דולב חיים מלכה

בשלומי, היישוב השלוו והירוק שבגליל המערבי, קרוב כל כך לגבול הצפון, נולד ביום קיץ חם, כ"ג באב תשס"ד, עשירי באוגוסט 2004, ילד שנועד למלא את העולם באור מיוחד, דולב חיים מלכה. הוריו, סיון ואברהם, כבר היו הורים לעמית שלום הבכור, ודולב הגיע לעולם כילד סנדוויץ', אח גדול שחיכה לו, ואח קטן שעתיד היה להצטרף למשפחה, מיקה לירז. הבית היה תמיד מלא חיים, בצחוק ושיחות, עם ריח תבשיליה של אמא וקולות משחק של אבא ועמית, ודולב מצא את מקומו הטבעי בתוכו, מוקף בחום ואהבה. הוא גדל להיות ילד שמח, טוב לב ואוהב אדם, עדות חיה לחינוך שקיבל ולסביבה העוטפת שבה צמח. "ילד מתנה בעבור כולנו," נהגו הוריו לומר עליו, לא רק כמליצה, אלא כתיאור מדויק של מי שהיה – מחבק, מכבד, מעריך ומודה על כל דבר קטן וגדול שנעשה למענו. הוא למד מהוריו את חשיבות הנתינה וההערכה, ערכים שילוו אותו לאורך כל חייו, ויבואו לידי ביטוי בכל מעשיו, מהקטנים ועד הגדולים שבהם.

את שנות ילדותו המוקדמות, אותן שנים מכוננות של גילוי ומשחק, בילה דולב ביישוב שלומי, רץ בשבילים, משחק בחצרות, ומגלה את העולם סביבו. הילדות שלו הייתה מאושרת, עתירת חוויות, מלאה באור השמש הגלילי ובריחות הפרדסים. הוא לא היה ילד בודד לרגע; מראשית ימיו במעון ועד לסיום לימודיו בתיכון, הוא היה חלק בלתי נפרד מ"החבורה" – קבוצת חברים שגדלו יחד, דבוקים זה לזה בלב ובנפש. הם עלו יחד לכיתה א' בבית הספר היסודי "בן צבי" שבשלומי, צעדו יחד במסדרונות חטיבת הביניים, והמשיכו לחטיבה העליונה ב"בית חינוך גליל מערבי". דולב, שבחר במגמה המדעית-טכנולוגית, מצא עניין רב בעולמות האלה, אך תמיד הקפיד לשלב את הלימודים עם חיי חברה עשירים. "החבורה" הייתה סוג של משפחה שנייה עבורו; הם חגגו יחד ימי הולדת, כשהבלונים הצבעוניים וריח העוגה המתוקה מילאו את האוויר, יצאו לטיולים ברחבי הארץ, שיתפו חוויות מאירועים חשובים ומרגשים, בילו המון וכיף, ותמכו זה בזה באתגרי גיל ההתבגרות הסוערים. הם היו שם אחד בשביל השני, כתף אל כתף, בחוויות הראשונות של האהבה, באכזבות הקטנות, ובניצחונות הגדולים. דולב, עם חיוכו הכובש וטוב ליבו, היה לעיתים קרובות המנוע מאחורי המפגשים, הרוח החיה שדאגה שכולם יהיו מחוברים, שאיש לא יישאר בחוץ. הוא ידע להקשיב, לייעץ, ולפזר בדיחות קטנות שהפיגו כל מתח, והיוותה כעוגן יציב בחיי חבריו.

אחת האהבות הגדולות של דולב, אהבה שירש מהבית, הייתה הכדורגל, ובמיוחד קבוצת "מכבי תל אביב". הוא נולד למשפחת "מכביסטים" שרופים, וכבר מגיל צעיר, כשהיה רק פעוט, התגלגלו כדורים צהובים קטנים ברחבי ביתו. הוא שיחק כדורגל בחצר, במגרש השכונתי, וחלם בגדול. אהדתו לקבוצה הייתה עמוקה ובלתי מתפשרת, "שרופה" במלוא מובן המילה. מאה וחמישים הקילומטרים המפרידים בין שלומי לאצטדיון בלומפילד בתל אביב לא היוו שום מכשול עבורו. שוב ושוב, בסופי שבוע ובאמצע שבוע, כשהיה משחק חשוב, הוא גמא את המרחק, מתרגש לקראת המפגש עם מושאי הערצתו. הוא עמד ביציע, חלק ממקהלה רועמת של אלפי אוהדים, מנופף בצעיף הצהוב-כחול, שר בקולי קולות את שירי העידוד, וחש את הדופק של המשחק זורם בעורקיו. בכל שנה, הוא רכש חולצות חדשות, צעיפים מעוצבים, וכל פריט אחר בצבעי צהוב וכחול שצד את עיניו, והוסיף אותם בחרדת קודש לאוסף המכובד שהלך ונצבר בחדרו. החדר שלו היה סוג של מקדש קטן למכבי, עם פוסטרים, גביעים קטנים, ותמונות של שחקנים אהובים. הוא אהב לצטט את מילות השיר "כל חיי" – אחד משירי היציע המוכרים, "כשאמות אקבר עם הדגל הצהוב", ובעיניו, זאת לא הייתה רק מליצה, אלא הצהרת אהבה ונאמנות שחרגה מגבולות החיים עצמם.

