דויד ששון

האוויר בחדר הלידה היה ספוג בריח של חיים חדשים, בתקווה ובציפייה שחתמו בתוכן שנים של אהבה. ביום ח' באייר תשס"ג, עשירי במאי 2003, בנם הבכור של חגית וטל ששון הגיח לאוויר העולם, וקראו לו דויד. הוא היה תינוק יפהפה, עם עיניים פקוחות שנדמו כאילו הן כבר סופגות כל פיסת אור מהעולם הסובב אותו. הבית של טל וחגית, שהיה עד אז קן חמים לשניים, התמלא בן רגע בצחוק, בבכי מתוק ובאינסוף רגעים קטנים של אושר טהור. שנתיים לאחר מכן, הצטרפה למשפחה שירה, וזמן קצר אחר כך הגיעה גם מיכל, והפכו את דויד לאח גדול, תפקיד שלקח על עצמו בטבעיות ובאהבה שאין כמותה. כשהיה בן שלוש, המשפחה עברה לגנות הדר, יישוב קהילתי קטן ופורח הסמוך לנתניה. שם, בין שבילי המושב השקטים, בבית עם חצר גדולה שבה יכול היה לרוץ חופשי, להתלכלך באדמה ולדמיין עולמות, החלו שנות ילדותו להתעצב. הוא היה ילד סקרן, שובב במידה הנכונה, שתמיד חיפש הרפתקאות. זיכרונות ראשונים של משחקי מחבואים בין עצי הפרי בחצר, ריחות אדמה רטובה אחרי הגשם, והקולות המוכרים של שכנים קוראים לילדיהם לארוחת ערב, היו הרקע לגיבוש עולמו הפנימי. הוריו ראו בו משהו מיוחד כבר אז, כינו אותו "דויד מלך" – כינוי שנתקבע בבית, כיוון שהיה, לדבריהם, "המלך של הבית", לב ליבו הפועם, המרכז של הכול. הוא ידע לקבל את המעמד הזה באהבה, אך גם במידה של אחריות, כאילו כבר אז הבין את משמעות היותו הבכור, זה שמוביל ומחבר.

שנות בית הספר היסודי "לב הפרדס" בגנות הדר היו מלאות בחברים ובצחוק. דויד היה ילד חברותי ואהוב, שמגנט אליו אנשים בקלות בלתי נתפסת. תמיד היה במרכז העניינים, עם חיוך כובש ועיניים נוצצות ששידרו טוב לב. המורות שלו זכרו אותו כילד שובב, אבל כזה שאי אפשר לכעוס עליו, כי השובבות שלו הייתה תמיד מלווה בחן ובכוונה טובה. "לפעמים שואל שאלה מצוינת," סיפרה אחת ממורותיו שנים אחר כך, "לפעמים מפריע לשיעור טיפה ומתנצל מיד עם חיוך של 'תפסת אותי, לא התכוונתי להפריע' ובדרך כלל פשוט תלמיד חברותי, סקרן, חייכן ושובב, אבל במידה הנכונה שובב שאי אפשר לכעוס עליו אף פעם, כי העיניים שלו מקרינות טוב". הוא היה ברוך כישרונות, נמשך לתחומי עניין מגוונים, ותמיד שאף להוכיח לעצמו ולעולם שהוא יכול להתמודד עם כל אתגר ולהגשים את עצמו בכל תחום שיבחר. השאפתנות, הנחישות והאמונה שלו בעצמו ניכרו בכל מה שעשה, אם זה היה במשחקי כדורגל בשכונה, בתחרויות ריצה במסגרת בית הספר או סתם בניסיונות להרכיב לגו מורכב במיוחד. הוא לא פחד להיכשל, אלא ראה בכל כישלון הזדמנות ללמוד, לקום שוב ולנסות בדרך אחרת, בנחישות שנדמה היה כאילו נולדה איתו.

