דקל סויסה

במושב בר גיורא, בלב הרי יהודה הירוקים, בין טרסות אבן עתיקות ועצי זית עבי גזע ששורשיהם עמוקים באדמה, נולד דקל סויסה בבוקרו של כ"א באדר א' תש"ס, ה-27 בפברואר 2000. הוא היה בן הזקונים, מתנה בלתי צפויה שהצטרפה למשפחת סויסה המורחבת, והביאה עמה אור חדש וצחוק מתגלגל לביתם של גילה ומשה. לפניו כבר היו האחיות הגדולות, ליטל, שהייתה אז בת שמונה עשרה, עדן בת חמש עשרה ונוי בת התשע, שקיבלו את האח הקטן בחיבוק גדול ובשמחה מהולה בהתרגשות. הבית, שהיה תמיד מלא חיים וצלילי שיחות, התמלא עכשיו גם בקולותיו הרכים של התינוק, שהפך במהרה למוקד תשומת הלב של כולם. אוויר ההרים הצלול, הריחות החריפים של עשבי הבר אחרי גשם, והנוף הפתוח שנשקף מכל חלון, עיצבו את עולמו כבר מיומו הראשון, והטביעו בו אהבה עמוקה לטבע ולפשטות.

דקל גדל בתוך עולם של קשרים חמים ועמוקים, שבהם כל מילה שנאמרה, כל מבט שנשלח, וכל מגע יד, נספגו בו והיוו את אבני היסוד לאישיותו. הוא לא היה סתם האח הצעיר; הוא היה הלב הפועם של הבית, שהצליח לאחד סביבו את כולם. אמו גילה נהגה לספר איך בכל יום שישי, עם שובו מהלימודים או מהצבא, היה מביא לה זר פרחי בר שקטף בשולי הדרך, או זר צבעוני שרכש במיוחד – מחוות אהבה קטנות וקבועות שהיוו עוגן של חום ואכפתיות בתוך שגרת החיים. לאחיותיו הגדולות, על אף פערי הגיל, היה תמיד אוזן קשבת, מקור לעצה שקולה ותובנות חדות, שהפתיעו אותן שוב ושוב בבגרותן ובחכמתן. הוא ידע להקשיב באמת, לא רק לשמוע את המילים, אלא לחוש את הרגש שמאחוריהן, ולספק מענה מדויק, כזה שהיה מרגיע ומכוון גם יחד. המושב עצמו היה כר פורה לילדות חופשית וסקרנית; שבילי עפר שהובילו לשדות פתוחים, עצי פרי שקראו לטיפוס, ומרחבים אינסופיים לדמיון. דקל היה ילד מלא אנרגיה, שאהב לרוץ, לטפס, לחקור כל פינה, אך גם לבלות שעות ארוכות בספרייה הביתית, שקוע בספרים שפתחו לו צוהר לעולמות חדשים. הוא למד בבית הספר היסודי האזורי "עין הרים" בעין כרם, שם בלט כבר אז כילד נבון, ששאל שאלות נוקבות והתעניין בכל דבר, ומאוחר יותר המשיך לחטיבת הביניים בבית הספר "אור" ברנקו וייס בצור הדסה, שם כבר החל להתגבש אופיו המנהיגותי והחברתי, תוך שמירה על צניעות וקסם אישי שמשך אליו חברים מכל קצוות הקשת.