אך מעבר לאהבה לכדורגל, ליבו של דולב רחש אהבה עצומה לאדם ולנתינה, אהבה שביקשה לבוא לידי ביטוי מעשי. כבר בגיל ארבע-עשרה, כשהיה נער צעיר, הצטרף למערך המתנדבים של "מגן דוד אדום" והחל את הכשרתו כמגיש עזרה ראשונה. זה לא היה עוד חוג או פעילות אחר הצהריים; זו הייתה קריאה פנימית עמוקה לעזור, להציל, להיות שם בשביל הזולת ברגעים הקשים ביותר. במשך שש שנות פעילותו בארגון, הוא לקח חלק באין-סוף קריאות חירום בצפון הארץ. הוא ישב באמבולנסים, כשצפירת הסירנה קורעת את הדממה, ובניידות לטיפול נמרץ, כשכל שנייה קריטית, והגיע לבתי תושבים, כשפניו של אדם סובל מציצים מבעד לדלת. כל קריאה הייתה עולם ומלואו עבורו. הוא למד במהירות, הפך למקצועי ומיומן, אך מעל לכל, שמר על טוב ליבו וחיוכו המרגיע. "הוא היה מתנדב מוכשר ומקצועי," כתב ניר, אחראי המתנדבים בתחנת מד"א בשלומי, ודבריו שיקפו את ההערכה העמוקה שרכשו לו כולם. "טוב לב, חייכן וכריזמטי, עם אלפי שעות התנדבות וניסיון רב שבעזרתו הציל חיים של רבים." הוא לא רק טיפל בפציעות פיזיות; הוא ידע להציע מילה טובה, מבט מרגיע, אחיזת יד חמה, שהיו לא פחות חשובים. בתחנה, הכיר מתנדבים נוספים בני גילו, שנקשרו אליו מיד ונכבשו בקסמו, והתווספו למעגל החברים הקרוב שלו. "כולו היה לב," סיפרו עליו, "ורק רצה לתת מעצמו ולהביא שמחה וטוב לעולם." הוא אהב כל רגע במשמרות, את האדרנלין, את תחושת המשמעות, את הידיעה שהוא עושה טוב.

דולב לא הסתפק רק בהצלת חיים בשעת חירום; הוא המשיך לתרום לקהילה גם במסגרת הפעילות ההומניטרית של מד"א. בחגים, כשהבתים התמלאו בשמחה, הוא דאג גם לאלו שהיו זקוקים לעזרה, בחלוקת מזון, וסייע לקשישים, סוחב שקיות קניות כבדות, מקשיב לסיפוריהם, ומפיג את בדידותם. הוא היה אדם שנוכחותו מורגשת ועוצמתית בכל מקום אליו הגיע, לא בגלל שהוא השתלט על השיחה, אלא בגלל האנרגיה החיובית שהקרין. "גבר שבגברים," כתבה אביטל, אחת מאימהות "החבורה", שהכירה אותו היטב. "ילד עם ערכים נדירים, נעים הליכות, חבר אמת, יפה מבפנים ומבחוץ." המראה החיצוני שלו, עם החיוך הרחב והעיניים הטובות, שיקף את יופיו הפנימי. הוא היה כזה שכל אחד רצה לצידו, בגלל הכנות, בגלל האותנטיות, בגלל היכולת שלו לגרום לכולם להרגיש אהובים. "הוא היה האח שכל אחד היה מאחל לעצמו," אמר אחיו הגדול עמית שלום, שהרגיש כלפיו לא רק אהבה אלא גם גאווה עמוקה. והוריו הוסיפו, מדברים על הקשר המיוחד שלו עם הדור המבוגר: "גם כנכד הוא גילה אכפתיות ודאגה, כיבד את הסבים והסבתות משני הצדדים, וכל אימת שמישהו מהם חש מצוקה, היה הולך לישון אצלם ועורך עבורם את הקניות." הוא ישב איתם, הקשיב לסיפורים מפעם, דאג לרווחתם, וראה בכך זכות ולא חובה. דולב האמין במשפט "חיים פעם אחת, צריך לנצל כל יום וליהנות מהרגע", ובהתאם לכך, נהנה גם מרגעים רבים של בילוי, אושר וצחוק. הוא ידע לאזן בין הרצינות והאחריות לבין השמחה והקלילות. "דולב חי את החיים כל יום מחדש," העידה אחותו מיקה לירז, "הוא ניצל כל דקה ודקה," וכל מי שהכיר אותו ידע עד כמה דברים אלה היו נכונים. הוא לא דחה ל"מחר" את מה שיכול היה לעשות היום, לא את האהבה, לא את העזרה, ולא את הכיף.

