דוד שקורי

בירושלים של קיץ תשנ"ג, עיר שמשתנה עם כל יום אך שומרת על ליבה ההיסטורי, נולד דוד שקורי ביום כ"ז בסיוון, חמישה עשר ביוני 1993. בנם הבכור של ששון וגבריאלה, אח בכור לגיא ויפית שעתידים לבוא, הוא נחת אל תוך בית חם ופעיל בשכונת תלפיות, שכונה ירושלמית ותיקה וצבעונית, שבה הבתים מרובי חלונות פונים אל נוף העיר וריח האפייה משתלב עם ניחוחות ירושלמיים אחרים. בבית המשפחה, ששון, האב, היה איש עמל שידיו ידעו עבודה קשה ופיו ידע לחייך לכל לקוח, בעל מכולת שכונתית מיתולוגית ברחוב עין גדי – לא סתם מכולת, אלא מוסד של ממש, מקום מפגש, עוגן קהילתי, שבו הלחם הטרי הגיע עוד לפני הזריחה וסיפורי השכונה עברו מפה לאוזן בין מדפי השימורים והירקות. דוד הקטן גדל בין קרטוני הסחורה, רעש קופת המזומנים, שיחות עמוקות בין אביו ללקוחות ותושבים, והוא ספג את אווירת השירות, הנתינה והחיבור האנושי העמוק. הוא למד מהו קשר אמיתי עם אנשים, כיצד לקרוא את מבטם, להבין את צרכיהם ולתת מענה בחיוך. הוא ראה את אביו עומד על הרגליים שעות ארוכות, מזיע בקיץ, רועד מקור בחורף, ותמיד עם מילה טובה לכל אחד, ותמיד עם נכונות לעזור, גם אם זה אומר לפתוח את המכולת אחרי שעות הסגירה למי ששכח לקנות חלב לילד.

גבריאלה, האם, הייתה מטפלת אהובה ומוכרת בבקעה, שכונה סמוכה, וליבה הרחב הכיל עשרות ילדים ומשפחות. היא הייתה אשת חסד, עדינה אך נחושה, שידיה היו עריסה לכל תינוק ודמותה הייתה מקור ביטחון לכל הורה. דוד ראה את אמו מתמסרת לעבודתה באותה מסירות שבה טיפלה בביתו, והבין שהנתינה היא דרך חיים. הוא למד ממנה את החשיבות של מבט מכיל, של מילה מעודדת, ושל היכולת להיות עוגן יציב עבור מי שזקוק. בבית שקורי, הערכים האלה לא היו סיסמאות ריקות, אלא נשמו בכל פינה, בכל ארוחה משפחתית, בכל ויכוח קטן בין אחים, ובכל פיוס שאחריו. דוד גדל להיות ילד שקט, מתבונן, בעל עיניים חכמות וסקרניות, שקלט את העולם סביבו בחושיו החדים. הוא אהב לשחק ברחובות תלפיות הישנים, בין הבתים בעלי הגגות האדומים, עם חברי הילדות שחלקו איתו את סודות השכונה והמציאו משחקים בחצרות ובמגרשים המאולתרים. הוא היה ילד שאהב את השקט, אך ידע גם להיות חלק בלתי נפרד מליבת ההמולה, עם חיוך ביישן שהפך במהרה לסימן ההיכר שלו.

ככל שדוד גדל, החיוך שלו הפך לכובש יותר, והעיניים הטובות שלו שיקפו עולם פנימי עשיר. הוא היה ילד שקט, כזה שלא צריך לצעוק כדי שישימו לב אליו, אך נוכחותו תמיד הורגשה. הוא היה סופג ידע במהירות, לומד ומתפתח, ומצליח בכל דבר בו נגע – בלימודים בבית הספר היסודי ובהמשך בחטיבת הביניים והתיכון, שם הצטיין לא רק בציונים אלא גם ברוח החברות והעזרה לזולת. אבל מעל לכל, הייתה זו אהבתו לטניס שפרצה בתוכו והגדירה חלק משמעותי מנעוריו. מגיל צעיר, כשאחז לראשונה במחבט, הוא הרגיש שזה המקום שלו. הוא למד את חוקי המשחק, את הדיוק הנדרש בכל חבטה, את התנועה המהירה על המגרש, את הריכוז הבלתי מתפשר בזמן אמת. הוא בילה שעות ארוכות במגרשי הטניס, תחת השמש הירושלמית הקופחת או באור הזרקורים בלילה, כשהוא מתאמן ללא לאות. רעש הכדור הפוגע במיתרים, הריח של גומי הנעליים על האספלט, הכאב המתוק בשרירים אחרי אימון קשה – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מעולמו. הוא פיתח משמעת עצמית ברזל, הבנה עמוקה של אסטרטגיה וטקטיקה, ויכולת להתמודד עם לחץ תחרותי.

