דוד שורץ

באלעזר, יישוב קהילתי קטן ומוקף גבעות ירוקות, שריחו של אורן יבש נישא באוויר ואבק דרכים מכסה את שולי המדרכות בקיץ, אל תוך בית שורץ, בית חם ותוסס שבו תמיד היו דלתות פתוחות וקולות רבים, נולד דוד ביום ט"ז בתמוז תשנ"ז, העשרים ואחד ביולי 1997. הוא היה בן לשרה ויאיר, ילד שישי במשפחה שהלכה והתרחבה, שהצטרף לאחיו הגדולים שירה, ישראל ושי, ובהמשך יהפך לאח בכור ליוסף ויהודה. הבית ברחוב האלה היה תמיד מלא חיים – צחוקים וצעקות משחק מתערבבים בריחות של בישולים ביתיים, קולות לימוד ושיחות עמוקות על פרשת השבוע שהתקיימו סביב שולחן האוכל הארוך, ודלת הכניסה שמעולם לא הייתה נעולה לגמרי, תמיד מזמינה את השכנים והחברים להיכנס ולחלוק. דוד גדל לתוך הקלחת הזו של אהבה, סקרנות וקהילתיות עמוקה, סופג את הערכים לא רק במילים, אלא במעשים ובאווירה הכללית. הוא למד מהר מאוד שכל אחד בבית הזה הוא חלק ממארג שלם, שכל קול חשוב, ושעזרה הדדית היא דרך חיים.

כילד קטן, דוד היה שקט יחסית לאחיו הגדולים והתוססים, אך סקרנותו בערה בו בעוצמה פנימית. הוא היה מבלה שעות ארוכות בחצר, מתבונן בנמלים נושאות פירורים גדולים מהן, או עוקב אחרי מסלולן של ציפורים עפות בשמי התכלת הגדולים של יהודה. הוא אהב לגעת, לחוש, להבין איך דברים עובדים. זכור במיוחד יום אחד שבו, כשהיה בן חמש, מצא מנוע קטן של מכונית צעצוע שבורה, והתיישב בסבלנות אין קץ בניסיון להרכיב אותו מחדש. אצבעותיו הקטנות התרוצצו בין החלקים המפורקים, עיניו מרוכזות לחלוטין, שפתיו קפוצות בהבעה רצינית, עד שלבסוף, בניסיון עשירי או עשרים, המנוע חזר לפעול, משמיע זמזום עדין של ניצחון קטן. אביו, יאיר, שישב בקרבת מקום וקרא עיתון, הרים את ראשו, חייך חיוך רחב ומלא גאווה, והניח יד גדולה וחמה על ראשו של דוד, לוחש: "כל הכבוד, בני. ככה בונים עולם." הרגע הזה, המגע החם, המילים המעודדות, נטבעו עמוק בזיכרונו של דוד והפכו לסמל לתחושת הסיפוק שבעבודה קשה ובהתמודדות עם אתגרים. הוא למד לאהוב את תחושת היצירה, את הסיפוק שבפתרון בעיות, את השמחה שבלהבין איך דברים עובדים.

הקשר המיוחד עם אביו, יאיר, היה ניכר כבר מגיל צעיר. דוד היה מתלווה אליו לכל מקום אפשרי – לבית הכנסת בשבת בבוקר, כשידיו הקטנות אוחזות באצבעו של האב הגדול, או לגינת הירק הקטנה שמאחורי הבית, שם אביו היה מטפח ערוגות של עגבניות ומלפפונים. דוד לא היה ילד שמתלונן על לכלוך; הוא דווקא אהב את תחושת האדמה הלחה שנדבקה לידיו, את ריח הרעננות של העלים הירוקים, את מראה השמש המוקדמת בבוקר המנשקת את טיפות הטל שעל העשב. הוא היה יושב בשקט, מביט באביו חופר, שותל, משקה, ומקשיב לסיפורים שסיפר לו על הקרקע, על הצמחים, על מעגל החיים. "תראה, דוד," היה אומר יאיר, מקרב אליו ענף קטן של עגבנייה, "כמו שהזרע הזה צריך מים ושמש כדי לצמוח, כך גם אנחנו צריכים ללמוד ולעזור אחד לשני כדי לגדול ולהיות אנשים טובים." המילים הפשוטות האלה, שנאמרו תוך כדי עבודת כפיים, חלחלו אל תודעתו של דוד והפכו לחלק מהאתוס האישי שלו. הוא למד שאדמה היא לא רק חומר, אלא סמל לחיבור עמוק, לשורשים, וכי העבודה בה היא דרך לבטא אהבה ומחויבות.