כבן ליוצאי "גולני", שהיו שניהם לוחמים בחטיבה המפוארת, ספג דולב בבית את רוח הלחימה, המסירות למדינה, ואת תחושת השליחות. סיפורי השירות של הוריו, על החוויות, האתגרים והחברות, עיצבו בו את הרצון להמשיך את מורשתם ולשרת את המדינה בתפקיד משמעותי, כלוחם קרבי. הוא לא ראה את עצמו עושה משהו אחר. בהתקרב מועד הגיוס, הוא לא ישב בחיבוק ידיים. הוא ידע שהשירות הקרבי דורש כושר פיזי ונפשי גבוה, והצטרף לקורס הכנה לצה"ל במסגרת "אחריי! נוער מוביל שינוי". שם, הוא נרתם לאימוני הכושר והחיזוק בכל הכוח, דוחף את עצמו לקצה בכל ריצה, בכל אימון כוח, בכל מסע. הוא קם מוקדם בבקרים הקרים של הגליל, חש את הקור נושך בעורו, ורץ עם חבריו בשדות הפתוחים, כששאפתנותו בוערת בו. הוא למד להכיר את גבולותיו ולפרוץ אותם, להבין את חשיבות המשמעת והעבודה בצוות, ולהתכונן פיזית ומנטלית לאתגרים שעמדו בפניו. כל טיפת זיעה, כל כאב שריר, הייתה חלק מהדרך אל המטרה הנכספת – להיות לוחם.

ב-7 בדצמבר 2022, היום הגדול הגיע. דולב התגייס לצה"ל, מלא ציפייה והתרגשות. הוא הוצב בחיל הרגלים, והחל את הכשרת הלוחם הממושכת בגדוד 90, המכונה "נחשון", שבחטיבת "כפיר". בתחילה, הייתה בו אכזבה קלה על כך שלא גויס ל"גולני", כפי ששאף וכפי שהיה מקובל במשפחתו. אך דולב לא נתן לאכזבה הזו להשפיע עליו. הוא התגבר עליה במהירות, ובמהרה חדרה בו גאוות היחידה. הוא למד לאהוב את "נחשון", להעריך את חבריו, ולראות את הייחודיות והחשיבות של תפקידו. "קרבי זה קרבי," אמר, והמשפט הקצר הזה המחיש את השקפתו – כל תפקיד לוחם הוא חשוב, כל לוחם הוא חלק מהשלם הגדול. הוא הפגין יכולות גבוהות ומוטיבציה בשמיים, בלט באימונים, במסעות, ובתרגילים המורכבים. בן דודו גיא כתב עליו: "מאז הגיוס שלך, כולנו נדהמנו איך מהילד הקטן והנסיך של המשפחה נהיה גבר-על, בוגר, כזה שיודע מה הוא רוצה לעשות." השירות הצבאי עיצב אותו, חישל אותו, וחשף בפניו עוצמות שלא ידע שקיימות בו. הוא הפך למופת של חריצות, נחישות, ומנהיגות טבעית.