בגיל חמש עשרה, קיבל דקל החלטה ששינתה את מסלול חייו והעידה על בגרותו ועל דרכו הייחודית: הוא בחר לעזוב את נוחות הבית והמושב ולעבור ללמוד ב"פנימייה הצבאית לפיקוד" בחיפה, מוסד חינוכי יוקרתי ששילב לימודים תיכוניים אינטנסיביים בבית הספר התיכון "הריאלי העברי" עם הכשרה ערכית ומנהיגותית לקראת שירות משמעותי בצה"ל. המעבר לא היה קל; מהשלווה הכפרית של בר גיורא אל ההמולה העירונית של חיפה, מחיק המשפחה החם אל מסגרת נוקשה של פנימייה, אך דקל, בנחישותו ובקסמו, השתלב במהירות ובטבעיות. הוא לא רק הצטיין בלימודים, שם שקד על כל מקצוע בסקרנות בלתי נדלית, חקר נושאים חדשים לעומקם והתמודד עם כל אתגר אינטלקטואלי בראש מורם, אלא גם הפך במהרה לדמות מרכזית ומוערכת בחברה. חבריו ומפקדיו בפנימייה ראו בו דוגמה ומופת: נער צנוע ועניו, אך בעל כריזמה סוחפת ויכולת מנהיגות טבעית. בטקס הצטיינות בכיתה י"ב, מילות השבח עליו הדהדו באולם: "המצוינות היא חלק מחייו, הוא לא חושש להתמודד עם קשיים ולהעמיס על עצמו משימות... לא ייתן לאף אחד לעמוד בדרכו אל ההצטיינות הבאה ולא משנה המסגרת – כושר גופני, בית הספר או בפנימייה. משימתי, אהוב ומוערך על ידי חבריו, עצמאי ויודע את דרכו, בעל אישיות לדוגמה." מילים אלו תיארו נאמנה את הילד שהפך לנער, את הדחף הפנימי שלו להגיע תמיד לפסגה, לא מתוך יהירות, אלא מתוך רצון עמוק לממש את הפוטנציאל שבו ולתרום ככל יכולתו.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בהצטיינות, כשבכיסו תעודת בגרות מרשימה ועם רוח גבית של ציפיות גבוהות מצד משפחתו וחבריו, דקל לא מיהר להתגייס. במקום זאת, בחר לצאת לשנת שירות באטלנטה שבארה"ב דרך הסוכנות היהודית. זו לא הייתה עוד חוויה של צעיר ישראלי בחו"ל; זו הייתה שליחות עמוקה, שנועדה לשתף את הסיפור הישראלי האמיתי, על כל גווניו ומורכבותו, ולקרב את קהילות היהודים בתפוצות לאהבת הארץ ולחיבור מחודש למורשתם. דקל הגיע לאטלנטה עם מטען של ערכים, סקרנות ורצון עז ללמוד ולהשפיע. הוא לימד בבקרים בבית הספר היהודי הגדול (AJA), שם עמד מול תלמידים צעירים, עיניהם פעורות, וסיפר להם על החיים בישראל, על החגים, על ההיסטוריה ועל התרבות המודרנית. אחר הצהריים, מצא את עצמו במרכזי קהילה שונים, מקיים פעילויות, שיחות ודיונים עם בני נוער ומבוגרים. כל פעילות כזו לא הייתה מאולתרת; דקל השקיע שעות רבות בלמידה מעמיקה, בחקר נושאים, בהכנת מערכי שיעור, ורק לאחר שחש שהתמקצע בחומר, העביר אותו הלאה בצורה הבהירה והמרתקת ביותר. תקופה זו הייתה עבורו קסומה, מלאה בהרפתקאות אישיות וחוויות ייחודיות שעיצבו את זהותו. הוא חקר לעומק את הזהות היהודית, לא רק כהיבט לאומי-ישראלי, אלא גם כהיבט אוניברסלי, קהילתי ואישי. הוא למד להבין את הניואנסים בין יהדות התפוצות ליהדות ישראל, והתמלא בתחושת שליחות עמוקה, שהבהירה לו עד כמה חשוב להמשיך ולחזק את הקשר בין העם היהודי למולדתו.

עם סיום שנת השירות, כשחזר לארץ עשיר בחוויות ובתובנות, דקל בחר שוב במסלול לא שגרתי, כזה שמעטים מבוגרי הפנימייה הצבאית או יחידות העילית בוחרים בו. הוא הצטרף למכינה הקדם-צבאית "בני דוד" ביישוב עלי. הוא ראה בכך הזדמנות פז לחיזוק רוחני, נפשי ואמוני, הכנה עמוקה יותר לקראת השירות הצבאי המשמעותי שידע שמצפה לו. במכינה, הרחק מההמולה של העולם החיצון, הוא שקע בלימוד תורה, משנה, תלמוד וגמרא. שעות ארוכות עברו עליו בבית המדרש, כשקולות הלימוד ודפי הגמרא המתהפכים מילאו את האוויר. הוא לא רק למד – הוא חקר, התעמק, ניתח, ואף סיים שתי מסכתות, הישג מרשים למי שהגיע מרקע שונה. חבריו למכינה תיארו אותו כדמות יוצאת דופן, אדם שפעל לאורם של ערכים של נתינה ללא גבול, ענווה וצניעות עמוקה. הם סיפרו על השלווה הפנימית שהקרין בכל סיטואציה, גם ברגעים של מתח או אי ודאות, ועל האישיות המיוחדת שלו, ששילבה עומק אינטלקטואלי עם פשטות וטוב לב. תקופה זו במכינה חיזקה בו את האמונה בכוחה של הרוח, בהשפעתה של המורשת, ובהכרח לפעול מתוך עקרונות ברורים, שהיוו מצפן לכל מעשיו.

