דג'ן דניאל סהלו

בבית קטן, איתן ובנוי עפר ואבן, בפינה נידחת של אתיופיה, תחת שמיים זרועי כוכבים ובתוך קהילה עתיקה שהחזיקה במסורת ובאמונה כחוט השזור בחייה, נולד ביום כ"ו בטבת תשמ"ד, הוא הראשון בינואר 1984, ילד שנקרא דג'ן דניאל. שמו, כמו שמות רבים סביבו, נשא עמו הבטחה, משמעות ותקווה, ארוגה בסיפורים עתיקים ובציפייה לעתיד טוב יותר. הוא היה בן לממיט ולאמבאו, שהיו עמודי התווך של משפחה ענפה ורוחשת חיים. סביבו גדלו והתרוצצו לא פחות משנים עשר אחים ואחיות – ז'ז'אן, רותי, שירן, חנה, מולאלם, אבטם, אבי, משה, משה נוסף, רות, רחל ומלכה. הבית הזה לא היה רק מבנה פיזי; הוא היה קן חם, מרובה קולות וצחוק, שבו כל אדם היה חלק בלתי נפרד ממאגר כוח ותמיכה אינסופי.

בילדותו המוקדמת, דג'ן הקטן נשם את ריחות האדמה הלחה אחרי הגשם, את עשן מדורות הבישול שעלה בשעות הערב, ואת הניחוח המתוק-מריר של התבלינים שהיו חלק בלתי נפרד מכל ארוחה. הוא התרוצץ יחף על האדמה החמה, רגליו הקטנות מתרגלות למרקם המחוספס של השבילים, לעקיצות הקטנות של האבנים ולתחושה המשחררת של המרחבים הפתוחים. בבוקר היה מתעורר לקול ציוץ הציפורים ולרחשי הכפר המתעורר, לקריאותיהם של הרועים המוליכים את עדריהם ולשיחותיהם העמומות של המבוגרים המתחילים את יום עבודתם. הוא למד מהר מאוד את המשמעות של שיתוף פעולה ואחריות. בבית כל כך גדול, עם כל כך הרבה נפשות, לא הייתה ברירה אלא לחלוק הכול – את המעט שהיה, את המטלות היומיומיות, את הצחוק ואת העצב. דג'ן, כבר מגיל צעיר, הפגין נטייה שקטה להתבוננות, ליכולת ללמוד מהמתרחש סביבו ולספוג את הערכים שהנחילו לו הוריו ואחיו הגדולים: כבוד לזולת, חריצות, ענווה ובעיקר – תחושת שייכות עמוקה למשפחה ולקהילה. הוא אהב לשבת לצד אביו, אמבאו, בשעות אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע וצבעה את השמיים בגוונים של כתום וארגמן, ולהקשיב לסיפורים על העבר, על האבות הקדמונים ועל ירושלים הרחוקה, עיר הזהב, שנדמתה לו אז כחלום מתוק ובלתי מושג. אמו, ממיט, הייתה עבורו מודל של כוח ועמידות, אישה שניהלה ביד רמה את הבית הגדול, דאגה לכל צרכיהם, ובמבטה החם והאוהב העניקה תחושת ביטחון לכל ילדיה. הוא זכר איך הייתה נוהגת להחזיק את יאביו הקטן ביד אחת, וביד השנייה ללוש בצק בקצב אחיד, שרה שירים שקטים שחלחלו עמוק לנשמתו.

