דולב אמויאל

בנתניה, בעיר שנושקת לים, במרכז הרפואי "לניאדו", נולד דולב אמויאל ביום י"ב באלול תשס"ב, עשרים באוגוסט 2002. הוא היה בנם הבכור של יעל ויניב, ולימים אח גדול לאור. כבר מרגעיו הראשונים, נדמה היה שדולב מילא את החלל באור ובאהבה שקטה, כזו המאירה בנחת וביציבות. אביו, יניב, מצא בשמו של בנו עומק ומשמעות, כותב לו לימים ש"דולב זה השם החזק והמתאים ביותר למי שהיית," מדמה אותו ל"עץ ענק וחזק ששורשיו נאחזים בעומק הקרקע, גדל בנחלים, ודו-לב – הלב הענק שהיה לך." המילים האלה, שנכתבו שנים לאחר מכן, תפסו את מהותו של הילד שהפך לגבר: חוסן פנימי, חיבור עמוק לסביבתו, ולב שופע נתינה.

ילדותו של דולב התרחשה בשכונת עין התכלת בנתניה, מקום שבו הרחובות היו שזורים בסיפורים, וכל דלת פתוחה הייתה הזמנה לחום אנושי. שם, כולם הכירו את כולם, והשכונה כולה תפקדה כמשפחה אחת גדולה, רשת ביטחון אנושית שעטפה את דולב הצעיר. החצרות היו מלאות בצחוק ילדים, קריאות של אימהות מהחלונות, וריח תבשילים שעלה מבתים פתוחים. דולב היה חלק בלתי נפרד מהמרקם הזה, ילד סקרן שעיניו הייחודיות – האחת ירוקה והשנייה כחולה – סרקו את העולם סביבו בתשומת לב. חיוכו, תמיד כובש, הותיר שתי גומות חן שקפצו בביישנות בכל פעם שצחק, והקרין אור גדול וביטחון לכל מי שסביבו. מגיל צעיר, לא הסתפק דולב בידיעה שדברים פשוט עובדים. הוא רצה להבין איך. ידו הקטנה הייתה מפרקת צעצועים לחלקיהם הקטנים ביותר, חוקרת כל בורג וכל גלגל שיניים, ובהתמדה ובסבלנות שאפיינו אותו גם לימים, הוא היה מרכיב אותם מחדש, לעיתים טוב יותר משהיו. הכישורים הטכניים הללו, שאביו כינה לימים "ידי זהב", היו בולטים כבר אז, מבשרים על אדם שיאהב לעבוד עם ידיו – ליצור, לבנות, לתפעל ולחקור כל פרט. אימו, יעל, תיארה אותו כילד ש"תמיד היה עם הפנים קדימה," כזה ש"פעל בצורה הטובה ביותר ובדרך המיוחדת שלו, ללא חשש או פחד," תכונות שהלכו והתחזקו בו עם השנים.

את שנות לימודיו הראשונות עשה דולב בבתי הספר "ישורון" ו"בארי" בנתניה, שם התגלו בו ניצני המנהיגות הטבעית. הוא לא היה מנהיג צעקני, אלא כזה שסחף אחריו את חבריו בכריזמה שקטה, באופטימיות חסרת תקנה שידעה למצוא את הטוב שבכל מצב. תמיד ידע למצוא את המילים הנכונות לעודד, את החיוך שיפיג מתח, את הכתף להישען עליה. סביבו התקבצו חברים רבים, נמשכים לרוחו החיובית ולרגישותו הכנה. "מי שהכיר אותו התאהב בו מהשנייה הראשונה," העידו מכריו, והאמירה הזו חזרה ונשמעה שוב ושוב מפיהם של כל מי שזכה לחלוק איתו רגע. ערך הנתינה היה מושרש בו עמוק, ובאופן טבעי, כבן בכור וכנכד בכור, הוא קידש את ערך המשפחתיות. הוריו נזכרו כיצד "המילה 'כן' תמיד הייתה האפשרות הראשונה שבחר בה," וכיצד "הוא נענה ברצון ובמאור פנים לכל בקשה, ונמלא אושר אמיתי בכל פעם שהרגיש שעזר." החברים שלו, שהיו לו כמשפחה, סיפרו על חבר אמת שתמיד היה שם עבורם, ידע להעניק לכל אחד יחס מיוחד, אישי ומותאם. "היית לי חבר נפש," כתב אחד מחברי הילדות, "היית לי אח. חברות כזאת לא מוצאים כל יום. האדם עם הלב הכי גדול שאני מכיר. היית איתי בעליות וגם במורדות, ותמיד הבטחת שהכול יהיה טוב והכול יהיה בסדר."