מעבר לבית ולגינה, הקהילה באלעזר הייתה עוגן משמעותי בחייו של דוד. הוא גדל לתוך קהילה שחלק גדול ממנה היה מקורב לחצר חסידות באיאן, וחצר זו לא הייתה עבורו רק מקום של פולחן דתי, אלא עולם שלם של תרבות, מסורת וקשרים חברתיים עמוקים. עוד כילד, הוא זוכר את הטישים, התכנסויות חסידיות שהיו מתקיימות בחגים ובמועדים מיוחדים. הוא לא תמיד הבין את כל הניגונים או את עומק דברי התורה שנאמרו שם, אך הוא זכר את האווירה – את השולחנות הארוכים עמוסי מטעמים, את קולות השירה המשותפת שעלתה והתחזקה, את החום האנושי של ההתכנסות, את עיניהם המאירות של המבוגרים כשהם שרים יחד. הוא אהב את המנגינות העתיקות שחדרו ללב, את הסיפורים על צדיקים שהיו עוברים מפה לאוזן, ואת תחושת השייכות הגדולה. עוד בטרם למד לקרוא היטב, היה דוד מתעניין בכל פרט הקשור לאירועים הללו. "אבא, מתי הטיש הבא?" היה שואל, עיניו נוצצות מציפייה, "ואיזה שיר נשיר הפעם?" הקשר הזה, שנוצר בילדותו, הלך והעמיק עם השנים, והפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא לא היה רק משתתף פסיבי, אלא מי ששאף להבין את המשמעות הפנימית של כל טקס, של כל מילה, של כל ניגון.

במהלך שנות נעוריו, התגלה דוד כנער עם שילוב מיוחד של תכונות. מצד אחד, הוא היה תלמיד רציני, שאהב ללמוד ולצלול לעומקם של נושאים. הוא לא הסתפק בידע שטחי, אלא חיפש את ההיגיון הפנימי, את הסיבות והתוצאות. ספרי הלימוד היו עבורו יותר ממקור למידע; הם היו שערים לעולמות חדשים, למחשבות, לרעיונות. הוא היה מסוגל לשבת שעות עם ספר, מוקסם מהעמודים, שקוע לחלוטין. אך מצד שני, לא היה "תולעת ספרים" מנותקת. הוא היה אדם של אנשים, תמיד עם אוזן קשבת, תמיד מוכן להושיט עזרה. בין אם זה היה חבר שביקש עזרה בלימודים, או שכנה מבוגרת שצריכה מי שיסחוב עבורה קניות מהמכולת, דוד היה שם. הוא ניגש לכל משימה בסבלנות ובחיוך, ללא תלונות או דרישה לתמורה. חבריו לספסל הלימודים היו מספרים איך תמיד, כשמישהו נתקל בבעיה, בין אם לימודית או אישית, המילה הראשונה שעברה בראשם הייתה "שורץ". הוא היה המצפן האנושי שלהם, נקודת האור שאפשר לסמוך עליה.