כבר בנעוריו, כשעבר לבית הספר העל-יסודי השש-שנתי "קריית חינוך ניסויית דרור", התחילה אישיותו להתגבש ולהתעצם. הוא התנסה בענפי ספורט רבים, מצא את עצמו בתוך עולם של תנועה ואתגר פיזי. אבל מעל לכול, הגלישה הייתה התשוקה האמיתית שלו. הוא אהב את הים, את תחושת החופש המוחלטת על הגלשן, את מגע המים הקרים על עורו ואת רעש הגלים המתנפצים. לא היה דבר שאהב יותר מאשר לעמוד על הגלשן, לחוש את כוחו של הים תחתיו, ואת הרוח בשיערו, כשהשמש מלטפת את פניו. הוא היה כל כך מוכשר, עד מהרה הפך למדריך גלישה, העביר את אהבתו וכישרונו לילדים צעירים יותר, לימד אותם לא רק את הטכניקה אלא גם את הכבוד לים ואת הסבלנות הנדרשת כדי לתפוס את הגל הנכון. במקביל, הוא היה חניך ומדריך בתנועת הנוער המקומית "התנועה החדשה", שם מצא קהילה נוספת של בני נוער עם ערכים דומים, מקום שבו יכול היה להשפיע, להוביל וליצור. הוא ארגן פעילויות, הוביל דיונים, ותמיד היה שם להקשיב, לייעץ ולתמוך בחבריו, כשהוא משמש להם דוגמה אישית של מסירות ואכפתיות.

אבל מעל לכל, מגמת התיאטרון בתיכון הייתה הבמה האמיתית שבה דויד פרח. הוא כיכב על הבמות, ותשוקתו לבמה וכישרונו הרב בלטו למרחוק, מלווים בכריזמה כובשת וברוח שטות חיננית. הוא היה מאושר, מסופק ומלא בגאווה על היכולת לקחת חלק במסגרת היצירתית הזו ולהפגין את יכולותיו. הוא אהב את הריח של האיפור, את ההתרגשות מאחורי הקלעים לפני כל הופעה, את הרגע שבו האורות עולים והוא הופך לדמות אחרת. הוא אהב את האפשרות לחקור רגשות אנושיים, להצחיק ולרגש את הקהל, ולראות את התגובות על פניהם. בבית, היה חוזר ומספר בהתלהבות על החזרות, על הדמויות שגילם, ועל הדילמות שהעסיקו את עולם התיאטרון. הוריו ואחיותיו היו מגיעים לכל הצגה, יושבים בשורה הראשונה, גאים ונרגשים מכישרונו של בנם ואחיהם. לצד כל אלו, הוא לא הזניח את הלימודים והיה תלמיד מצטיין, מבין היטב את החשיבות של ידע והשכלה, אך תמיד עם קריצה, יודע איך לאזן בין הרצינות לשובבות.

ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, כך התעצם בו הרצון לשרת בתפקיד משמעותי ומועיל. מכיתה ט' הקדיש חלק ניכר מזמנו לאימוני כושר קרבי, רץ בבוקר המוקדם, מרים משקולות בחדר הכושר, מתאמן בריצות ניווט וסוחב משקלים, כל זאת במטרה להגשים את החלום ולהתגייס לאחת הסיירות המובחרות. הוא היה נחוש, חדור מטרה, ומונע מתחושה עמוקה של שליחות. "אני לא יודע מה ארצה לעשות," היה אומר לקרוביו, "אבל אני מבטיח שמה שזה לא יהיה – אעשה אותו בצורה הטובה ביותר". המשפט הזה סיכם את תמצית אישיותו: שאיפה למצוינות, מחויבות עמוקה ואמונה ביכולותיו. הוא ידע ששירות קרבי יהיה קשה ומאתגר, אך ראה בו זכות ואתגר אישי, דרך לתרום למדינה שכל כך אהב. השיחות עם סבתו בנושא היו תמיד חמות ומלאות דאגה. "דוידי, למה קרבי? זה מסוכן," הייתה אומרת לו בקול רועד, והוא היה עונה לה בסבלנות ובחיוך, "סבתא, אם אני לא אלך אז מי ילך? מה שיקרה זה שאף אחד לא יעשה שירות משמעותי, מה יהיה עם המדינה שלנו?" במילים פשוטות אלה גילה את עומק מחויבותו ואת תחושת האחריות הציבורית שאפיינה אותו.