מעבר לסקרנות הטכנית ולאהבת האדם, היה דולב ילד פעיל וספורטיבי. פעילות גופנית ופיתוח הגוף היו חלק בלתי נפרד משגרת חייו, דרך לפרוק אנרגיה, לאתגר את הגוף ולחזק את הנפש. כילד, הוא התאמן במועדון הטניס "אביחיל" שבעמק חפר. הדרך מנתניה למגרש הטניס הייתה ארוכה, אך דולב עשה אותה ברכיבה על אופניו, רוח בשיער ונחישות בעיניים. אימה של חברתו למשחק נזכרה בו בחיוך: "דולב היה ילד טוב כל כך, מנומס, שקט ומתוק. אם הייתם רואים את הדרך ממגרש הטניס ועד לשכונה שלנו הייתם מבינים איזה פייטר קשוח הוא הולך להיות." היא צדקה. הדרך הזו, על הקשיים הקטנים שבה, חישלה בו אופי, לימדה אותו התמדה, והכינה אותו לאתגרים גדולים יותר. כשהיה שב הביתה, רגליו עייפות אך רוחו מרוממת, היה משתף את אימו בחוויות היום, בנקודות שזכה בהן ובשיפורים שעליו לעשות.

כשהתבגר, עבר דולב לחטיבת הביניים של "עירוני מקיף ש"י עגנון" בנתניה, ובהמשך, בכיתה י', למד בכפר הנוער "הדסה נעורים". שם, בין השדות הפתוחים לחדרי הפנימייה, המשיך דולב לפתח את אישיותו העצמאית והיוזמת. הוא לא חשש מעבודה קשה, והתמיד בכל משימה שהוצבה בפניו, או שהציב לעצמו. את שנות התיכון האחרונות, בכיתה י"א וי"ב, סיים דולב במסגרת פרויקט הילה, תוכנית ייחודית שנועדה לתת מענה לתלמידים הזקוקים למסגרת שונה. גם שם, בתוך קבוצת נערים עם רקעים מגוונים ואתגרים משלהם, בלט דולב כמודל לחיקוי. נוכחותו השקטה אך מלאת הביטחון, חיוכו המעודד, ונכונותו הבלתי מתפשרת לעזור, הפכו אותו לדמות אהובה ומוערכת. הוא לא היה מטיף, אלא דוגמה חיה למה שאפשר להשיג בעזרת עבודה קשה, אופטימיות, ולב פתוח. בכל דבר שנגע בו, הצטיין, הפגין חריצות ומקצוענות, חדור אמביציה להשיג את היעדים. בין אם זה היה פרויקט לימודי, תיקון של משהו שהתקלקל, או סיוע לחבר במצוקה, דולב היה שם, תמיד עם פנים קדימה, תמיד בדרך שלו.