חבריו לגדוד העידו כי דולב היה האדם שתמיד ידע לחבר בין כולם, עם חיוביות וחיוך שעולה מצד לצד, חיוך שהיה מדבק ומרגיע. הוא היה הראשון להגיד "הנני" ולהתנדב לכל משימה, קטנה כגדולה, בענווה וברצון. הוא לא חיפש כבוד או תהילה; הוא פשוט רצה לתרום ולעשות את מה שצריך. "גם כשהיה קשה," סיפרו חבריו, כשהעייפות איימה להכריע והמשימות נראו בלתי אפשריות, "החיוך של דולב והאופטימיות שלו היו שם כדי להרגיע ולנסוך תחושת ביטחון." הוא היה האור בתוך הקושי, הקול השפוי בתוך הבלגן, החבר שתמיד היה שם כדי להרים את המורל. מפקדיו, שזיהו את יכולותיו המרשימות, את הכריזמה הטבעית שלו ואת כישורי המנהיגות, הציעו לו לצאת לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) ב"הקצאה 0" – ההקצאה המוקדמת ביותר במסלול הצבאי לקורס פיקודי, המיועדת למצטיינים ביותר. אך דולב חש כי עדיין אינו בשל לכך, מתוך תחושת אחריות עמוקה. "איך אני יכול לפקד על חיילים כשעדיין לא חוויתי קו בעצמי?" אמר, והמתין בציפייה לפעילות המבצעית, לרגע שבו יוכל לצבור ניסיון אמיתי בשטח, להרגיש את ה"אקשן" וללמוד את הדינמיקה של לחימה מבצעית לפני שיקבל אחריות על חיי אדם. הוא רצה להיות מפקד אמיתי, מנוסה, כזה שיוכל להוביל מתוך ידע וביטחון, ולא רק מתוך כישרון טבעי.

מפקדיו, שהכירו את יכולותיו, התעקשו כי ייצא בכל זאת בהקצאה 0, מתוך אמונה מלאה בפוטנציאל שלו. הם ראו בו את המנהיג הבא, את מי שיכול להשפיע ולעצב דור של לוחמים. אך במהלך ההכנה לקורס המ"כים שנערכה בחטיבה, דולב נפצע. הפציעה, שאמנם לא הייתה חמורה במיוחד, מנעה ממנו לצאת בהקצאה זו. זו הייתה אכזבה נוספת, אך גם הפעם, הוא לא נתן לה לשבור אותו. הוא המשיך בתפקודו בגדוד במסירות ובמקצועיות, ממתין בסבלנות להזדמנות הבאה. וכשהגיעה ההקצאה הבאה לקורס המ"כים, הוא כבר היה מוכן, חדור מטרה ומוטיבציה. הוא יצא לקורס, כשבליבו הידיעה שהוא הולך להגשים את ייעודו. את החופשות הקצרות בבית, בין האימונים המפרכים ללימודים האינטנסיביים, ניצל דולב עד תום. הוא מיהר להשלים פערים, לפגוש את כולם בלי לקפח אף אחד – את הוריו, אחיו ואחותו, את חברי "החבורה", את החברים ממד"א, את הסבים והסבתות. כל מפגש היה עבורו כמו טעינת מצברים, חיבוק חם שהפיח בו כוחות מחודשים. ובין כל המפגשים, תמיד מצא זמן לאהבה הגדולה שלו: הכדורגל. בעזרת "מנוי הלוחם" שרכש מיד לאחר גיוסו, שהקנה לו את הזכות להגיע למשחקי "מכבי תל אביב", המשיך לעקוב מקרוב אחר המתרחש בליגת הכדורגל, להתעדכן בתוצאות, ולשמוח בניצחונות הקבוצה כאילו היה בעצמו על המגרש. הוא היה יושב בסלון, צופה במשחק, חיוך רחב על פניו, מתנתק לרגע מהמציאות הצבאית המורכבת.

ואז, בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, התנפצה השגרה על חייהם של כל תושבי ישראל. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב הארץ עוד ישנה את שנת השבת המתוקה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית. אלפי טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובחסות ירי מסיבי זה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית וחסרת תקדים על יישובי עוטף עזה, ועל ערים כמו שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על אזרחים. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה. דולב, באותו בוקר, שהה עם גדוד "נחשון" במוצב "גלדיולה" שבהר דב, שם תפסו קו בגבול הצפון. החדשות מהדרום הגיעו אליהם בהדרגה, מזעזעות ומטלטלות. תחושה של אימה וחוסר אונים מילאה את האוויר. בעקבות ההסלמה הביטחונית בקו העימות בצפון, שחששו שתתפתח גם שם, פונתה משפחתו מביתה שבשלומי, והם שוכנו זמנית במושב עבדון שבגליל המערבי. דולב חש דאגה עמוקה למשפחתו, אך גם תחושת תסכול עזה על שאינו יכול להיות בחזית האמיתית, בעזה, שם התנהל הקרב על הבית.