ככל שגדל, התחדדו אצל דג'ן החושים. הוא למד לזהות את קולות החיות בשדות, את שינויי מזג האוויר המתקרבים, ואת הניואנסים העדינים בקולותיהם של אחיו ואחיותיו. עם אחיו הגדולים, ז'ז'אן ומולאלם, היה יוצא לעזור בעבודות השדה הקטנות, ללמוד איך לטפל בגידולים, איך לשאוב מים מהבאר ואיך לתקן כלים פשוטים. הוא אהב את המגע של האדמה בכפות ידיו, את התחושה של העשב הרך בין אצבעותיו, ואת הריח העז של השדה אחרי שעות של עבודה. כבר אז התפתחה אצלו אהבה לעבודה פיזית, לעשייה שמשאירה חותם, לתחושת הסיפוק שבלהפוך חומר גלם למשהו שימושי. הוא לא היה ילד פטפטן, אלא העדיף להקשיב, להתבונן וללמוד. כשהיו מתאספים כולם סביב האש בערבים הקרירים, מספרים סיפורים ובדיחות, דג'ן היה יושב בצד, חיוך קטן נסוך על פניו, קולט כל פרט ופרט, אוגר את הזיכרונות והחוויות שעיצבו את עולמו הפנימי. הוא למד מהם את חשיבות הקהילה, את הערך של עזרה הדדית ואת הכוח הטמון בלכידות משפחתית. הוא זכר את הדיבורים החוזרים ונשנים על ארץ ישראל, על המשאלה העמוקה להגיע אליה. אלה לא היו רק סיפורים; זו הייתה תוכנית, יעד, כוכב צפון שהוביל את חייהם. הוא שמע את הוריו מדברים על כך בלחש, בקולות שקטים אך מלאי נחישות, על הדרך הארוכה והמאתגרת, על הקשיים הצפויים ועל התקווה הבלתי מתפשרת לעתיד טוב יותר, חופשי ובטוח, בארץ המובטחת.

בשנת 1991, כשהיה דג'ן בן שבע, הפך החלום למציאות. המשפחה כולה, עם כל תריסר הילדים, יצאה למסע הארוך והמפרך אל ארץ ישראל. זו הייתה חוויה מטלטלת, מלאה בחששות ובתקוות גם יחד. הוא זכר את ההכנות הקדחתניות, את הפרידה מהשכנים והחברים, את הדרך הארוכה והמעייפת אל שדה התעופה, ואז את העלייה למטוס – חוויה ראשונית ובלתי נתפסת עבור ילד שמעולם לא ראה כלי טיס מקרוב. הוא הצמיד את פניו אל החלון הקטן, כפות ידיו הקטנות לוחצות על הזגוגית הקרה, והתבונן בנוף המתחלף מתחתיו, מביט על העולם המצטמק והולך, על השדות הירוקים ההופכים לכתמים מטושטשים, ועל העננים הלבנים שהיו פעם רק חלק מהשמיים מעל ראשו, וכעת עבר דרכם. כשהמטוס נחת בארץ, הוא נשם לראשונה את האוויר הישראלי. זה היה אוויר אחר, חדש, עם ריחות אחרים – ריח של ים רחוק, של בנזין, של עיר תוססת. הכל היה שונה: הבתים, המכוניות, השפה, קצב החיים. המשפחה נקלטה ברחובות, עיר שקלטה רבים מבני העדה האתיופית, והחלה את דרכה החדשה.

ההסתגלות לא הייתה קלה. השפה העברית נשמעה כמו מנגינה זרה, הכללים החברתיים היו שונים, וגם המאכלים והמנהגים דרשו הסתגלות. דג'ן, שהיה ילד שקט ומתבונן, ספג הכל במהירות. הוא נכנס לבית הספר, שם פגש ילדים מכל קצוות החברה הישראלית. הוא ישב בכיתה, קשוב למורות, מנסה לפענח כל מילה, כל הבעת פנים. הוא למד את האותיות, את המספרים, את ההיסטוריה החדשה של העם שלו בארצו. הבית, למרות השינוי הדרמטי בסביבה, נשאר עוגן יציב. הוריו, ממיט ואמבאו, עבדו קשה כדי לפרנס את המשפחה העצומה, ודאגו לשמר את הערכים והמסורות שהביאו עמם מאתיופיה. בבית דיברו אמהרית, אכלו מאכלים מסורתיים, וסיפורי הדרך והעלייה הפכו לחלק בלתי נפרד משיחות השבת. דג'ן מצא את מקומו דרך העבודה. הוא אהב לעזור בבית, לתקן דברים, לבנות. כפות ידיו, שזכרו את מגע האדמה באתיופיה, מצאו עניין בעבודה עם חומרים חדשים, עם כלים מודרניים. הוא גילה כישרון טבעי להבין מכונות, לפרק ולהרכיב, לפתור בעיות טכניות באמצעות היגיון פשוט וסבלנות. הוא היה מסוגל לשבת שעות על גבי שעות, לנסות ולהבין איך משהו עובד, ולא לוותר עד שהצליח. חבריו בכיתה ובשכונה הכירו אותו כילד שניתן לסמוך עליו, שקט אך נחוש, שתמיד היה מוכן להושיט עזרה. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אלא העדיף לעשות את הדברים בשקט, ביעילות, מתוך תחושת אחריות עמוקה.

