הם פינו את הפצועים, ודור, במצב קשה ביותר, הובהל למרכז הרפואי "הגליל" בנהריה.

במשך חמישה ימים נלחם דור על חייו בבית החולים. המכונות צפצפו בקצב קבוע, הוריו, ליאור, תום ושיר, לצד חבריו ואוהביו הרבים, לא עזבו את מיטתו. הם אחזו בידיו, דיברו אליו בשקט, הקריאו לו הודעות, הקרינו אליו אהבה ותקווה, אבל הפציעה הייתה אנושה מדי. ביום י"ג בניסן תשפ"ד, ה-21 באפריל 2024, בן עשרים ושבע בנופלו, ליבו של דור הפסיק לפעום. הכאב היה בלתי נסבל. סרן דור זימל נפל בקרב, והובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באבן יהודה. מסע הלוויה שלו היה רב משתתפים, שקוע באבל כבד, אך גם בגאווה על האיש שהיה. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סרן.

אחת מהצוואות הבלתי כתובות של דור, אך ברורה לכל מי שהכיר אותו, הייתה נתינה. הוא היה חתום על כרטיס "אדי" לתרומת איברים, והמשפחה, מתוך הכרה עמוקה ברוחו הנדיבה, בחרה לפעול לאור זאת. במותו, העניק דור חיים. שבעה חולים זכו בחיים חדשים בזכות השתלת איבריו – ליבו, ריאותיו, כבדו, שתי כליותיו וקרניות עיניו. ליבו הושתל במרסלו גוטהלף בן ה-56, שזכה לחיים חדשים. "אני אמשיך את הכוח של הבן שלכם", הבטיח מרסלו למשפחה. ריאותיו הושתלו בכפיר זר, חייל בן 24 שנפצע בעזה, ובכך חייל הציל את חייו של חייל אחר, גם לאחר מותו. הכבד ואחת הכליות הושתלו בבן 68, אונת הכבד הצילה את חייה של תינוקת בת שמונה חודשים, כליה נוספת הושתלה בבן 58, וקרניות עיניו העניקו ראייה לשני אנשים. בתוך האבל והשכול, מעשה הנתינה העצום הזה היה קרן אור, עדות לחיים שממשיכים, לרוח האדם שמסרבת להיכנע.

ליאור, אחותו התאומה, ספדה לו בקול חנוק מדמעות, אך מלא עוצמה: "להיות תאומה שלך זה לדעת שחלק ממני מת ביחד איתך, אבל זו גאווה עצומה, כי זכיתי לחיות איתך עשרים ושבע שנים ולהכיר אותך הכי טוב מכולם. אל תכאבו את לכתו של דור, תעריכו כל רגע שזכיתם להיות לצידו. אני אתהלך בעולם עם חור בלב בצורה שלך אבל עם גאווה עצומה. אוהבת אותך לנצח, אחי, ניפגש שוב בגלגול הבא". מילותיה שיקפו את הקשר העמוק, הבלתי ניתן לניתוק, בין תאומים.

שיר, ארוסתו, שעימה היה אמור להתחתן בעוד חודש, ספדה לו בלב שבור. "אני יודעת שאתה יודע כמה אתה משמעותי עבורי. לכל אדם הייתי מספרת עליך, על מה אתה בשבילי ומה אתה גורם לי להרגיש כשאני איתך. התגאיתי בך. גרמת לי להרגיש מספר אחת. תמיד הרגשנו ש'מי יכול עלינו'. אהבה שלי, אתה אדם כל כך מאיר עם חיוך שתופס את כולם. אתה השמש שלי... את פרחי החמניות שרצינו לחתונה אשים על הקבר שלך. אני מבקשת ממך שתבוא אליי בחלומות. אני אוהבת אותך, אהבה שלי. תמיד תהיה האיש שלי. הטבעת תמיד תהיה קרובה אליי". בתום ההספד, כשהדמעות זלגו על פניה, היא השמיעה את השיר שתכננו להשמיע בכניסה לחופתם – "מודה אני", במילים, בלחן ובביצוע של מאיר אריאל. השיר, שהיה אמור ללוות אותם לחיים משותפים, הפך לפסקול של פרידה כואבת, אך גם של הבטחה לאהבה נצחית. היא סיפרה בהלוויה, כשהיא נזכרת ברגעים האחרונים, על שיחתם האחרונה ביום רביעי בבוקר, כשקמה בהתרגשות בידיעה שהוא חוזר בסוף השבוע. "שאלתי מה לקנות לך ואמרת לי 'מה שתרצי שאבשל לך'". ההבטחה הזו, הפשוטה והאנושית כל כך, נותרה תלויה באוויר.

משפחתו של דור בחרה להנציח אותו בדרך שמחברת את כל אהבותיו הגדולות – האדם, הארץ, והים. הם הציבו "ספסלי חברות" באתרים ונקודות נוף בכל הארץ, מול נופים שדור אהב. הספסלים הללו, מזמינים לעצור, לנוח, להתבונן בנוף, ולזכור את דור. כל ספסל הוא פינה של שקט, של התכנסות, של חיבור, בדיוק כמו שדור אהב. באתר אינטרנט שהוקם לזכרו, dorzimel.co.il, ניתן לקרוא את סיפור חייו, לצד תמונות, זיכרונות שהועלו על ידי אוהביו, ומפת מיקומי "ספסלי החברות" שהוצבו, הממשיכים להפיץ את רוחו. דף מיוחד הוקדש לסיפור חייו באתר "יזכור" של היישוב קדימה-צורן, וסרטון מרגש לזכרו הופק באוניברסיטת רייכמן, שבה למד, וניתן לצפייה בעמוד הפייסבוק של האוניברסיטה.

רס"ן דור זימל לא היה רק חייל, קצין, או מצטיין. הוא היה אדם מלא חיים, חיוך, אהבה ונתינה. הוא היה בן, אח, ארוס, חבר, מפקד, ומנהיג. גבורתו לא הייתה רק ברגע הקרב האחרון, אלא בכל יום בחייו, בבחירותיו, בדרכו, באהבתו הבלתי מתפשרת לארץ ולאנשיה. במותו, העניק חיים, ובהנצחתו, משאיר מורשת של אהבה, חברות, וחיבור עמוק לאדמה, לטבע ולבני אדם. סיפורו של דור, על אף הכאב, הוא סיפור של תקומה וגאווה ישראלית, סיפור שממשיך לפעום בלבבות רבים, ומאיר את דרכנו.