דייגו גבריאל הרסאג'

האוויר בתל אביב באותו בוקר, ביום כ"ה בניסן תשס"ד, שישה עשר באפריל 2004, היה כבר ספוג במליחות מוכרת של ים, ובלחות קלה שהבטיחה עוד יום אביבי נעים. בביתם של אבנר שוישה ודניאלה הרסאג' גרוס, בלב העיר השוקקת, נשמה חדשה מילאה את החלל – דייגו גבריאל, אח קטן לאנטוניו ולאלחנדרו שכבר ציפו לו בכיליון עיניים. קול בכיו הראשון של דייגו היה כמו צליל חדש במנגינה המוכרת של הבית, מנגינה שהייתה רצופה בצחוק ילדים, בשיחות עמוקות סביב שולחן האוכל, ובחום אנושי שזרם בעורקי המשפחה כמים בנחל. דניאלה, כשחיבקה אותו לראשונה, חשה את משקלו הקל והמוכר, את הריח המתוק של תינוק, וידעה שחיי המשפחה קיבלו עומק נוסף, רובד חדש של אהבה ודאגה. אבנר עמד מהצד, חיוך רחב נמתח על פניו, מתבונן בבנו הצעיר, רואה בו עולם שלם של הבטחות. אנטוניו ואלחנדרו, שילוב של סקרנות ילדותית ורצון להגן, ניגשו לעריסה, נגעו באצבעותיו הקטנות, ולחשו לו סודות שרק אחים יכולים להבין.

השנים הראשונות של דייגו היו שזורות במרקם העירוני הסואן של תל אביב. הוא למד ללכת על המדרכות הרחבות, מוקף ברעש מכוניות חולפות ובקולות עמומים של שיחות מבתים שכנים. הריח של מאפיות טריות בבוקר, צפירות האוטובוסים, קריאות הרוכלים בשוק הכרמל שהיה לא רחוק, כל אלה היו פסקול ילדותו. את רוב אחר הצהריים בילה עם אחיו, מתרוצץ בגני השעשועים המקומיים, כשהוא מנסה להדביק את הקצב שלהם, להתנדנד גבוה יותר, לטפס מהר יותר. אנטוניו ואלחנדרו, הגדולים ממנו בכמה שנים, היו עבורו מגדלור ומגרש משחקים כאחד. הם לימדו אותו את הכללים הנסתרים של משחקי ילדות, הגנו עליו מפני בריונים קטנים, וגם היו שותפים פעילים במתיחות תמימות שרק אחים יכולים לתכנן. בבית, האווירה הייתה חמה ותומכת. ארוחות הערב היו קודש – רגע שבו כל בני המשפחה התכנסו סביב השולחן, משתפים בחוויות היום, בצחוקים ובדאגות. דניאלה הייתה שואלת שאלות, מקשיבה בסבלנות לכל פרט, ואבנר היה מוסיף הערות חכמות או בדיחות שהיו מפיגות את המתח. דייגו למד שם, בין הדיאלוגים הללו, את חשיבות המשפחה, את כוחה של הקשבה ואת הערך של ביטחון בסיסי שהבית מעניק. הוא אהב את הסיפורים שאביו סיפר על ילדותו, על עבודה קשה ועל חלומות, ואיך אלה התגשמו כאן, בארץ.

ככל שגדל, התפתחו תחומי העניין של דייגו. הוא לא היה ילד שקט, אלא כזה שאהב לחקור, לגעת, להבין. הוא אהב לפרק צעצועים כדי לראות איך הם עובדים, ולא תמיד הצליח להרכיב אותם בחזרה, מה שהוביל לא פעם לפרצי צחוק מצד אחיו, או למבט נוזף אך אוהב מצד הוריו. בבית הספר היסודי, הוא בלט בכישרונו למתמטיקה ובסקרנותו הבלתי נלאית. הוא היה יושב שעות ליד שולחן העבודה שלו, מוקף בספרי מדע ובחוברות קומיקס, מנסה לפצח תעלומות או לדמיין עולמות חדשים. המורים אהבו את רוחו הפתוחה ואת נכונותו ללמוד, והוא מצידו אהב את האתגר שבשאלות קשות. הוא גם פיתח אהבה לספורט, ובמיוחד לכדורגל. במגרש השכונתי, בין בנייני הבאוהאוס של תל אביב, הוא היה מבלה שעות ארוכות, מריץ את הכדור, מתאמן על בעיטות ועל מסירות, כשהוא חולם להיות שחקן מפורסם. הוא למד שם את חשיבות העבודה בצוות, את ההתמדה גם כשהתוצאות לא מידיות, ואת השמחה שבניצחון משותף. הוא אהב את תחושת העפר על ברכיו, את הזיעה המלוחה שמטפטפת על מצחו, ואת קריאות העידוד של חבריו.