ההשקעה העצומה והכישרון הטבעי לא איחרו להניב פירות. דוד התחרה באליפויות ישראל בטניס, והגיע למעמד מדהים של מקום שני בארץ – הישג יוצא דופן שמעיד על נחישותו הבלתי מתפשרת ועל כישוריו הספורטיביים. המגרש היה עבורו כר משחק לא רק פיזי אלא גם מנטלי, זירה שבה למד על עצמו, על גבולותיו ועל היכולת לפרוץ אותם. הוא חלם, חלום שהיה בו מן המוחשיות של אחיזת המחבט, לפתוח מרכז טניס משלו אחרי השחרור מצה"ל, לאמן דורות של שחקנים צעירים, להעניק להם לא רק את טכניקת המשחק, אלא גם את ערכי המשמעת, ההתמדה והרוח הספורטיבית שלמד. הוא ראה לנגד עיניו את המגרש המלא בילדים ובני נוער, את קולות השמחה והתסכול, את הניצחונות הקטנים וההפסדים המלמדים, ודמיין את עצמו עומד שם, מחייך, מעודד, מעביר את אהבתו למשחק הלאה. בתוך תוכו, ידע שזה ייעודו האמיתי, דרך להמשיך ולתרום, דרך להעניק לאחרים את מה שהטניס העניק לו.

אבל לפני שהחלומות האזרחיים יכלו להתגשם, הייתה משימה לאומית שקראה לו. ביום כ"ח בנובמבר 2011, התגייס דוד לצה"ל. הוא בחר בחיל ההנדסה הקרבית, בחירה שלא הפתיעה את מי שהכיר אותו. הוא היה אדם מעשי, בעל ידיים טובות, ראש אנליטי, ומוסר עבודה גבוה. בחיל ההנדסה, מצא אתגר שהולם את תכונותיו – חיל שדורש דיוק, תכנון, אומץ לב, ויכולת לפעול בתנאי לחץ קיצוניים. הוא עבר טירונות קשוחה, שם למד את יסודות הלחימה, את תפעול הכלים הייעודיים, ואת חשיבות העבודה בצוות. משם המשיך למסלול הכשרה ארוך ומאתגר, שכלל קורס מ"כים ובהמשך קורס קצינים, שם בלט מיד כמנהיג טבעי. לא בזכות קולניות או דומיננטיות יתר, אלא בזכות שקט פנימי, ביטחון עצמי, יכולת להקשיב ולהבין, ובזכות דוגמה אישית שסחפה אחריה את פקודיו. הוא היה מסוג המפקדים שאינם צריכים להכריח את חייליהם ללכת אחריהם; הם פשוט הלכו, בעיניים עצומות, כי ידעו שדוד יקבל את ההחלטה הנכונה, יגן עליהם, ויוביל אותם בבטחה.

במהלך שירותו, דוד הפך לקצין מצטיין, כזה שכולם העריצו. הוא טיפס בסולם הדרגות, וכל תפקיד שקיבל מילא במסירות ובמקצועיות ללא פשרות. הוא היה סוג של קצין שרואה את האדם שמאחורי המדים, את החיילים שלו לא רק ככוח לוחם אלא כבני אדם עם משפחות, חלומות ופחדים. הוא דאג לרווחתם, הקשיב ללבטיהם, ותמיד מצא את הדרך לעודד ולתמוך. באחת התקופות המשמעותיות בשירותו, הגיע דוד למכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק), שם פגש את דותן דרוק, שהיה חונך שלו. במלט"ק, עסק דוד בתהליך למידה מעמיק על הפעלת גדוד 601 במלחמת לבנון השנייה – מחקר מקיף שדרש ממנו לצלול לפרטי הפרטים של מערכה מורכבת, לנתח אירועים, להבין כשלים והצלחות, ולהסיק מסקנות אופרטיביות. הוא כתב עבודה מצוינת, עבודה שחשפה את יכולותיו האנליטיות והאסטרטגיות הגבוהות, והוכיחה את הבנתו העמוקה באתגרי הפיקוד בשדה הקרב. כבר אז, הניצוצות של סמג"ד לעתיד היו ניכרים בו, ביכולתו להבין את התמונה הרחבה לצד הפרטים הקטנים ביותר.