בחייו הבוגרים הצעירים, היו לדולב כמה מקומות מפלט שבהם מצא נחמה ושקט. הים היה אחד מהם, אולי המרכזי שבהם. בכל הזדמנות, היה מוצא את דרכו אל חוף הים של נתניה, צופה בשקיעה הצובעת את השמיים בגוונים של אש וזהב, מקשיב לרחש הגלים המתנפצים בעדינות על החוף, מרגיש את רוח הים מלטפת את פניו. עבורו, הים היה לא רק מקום של רוגע, אלא גם סמל לחופש ולמרחב האינסופי שאליו שאף. הוא אהב את תחושת החופש הזו גם ברכיבה על סוסים, כשהיה חש את עוצמת החיה תחתיו, ואת המרחבים הפתוחים סביבו. הנגיעה באדמה, הריח של העשב הטרי, השקט של הטבע – כל אלה העצימו בו תחושה של שייכות ושלווה. לצידו, כבת זוג צמודה מאז שהיה בן שש-עשרה, הייתה אלינור. יחד הם טרפו את החיים, ניצלו כל רגע, ידעו לשלב בין הרגעים השקטים בטבע לבין שמחת החיים הפרועה של מסיבות וריקודים. דולב אהב לרקוד, ונוכחותו ברחבת הריקודים הייתה מרשימה, מלאה באנרגיה מדבקת. מעבר לכך, הוא אף הקים לקראת מסיבות שונות תפאורות קסומות ומיוחדות, משלב שוב את כישרונותיו הטכניים עם יצירתיות, והופך כל אירוע לחוויה בלתי נשכחת. אלינור הייתה פינת האור שלו, שותפה לכל חלומותיו ותוכניותיו, זו שהבינה אותו מבלי שיצטרך להוציא מילה, שהייתה לו איש סוד, וידעה מתי לחבק ומתי להגיד את המילה הנכונה.

ב-21 במארס 2021, הגיע הרגע שבו נכנס דולב לשלב הבא בחייו – הגיוס לצה"ל. הוא הוצב בחיל הרגלים, בחירה טבעית עבורו, שילוב של אהבת האתגר הפיזי והרצון לתרום באופן משמעותי. הוא עבר בהצלחה את מסלול הלוחם המפרך של חטיבת "גולני", מסלול שדרש ממנו את כל הכוחות הפיזיים והמנטליים שצבר בילדותו ובנעוריו. הטירונות הקשה, האימונים המפרכים, המסעות הארוכים – כל אלה לא שברו את רוחו, אלא חיזקו אותו. הוא שירת כ"נגביסט" – נושא מקלע ה"נגב" בפלוגה ב' ("זאבי הדממה") בגדוד 13 ("גדעון"). מקלע הנגב הוא כלי נשק כבד, ותפקידו כנגביסט דרש ממנו כוח פיזי רב, סיבולת, וקור רוח תחת לחץ. דולב עמד במשימה בגבורה, ולאורך כל שירותו, היה אהוב מאוד על המפקדים ועל החברים כאחד. חיוכו המפורסם ליווה אותו גם בשדה הקרב, והוא היה תמיד הראשון להציע עזרה, להרים את המורל, ולדאוג לחבריו. על תרומתו הרבה לגדוד ועל הדוגמה האישית שנתן לחברים בפלוגה, זכה במהלך שירותו בתעודת הצטיינות, שהעידה על מסירותו ומקצועיותו.

ליבו הענק של דולב ורגישותו העצומה לבני אדם המשיכו לאפיין אותו גם במהלך שירותו הצבאי. גם בתוך שגרת הצבא הקשוחה, לא שכח את הערכים שהנחו אותו מבית. בתקופה שבה החזיקה הפלוגה קו באיו"ש (אזור יהודה ושומרון), תועד דולב ברגע אנושי מרגש, כשהוא מסייע לאישה מבוגרת לחצות את הכביש. זו הייתה פעולה קטנה, ספונטנית, אך כזו ששיקפה את מהותו – את היכולת לראות את האדם שמאחורי המדים, את הצורך של הזולת, ולפעול מתוך חמלה. מעבר לכך, מדי שנה, הקפיד דולב לקחת חלק פעיל באירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הוא לא הסתפק בטקסים הרשמיים, אלא נהג לפקוד את בתיהן של משפחות שכולות, לשבת איתן, להקשיב לסיפוריהן, להביע הזדהות ולתמוך בהן. "היה לו חשוב לתת למשפחה השכולה הרגשה חמה ומכילה," כתבו אוהביו, "להראות להם שמות בנם לא היה לשווא ושיש מי שזוכר אותם תמיד." עבור דולב, זו לא הייתה רק חובה, אלא צורך פנימי עמוק – להנציח את הזיכרון, להעניק נחמה, ולהבטיח שקורבנם של הנופלים לא יישכח. הוא האמין בכל ליבו בכוחה של הקהילה לחבק ולתמוך, ופעל על פי אמונה זו.