במהלך שנות העשרה שלו, דייגו החל למצוא את מקומו בעולם. הוא היה נער ששילב בתוכו רצינות ושובבות. מצד אחד, הוא היה אחראי וממוקד, מסייע בבית, מקפיד על לימודיו, ומצד שני, הוא אהב את ההרפתקאות הקטנות של העיר – לגלות פינות נסתרות, לצאת לטיולים רגליים ארוכים לאורך הטיילת, או לשבת בבתי קפה עם חברים, ולדון על החיים, על מוזיקה, על עתיד. הוא פיתח חוש הומור יבש, שידע להעלות חיוך גם ברגעים קשים, ויכולת הקשבה עמוקה שגרמה לחבריו לסמוך עליו ולשתף אותו בסודותיהם. הוא היה חבר נאמן, כזה שתמיד היה שם כדי להושיט יד, לתת עצה כנה, או פשוט להיות נוכח בשקט. הקשר עם אחיו התבגר והפך להיות עמוק יותר. הם כבר לא היו רק שותפים למשחקים, אלא חברים קרובים, המייעצים זה לזה בענייני לב, לימודים או עתיד. אנטוניו ואלחנדרו ראו בדייגו את הנער הצעיר והנמרץ, בעל נחישות שקטה, כזה שידע מה הוא רוצה וכיצד להשיג זאת.

השיחות על הצבא החלו לחלחל לתוך חייו של דייגו ככל שהתקרב לגיל שמונה עשרה. בבית ישראלי ממוצע, הגיוס הוא אבן דרך משמעותית, ובבית משפחת הרסאג' גרוס לא היה שונה. דייגו לא ראה בכך נטל, אלא צו קריאה, הזדמנות לתרום, להיות חלק ממשהו גדול יותר. הוא דיבר על כך עם הוריו, עם אחיו, שניהם עברו כבר את החוויה הזו, ויכלו לתת לו פרספקטיבה. "אתה בטוח שאתה רוצה קרבי, דייגו?" שאלה דניאלה באחד הערבים, מבטה מודאג, אך מבינה. "זה לא קל. זה קשה." דייגו הניח את ידו על שלה. "אני יודע, אמא. אבל אני מרגיש שזה מה שאני צריך לעשות. אני רוצה להגן. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו משמעותי." אבנר הנהן. "זו דרכו של גבר, בני. ללכת בעקבות מה שהוא מאמין בו. רק תישאר חזק, ותמיד תזכור מי אתה ומאיפה באת." דייגו, עם הנחישות השקטה שאפיינה אותו, החליט ללכת לקרבי. הוא רצה להיות לוחם, להרגיש את המשמעת, את האתגר הפיזי והמנטלי, ואת האחריות הכבדה. הוא שמע סיפורים מחברים שכבר התגייסו, ראה תמונות, ודמיין את עצמו במדים, חלק ממערכת גדולה המגינה על הבית.

ביום 16 במאי 2022, היום שבו התגייס לצה"ל, היה אוויר תל אביב חמים וצפוף כרגיל. התחנה המרכזית הייתה הומה באלפי צעירים וצעירות, עיניהם נוצצות משילוב של פחד והתרגשות. דייגו נפרד מהוריו ואחיו בחיבוק ארוך וחזק. "תשמור על עצמך, דייגו," לחשה לו אמו, דמעה קטנה זולגת מעינה. "אני אשמור, אמא," הוא השיב, קולו יציב. "אל תדאגי." הוא עלה על האוטובוס הצבאי, תרמיל כבד על גבו, ועם כל קילומטר שהאוטובוס התרחק מהעיר, מהבית, הוא הרגיש את השינוי מתחולל בו. הוא התגייס לחטיבת כפיר, חטיבת חי"ר צעירה יחסית, הידועה בפעילותה המבצעית האינטנסיבית באיו"ש. הוא שובץ לגדוד נחשון, גדוד 90, שהיה ידוע בלחימתו העיקשת וברוח הצוות החזקה שבו.