דולב היה נחוש וחדור מטרה לתרום את חלקו באופן המקסימלי ולהילחם בעזה, "כמו שלוחם צריך וחייב לעשות" – כך כתב לבן דודו. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא יושב במוצב בצפון בזמן שחבריו נלחמים בדרום. לאחר שיחה עם מפקדו, שבה הבין כי ההזדמנות הטובה ביותר לכך תינתן לו אם יצא לקורס מ"כים, הוא קיבל החלטה. הפעם, לא היסס. הוא יצא בהקצאה הראשונה והצטרף לגדוד 450, המכונה "האריה המעופף", או "ביסל"ח" – גדוד הכשרת מפקדי כיתות בחטיבת ביסלמ"ח 828, בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים. הוא ידע שזו הדרך שלו להיות משמעותי, להוביל, ולהיות בחזית המאמץ המלחמתי. עם גדוד זה, שהיה מורכב מטובי המפקדים לעתיד, לקח חלק בלחימה העזה. הוא התאמן ללא לאות, סופג כל פיסת ידע וכל טכניקה חדשה, כשעיניו בורקות מלהט. הוא רצה להיות מוכן לכל תרחיש, לכל אתגר.

ביום שלישי, 27 בפברואר 2024, רגע לפני כניסת גדוד 450 לרצועה כדי להחליף כוח צנחנים, זכה דולב לפגוש את הוריו. הייתה זו פגישה קצרה, מלאה במתח מצד אחד, ובאהבה ענקית מצד שני. הם הביאו לו אוכל שאהב – מאכלים ביתיים, שריחם הזכיר לו את הבית ואת החיים שלפני המלחמה. הוא התפנק, צחק איתם, נהנה משעה קלה של צחוקים והרבה-הרבה חיבוקים. הוא ידע שהרגעים האלה יצטרכו להספיק לו לזמן רב, אולי לתמיד. בשיחת הטלפון האחרונה עם אחותו, סיפרה, הבטיח שלא יעשה שטויות, "שהוא נכנס לעזה ומיד חוזר." זו הייתה ההבטחה התמימה והכואבת של לוחם צעיר, שמנסה להרגיע את יקיריו, ומאמין בכל ליבו שהוא אכן יחזור. הוא נפרד מהם בנשיקות ובחיבוק חזק, כשהוא מנסה להסתיר את המחשבות והחששות שרחשו בליבו, ומחייך את חיוכו הרחב והמוכר, חיוך שהיה מסוגל להפיג כל פחד, לפחות כלפי חוץ.

למחרת, ביום שישי, 1 במארס 2024, יצא דולב עם מחלקתו למשימת טיהור בית בח'אן יונס שבדרום הרצועה. הייתה זו משימה שגרתית יחסית במציאות המורכבת של הלחימה בעזה, אך טמנה בחובה סכנה אדירה. המבנה, כך התברר בדיעבד, היה ממולכד. כשנכנסו אליו הלוחמים, הופעלו עליהם כמה מטעני נפץ. הפיצוץ היה אדיר, מחריש אוזניים, וקירות הבניין רעדו. מעוצמת הפיצוץ, קרס חלק מהמבנה, כשהאבק וההדף מילאו את החלל. דולב, בתושייה ובגבורה עילאית, ספג בגופו את מרבית ההדף. הוא עמד בחזית, כפי שנהג תמיד, ובמעשה חירוף נפש זה, הציל את חייהם של לוחמים אחרים שהיו מאחוריו. הוא נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על חבריו. עימו נפלו סמל אפיק טרי וסמל ינון יצחק, חבריו לגדוד, לוחמים אמיצים שצעדו לצידו. עוד חמישה-עשר לוחמים נפצעו באותו אירוע טרגי, ובהם חברו הקרוב ביותר מהבית, שנפצע אך ניצל. רב-טוראי דולב חיים מלכה נפל בקרב בח'אן יונס שברצועת עזה ביום כ"א באדר א' תשפ"ד, ב-1 במארס 2024. בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. מותו הותיר חלל עצום, פצע פעור בלב משפחתו, חבריו, ועם ישראל כולו.