ביום ה-29 במרץ 2020, צעד דקל בשערי הבקו"ם, מוכן ומזומן לשירות משמעותי. הוא התגייס לצה"ל, והתנדב ליחידת העילית "מגלן", יחידה ששמה הולך לפניה ומורכבת מלוחמים מובחרים במיוחד. ההכשרה במגלן הייתה תובענית ומאתגרת, פיזית ונפשית, אך דקל, עם נחישותו הבלתי מתפשרת ורצונו העז להצטיין, צלח אותה בהצלחה מרשימה. הוא סיים את ההכשרה ושימש כסמל בצוות הלוחמים, תפקיד שהטיל עליו אחריות גדולה על פקודיו הצעירים. הוא הוביל אותם באימונים מפרכים, לימד אותם את רזי הלחימה וחינך אותם לערכים של מקצועיות, דבקות במשימה ורעות עמוקה. אך דקל לא הסתפק בכך; הוא שאף תמיד קדימה, וראה את עצמו כמנהיג. מכאן, יצא לקורס קציני חי"ר, שבו שוב בלט בכישרונו הפיקודי וביכולתו להוביל. הוא סיים את הקורס בהצלחה רבה, כשהוא מוכן לקחת על עצמו אתגרים גדולים יותר. עם סיום קורס הקצינים, שובץ דקל בגדוד 13 של חטיבת "גולני", אחת החטיבות המפוארות והמיתולוגיות בצה"ל. הוא מונה למפקד מחלקה של טירונים, תפקיד שקיבל בשמחה גדולה ובהתרגשות. הוא ראה בכך לא רק קידום בדרגה, אלא הזדמנות פז להנחיל למתגייסים החדשים את הערכים, הנורמות ואת רוח הלחימה שבהם האמין בכל ליבו. חדר מגוריו בבסיס היה עמוס בסטיקרים של היחידה, מעין הצהרת כוונות ויזואלית למוטיבציה הבלתי נגמרת שבעבעה בו.

אוהביו ופקודיו תיארו אותו כקצין "מורעל", חדור מטרה ומוטיבציה, כזה שדלתו הייתה תמיד פתוחה. הוא היה מפקד מסור, קשוב לכל חייל, ומלא תושייה. ערכי הרעות, החברות וההדדיות לא היו עבורו רק סיסמאות ריקות מתוכן, אלא נר לרגליו, מצפן שהנחה כל צעד וכל החלטה. "הוא רצה שנהיה אחים. משפחה," סיפרו חייליו, ודקל אכן הצליח ליצור תחושת שייכות עמוקה בקרב פקודיו, כזו שהפכה את המחלקה למשפחה לוחמת. הוא לא הסתפק רק בהוראות צבאיות; הוא דאג לכל חייל באופן אישי, הקשיב לקשייהם, תמך בהם ברגעים קשים, ודחף אותם להאמין בעצמם וביכולותיהם. בסיום ההכשרה של הטירונים עליהם פיקד, עם תום מסע הכומתה המפרך, אותו מסע שבו הופכים טירונים לחיילים מן המניין בחטיבה, נשא דקל נאום מרגש בפני המשפחות הגאות והחיילים המותשים אך מאושרים. קולו היה צלול וברור, ומילותיו נכנסו עמוק ללב: "בחיים אתה יכול לבחור בין שני דברים, או להתעסק בעצמך או לעשות משהו טוב יותר. אני רוצה להגיד לכם שהילדים שלכם מהרגע שהם התגייסו עברו תהליך – לעבור מהאני העצמי להסתכלות על הכלל... זה לא מובן מאליו שהם פה. אני מבטיח לכם שאני אעשה הכול כדי להחזיר אותם בשלום הביתה." הבטחה זו, שנאמרה בטקס מרגש תחת כיפת השמיים, מול מאות עיניים דומעות מגאווה, לא הייתה רק מליצה חגיגית. היא הייתה הצהרת כוונות, נדר אישי של מפקד לחייליו ולמשפחותיהם, נדר שדקל התכוון לקיים בכל מחיר, אפילו בחייו.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הבוקר החל ככל בוקר שבת ביישובי העוטף – שקט, רגוע, שמש עולה לאיטה מעל הדיונות והשדות, מבטיחה יום של מנוחה ומשפחה. אלא שבשעה שש וחצי בבוקר, השקט נקרע באחת. אזעקות מחרישות אוזניים החלו לצרוח באזורים נרחבים בארץ, ומיד אחריהן נשמעו הדי פיצוצים עזים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. בחסות ירי מסיבי ובלתי פוסק של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל תוך יישובי עוטף עזה, ואל הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל כל מי שנקלע לדרכם. בבתיהם, במכוניותיהם, נרצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים, לאחר שבוצעו בהם פשעים נוראיים. מאות ישראלים נוספים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי המדינה. בבוקר זה, השתנו פני המזרח התיכון, והחלה מלחמה.