האהבה שלו ללימוד התבטאה לא רק בלימודי בית הספר, אלא גם בלימודי תורה. מדי שבוע, לקראת שבת, היה מתעמק בפרשת השבוע. הוא לא ראה בכך רק מצווה דתית, אלא דרך להתחבר למקורות, להיסטוריה, לסיפור האנושי הגדול. הוא אהב לנתח את הפסוקים, למצוא בהם רבדים חדשים של משמעות, לחבר אותם לחיי היומיום. לעיתים קרובות היה משתף את תובנותיו עם משפחתו או עם חבריו, מעורר דיונים סוערים אך מכבדים סביב שולחן השבת. הייתה לו יכולת נדירה להנגיש רעיונות מורכבים בצורה בהירה ומרתקת, ולגרום גם למי שאינו רגיל ללימוד מעמיק להתעניין ולהתחבר. ההתעמקות הזו בפרשת השבוע לא הייתה עבורו רק עיסוק אינטלקטואלי; היא הייתה דרך לבטא את אהבתו למורשת, לחיבור השורשי שלו למשפחות ישראליות שהצמיחו אותו, למסורת עתיקה שבה ראה מקור כוח והשראה.

עם סיום לימודי התיכון, הגיעה העת לשירות צבאי. עבור דוד, זו לא הייתה רק חובה לאומית, אלא המשך טבעי למסלול חייו, שבו נתינה ועזרה לזולת היו אבני יסוד. הוא התגייס לחיל ההנדסה, חיל שדורש דיוק, אחריות ויכולת התמודדות עם מצבים מורכבים ומסוכנים. הוא מצא את מקומו בגדוד ההנדסה 8219, חלק מעוצבת 'חצי האש' (551). השירות בחיל ההנדסה היה שונה מאוד מהשקט של ספרי הלימוד או מהאווירה הקהילתית של הטישים בבאיאן, אך הוא מצא בו אתגר ומשמעות. הוא למד להפעיל ציוד כבד, להתמודד עם מטעני חבלה, לפתוח צירים תחת אש. הידיים שפעם הרכיבו מנוע צעצוע קטן, הפכו לידיים מיומנות ומדויקות, שידעו לטפל בכלי נשק ובמערכות מורכבות. הוא התחבר במהירות לחבריו ליחידה, שכן גם שם, במבחן המציאות בשטח, הוכיח את יכולתו להיות חבר נאמן, תומך ואמין. הוא היה זה שדאג למורל, שהקשיב ללבטים, שהצליח להפיח אופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר. הקשרים שנוצרו שם, בין לוחמים, תחת לחץ, הפכו לקשרים של אחים לנשק, קשרים בלתי ניתקים.

לאחר שחרורו מצה"ל, פנה דוד ללימודים אקדמיים, ובחר במסלול תואר ראשון במשפטים וממשל בבית הספר הארי רדזינר למשפטים. הבחירה הזו לא הייתה מקרית. הוא ראה במשפטים כלי לתיקון עולם, דרך להשפיע, לעזור לאנשים, ולחזק את החברה. הוא ניגש ללימודים באותה רצינות ועומק שאפיינו אותו תמיד. הוא לא היה תלמיד שבא רק כדי לעבור בחינות; הוא רצה להבין את מהות החוק, את הפילוסופיה שעומדת מאחוריו, את השפעותיו על חיי אדם. חבריו לספסל הלימודים העידו כי דוד היה תמיד הראשון להציע עזרה. אם מישהו התקשה בהבנת חומר, או נזקק לעזרה בכתיבת עבודה, דוד היה שם. הוא היה מסביר בסבלנות, מפרק את הנושא לחלקיו, מוודא שכולם מבינים. הוא לא חיפש תהילה או הכרה, אלא פשוט רצה לראות את כולם מצליחים. "שורץ דאג בכל עת לסייע, לדאוג, ולעזור לכל אדם שהיה חפץ בסיוע," סיפרו עליו חבריו, וזה היה תיאור מדויק של מי שהיה. הוא היה עמוד תווך, עוגן של טוב לב ונתינה בתוך סביבה תחרותית לעיתים.