בין תרגיל לשטח, בין משימה למשימה, נשמה גם רומנטיקה בחייו של דוד. הוא הכיר את דפנה במהלך שירותם הצבאי, ומהר מאוד ניצת ביניהם ניצוץ שהפך לאהבה גדולה. דפנה ראתה בו את כל מה שחיפשה – את השקט, את הענווה, את הלב הרחב, את החיוך הכובש, ואת המסירות הבלתי מתפשרת. הם בנו יחד קן חם ואוהב ברחובות, עיר שקטה ופסטורלית יחסית, שהיוותה מפלט מהחיים הצבאיים התובעניים. ביתם היה מקום של שלווה, של צחוק, של תוכניות לעתיד. דוד היה בעל מושלם, קשוב, תומך, שותף מלא לכל דבר. הוא ידע לאזן בין דרישות הצבא לחיי המשפחה, ודאג תמיד שדפנה תרגיש אהובה ומוערכת. הוא היה עוגן יציב בחייה, וביחד הם יצרו בסיס איתן למה שעתיד לבוא.

האושר הגדול ביותר הגיע עם לידתה של יהלי, בתם המשותפת. יהלי הייתה כל עולמו של דוד, הניצוצות בעיניו כשהיה רואה אותה היו בלתי ניתנים לתיאור. הוא היה אבא הכי טוב בעולם, מכיל, אוהב, קשוב, ומסור. הוא ידע לשחק איתה שעות ארוכות, לספר לה סיפורים, להחזיק את ידה הקטנה ולתת לה את כל הביטחון שילדה קטנה צריכה. הוא היה צופה בה ישנה, או מחייכת, או עושה את צעדיה הראשונים, וחש את ליבו מתרחב מאהבה. הבית ברחובות הפך למלא חיים, צחוק וקולות של תינוקת, ודוד מצא ביהלי ודפנה את הסיבה האמיתית לכל מה שעשה. הוא דאג להן, שמר עליהן ואהב אותן בכל נימי נפשו, והיה מוכן לעשות הכל למענן. גם כשהיה במילואים או בתרגילים ארוכים, המחשבות עליהן היו אלו שנתנו לו כוח והניעו אותו קדימה. הוא היה מתקשר הביתה, שומע את קולה של יהלי ברקע, ומיד היה מוקף בחום ואהבה.

בפעם הבאה שפגש דותן דרוק את דוד, זה היה במסגרת תרגילים בחטיבה 401, חטיבת "עקבות הברזל", חטיבת השריון אליה שייך גדוד 601 של חיל ההנדסה. הם נזכרו אז בעבודה המצוינת שכתב דוד במלט"ק, ובאופן שבו מה שלמד ממנה בא לידי ביטוי בתפקידו הנוכחי. דוד שקורי כבר היה רב סרן, סגן מפקד גדוד 601, תפקיד פיקודי בכיר ומשמעותי, שדרש ממנו אחריות אדירה, יכולות ניהוליות ומבצעיות גבוהות, ויכולת להוביל כוח לוחם מורכב. הוא היה "המשנה" בקשר, קולו נשמע ברור, שקט ובטוח בכל תקרית, בכל תרגיל, בכל תכנון מבצעי. גם בתפקיד זה, המשיך דוד להיות אותו אדם צנוע, שקט, בעל לב זהב, עם חיוך מקסים שלא מש מפרצופו, גם ברגעים קשים ומורכבים. הוא היה הגאווה של משפחתו, של הוריו, של אחיו ואחותו. יפית, אחותו הצעירה, ראתה בו כמו אבא שני, דמות מגוננת ומעניקה, שתמיד דאגה לה, תמיד הייתה שם בשבילה, ונתנה לה ביטחון.