ביום חמישי, 5 באוקטובר 2023, בעיצומו של חול המועד סוכות תשפ"ד, יצא דולב לחופשת חג. הוא ניצל את ההזדמנות להצטרף למסיבת "יוניטי" שקירבה לקיבוץ רעים, אירוע שבו התחברו מוזיקה, טבע וחופש, כל הדברים שאהב. הריקודים, השמחה, תחושת החופש בלב המרחבים הפתוחים – כל אלה היו עבורו דרך לחוות את החיים במלואם. ביום שישי אחר הצהריים, עייף אך מרוצה, חזר לביתו בנתניה, ונשכב לישון. הוא היה קרוב לסיום שירותו הצבאי – שבועיים בלבד נותרו לו עד חופשת השחרור המיוחלת. רשימת החלומות שלו, שבה כיכב בראש ובראונה טיול ארוך לתאילנד, ובהמשך הקמת בית ומשפחה עם אלינור, נראתה קרובה מתמיד להגשמה. הוא דיבר על התוכניות, על העתיד, על כל הדברים הטובים שעוד יבואו. השקט של יום שישי אחר הצהריים, הרגשה של סוף שבוע רגוע לפניו, מילא את הבית בתחושת שלווה.

אבל השלווה הזו נקטעה באחת בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשמרבית תושבי הדרום ומרכז הארץ עדיין ישנו, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. הטלפון של דולב החל לצלצל ללא הפסקה, ושטף של הודעות מחבריו הציף את המסך. הוא התעורר בבהלה, מבין שמשהו חמור מתרחש. חבריו לפלוגה, "זאבי הדממה" של גדוד 13, היו באותה עת בתעסוקה מבצעית במוצב נחל עוז. כשדולב התקשר אליהם בחזרה, הוא שמע את קולות הקרב ברקע, את קריאותיהם הנרגשות של חבריו שנלחמו במחבלים פנים אל פנים, את הדיווחים המצמררים על מחסור בתחמושת. ליבו של דולב, הלב הענק והדו-לבבי, כאב. הוא ניסה לסייע מרחוק, הכווין אותם למאגרי תחמושת שהכיר באזור המגורים, מנסה לדמיין את התמונה הקשה שמתחוללת שם. אבל ככל שהדיווחים זרמו, משהבין עד כמה חמור המצב, כמה רחב היקף הוא האסון, ידע שאינו יכול להישאר בבית. תחושת האחריות, הנאמנות לחבריו ולמולדתו, צפה בו בעוצמה שלא ניתן היה להתעלם ממנה. הוא החליט לצאת מייד ולחבור אליהם, למרות שברשותו הייתה מחסנית אחת בלבד. התחושה שחבריו נמצאים שם, ללא הגנה מספקת, הייתה בלתי נסבלת עבורו. הוא ידע שהוא חייב להיות איתם.

ההסעה הצבאית בוששה להגיע, וכל רגע היה קריטי. אביו, יניב, ראה את הנחישות בעיני בנו, את הדחיפות, ולא היסס. הוא הסיע את דולב לאשדוד, שם חבר ללוחמים נוספים שהתארגנו לצאת דרומה. בשעה 12:45, באשדוד, נפרדו האב ובנו בחיבוק אחרון. חיבוק ארוך, חם, רווי חשש ואהבה, כזה שנדמה היה כאילו מנסה להכיל את כל מה שהיה ואת כל מה שעתיד לבוא. דולב המשיך להיות כל הזמן עם אביו בקשר טלפוני, ושיתף אותו במראות הקשים שראה, בקולות ששמע, ובאי הוודאות שאפפה את הכל. "אבא, זה לא נורמלי פה," הוא אמר, וקולו נשמע נחוש אך מתוח. הוא הגיע לג'וליס, שם חבר ללוחמים נוספים. שם, בתוך הכאוס שהשתרר, החלו במשימות פינוי פצועים למסוקים, תחת אש בלתי פוסקת. המראות היו קשים מנשוא – פצועים מדממים, זעקות כאב, והבנה שהם נמצאים בלב אירוע שלא ידעו כמותו.