תוך כדי הלימודים, מצא דוד את אהבת חייו, את מיטל. סיפור האהבה שלהם החל במקרה, בשיחה אקראית שהפכה לחיבור עמוק של נפשות תאומות. מיטל ראתה בו את כל מה שחיפשה: את האינטליגנציה, את טוב הלב, את עומק הנשמה, ואת היכולת שלו לאהוב ללא תנאי. הקשר ביניהם התפתח במהירות, מבוסס על ערכים משותפים, על אהבה ללמידה, ועל רצון עז להקים בית של אהבה ומשמעות. הם החליטו להתחתן בתקופת הקורונה, כשכל העולם היה סגור ומסוגר. במקום חתונה גדולה ורבת משתתפים, הם ערכו טקס צנוע ומרגש בחצר בית משפחתה של מיטל, מוקפים רק במעגל הקרוב ביותר של משפחה וחברים. היה זה אירוע אינטימי ומרגש, שבו אהבתם זה לזו בלטה מעל הכל, והוכיחה שאהבה אמיתית אינה זקוקה לקישוטים חיצוניים כדי לזהור. בטקס, כשדוד עמד מתחת לחופה, עיניו פגשו את עיניה של מיטל, והוא ידע שזהו רגע מכונן בחייו, תחילתו של פרק חדש ומרגש.

לקראת חתונתו, דוד הגה רעיון מיוחד – להוציא חוברת עם דברי תורה לפרשת השבוע, פרי עטו. הייתה זו דרך לסכם את התובנות שצבר לאורך שנים, לחלוק את אהבתו לתורה עם הקרובים לו, ולציין את האירוע המשמעותי הזה בחייו בצורה שתבטא את מהותו. הוא ישב שעות ארוכות, כותב, עורך, מנסח, כשמיטל יושבת לצידו, תומכת ומעודדת. החוברת יצאה לאור והייתה מתנה ייחודית ומרגשת לאורחים, שביטאה את עומק אישיותו, את החיבור שלו לעולם הרוח, ואת הרצון שלו לחלוק את אהבתו לידע ולמסורת. החוברת לא הייתה אירוע חד פעמי; דוד הקפיד להמשיך ולכתוב דברי תורה מדי שבוע, שולח אותם למשפחה ולחברים, מקיים בכך קשר קבוע ומתמשך סביב עולם התוכן היקר לליבו. זו הייתה דרך נוספת עבורו להישאר מחובר, לתת, ולעורר מחשבה ודיון.

לאחר החתונה, מיטל ודוד הקימו את ביתם ברחובות. זה לא היה סתם בית, אלא "בית של תורה, מדע והמון אהבה", כפי שתיארו אותו קרוביהם. בקירותיו נשמעו קולות של לימוד עמוק, של דיונים אינטלקטואליים על משפטים ופילוסופיה, של שאלות על העולם והחברה, לצד ניגוני באיאן שדוד כל כך אהב. על השולחן היו מונחים ספרי משפטים עבי כרס לצד ספרי קודש. הם יצרו יחד מרחב שבו ידע ורוח חיו זה לצד זה בהרמוניה מושלמת, מתוך אמונה עמוקה שאין סתירה בין עולמות אלו, אלא שהם משלימים זה את זה. הבית היה תמיד פתוח, כפי שדוד למד מבית הוריו, ומלא בצחוק, בשיחות מרתקות, ובחום אנושי. דוד ומיטל בנו יחד קן אמיתי, מלא באהבה אינסופית, בתמיכה הדדית, ובשאיפה משותפת לחיים בעלי משמעות. הוא היה מקפיד להתקשר למשפחתו וחבריו לפני כל חג, לאחל "חג שמח" או "שנה טובה", או פשוט היה מגיע לבקר, רק כדי לראות מה שלומם, להרגיש את הקשר, לוודא שכולם בסדר. המחוות הקטנות הללו, שהעידו על עומק הקשרים ויכולת הנתינה שלו, היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה.