שנות הנעורים הביאו עמן אתגרים חדשים, אך גם חיזקו את אישיותו של דג'ן. הוא המשיך לפתח את כישוריו הטכניים, ואת אהבתו לעבודה פיזית. הוא גילה עניין רב במכונאות, בעבודות בניין ובכל מה שקשור להפעלת כלי עבודה כבדים. הוא היה רואה טרקטור חולף בכביש, או מחפר עובד באתר בנייה, ומשהו היה נדלק בעיניו. הוא דמיין את עצמו מפעיל את הכלים האדירים הללו, מעצב את הנוף, בונה את הארץ. הוא היה מוקף בחברים ובמשפחה, חלק מקהילה תומכת ברחובות, שראתה בו בחור צעיר ומבטיח, עם ראש על הכתפיים וידי זהב. הוא היה אדם של עשייה, שמעדיף להפגין את יכולותיו דרך מעשים ולא דרך דיבורים. חבריו היו אומרים עליו: "דג'ן לא מדבר הרבה, אבל כשצריך משהו, הוא הראשון שמתייצב ועושה את העבודה כמו שצריך." הוא אהב לבלות את זמנו עם אחיו ואחיותיו, לשחק כדורגל בפארק השכונתי, או פשוט לשבת ולשוחח על החיים, על תוכניות לעתיד. הקשר עם משפחתו נשאר איתן ומרכזי בחייו. הם היו הסלע שלו, המקום שבו תמיד מצא נחמה, תמיכה ואהבה ללא תנאי. הוא למד מהם את חשיבות השמירה על הערכים, על הכבוד למבוגרים ועל הדאגה לצעירים. הוא התבגר להיות גבר צעיר עם כתפיים רחבות, מבט רציני אך עם ניצוץ של טוב לב בעיניו, ותמיד חיוך קטן ומאופק שהיה מסגיר את רוחב ליבו.

כשהגיע זמן הגיוס לצה"ל, הבחירה הייתה ברורה עבורו. הוא רצה לתרום, להשתמש בכישוריו למען המדינה שבחרה בו ובמשפחתו. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה ללכת – לחיל ההנדסה הקרבית, למקום שבו יוכל להפעיל את הכלים הכבדים שתמיד משכו אותו, לבנות, לפלס דרכים, לתמוך בלחימה מהעורף ומהחזית. הוא עבר את הגיבושים וההכשרות בהצלחה, מתבלט בשקט בכישרונו הטכני ובנחישותו. הוא הפך ללוחם צמ"ה – ציוד מכני הנדסי, מפעיל דחפורים, מחפרים וכלים כבדים אחרים, שהם עמוד השדרה של חיל ההנדסה. הוא אהב את העבודה הזו: את הרעש העמום של המנוע שרועד מתחתיו, את תחושת הכוח העצומה של המכונה המגיבה לכל תנועה קלה של ידיו, את האבק שעולה לשמיים כשהוא פורץ דרך, את הסיפוק שבלהפוך שטח פראי לשביל עביר, או לבנות מחסום הגנה במהירות וביעילות. הוא מצא בחיל ההנדסה משפחה נוספת – חברים לנשק, אנשים שחלקו איתו את השעות הארוכות בשטח, את בדיחות החדר אוכל ואת תחושת האחווה העמוקה. הוא שירת במסירות, בנאמנות, והיה דוגמה ומופת למקצועיות ושקט נפשי גם תחת לחץ. הוא התקדם בסולם הדרגות, ועם השנים הגיע לדרגת רב סמל מתקדם (רס"ם), דרגה המעידה על ניסיון רב, מנהיגות שקטה ואחריות.