עם סיום התיכון, בחר דויד להצטרף למכינה הקדם-צבאית "מלח הארץ" בקיבוץ עין גדי, השוכנת בנוף עוצר נשימה ליד ים המלח. זו הייתה תקופה מכוננת בחייו, תקופה של התנתקות מהמוכר, של התמודדות עם אתגרים פיזיים ומנטליים בסביבה חדשה. הוא השקיע את כולו בלימודים ובפעילויות, היה הראשון להסתער על כל אתגר ושאף להוביל בכל משימה. הבוקר בעין גדי היה מתחיל עם זריחה מרהיבה מעל הרי מואב, האוויר צלול וקריר, והוא היה יוצא לריצת בוקר לאורך שבילי הקיבוץ, מזיע ומרוצה, מכין את גופו ונפשו לאתגרי היום. בימי שישי, היה יוצא לטיולים ארוכים במדבר, מרגיש את החיבור לארץ דרך כפות רגליו הדורכות על האדמה היבשה, רואה את יופיו של המדבר במלוא הדרו. הזמן שבילה במכינה עיצב אותו, הפך אותו מנער לגבר צעיר, העמיק את החיבור שלו לערכי הציונות ואהבת הארץ וחיזק את תכונות המנהיגות והנחישות שהיו טבועות בו. הוא למד על ההיסטוריה של המדינה, על המורשת שלה, ועל החשיבות של כל אחד ואחת בבניינה ובשמירתה. מעבר להישגיו הלימודיים והפיזיים, התבלט גם בהיבט החברתי והבין-אישי. תמיד היה שם כחבר אמת שעוזר, תומך ומדריך את חבריו, ורבים מהם ראו בו מודל לחיקוי ומנטור. הוא ידע לחבר בין אנשים, לגרום לכל אחד להרגיש שייך וחשוב, ליצור אווירה של אחווה ושותפות גורל.

בתקופה שקדמה לגיוסו לצבא, עבד דויד כמנהל חדר כושר בבית הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון נורדיה". שם, בסביבה שונה כל כך מההכשרות הקדם-צבאיות, גילה פן נוסף באישיותו – רגישות עמוקה וסבלנות אין קץ. הוא ליווה את הדיירים הקשישים בהתמודדותם עם אתגרים פיזיים ומנטליים באימונים. הבוקר בחדר הכושר היה מתחיל עם קולות פתיחת המכשירים, ריח קל של חומר חיטוי, ופניהם של הקשישים שהגיעו עם תקווה לשפר את בריאותם. דויד היה מקבל כל אחד בחיוך חם, מברך אותם בשמם, ומיד שואל לשלומם. הוא ידע להקשיב להם, לא רק למילים אלא גם למה שנסתר מאחוריהן, להבין את צרכיהם הייחודיים ואת החששות שלהם. הוא התאים לכל אחד ואחת מהם את האימון הנכון ביותר, בקצב שלהם, עם עידוד בלתי פוסק. הוא היה מדגים תרגילים בסבלנות, מתקן בעדינות, ותמיד מוצא את המילה הנכונה כדי להעלות חיוך על פניהם. בדרכו הייחודית והקלילה, הוא התחבר לדיירים המבוגרים ממנו בעשרות שנים, שיתף אותם בסיפורים קטנים מחייו, והם מצדם, שיתפו אותו בסיפורי חיים עשירים ומרגשים. הוא הותיר חותם עמוק בליבם, והם ראו בו לא רק מדריך כושר, אלא בן, נכד וחבר יקר. הם היו מחכים לו, שואלים עליו כשנעדר, ומתגעגעים לחיוכו המדבק.