הטירונות הייתה הלם. מהשקט היחסי של הבית התל אביבי, דייגו נזרק לעולם של פקודות צעקה, ריצות מפרכות, שעות שינה מועטות ותנאי שטח מאתגרים. הבוקר החל תמיד לפני שהשמש הספיקה לזרוח, עם צעקות המפקדים, ריחות של בוץ וזיעה, וקרירות בוקר חדה. הוא למד לפרק ולהרכיב את הנשק בעיניים עצומות, לזחול על אדמה קשה, לרוץ עם ציוד כבד, ולשרוד שבועות שטח בתנאים קשים. היו רגעים של שבירה, של עייפות בלתי נסבלת, של תסכול. אך בכל פעם, הוא מצא את הכוח להמשיך. לפעמים זה היה מבט מעודד מחבר לצוות, לפעמים זו הייתה תמונה של משפחתו בכיס, ולפעמים זו הייתה פשוט הנחישות הפנימית שלו, שהייתה חזקה יותר מכל קושי פיזי או מנטלי. הוא גילה בתוכו עומקים של כוח שלא ידע שקיימים. הוא למד את ערכה של האחווה, של חברים שהופכים למשפחה, של אנשים שאתה סומך עליהם בעיניים עצומות, כי חייהם תלויים בך, וחייך תלויים בהם.

בגדוד נחשון, דייגו מצא את מקומו. הוא היה לוחם שקט אך יעיל, כזה שמבצע כל משימה בדייקנות ובמסירות. הוא לא היה מסוג הלוחמים שמרעישים או מחפשים תשומת לב, אלא כזה שעושה את עבודתו בנאמנות, תמיד שם כדי לעזור, לתמוך, ולדחוף את חבריו קדימה. הוא אהב את תחושת השייכות, את הלבוש האחיד, את שפת הגוף המשותפת, את העובדה שכולם היו שווים מול האתגר. הפעילות המבצעית בשומרון הייתה השגרה. סיורים רגליים ארוכים בלילות קרים, מארבים בשטח טרשי, בידוקים במחסומים, שמירה על היישובים והצירים. כל משמרת, כל סיור, כל מארב, היה מלווה במתח תמידי, בידיעה שכל רגע יכול להפוך למסוכן. הוא למד לקרוא את השטח, להבחין בפרטים הקטנים, להבין את הלך הרוח באזור. הלילות היו עמוסים ברעשים – רחש הרוח בין העצים, נביחת כלבים מרחוק, קולות עמומים של כפרים ערביים. הוא זכר את הריחות – של אדמה רטובה אחרי גשם, של עשן מדורות, של פריחה באביב.

הקשר עם הבית נשמר באמצעות שיחות טלפון קצרות, הודעות וואטסאפ, וביקורים חטופים בסופי שבוע. בכל פעם שחזר הביתה, הוא היה מוריד את מדיו, לובש בגדים אזרחיים, וחש תחושה מוזרה של ניתוק מהעולם שזה עתה עזב. ארוחות שבת בבית היו כמו נחמה עמוקה לנפש. הוא אהב את האוכל של אמו, את השיחות הקלילות עם אחיו, את השקט היחסי של הסלון. "איך שם, דייגו?" הייתה שואלת דניאלה, מנסה לדלות ממנו פרטים מבלי להלחיץ. "בסדר, אמא," היה משיב, "שגרתי. עבודה, כמו כל עבודה." הוא ידע שלא יוכל לספר לה את כל האמת, את המתח, את הסכנות, את הלילות ללא שינה. הוא רצה להגן עליה, להרגיע אותה. "אנחנו שומרים עליכם," היה אומר לה, ובמילים אלה היה טמון כל עולמו. הוא סיפר לה על החברים, על הבדיחות, על הרגעים הקטנים של צחוק ושחרור שהיו מפוגגים את המתח. הוא התגעגע למגע של אדמה לחה, לריח של עשב קצוץ, לדברים הפשוטים שהיו חלק מחייו לפני הצבא.