גם לאחר שחרורו משירות קבע, דג'ן נשאר נאמן לדרכו. הוא המשיך לעסוק בתחום שאהב, הפעלת ציוד כבד, ככל הנראה בתחום הבנייה או התשתיות. הוא היה עובד מבוקש, ידוע באמינותו, במקצועיותו ובשקט הנפשי שלו. הוא בנה את חייו ברחובות, קרוב למשפחתו הענפה, שהמשיכה להיות מרכז עולמו. הוא המשיך להיות הבן והאח התומך, זה שתמיד היה שם כדי לעזור, להקשיב, או פשוט להיות נוכח. הוא ראה את אחיו ואחיותיו מתחתנים, מקימים משפחות משלהם, והיה שותף בשמחותיהם, חוגג איתם את האירועים המשפחתיים הרבים. הוא לא הקים משפחה משלו, אך מצא את הגשמתו ואושרו בקרבה למשפחתו המורחבת, שהייתה עבורו עולם ומלואו. הוא היה חלק בלתי נפרד ממרקם החיים של רחובות, אדם מוכר ואהוב, שתמיד היה לו חיוך מאופק והנהון ראש לכל מי שפגש. חייו היו שזורים בעבודה קשה, באחריות ובמחויבות – למשפחתו, למקצועו ולמדינתו. הוא היה אדם שקט, אך נוכחותו הורגשה. הוא לא היה צריך לדבר הרבה כדי להשפיע; מעשיו דיברו בעד עצמם. הוא היה הסלע, העוגן, האדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

ואז הגיע השביעי באוקטובר 2023. הבוקר הנורא הזה, שבו התנפצה השגרה והתחלף הכל, הגיע גם אל רחובות, אל בית משפחת סהלו. החדשות על המתקפה הרצחנית חדרו לכל בית בישראל, והותירו אחריהן הלם, כאב ואימה. הטלפונים החלו לצלצל, הודעות הווטסאפ זרמו בקבוצות המשפחתיות והצבאיות, וקריאות הגיוס החלו לצאת. דג'ן, כרס"ם במילואים, ידע שזה עניין של זמן עד שיקבל את צו שמונה שלו. הוא לא היסס לרגע. ביום ה-16 באוקטובר 2023, תשעה ימים בלבד לאחר פרוץ המלחמה, הוא כבר התייצב בבסיס, לבוש במדים, עם הציוד האישי שלו. הפעם, הקריאה הייתה שונה. לא היה מדובר בתרגיל או באימון שגרתי. הפעם, המלחמה הגיעה הביתה, אל סף דלתנו. הוא נפרד מהוריו ואחיו בחיבוק חם, מבטו רציני אך נחוש. "אני הולך לעשות מה שצריך," אמר לאמו, ממיט, שניסתה להסתיר את דמעותיה מאחורי חיוך חלש. "תשמרו על עצמכם, ואני אשמור על הבית של כולנו." הוא עלה על הרכב, מתמזג עם שיירות המילואימניקים שזרמו מכל קצוות הארץ אל העוטף.