ב-8 בדצמבר 2022, הגשים דויד את חלומו והתגייס לצה"ל. הוא שירת כלוחם ביחידת "עוקץ", בפלגת תקיפה וחנ"מ. אל היחידה הגיע לאור אהבתו הגדולה לכלבים, אהבה שחורגת מהרגיל, וההצטרפות אליה, אחרי שעבר את שלבי המיון הקפדניים והוכיח את יכולותיו, הייתה עבורו הגשמת חלום אמיתי. הוא זכר את הרגע שבו קיבל את ההודעה על קבלתו ליחידה, את קפיצת השמחה וההתרגשות שאחזה בו, ואת השיחות המאושרות עם הוריו וחבריו. המסלול ביחידה היה תובעני, פיזית ומנטלית. הימים היו ארוכים, האימונים מפרכים, והשינה מעטה, אך דויד מעולם לא התלונן. הוא היה תמיד עם חיוך על פניו, מוצא את נקודות האור גם ברגעים הקשים ביותר. מהר מאוד, הפך לאחד הלוחמים המובילים ביחידה, תמיד נתן את כולו לכל משימה, וגם כשהיה קשה ידע בדיוק מתי לספר איזו בדיחה ולהרים את המורל של כולם. הוא היה המצפן החברתי של הצוות, זה שיודע לזהות מתי חבר זקוק לעידוד, למילה טובה או סתם לכתף להישען עליה.

אחרי שמונה חודשים במסלול, הגיע הרגע הגדול שבו קיבל את "החצי השני" שלו בשירות – כלב תקיפה ענק בשם סיטקה. בין השניים נוצרה מערכת יחסים של ממש, עמוקה ומיוחדת, מלאה באהבה, אמון ומסירות. סיטקה היה כלב עוצמתי, עם פרווה כהה ועיניים חכמות, ודויד ראה בו לא רק שותף למשימה אלא חבר אמיתי, נפש תאומה. הוא בילה שעות ארוכות עם סיטקה, באימונים אינטנסיביים, בטיולים ארוכים ובמשחקים בחצר היחידה. הוא למד את שפת הגוף של סיטקה, את נביחותיו, את הבעות פניו, וידע לזהות כל שינוי במצב רוחו. הכלב מצדו, היה צמוד אליו, עוקב אחר כל תנועה, מגיב לכל פקודה בקשב מוחלט, וישן לרגליו באוהל או בחדר. יחד, הפכו לצמד מלא כוח ועוצמה, סימביוזה מושלמת בין אדם לכלב, כשהם מבינים זה את זה במבט אחד, פועלים כיחידה אחת בתיאום מופלא. דויד היה חוזר הביתה בסופי שבוע עם סיפורים על סיטקה, על האימונים המשותפים, על הרגעים המצחיקים ועל הקשיים שעברו יחד, והיה ברור לכולם כמה הקשר הזה משמעותי עבורו.