חג הסוכות האחרון, שהתקיים ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, היה רגע של שלווה וקהילתיות עמוקה. דוד השתתף בטיש חגיגי שהתקיים בחול המועד, בלב חצר חסידות באיאן שאליה היה מחובר בכל נימי נפשו. הוא ישב בין עשרות החסידים, עיניו מאירות, שר את הניגונים העתיקים שספג מילדותו, וראשו מהנהן בהסכמה לדברי התורה שנאמרו. ריח האתרוגים וההדסים מילא את האוויר, קולות השירה התמזגו עם הלמות הלב, ותחושת אחדות עמוקה עטפה את כולם. לרגעים אלו, הרגיש דוד בבית, מוקף באהבה ובמסורת. הוא לא ידע אז, כמובן, שזו תהיה אחת הפעמים האחרונות בהן יחווה את השלווה הזו, את תחושת הביחד, לפני שהמציאות תטרוף את הקלפים ותזמן אותו לשדה קרב אחר לגמרי. הוא שב לביתו ברחובות, מלא בשמחת החג, בתחושת התחדשות ובכוחות מחודשים, מוכן לשבוע עבודה ולימודים נוסף.

ואז הגיע בוקר השבת השחורה, השבעה באוקטובר 2023. השמש עוד לא הספיקה להאיר את השמיים במלוא עוצמתה כשקולות הבומים החלו להרעיד את האדמה. הטלפון של דוד לא הפסיק לרטוט. הודעות וואטסאפ זרמו מכל עבר, מתארות תמונה אפוקליפטית שהתחילה להתבהר. חדשות על חדירת מחבלים, על טבח ביישובי הדרום, על אלפי טילים שנורו. דוד ומיטל התעוררו בבהלה, מנסים להבין את גודל האסון המתחולל. בתוך הכאוס, הגיעה ההודעה המצופה אך המטלטלת: "הקפצה. התייצבות מיידית ליחידה." דוד לא היסס לרגע. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. הוא קם, אסף במהירות את ציוד המילואים שלו, את מדי הזית, את הווסט ואת הנשק. מיטל עמדה לידו, פניה חיוורים, עיניה מלאות דאגה אך גם הבנה. הם לא אמרו הרבה מילים, רק חיבוק ארוך, חזק, כזה שאמור להכיל את כל מה שאין לו מילים. "אני אוהב אותך," לחש לה דוד, קולו נשנק קלות, ומיטל השיבה בבכי חרישי: "תשמור על עצמך, אהובי. תחזור הביתה."

הנסיעה לבסיס הייתה מתוחה. הכבישים היו עמוסים ברכבים צבאיים, באנשי מילואים שנענו לקריאה ללא היסוס, בפנים נחושות אך מודאגות. האוויר היה ספוג בתחושת דחיפות, של אי וודאות ושל נחישות. כשהגיע ליחידה, מצא דוד את חבריו לגדוד ההנדסה 8219 כבר שם, רבים מהם כבר במדים, מכינים ציוד, מתארגנים ליציאה. הנדסאים, אנשי מקצוע, לוחמים מיומנים – כולם עזבו את חייהם האזרחיים, את משפחותיהם, את עבודתם, ובאו להגן על הבית. הם לא דיברו הרבה, רק מבטים חדים, לחיצות יד מהירות. כל אחד ידע את מקומו, את תפקידו. דוד, כרס"ל מנוסה, לקח פיקוד על הצוות שלו, וידא שכל הציוד תקין, שהכול מוכן למשימה. הוא זכר את הדרכות הבטיחות, את הנהלים, את חשיבות הדיוק והקפדנות במקצוע שלהם, מקצוע שבו טעות קטנה עלולה לעלות בחיי אדם. המעבר מהסטודנט למשפטים, מהבעל האוהב, מהבן הלימוד, ללוחם בשטח, היה מיידי ונחרץ.