ואז, בבוקר שמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023, השתנו חייה של מדינה שלמה, וחייו של דוד, שהיה כבר סמג"ד מבצעי מנוסה, קיבלו תפנית דרמטית ובלתי נתפסת. הודעות הווטסאפ הראשונות הגיעו עם הדי האזעקות, ואיתן התמונות הבלתי נתפסות מהעוטף. תוך שעות ספורות, הפך השקט של הבוקר החגיגי להמולה של מלחמה. דוד הוקפץ מיד. הוא נפרד מדפנה ויהלי בחיבוק חזק, עם מבט שקט אך נחוש בעיניו, מבט שאמר יותר מאלף מילים. הוא ידע לאן הוא הולך, ידע את גודל הסכנה, אך לא היסס לרגע. תפקידו כסמג"ד גדוד 601 הציב אותו בחזית הלחימה, במרכז ההתמודדות עם האתגרים המורכבים ביותר של הלחימה בעזה. גדוד הנדסה קרבית הוא כוח מכריע בכל זירה, ובמיוחד בלחימה בשטח בנוי וצפוף כמו רצועת עזה, מול אויב מתוחכם ורשע.

הימים והשבועות הראשונים היו קשוחים. גדוד 601 נכנס לעומק צפון רצועת עזה, ודוד הוביל את חייליו במשימות אינסופיות של פריצת צירים, טיפול במטענים, חשיפת פירים ותשתיות תת-קרקעיות של חמאס, סיוע לכוחות החי"ר והשריון בחשיפה ונטרול איומים. כל משימה הייתה כרוכה בסיכון חיים ממשי. הוא היה בחוד החנית, מקבל החלטות קריטיות בזמן אמת, מפעיל את כוחותיו בתוך כאוס הקרב, תוך שמירה על קור רוח ועל מקצועיות ללא דופי. הוא היה "המשנה בקשר", קולו המרגיע והסמכותי נשמע בקסדות של לוחמיו, מכוון, מנחה, ומפיח ביטחון. הוא ראה את פני המלחמה המכוערות, את ההרס, את האובדן, אך לא נתן לייאוש להשתלט. במקום זאת, הוא התמקד במשימה, בהגנה על חבריו, על חייליו, ועל המדינה ששלחה אותו לשם.

גם כשהיה בלב עזה, במקום שבו הסכנה אורבת בכל פינה, דוד לא שכח את משפחתו. הוא היה מסוג האנשים שדאגו לאחרים, גם כשהם עצמם היו בסכנה. יפית, אחותו, סיפרה שלא ייאמן, אבל גם כשהיה בעזה, במקום שהם יהיו אלו שדואגים לו, הוא היה זה שדאג להם. הוא היה שולח הודעות קצרות, מרגיעות, מנסה להפיג את המתח, להעביר מסר של אופטימיות זהירה. לעיתים רחוקות, בהפוגות קצרצרות, היה מצליח לתפוס שיחה טלפון, וקולו, על אף עייפותו, היה תמיד מלא בחום ובאהבה. דותן דרוק, שפגש אותו מדי פעם כאשר הכוחות יצאו לרענון קצרצר, סיפר שגם אז, במרכז התופת, דוד היה עם חיוך מקסים על פניו, חיוך ששידר עוצמה פנימית ושלמות. הוא היה עם חיוך כובש, עיניים טובות, גיבור של אמא, שנלחם כמו אריה ושמר על כולם, וגבריאלה אמו, הייתה בטוחה שימשיך לשמור עליהם גם מלמעלה.

הלחימה בצפון רצועת עזה הייתה אינטנסיבית ואכזרית. גדוד 601 פעל ללא הפסקה, מתמודד עם מארבים, מטעני חבלה, לוחמה תת-קרקעית וירי נ"ט. דוד פיקד על כוחותיו באומץ לב ובנחישות. הוא הוביל את חייליו בתוך עיי חורבות, בין סמטאות צרות, תחת אש בלתי פוסקת, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המשימה. הוא היה שם, עם חייליו, דואג לכל פרט, מוודא שכולם בטוחים ככל האפשר, ומוביל בדוגמה אישית. הוא היה הגאווה של כולם, קצין שכולם העריכו והלכו אחריו בעיניים עצומות.