בבוקר הנורא ההוא, סגן דקל סויסה היה המפקד היחיד במוצב "פגה" – מוצב קטן אך אסטרטגי, הממוקם מדרום לנחל עוז, על גבול צפון רצועת עזה, ונועד להגן על קיבוץ בארי הסמוך. עם תחילת המתקפה, כשהשמיים רעדו מירי רקטות בלתי פוסק והאדמה רעדה מפיצוצי פצמ"רים, מצא את עצמו דקל בלב סערה בלתי נתפסת. המוצב הותקף על ידי מאות מחבלים, שהסתערו מכל עבר, תוך שיגור בלתי פוסק של פצצות מרגמה ורימונים. המצב היה מורכב, כאוטי ומסכן חיים בכל רגע נתון. אך דקל לא היסס לרגע. ברוח המנהיגות שפיעמה בו מאז ימיו בפנימייה הצבאית, ובכריזמה האופיינית לו, ניהל את הלחימה במוצב בצורה מופתית ומעוררת השראה. חייליו, ששרדו את התופת, סיפרו אחר כך על הדקות הראשונות, שבהן סגן מפקד הפלוגה עלה מול דקל בקשר ואמר לו בבירור: "אתה מפקד המוצב. אתה הקצין היחיד פה." מהרגע הזה, דקל לא הפסיק לרוץ. הוא נע במהירות בין העמדות השונות, מארגן את המוצב, מוודא שכל חייל נמצא במקומו, מפקח על עמדות ההגנה, רץ לחמ"ל (חדר מלחמה) כדי לתאם כוחות, ואז ל"נאפל" (נקודת איסוף פצועים) לוודא שהכול מסודר כהלכה. כל העת הזו, תוך כדי ירי והפגזות בלתי פוסקים על המוצב, הוא סחב פצועים ממקום למקום, דאג להגיש להם עזרה ראשונה תחת אש, ואף הקפיד לשמור על אחד החיילים שנהרג, כדי שלא ייחטף על ידי המחבלים.

הקרב במוצב "פגה" היה עקוב מדם. המחבלים הסתערו בגלים, לא חוליות קטנות כפי שהוכשרו להתמודד, אלא עשרות רבות של מחבלים מכל עבר. דקל, בתוך הכאוס המוחלט, המשיך לנהל את כל המוצב. הוא ירה בחזרה ללא הפסקה, מדלג מעמדה לעמדה, מחלק פקודות ברורות בקשר, מדבר בקשר עם כל הכוחות, ודואג לסדר את הפצועים בנאפל. "הוא החזיק את כל המוצב," אמרו חייליו. "הוא נלחם כמו אריה." הוא הרג כמויות בלתי נתפסות של מחבלים, עשרות מהם. הוא היה שם עבור כולם, מפקד, לוחם, אח, רופא שדה, והכול תחת אש בלתי פוסקת. סגן דקל סויסה, בן עשרים ושלוש בלבד, נפל בקרב ההירואי הזה ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, כשנלחם בעוז ובגבורה עד טיפת דמו האחרונה. כשמצאו אותו, הוא היה מוקף בחמש גופות של מחבלים שחיסל במו ידיו, עדות אילמת לגבורתו העילאית. שלושה חיילים נוספים ממחלקה נפלו לצידו באותו יום, אך בזכות עמידתו האיתנה והלחימה העיקשת שהוביל, מוצב "פגה" היה אחד המוצבים הבודדים באזור שלא נפל לידי המחבלים, ובכך הציל את חייהם של חיילים רבים. הוא קיים את הבטחתו להורים, הבטחה שנשמעה בטקס הכומתה, כשהבטיח שיעשה הכול כדי להחזיר את ילדיהם הביתה בשלום. הוא אולי לא חזר בעצמו, אך הוא דאג שחייליו יחזרו. חייל אחד ששרד את התופת והיה עד לרגעיו האחרונים, אמר בקול חנוק מדמעות: "הוא הציל את חיינו, הוא נלחם בעוז וגבורה עד טיפת הדם האחרונה והרג עשרות מחבלים."