הימים הראשונים למלחמה היו כאוטיים. גדוד ההנדסה שלו, כמו יחידות רבות אחרות, נשלח במהירות לגזרות שונות, מתמודד עם אתגרים מורכבים. הם פעלו לפתיחת צירים, לנטרול מטענים, לסריקת מבנים, ובמקביל, נאלצו להתמודד עם איומים ישירים של מחבלים. דוד מצא את עצמו שוב ושוב בחזית, בלב הסכנה, פועל בקור רוח ובמקצועיות. הוא זכר את שיעורי ההנדסה בצה"ל, את התרגולים האינסופיים, ועכשיו, הכל בא לידי ביטוי במציאות המרה. הוא היה זה שזיהה את חוט המלכודת הדק, זה שהצליח לנטרל את מטען החבלה המסוכן, זה שהוביל את הלוחמים בבטחה דרך שדה מוקשים מאולתר. הוא לא חשב על גבורה במובן המופשט; הוא פשוט עשה את עבודתו, מתוך תחושה עמוקה של אחריות ומחויבות לחבריו ולמשימה. הוא ראה את פניהם של חבריו, את העייפות בעיניהם, את הנחישות שלהם, וידע שכולם יחד במערכה הזו. בערבים, כשהיה מוצא רגע של שקט, היה שולח הודעות קצרות למיטל, להורים, לאחים. "אנחנו בסדר", "תשמרו על עצמכם", "אוהב אתכם". מילים קצרות, אך טעונות בכל עולם של דאגה ואהבה.

הלחימה בדרום רצועת עזה הייתה קשה ואכזרית. גדוד ההנדסה של דוד פעל בעומק השטח, מתמודד עם תשתיות טרור מורכבות – מנהרות, מטענים, מבנים ממולכדים. כל צעד היה טעון בסכנה. דוד וחבריו עבדו ללא לאות, ימים כלילות, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות עבודתם לביטחון הכוחות הלוחמים ולהשגת יעדי המלחמה. הם היו חוד החנית, אלו שפתחו את הדרך, שאפשרו לכוחות החי"ר והשריון להתקדם בבטחה יחסית. הריח של האבק, של העשן, של חומר הנפץ, הפך לחלק בלתי נפרד מהיומיום שלהם. הקולות של הירי, של הפיצוצים, של צפירות האמבולנסים, היו הרקע הקבוע. ובתוך כל זה, דוד שמר על קור רוח יוצא דופן, על מקצועיות ללא פשרות, ועל אנושיות שבלטה בכל רגע. הוא היה מקפיד לשאול לשלום חבריו, להציע עזרה, לחלוק סיגריה אחרונה או חטיף שנשאר בתיק. הוא היה העוגן השקט, הנחוש, המשרה ביטחון.

ביום כ"ז בטבת תשפ"ד, השמונה בינואר 2024, התרחש הקרב האחרון. דוד, יחד עם צוותו, פעל באזור מורכב בדרום הרצועה, במשימה חיונית של איתור ונטרול תשתיות טרור. האווירה הייתה מתוחה. כל תנועה הייתה מדודה, כל צעד נשקל בכובד ראש. הם ידעו שהאויב אורב בכל פינה, מנסה להציב מלכודות, להפתיע. דוד הוביל את הצוות, עיניו סורקות את השטח בחיפוש אחר סימני סכנה. הוא היה מרוכז לחלוטין, מפעיל את כל חושיו, מנתח את הסביבה. לפתע, נשמע פיצוץ עז. משהו השתבש. בתוך ענן האבק והרסיסים, מצא דוד את עצמו נפגע. חבריו מיהרו אליו, מנסים להעניק לו עזרה ראשונה, אך הפגיעה הייתה קשה. הכאב היה חד, אך מבטו נשאר צלול, מביט בחבריו, כאילו מנסה להעביר להם מסר אחרון של נחישות ושל אהבה. רס"ל (במיל') דוד שורץ, בן עשרים ושש בנופלו, נפל בקרב, מגן על מולדתו, על עמו, על הערכים שבהם האמין. הוא נפל כגיבור, במלוא מובן המילה, לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל המעשה עצמו, הבחירה לעמוד מול הסכנה, להגן, להקריב.