סביבות השעה 18:00, כשהשמש החלה לשקוע וצבעה את השמיים באדום עז, הגיע מפקדו של דולב בבקשה קריטית: לוחמים נדרשו לצאת למשימה מורכבת של פינוי פצועים תחת אש ממוצב "פגה", מוצב מבודד הממוקם כשני קילומטרים מנחל עוז, סמוך לגדר הגבול עם עזה. זו הייתה משימה מסוכנת ביותר, שדרשה אומץ לב יוצא דופן ונכונות לסכן חיים. דולב, כהרגלו, התנדב מייד. הוא לא היסס לרגע, ואף התעקש לתפוס את מקומו של לוחם אחר ברכב שטח ממוגן מסוג "פנתר", כדי לבצע את המבצע המורכב. הוא ידע את הסיכון, אך תחושת השליחות, הרצון להציל חיים, הייתה חזקה מכל פחד. בזמן שאחרון, בשעה 18:18, כשכבר היה בתוך הרכב המשוריין, שלח דולב הודעות אחרונות לאהוביו. להוריו כתב: "אבא/אימא אני אוהב אותך." זו הייתה הודעה קצרה, תמציתית, אך רוויה באהבה עמוקה וחסרת גבולות. כשאביו התקשר אליו נסער, דולב, בקור רוח מפתיע, אמר לו: "אבא, אתה צריך ללכת להיות עם אימא ואור [אחיו], אתם צריכים לחזק אחד את השני." הוא חשב על משפחתו, על ביטחונם, אפילו ברגעים האחרונים של חייו. לסבתו האהובה, זו שאהב כל כך, שדיבר איתה יום-יום, כתב: "אני אוהב אותך. לא משנה מה יקרה. אל תבכי עליי." הוא ניסה לנחם אותה, להקל על כאבה העתידי, אפילו כשהוא עצמו צעד אל הלא נודע.

ה"פנתר" המשוריין יצא לדרכו, חותך את האפלה ההולכת וגוברת של עוטף עזה. דקות ספורות לאחר מכן, במרחק של כמאה מטר בלבד ממוצב "פגה", נפגע הרכב הצה"לי מטיל "קורנט" קטלני, ששוגר משכונת שג'אעיה שבעזה. הפגיעה הייתה ישירה ועוצמתית. דולב ספג את מלוא עוצמת פגיעת הטיל ונהרג במקום. חבריו, שהיו עמו ברכב, נפצעו אך שרדו, והמשיכו בלחימה העיקשת. סמל-ראשון דולב אמויאל נפל בקרב בעוטף עזה ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, והוא בן עשרים ואחת בלבד במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה, מותיר אחריו הורים כואבים, אח שבור, בת זוג אהובה, וחברים ומשפחה שבורי לב.

על מצבתו, חקקו אוהביו את המילים ששיקפו את מהותו, את המשפט שהגדיר בתור סטטוס בטלפון ימים אחדים לפני נפילתו: "המרגיל עצמו לשמחה, לעולם לא נופל לעצבות." משפט זה, שנכתב על ידי אדם צעיר בשיא חייו, הפך לצוואה רוחנית, למגדלור של אופטימיות ונתינה שהותיר אחריו. בני משפחתו, בכאב עמוק אך בגאווה אין קץ, כתבו: "אנו גאים בדולב שלנו מאוד על הערכים שהובילו אותו במלחמה הזו ועל הגבורה שפעל בה. הוא תמיד שם את האחר לפניו ודאג שלכולם יהיה טוב, לא נתן לשום דבר להפיל אותו. דולב תמיד הלך עם חיוך לכל מקום, הדביק את הסובבים בשמחה שבו והראה לכולם את הלב המיוחד שלו. דולב נהרג כגיבור ישראל וגם במותו היווה דוגמה ומופת. יהי זכרו ברוך. אוהבים, גאים ומתגעגעים."