בגדוד הנדסה 5067, חיל ההנדסה הקרבית, מצא דג'ן את מקומו הטבעי. הוא היה מפעיל צמ"ה מנוסה, מקצוען אמיתי, וכוח עזר משמעותי במאמץ המלחמתי. שטח עוטף עזה הפך לביתו השני. במשך חודשים ארוכים, שנה וחצי כמעט, הוא עבד ללא לאות, ימים ולילות, בשמש קופחת ובלילות קרים, תחת איום מתמיד של ירי רקטות, רחפנים ופצמ"רים. תפקידו היה קריטי: לפלס דרכים, לבנות סוללות עפר להגנה, להקים עמדות, להכשיר שטחים לכניסת כוחות, ולסייע בכל משימה הנדסית אחרת שנדרשה לתמיכה בכוחות הלוחמים. הוא ישב בקבינה של הדחפור או המחפר שעות ארוכות, ממוקד במשימה, ידיו מיומנות מזיזות את המנופים והדוושות, עיניו סורקות את השטח. האבק היה חברו הקבוע, הזיעה זרמה על מצחו, ורעש המנוע הפך לפס הקול של חייו. הוא לא היה לוחם שרץ עם רובה בתוך סמטאות עזה, אך תרומתו הייתה חיונית לא פחות. בלעדיו ובלעדי חבריו לצוות, התמרון הקרקעי היה בלתי אפשרי, וההגנה על יישובי העוטף הייתה פחותה. הוא היה בורג מרכזי במכונה גדולה, בורג שקט אך חיוני, כזה שמחזיק את כל המבנה.

הוא התגעגע הביתה, למשפחתו, לשגרה. בשיחות הטלפון הקצרות עם אחיו ואחיותיו, קולו היה עייף אך תמיד מלא תקווה. "הכל בסדר," היה אומר, מנסה להרגיע. "אנחנו עובדים קשה, אבל חשוב שנעשה את זה." הוא היה שואל על הילדים של אחיו, על העבודה, על החדשות מרחובות. הוא היה שומע את קולם של הוריו ברקע, וליבו היה מתרחב. הקשרים עם חבריו לגדוד התהדקו. הם הפכו ליחידה אחת, מלוכדת, תומכת. יחד אכלו, יחד ישנו, יחד עבדו, ויחד חיו את המתח המתמיד של המלחמה. סיפורים ובדיחות היו פורקים את המתח, כוס קפה משותפת הייתה מחממת את הנפש, וההבנה ההדדית הייתה מעניקה כוח להמשיך. הם היו שם אחד בשביל השני, אחים לנשק, בונים את הביטחון של המדינה במו ידיהם ובכוחם הפיזי והנפשי. דג'ן, בשקט האופייני לו, היה תמיד כתף תומכת, אוזן קשבת, ומופת למקצועיות ורצינות. הוא ידע שכל תזוזה של הכלי, כל ערימת עפר, כל שביל שנפרץ, הם חלק ממארג ההגנה על הבית, על המשפחות, על עתיד המדינה.

השבועות הפכו לחודשים, והחודשים התארכו לשנה וחצי של שירות מילואים אינטנסיבי. הגוף התעייף, הנפש נמתחה, אך רוחו של דג'ן לא נשברה. הוא המשיך לבצע את משימותיו בנחישות, באחריות ובמקצועיות ללא פשרות. הוא היה חלק מהנוף הקבוע של העוטף, אחד מהפנים המוכרות שמאחורי קסדת המגן, אחד מהידיים החזקות שבונות את המציאות החדשה. ביום ו' באייר תשפ"ה, הוא הרביעי במאי 2025, היה דג'ן בעיצומה של פעילות מבצעית נוספת במרחב עוטף עזה. כמו בכל יום, הוא יצא לבצע את משימתו, חלק משגרת הפעילות המסוכנת והתובענית של לוחמי הצמ"ה. הדרך הייתה מאובקת, לעיתים משובשת, ותמיד טמנה בחובה סכנות. זו לא הייתה חזית לחימה עם ירי ישיר של אויב, אך זו הייתה זירת מלחמה לכל דבר ועניין, שבה כל תנועה, כל משימה, עלולה להסתיים באסון. במהלך פעילות זו, אירעה תאונת דרכים מבצעית. פרטיה המדויקים נותרו ידועים רק למעטים, אך התוצאה הייתה קשה מנשוא. דג'ן דניאל סהלו, רס"ם במילואים, לוחם צמ"ה בגדוד הנדסה 5067, בן 41 בנופלו, נהרג. הוא נפל בעת מילוי תפקידו, במהלך פעילות שנועדה להגן על אזרחי ישראל, על הבית שבנה במו ידיו במשך שנים, ועל החלום שהביא עמו מאתיופיה.