דולב הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בשלומי, היישוב שבו גדל ואהב. מאות מתושבי שלומי והיישובים הסמוכים ליוו את מסע הלוויה, כשהם חולקים לדולב כבוד אחרון. השמש הגלילית האירה את פני האבלים, אך לא הצליחה להפיג את העצב הכבד שרבץ על כולם. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, אח ואחות כואבים, וחברים המומים. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה מאוחרת ונוגעת ללב בגבורתו ובמסירותו. אימו, סיון, ספדה לו כשקולה חנוק מדמעות, אך עיניה מלאות גאווה: "תודה לך ילד אהוב על תשע-עשרה שנים מופלאות," אמרה, "שמור עלינו מלמעלה". אביו, אברהם, עמד מול הקבר הטרי, כשהכאב חורש קמטים עמוקים בפניו. "דולדול אהובי, בחלומות הכי שחורים שלי לא חלמתי שאעמוד מול חלקת קבר ואספיד את אחד מילדיי. החיים לצידך היו חיים מלאי שמחה." הוא תיאר את דולב כמנהיג, "תמיד צועד בראש. גם ברגע הפגיעה גופך ספג את מרבית ההדף, והצלת חיים של חברים." ואז, בקול רועד אך יציב, הוסיף: "ביקשת שאסמס לך על התוצאה של אתמול, כי אין לכם שם איך לשמוע. אני מעדכן אותך דולב, 'מכבי' ניצחו אתמול 0-4. שמתי את הצעיף של 'מכבי' על הארון שלך והוא ייקבר איתך לעולמי עד. נוח על משכבך בשלום, ילד שלי, אוהבים אותך." מילותיו של האב, ששילבו את הכאב האישי עם הזיכרון לאהבה הגדולה של דולב לכדורגל, ריסקו את לבבות הנוכחים. מפקדו של דולב, שעמד ליד הקבר, ספד לו בהערכה עמוקה: "דולב, לוחם יקר, לצערי לא הספקת לסיים את קורס המ"כים אבל בעיניי תמיד תהיה ותישאר מפקד. השארת חותם בקרב חבריך ומפקדיך. נמשיך את דרכך ואת הערכים שאפיינו אותך – רוח ההתנדבות והגבורה, שמחת חיים וערבות הדדית. אני מצדיע לך בדרכך האחרונה. לעד תהיה חלק מאיתנו."

משפחתו של דולב, למרות הכאב הבלתי נתפס, שוקדת על הנצחתו, דואגת שרוחו, ערכיו וסיפורו לא יישכחו. אחיו, עמית שלום, הפיק לזכרו את הפודקאסט "גדולים וחזקים", שם מתראיינים חברים וקרובים, מעלים זיכרונות, ומאירים את דמותו של דולב, כך שקולו וחיוכו ימשיכו להדהד. ב-11 במארס 2024, אופיר ונונו, בת כיתתו של דולב מבית הספר היסודי וכיום מפקדת הכשרות בצה"ל, הקדישה את מסע הכומתה של לוחמי איסוף קרבי וחיל הגנת הגבולות לזכרו, כשהלוחמים צועדים עם תמונתו, נושאים את מורשתו קדימה. שחקני קבוצת "מכבי תל אביב" בכדורגל, אהבת חייו, הניפו לזכרו דגל עם תמונתו לפני המשחק מול "מכבי בני ריינה" שנערך ב-27 באפריל 2024, מחווה שריגשה את כל האוהדים. חבריו של דולב, שלא שכחו את אופטימיותו המדבקת, הכינו וחילקו צמידים צהובים, בצבעי קבוצתו האהובה, ועליהם המשפט שנהג לומר: "מרגע של עצבות נצא גדולים וחזקים". דפים לזכר דולב נפתחו גם ברשת החברתית "פייסבוק" ובפרק הנופלים באתר האינטרנט של "מגן דוד אדום", ובכל מקום וירטואלי ופיזי, סיפורו ממשיך לחיות. דולב חיים מלכה היה לוחם, מתנדב, חבר, אח, בן, ונכד. הוא היה אדם שחי את חייו במלואם, בחר לתת מעצמו עד הרגע האחרון, והפך לסמל של גבורה, נתינה ואהבת אדם. מורשתו, רוח ההתנדבות שלו, שמחת החיים שלו, והערבות ההדדית שאפיינה אותו, ימשיכו להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החופש, ואת הכוח שטמון ברוח האנושית הישראלית, שגם מתוך הכאב העמוק ביותר, בוחרת תמיד לצאת גדולה וחזקה. סיפורו של דולב חיים מלכה הוא סיפור על אהבה, חברות, נתינה, וגבורה, סיפור שיעמוד לעד כעמוד אש לפני המחנה, זיכרון חי ונושם של ילד שחלם, אהב, ונלחם על הבית, והפך לגיבור ישראל, ששמו חרוט בלבבות לעד.