אלינור, בת זוגו, ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו את עומק הקשר ביניהם: "דולבי, אהוב שלי, האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. החצי המשלים שלי, זה שמבין אותי מבלי שאוציא מילה. אחד כזה שנתינה היא ערך עליון אצלו. היית איש סודותיי, זה שידע מתי לחבק ומתי להגיד את המילה הנכונה. כמה אור ושמחה הכנסת לחיי. תודה עליך. תודה שזכיתי לחוות לצידך כמעט חמש שנים. תודה שהיית פינת האור שלי כשהכול היה חשוך. היו לנו כל כך הרבה תוכניות לעתיד, אבל הכול הפך עכשיו לחלום. תנוח על משכבך בשלום אהובי, שלך לתמיד." אחיו הצעיר, אור, כתב בכאב: "איזה אח טוב היית עבורי, תמיד דאגת לי, אני מאוד מתגעגע אליך אחי היקר." בנות דודותיו הוסיפו: "לא מאמינות שלא נרגיש יותר בטוב ליבך, כל דבר קטן שרק צייצנו ישר רצית לעזור לכולם תמיד."

סבו וסבתו, שבליבם הייתה פינה מיוחדת לנכדם הבכור, ספדו לו במילים רוויות כאב ואהבה: "דולבי שלנו, גידלנו אותך באהבה ובשמחה, נפשנו נקשרה בנפשך. עינינו רואות את ארונך מוצב כאן והלב מסרב להאמין, אתה שהאמנו ששום דבר לא יכול לפגוע בך, אתה שהיית חזק כל כך שליכד את כולנו, עמוד תווך של משפחתנו, דאגת ואהבת את כולם וכולם העריצו אותך. אתה נכדנו הבכור. הנכדים מאוד אהבו אותך כי ידעת להתייחס אליהם בחיבוק ונשיקה, דולב אתה הקפדת להתקשר אליי כל יום ולהשמיע לי: 'סבתא אני אוהב אותך וחס וחלילה שלא יקרה לך משהו, את בשבילי הכול סבתא וחברה, את שותפה לי בשעת צער ושמחה ותמיד ידעת לייעץ לי עצות נכונות'." דודתו הוסיפה: "קצרות המילים לתאר איזה אדם מיוחד אתה, עם הלב הגדול והעצום שלך שתמיד הוביל אותך בכל דבר שעשית. לכל מקום שנכנסת הדלקת את האור, אני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיך, אתה הבן של כולנו. תמיד נענית לכל בקשה, תמיד עזרת לכל מי שסובב אותך וכל מה שביקשתי ממך תמיד עשית באהבה גדולה."

מאז נפילתו, הפכה משפחתו של דולב לשגרירה של מורשתו, ועוסקת בהנצחתו בארץ ובעולם כולו. הם מספרים את סיפור הגבורה שלו, את סיפור חייו הקצרים אך המלאים, ומקיימים פעולות רבות לאור צוואתו הרוחנית – להמשיך בחיים, לשמוח, להרבות בנתינה ובאהבת חינם. כחלק מכך, בני המשפחה התנדבו לקטיף עגבניות בשדות עוטף עזה מטעם חברת "לקט ישראל", משימה שמחברת אותם לאדמה ולמקום שבו נפל, ובחלוקת סלי מזון לקראת חג הפסח תשפ"ד, ברוח הנתינה שאפיינה את דולב. סיפורו של דולב חצה יבשות וגבולות. משפחתו הייתה שותפה בטקס הכנסת ספר תורה בקהילה היהודית ברומא, ספר שבו נכתב גם שמו, כסמל לנצחיות ולחיבור לדורות. הם השתתפו גם בטקס מרגש בצרפת להנצחתו, בנוכחות נשיא צרפת, עדות להכרה הבינלאומית בגבורתו ובאובדן. גם בישראל, שמו של דולב נכתב בכמה ספרי תורה שהוכנסו לבתי כנסת ברחבי הארץ, בטקסים מרגשים בנוכחות המשפחה והחברים. בין היתר, שמו נחקק על ספר תורה שהוכנס למכינת "עצם" במושב נווה, לעילוי נשמתם של כל חללי חטיבת גולני במלחמה, קושר את סיפורו לסיפורם של רבים אחרים.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, דולב הונצח בטקסים ובאתרים שונים ברחבי הארץ, ביניהם "יד לבנים" בנתניה, העיר שבה גדל, ובבית הספר היסודי "בארי" שבו למד, מקומות שעיצבו את אישיותו. גם חטיבת גולני וגדוד 13, הבית הצבאי שלו, זוכרים ומנציחים אותו באירועים שונים. מורשות קרב נכתבו על שמו, ורכב ה"פנתר" שבו נהרג, שוקם והוסב על שמו, כסמל להתחדשות ולזיכרון. בט"ו בשבט תשפ"ד, נערך יום נטיעות בבסיס האימונים החטיבתי, ובני משפחתו נטעו עץ לזכרו – עץ דולב, חזק ובעל שורשים עמוקים, ממש כמוהו. בציון יום הולדתו העשרים ושניים, נערכה תהלוכת אופנועים מרגשת שיצרה שיירה ארוכה, ונסעה לאורך קו הים של נתניה – המקום שכל כך אהב, עם דגלי ארץ ישראל ודגלים שהודפסו במיוחד לזכרו, צובעים את הכביש באור של זיכרון ואהבה.