הידיעה הקשה הגיעה לרחובות כרעם ביום בהיר. הטלפון צלצל בבית משפחת סהלו, והקול בצד השני של הקו בישר את הבשורה הנוראה מכל. עולם שלם קרס. ממיט ואמבאו איבדו בן, אחיה ואחיותיו איבדו אח אהוב ויקר. המשפחה הענפה, שהייתה כה מלוכדת ותומכת, נקרעה. צחוקו השקט, חיוכו המאופק, נוכחותו המרגיעה – כל אלה נעלמו בבת אחת, והותירו אחריהם חלל עצום וכואב שלא יוכל להימלא. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות, עיר מגוריו, העיר שבה בנה את חייו ובה מצא את ביתו. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחתו ההמומה, חבריו מהילדות והנעורים, חבריו מהצבא, תושבי רחובות שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. קולות הבכי נמהלו בקולות התפילה השקטים, והשמש ששלחה קרני אור אחרונות נראתה עייפה וכואבת כמו כל הנוכחים. דג'ן, הילד מאתיופיה שהפך ללוחם ישראלי, ששירת את עמו בנאמנות ובמסירות, הושכב למנוחת עולמים באדמה שעליה עבד ושאותה כל כך אהב.

מורשתו של דג'ן דניאל סהלו אינה רק בפרטי חייו או בנסיבות נפילתו. היא טמונה בסיפור חייו כולו – במסע הארוך מאתיופיה לישראל, בהשתלבותו המלאה בחברה הישראלית, בעבודתו הקשה ובמסירותו הבלתי מתפשרת למשפחתו ולמדינתו. הוא היה מופת של ענווה, של עשייה שקטה, של מקצועיות ושל אחריות. הוא לא היה איש של מילים גדולות או של הצהרות דרמטיות, אלא איש של מעשים. הוא בנה במו ידיו את המדינה, פשוטו כמשמעו, תחילה כאזרח בעבודתו האזרחית, ובהמשך כלוחם צמ"ה בחיל ההנדסה הקרבית, פורץ דרכים ומקים הגנות. הוא היה חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלי, של העם שחזר לארצו ובנה אותה בזיעה, בעמל ובדם. נפילתו בתאונה מבצעית, דווקא לאחר שנה וחצי של שירות מילואים אינטנסיבי במלחמה קשה, היא תזכורת כואבת למחיר המתמשך של הביטחון, ולכך שגם מחוץ לחזיתות הלוחמות, הסכנה אורבת והמחיר נגבה.

הוא השאיר אחריו הורים שבורי לב, ממיט ואמבאו, ושנים עשר אחים ואחיות המומים וכואבים, שימשיכו לשאת את זיכרונו. הם יספרו את סיפורו לדורות הבאים – על הילד השקט והנחוש, על המפעיל המקצועי, על האח האוהב ועל החייל המסור. דג'ן דניאל סהלו ז"ל הוא גיבור ישראלי, גיבור של עשייה, של שקט, של אחריות ושל אהבת מולדת עמוקה, שנטעה בו עוד באתיופיה הרחוקה ופרחה באדמת ישראל. הוא יחסר לכולם – למשפחתו, לחבריו, לקהילה ברחובות, ולמדינת ישראל כולה, שיודעת כי בזכות אנשים כמוהו, שקטים וחזקים, ניתן להמשיך ולבנות עתיד טוב יותר, עתיד של תקומה ושל תקווה. יהי זכרו ברוך.