הוא היה אדם חייכן ומלא חיים, שידע למצות כל רגע ולא פחד להתנסות בכל מה שהחיים הציעו לו. הוא היה מסמר הערב, הראשון שמגיע למסיבה והאחרון שנשאר לרקוד על הרחבה, יודע לשמוח גם ללא כל סיבה מיוחדת ולשמח את כל מי שסביבו. חיוכו היה מדבק, צחוקו מתגלגל, והאנרגיה שלו בלתי נדלית. הוא אהב מוזיקה, ריקודים, וכל אירוע חברתי היה עבורו הזדמנות לחגוג את החיים במלוא עוצמתם. הוא היה דעתן ועקשן, לא חשש מעולם לבטא את דעותיו ולעמוד על עקרונותיו, אך עשה הכול בחן ובחיוך, כך שגם כשלא הסכימו איתו, תמיד נשאר כבוד הדדי ואווירה טובה. הייתה לו יכולת נדירה לחבר בין אנשים, ליצור גשרים בין עולמות שונים, להיות להם חבר אמת ולגרום לכל מי שסביבו להרגיש טוב יותר לגבי עצמו. חברת ילדות סיפרה עליו: "הוא היה בן אדם שכל כך מתעניין במי שעומד מולו וכל כך אכפתי לסביבה שלו... הוא גרם לכל בן אדם להרגיש הכי מטורף בעולם, הכי מעניין, וכל מה שקורה לו בחיים זה הכי חשוב בעולם". חבר אחר הוסיף בפשטות ובכנות: "אתה מרגיש אהוב כשאתה עם דויד". זו הייתה מתנתו הגדולה ביותר – היכולת להכיל, להקשיב, לאהוב ולגרום לאחרים להרגיש אהובים ומוערכים.

גם כשהיה בצבא, שמר דויד על קשר הדוק עם משפחתו. "דויד מלך" היה ונשאר המלך של הבית. בכל שישי, כשחזר מהצבא לחופשה קצרה, היה מגיע עם זר פרחים טרי לאימא חגית, מחווה קטנה אך משמעותית של אהבה והערכה. עם אבא טל, היה מתיישב בגינה, אחרי ארוחת הערב המשותפת, ל"סיגריית ניצחון" שלהם – רגע קטן של שקט ושיחה, של שיתוף וחיבור עמוק בין אב לבן. הוא היה אח אוהב, שלא הפסיק לספר ללא הרף כמה הוא גאה באחיותיו שירה ומיכל, וכמה הוא מעריץ אותן, תמיד שם עבורן, מייעץ ותומך. הוא היה נכד דואג, שלא מפספס ביקור אצל סבתא, מביא לה מתוקים, יושב ומקשיב לסיפוריה, ותמיד מותיר אותה עם חיוך על פניה. והוא היה בן דוד שהוא חבר אמת, שתמיד נמצא שם, מוכן לעזור, להקשיב או סתם לבלות. בקיץ 2023, הכיר דויד למשפחה את בת זוגו, יעל. בין השניים הייתה אהבה גדולה ומרגשת. דויד לא הפסיק לספר עליה לחבריו בצבא, כמה הוא מתגעגע אליה וכמה חשוב לו לראות אותה, והיה מראה להם תמונות שלה בטלפון שלו עם חיוך רחב ומאוהב. הקשר עם יעל מילא את עולמו באור ובשמחה, והוא תכנן איתה עתיד משותף, מלא בחוויות ובהגשמת חלומות.

ואז הגיעה השבת ההיא. שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטח אדיר של טילים ורקטות שוגר מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. דויד, שהיה בעיצומה של הכשרת הלוחם ביחידת "עוקץ", התעורר לקול האזעקות הבלתי פוסקות, לריח העשן באוויר ולתחושת האיום המוחשית. הטלפון שלו רטט ללא הרף מהודעות וואטסאפ של חברים ובני משפחה, שאלות מבוהלות, דיווחים ראשוניים על פריצות וטבח. הלב שלו ידע מיד: משהו נורא קורה. הוא לא היסס לרגע. באופן מיידי, נבחר דויד לעבור הכשרה מזורזת, במטרה להכשיר אותו ואת סיטקה, הצמד הבלתי נפרד, ולצרף אותם ללחימה עוד לפני שסיימו את המסלול הרגיל. האימונים הפכו אינטנסיביים יותר, קצרים יותר, אך לא פחות קטלניים. כל יום היה מרוץ נגד הזמן, מרוץ להפוך לוחם וכלבו לכוח מבצעי, מוכן לקרב. הוא וסיטקה עבדו שעות נוספות, מתרגלים תרחישים שונים, משכללים את התיאום ביניהם, כשהם מבינים את גודל המשימה ואת כובד האחריות המוטלת עליהם.