בכ"ז בשבט תשפ"ד, ביום שישה בפברואר 2024, יום שבו אמו ציפתה לשיחת טלפון ממנו לאחל לה מזל טוב ליום הולדתה, אלוהים בחר דרך אחרת. בתוך המורכבות והסכנה של הלחימה בצפון רצועת עזה, רס"ן דוד שקורי, סגן מפקד גדוד 601, בעוצבת 'עקבות הברזל' (401), חיל ההנדסה הקרבית, נפל בקרב. הוא היה בן שלושים בנופלו, מפקד בכל רמ"ח איבריו, אדם שהחיים היו לפניו, וחלומות רבים עוד היו צריכים להתגשם. הפרטים המדויקים של נפילתו נותרו מעורפלים בתוך ערפל הקרב, אך ברור היה כי הוא נלחם בגבורה עילאית, מגן על חייליו ועל משימתו עד הרגע האחרון. הוא נפל כפי שחי – באומץ, במסירות, ובדאגה לאחרים. מותו הותיר חלל עצום, כאב בלתי נתפס, שצבר לתוכו את כל הפחדים והחששות שליוו את משפחתו מאז פרוץ המלחמה.

ההודעה המרה הגיעה למשפחתו ברחובות, והעולם שלהם התהפך. דפנה, אשתו, נפרדה ממנו במילים קורעות לב: "אהוב ליבי כל העולם שלי הלכת ונשאר רק חצי מכל החיים שלי תשמור עלי ועל יהלי מלמעלה אני אוהבת אותך." היא הרגישה שלבה נשרף, וחצי מליבה פשוט נעלם, מתגעגעת אליו הכי בעולם. יפית, אחותו, ספדה לו בכאב עצום, והתנחמה במתנה שהשאיר להם – את יהלי הקטנה, שאת הניצוצות בעיניו של דוד כשהיה רואה אותה, אי אפשר היה לתאר. הכאב על כך שיהלי לא תזכה להמשיך ולהכיר את אביה בתור אבא, את האבא הכי טוב ומכיל שהיא יכלה לקבל, היה בלתי נסבל. גבריאלה, אמו, ספדה לבנה בכאב של אם שקוברת את ילדה, הבטיחה לו שתשמור על יהלי ודפנה עד יומה האחרון, בדיוק כפי שהוא דאג, שמר ואהב אותן. היא ידעה שהוא תמיד היה ותמיד יהיה הגאווה של כולם, גיבור של אמא, ותמיד תאהב ותאהב אותו לנצח. דותן דרוק, חונכו מהמלט"ק, סיכם את תחושותיהם של רבים: "כל כך הרבה אנשים כבר מתגעגעים אליך, אובדן גדול."

רב סרן דוד שקורי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במזכרת בתיה, עיר קרובה לביתו ברחובות. הוא הותיר אחריו אישה, בת קטנה בת שנה, הורים ואחים כואבים והמומים. אבל דוד לא הותיר רק חלל. הוא הותיר אחריו מורשת של אומץ לב, של מקצועיות, של צניעות ושל אהבת אדם. הוא היה סמל לאותם לוחמים שקטים, אלו שפועלים מאחורי הקלעים, אלו שפורצים דרך, מנטרלים סכנות, ומאפשרים לכוחות אחרים להתקדם. הוא היה ספורטאי מצטיין, קצין מעולה, בעל מושלם ואבא אוהב. חייו הקצרים היו עמוסים במשמעות, בהגשמה ובנתינה.

החלום שלו לפתוח מרכז טניס משלו ולאמן ילדים, נקטע באיבו, אך רוחו ממשיכה לחיות. היא חיה בזיכרונות של משפחתו וחבריו, בסיפורים שיספרו ליהלי הקטנה על אביה הגיבור, באותה תחושה של גאווה ישראלית שמתערבבת עם הכאב העמוק על האובדן. דוד שקורי, עם חיוכו הכובש ועיניו הטובות, נכנס לפנתיאון הגיבורים של מלחמת התקומה, מלחמה שבה דור שלם קם להגן על ביתו. זכרו יהיה חרוט לעד בלבבות כל מי שהכירו, ובזיכרון הלאומי כסמל למסירות, לאומץ לב ולנתינה אין קץ. דרכו, דרך סיפור חייו, אנו זוכרים את המחיר, אך גם את הרוח הבלתי מתפשרת של עם שמסרב להיכנע, שבונה ובונה מחדש, ונושא את מורשת גיבוריו באהבה ובתקווה. יהי זכרו ברוך.