סרן דקל סויסה הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בטקס מרגש ועצוב, כשהוא מותיר אחריו הורים כואבים, אח ושתי אחיות שבורי לב, וארבעה אחיינים קטנים – תמרה, מלאכי דוד, בארי ונרי נס – שמעולם לא יכירו את הדוד הגיבור שכל כך אהב אותם. לאחר נפילתו, הועלה דקל לדרגת סרן, כהכרה בגבורתו ובתרומתו העצומה. על מצבתו, בכתב יד כואב אך מלא אמונה, חרטה המשפחה מילים מספר תהילים, שהלמו את אדם שהיה: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה." מילים אלו, על אף שורשיהן העתיקים, ביטאו את מהות חייו – צמיחה, איתנות, ורוח חזקה שאינה נשברת.

אוהביו של דקל, חבריו, משפחתו וחייליו, לא חדלו מלהלל ולשבח את האיש המיוחד שהיה. הם תיארו אותו כגיבור אמיתי, שנלחם עד הסוף והציל חיים רבים, אך הדגישו כי מעבר לגבורתו בשדה הקרב, הוא הותיר חותם עמוק בלב כל מי שהכיר אותו. חייליו המשיכו לדבר עליו כמפקד נדיר, מודל לחיקוי שלא יישכח לעולם, אדם שידע לגעת בלבבות בצורה ייחודית, ששילב פיקוד נחוש עם רגישות אנושית עמוקה. דקל היה גם איש משפחה מסור ואהוב – בן ואח נאמן, אחיין שדאג לאחד את המשפחה המורחבת בכל הזדמנות, ודוד יוצא דופן, שהקדיש את עצמו לכל מי שהיה יקר לו. בכל אינטראקציה, בכל שיחה, הצליח להעניק לכל אדם את התחושה שהוא הכי חשוב בעולם עבורו, מבלי לוותר על ערכיו ומטרותיו, גם ברגעים הקשים ביותר. תחושת החשיבות והקרבה שיצר עם כל אחד ואחת הייתה עדות לאישיותו המיוחדת והמרגשת. גל, בן דודו, סיכם זאת במילים פשוטות ונוגעות ללב: "דקל היה הבן אדם הכי עניו, נעים הליכות, שקט וצדיק שהכרתי. מים שקטים חודרים עמוק – המונים הגיעו להלוויה ולשבעה כי הוא נגע בכל כך הרבה אנשים שהעידו עליו בדיוק את מה שאני מעיד עליו."

זכרו של דקל מונצח במגוון דרכים, המשמרות את רוחו ואת מורשתו. אתר ההנצחה remember.bio, כמו גם דף אינסטגרם ייעודי rememberdekelswissa, מציגים תמונות מתחנות חייו השונות, קטעי וידאו ודברים שכתבו לזכרו, המאפשרים לכל מי שרצה לדעת עוד על דמותו המיוחדת. סרטונים וראיונות אודות גבורתו בלחימה וסיפורים על האדם שהיה זמינים לצפייה ביוטיוב, ובני משפחתו התראיינו על אודותיו בפודקסט "בשבע", שם שיתפו בכאב ובגאווה את סיפורו. כמחווה לאהבתו הגדולה לקפה, אותו "פק"ל קפה" שהיה חלק בלתי נפרד מזהותו, הקימו אוהביו מיזם מיוחד בשם "ליקר קפה". על בקבוקי הליקר, שרווחיו נתרמים לחיילים, חרוט אחד המשפטים שכה אפיין את דקל, משפט שהיה שולח לחברים ובני משפחה כמעין תזכורת עדינה לאופטימיות ולשמחת חיים: "אל תשכחו לחייך כשאתם מתעוררים." מילים אלו, פשוטות ועמוקות כאחד, מהדהדות את רוחו של דקל – רוח של נתינה, של אמונה, של אהבת אדם ואהבת מולדת, ושל גבורה שאינה מחפשת כותרות, אלא נובעת מתוך עשייה, מתוך אנושיות, ומתוך הבטחה שקוימה עד תום. דקל סויסה, סרן בגולני, גיבור ישראל, ממשיך לחיות בלבבות אהוביו, מעורר השראה, ומהווה סמל לעוצמה, לבחירה בטוב, ולנצחון הרוח הישראלית.