ואז הגיע השבעה באוקטובר 2023. הבוקר השקט של חג שמחת תורה נקרע באחת. החדשות הגיעו לבסיס דרך רשתות הקשר, דרך הודעות וואטסאפ שהחלו לזרום בטירוף. הטבח ביישובי העוטף, הפלישה, אלפי הרקטות, הזוועות. האוויר בבסיס הפך כבד, דחוס במתח, בזעם, בעצב עמוק. דייגו וחבריו, כמו כל עם ישראל, היו המומים. הם ראו את התמונות, קראו את העדויות, והבינו שהעולם השתנה. "זהו, חברים," אמר המפקד שלהם באותו בוקר, קולו נשמע עמוק ורציני יותר מתמיד, "אנחנו במלחמה. כללי המשחק השתנו. כל אחד מכם הוא חומת מגן. תהיו מוכנים לכל דבר." הגזרה של השומרון, שגם קודם לכן הייתה נפיצה, הפכה למתוחה פי כמה. ההוראות היו ברורות: למנוע כל ניסיון של הסלמה, למנוע פיגועים, להבטיח את ביטחון התושבים. דייגו וחבריו נכנסו למצב חירום. המשמרות התארכו, הפעילויות התגברו. כל יציאה לשטח הייתה כרוכה בהיערכות קפדנית יותר, בתדרוכים מפורטים יותר, ובתחושה ברורה של סכנה מרחפת.

הימים והשבועות שלאחר מכן היו בלתי פוסקים. דייגו מצא את עצמו יוצא למשימות שוב ושוב, לפעמים גם פעמיים או שלוש ביום. הוא זכר לילה אחד, כשחזר מפעילות ממושכת, עייף עד עמקי נשמתו, ישב בפינת האוהל, ושלח הודעה קצרה לאמו: "הכל בסדר, אמא. אנחנו שומרים עליכם." הוא לא פירט, לא תיאר את הקור, את העייפות, את המתח הבלתי פוסק. הוא רק רצה שהיא תדע שהוא חי, שהוא בסדר, ושהוא עושה את מה שצריך. הוא ראה את חבריו, את עיניהם המתוחות, את עייפותם, אך גם את נחישותם הבלתי מתפשרת. הם היו שם אחד בשביל השני, תומכים, מעודדים, חולקים סיגריות שקטות בחסות החשיכה, ומדברים בלחש על הבית, על החברות, על העתיד הלא ברור. דייגו, עם השקט הפנימי שלו, היה עמוד תווך עבור רבים. הוא הקשיב, נתן עצה כשצריך, ותמיד היה מוכן לקחת על עצמו משימות נוספות, מבלי להתלונן.

המציאות בשומרון הייתה מורכבת ודינמית. חוליות טרור שניסו להתארגן, ניסיונות פיגוע, ירי, מטענים. דייגו וצוותו פעלו ללא לאות כדי לסכל כל איום. הוא למד להכיר את השטח כמו את כף ידו – כל שביל עזים, כל סלע, כל צמח. הוא ידע לזהות את הצלילים השונים של הלילה, להבחין בין תנועה טבעית לתנועה חשודה. הפעילות המבצעית הייתה מגוונת: פעם אחת הם היו מאבטחים ציר תנועה מרכזי, בפעם אחרת הם היו מבצעים מעצר מבוקשים בלב כפר, ופעם שלישית הם היו עורכים סריקות אחר תשתיות טרור. בכל פעילות כזו, דייגו היה שותף מלא, מרוכז, חד, מבין את חשיבות תפקידו בכל רגע נתון. הוא לא ראה את עצמו כגיבור, אלא כחייל פשוט שמבצע את תפקידו, כמו אלפי חיילים אחרים סביבו. הגבורה שלו הייתה טמונה בהתמדה, בנכונות לקום כל בוקר ולעמוד מול האתגר, בידיעה שמה שהוא עושה הוא למען הבית, למען המשפחה, למען המדינה.