הבשורה המרה הגיעה לבית משפחת שורץ באלעזר כרעם ביום בהיר, ביום קר וקודר של חורף. קצין העיר ניגש לדלת, פניו חתומות, והמילים שיצאו מפיו ריסקו עולם שלם. מיטל, אשתו הטרייה, שמעה את הבשורה ברחובות, וליבה נשבר לרסיסים. הבית שהקימו יחד, בית של תורה, מדע והמון אהבה, נשאר עכשיו חלל גדול וכואב. ההורים, שרה ויאיר, קיבלו את הבשורה באין אונים, מנסים להכיל את גודל האובדן של בנם האהוב, הבן שכל כך אהב ללמוד ולעזור לזולת, הבן החביב ביותר לאביו. האחים והאחיות, שירה, ישראל, שי, יוסף ויהודה, איבדו אח יקר, עמוד תווך שתמיד היה שם עבורם. עשרות חברים, מכל מעגלי חייו – מהילדות באלעזר, מהצבא, מהלימודים באוניברסיטה, מחצר חסידות באיאן – התכנסו באבל כבד, מתקשים להאמין שהאדם שהיה תמיד אור, תמיד שם עבורם, איננו עוד.

דוד הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון, מוקף במאות אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. השמיים בכו יחד עם הנוכחים, גשם דק ירד על האדמה הטרייה. דגלי ישראל התנופפו ברוח הקרה, סמל למחיר הכבד שאנו משלמים על עצמאותנו. מעל הקבר הטרי, נשמעו הספדים כואבים, אך גם מלאי גאווה. דיברו על טוב ליבו, על חכמתו, על נתינתו האינסופית, על החיבור העמוק שלו למורשת ולמדינה. דיברו על הבית שהקים עם מיטל, על השילוב המופלא של תורה ומדע, על האהבה הגדולה שמילאה את חייהם. דיברו על החוברת עם דברי התורה שכתב, על הטישים בבאיאן שכל כך אהב, על השיחות הטלפוניות לפני כל חג. כל פרט קטן בחייו קיבל משמעות עצומה ברגע האובדן. הוא הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של חסד, אהבה, למידה, ומחויבות.

סיפורו של דוד שורץ הוא סיפור של חיים מלאים, של אדם שחי כל רגע במלואו, מתוך אמונה עמוקה בטוב לב ובכוחה של הנתינה. הוא היה גשר בין עולמות – בין עולם הרוח לעולם המעשה, בין המסורת לקידמה, בין הלימוד למלחמה. הוא גילם בתוכו את המהות של הישראלי החדש – שורשי אך פתוח, מחויב אך סקרן, אמיץ אך רגיש. גבורתו לא הייתה בצעקות או בהתלהמות, אלא במעשיו השקטים, בבחירותיו היומיומיות, בנכונותו להציב את צרכי הכלל לפני צרכיו שלו. הוא נפל בהגנה על מדינתו ומולדתו שכל כך אהב, והשאיר אחריו עשרות חברים, משפחה אוהבת ושנים של חסד ואהבה. מותו הוא תזכורת כואבת למחיר שאנו משלמים, אך גם עדות לכוחו הבלתי נלאה של העם הזה, שממשיך לקום מחדש, לבנות, ליצור, ולשאת את הלפיד של אהבת האדם והארץ, בדיוק כפי שדוד היה רוצה. זכרו יהיה חקוק בלבבות לעד, כסמל לתקומה, לגאווה ישראלית, ולרוח האיתנה שאינה נשברת גם מול הקשיים הגדולים ביותר.