מדבקות עם תמונתו של דולב, חיוכו הנצחי והיפה מודבקות בכל מקום ואתר, בארץ וגם בעולם, נושאות את סיפורו ומורשתו לכל פינה. אתרי אינטרנט הוקמו לזכרו ולהנצחתו, ובנוסף, יצרו המשפחה והחברים דף הנצחה פעיל ברשתות החברתיות, "פייסבוק" ו"אינסטגרם", ובו סרטונים ותמונות מתחנות חייו השונות, ועדכונים על אירועים ופעולות הנצחה. תמונות רבות מופיעות גם בדף על שמו בפלטפורמת "REMEMBER", ומכל אחת מהן נשקף חיוכו המאיר, זה שנסך ביטחון ואופטימיות בכל מי שסביבו. נטלי, אשת דודו, כתבה שיר מרגש להנצחתו של דולב, שנקרא "חזור הביתה". השיר, שהולחן והוקלט על ידי נעמה אופק לוי ויוני אמבר, מבטא את הכאב העצום, את הגעגועים, ואת התקווה שאולי יום אחד, החיוך הגדול שלו יחזור להאיר את חייהם. השיר נושא את המסר: "השמש עולה ומחממת את האבל הגדול שעל ליבי/ רוצה לבחור בחיים אבל חוזר לרגעים/ אתה לא כאן, אתה לא איתי. כשהשמחה הייתה עוד רגע של קסם/ מבקש לראות שוב את דמותך/ איך ענן גדול שבר לנו את השמחה/ חזור הביתה, חזור לעוד חיבוק אחד/ החזר לנו את השפיות עם חיוך גדול שלך/ חזור אלינו, השולחן ערוך לכבודך/ תגיד לנו שזה סיוט, שזה לא אתה, רק לא אתה. נזכר באותה השבת, שכחת להגן על עצמך/ רצת להחזיר את השלווה, הקרבת את כולך/ נזכר בהודעה הארורה, שמודיעים לנו על נפילתך/ איך ענן גדול שבר לנו את התקווה. חזור הביתה, חזור לעוד חיבוק אחד/ החזר לנו את השפיות עם חיוך גדול שלך/ חזור אלינו השולחן ערוך לכבודך/ תגיד לנו שזה סיוט, שזה לא אתה/ הלוואי זה לא אתה. רק לא אתה."

דולב אמויאל, שהיה כולו אור ואהבה, שהאמין בטוב שבאדם ושחי את חייו במלואם, נפל כגיבור בהגנה על ביתו ועל עמו. מורשתו, המבוססת על אופטימיות, נתינה, וחיוך כובש, ממשיכה לחיות ולהאיר את דרכם של רבים. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך יחד עם זאת, מורשת של תקומה וגאווה ישראלית, המזכירה לנו שגם ברגעים הקשים ביותר, יש מי שמקריב את היקר מכל למען האחר, וכי רוחו של העם הזה לא תישבר. זכרו של דולב, העץ החזק בעל שני הלבבות, חקוק לנצח בלבבות אהוביו ובעמו.