ביום כ"ב באייר תשפ"ד, עשרים ותשעה במאי 2024, יצא דייגו, אז כבר סמל, לפעילות מבצעית נוספת במרחב חטיבת שומרון. השמש כבר עלתה, מטילה צללים ארוכים על הגבעות המוריקות, והאוויר היה צלול וקריר. הוא וחבריו לצוות היו חלק ממשימה שגרתית יחסית – סיור לאבטחת ציר, או אולי מעצר מבוקש. הם יצאו עם ציוד מלא, דרוכים אך רגילים למתח התמידי. הוא שלח הודעת וואטסאפ קצרה לאחיו הבוקר, משהו על תוכניות לסוף השבוע הקרוב, על איזה משחק כדורגל. זו הייתה הודעה קצרה, יומיומית, מלאת חיים. אף אחד לא יכול היה לדעת שזו תהיה ההודעה האחרונה. במהלך הפעילות, בלב השטח המוכר והמוכר כל כך, נקלע הצוות לאירוע מבצעי. הפרטים המדויקים, כפי שקורה לעיתים קרובות בלהט הקרב, נשארים חרוטים בזיכרון של המעורבים, אך מה שברור הוא שדייגו, כסמל וכלוחם מנוסה, עמד איתן במשימתו. הוא לחם באומץ, בנחישות, כשהוא מגן על חבריו ועל המשימה. באותה פעילות מבצעית, בלב השומרון, נפל סמל דייגו גבריאל הרסאג' בקרב. הוא היה בן עשרים בנופלו.

ההודעה על נפילתו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו. הדלת נפתחה, והקצינים במדים עמדו שם, מביאים איתם את הבשורה הקשה מכל. הבית התל אביבי, שעד לאותו רגע היה מלא בצחוק וחיים, נשטף באלם של אבל. דניאלה ואבנר, אנטוניו ואלחנדרו, חבריו, מפקדיו – כולם התקשו לעכל את הבשורה. דייגו, הילד שלהם, האח שלהם, החבר שלהם, הלוחם שלהם, איננו עוד. הטלפונים החלו לצלצל בלי הרף, מביאים איתם גלי תנחומים, של אנשים שאהבו והעריכו את דייגו.

הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בנחלת יצחק. יום הלוויה היה עטוף בעצב כבד, אך גם בגאווה שקטה. מאות הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה – בני משפחה, חברים מילדות, מורים, מפקדים וחברים לנשק. השמש הישראלית האירה את בית העלמין, אך לא הצליחה להפיג את הצל הכבד שרבץ על הלבבות. מפקדיו ספדו לו, דיברו על מסירותו, על אומץ ליבו, על חברותו. חבריו לצוות עמדו שם במדיהם, שפופים וכואבים, אך עם מבט של הערכה עמוקה כלפי מי שהיה להם לאח. הם זכרו את הבדיחות שסיפר, את העצות השקטות שנתן, את הרגעים הקשים שעברו יחד ואת הדרך המשותפת. דייגו הועלה מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון לאחר מותו, כהוקרה על שירותו ומסירותו.

דייגו גבריאל הרסאג' השאיר אחריו הורים ושני אחים כואבים, אך גם מורשת של אהבה, מסירות וגבורה. הוא היה דמות אנושית, מלאת חיים, עם חלומות ותקוות, בדיוק כמו כל צעיר ישראלי. הוא אהב את החיים, את משפחתו, את חבריו ואת המדינה. הוא בחר בדרך של נתינה, של הגנה, של אחריות. נפילתו היא תזכורת כואבת למחיר הכבד של הקיום שלנו כאן, בארץ הזאת. אך סיפור חייו, הקצר אך המשמעותי כל כך, הוא גם סיפור של תקומה. סיפור של דור שלם, דור הגיבורים, שקם ביום הכי קשה שידעה המדינה, והתייצב בחזית, להגן על הבית. הוא היה חלק מהחוליה האנושית, השלמה, של עשרות אלפי צעירים וצעירות שבחרו להגן על העתיד המשותף שלנו. זכרו יהיה חרוט לעד בלבבות כל מי שהכירו, ובזיכרון הקולקטיבי של העם כולו, כעמוד איתן של אומץ לב, מסירות ונתינה. הוא נשם את אוויר תל אביב, הריח את הים, רץ במגרשי הכדורגל, גדל בבית חם ואוהב, והפך ללוחם. הוא לא נפל לשווא. הוא נפל כשהוא מגן על מה שהאמין בו, על משפחתו, על עמו, על עתידנו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, וזכרו ברוך.