בדצמבר 2023, אחרי חודשיים של אימונים מזורזים, נכנס דויד ללחימה קרקעית ברצועת עזה. הוא וסיטקה היו חלק מכוח מיוחד שסופח לגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, יחידה עילית שפעלה בתוך השטח העוין. הסביבה הייתה שונה מכל מה שהכיר. קירות הרוסים, ריח אבק ופיח, קולות ירי ותפוצות בלתי פוסקים, ומתח תמידי באוויר. הוא השתתף בתמרון הקרקעי במשך קרוב לחמישים ימים, ימים שהיוו רצף אינסופי של לחימה, סריקות, מארבים והיתקלויות. כל לילה היה מביא עמו את חששותיו ואת געגועיו. הוא ניהל יומן, ובו הקפיד לכתוב מדי יום, שופך על הדפים את מחשבותיו, את רגשותיו ואת כאבו. "יום שישי, שום דבר לא כרגיל ואין את האווירה, אין את השקט," כתב באחד מימי שישי ההם, כשהוא מנותק מהבית, מהשגרה, מהחום המוכר. "אני מתגעגע הביתה. מתגעגע להורים, לאחיות שלי, לכלבה, לבית, למושב, לחצר, למועצה, לחברים, לחברה. אני מתגעגע ליום שישי בבית. יום שישי של פעם. למרות שאני רק שבועיים פה, השישי שלי נלקח כבר מפרוץ המלחמה. מחכה כבר לקבל אותו בחזרה. לחזור לחיים הקודמים, או לפחות למה שנשאר מהם". המילים הללו, שנכתבו בכתב ידו, היו עדות כנה ומרגשת לגעגועיו העמוקים, ליופיו של עולם שנלקח ממנו, ולתקווה הפשוטה והטהורה לחזור הביתה. הוא נלחם לא רק למען המדינה, אלא גם למען החלום הזה – לחזור לשישי של פעם, לסיגריית ניצחון עם אבא, לפרחים לאימא, לצחוק עם יעל.

ביום רביעי, 6 במרץ 2024, יצא דויד למשימה נוספת, משימה שנדמה הייתה כעוד יום בתוך המלחמה הבלתי נגמרת. הוא וסיטקה ליוו כוח של יחידת "אגוז" במשימת טיהור מבנים באחת השכונות של ח'אן יונס. האוויר היה כבד, ספוג באבק ובריח שריפה, הקירות סביבם היו מחוררים מקליעים, והדממה הייתה מתוחה ומלאה איומים. כנהוג, הכלבנים נכנסו ראשונים למבנה, כשהם מפעילים את הכלבים לסרוק את המקום אחר מטעני חבלה או מחבלים אורבים. דויד היה ממוקד, עיניו סורקות כל פינה, יד אחת על רצועתו של סיטקה, שנע קדימה בזהירות, חושיו מחודדים. בקומה השלישית, במבנה ההרוס למחצה, ארבה להם חוליית מחבלים. הרגעים הבאים התרחשו במהירות מסחררת. לפתע, פיצוץ עז הרעיד את הבניין, רסיסים עפו לכל עבר, ואחריו יריות צלפו באוויר. האבק מילא את החלל, הראות נפגעה, והבלבול היה רב. בתוך הכאוס, דויד וסיטקה, הצמד הבלתי נפרד, נפגעו. דויד ששון, סמל דויד ששון, נפל בקרב ביום כ"ו באדר א' תשפ"ד, בן עשרים וחצי בנופלו. יחד איתו, נפל כלבו האהוב סיטקה, נאמן לו עד הרגע האחרון. הקרב הסתיים, אך הלבבות נשברו.

הבשורה המרה הגיעה לביתם בגנות הדר, והכתה במשפחה כרעם ביום בהיר, ביום שבו השמש סירבה לזרוח. הבית שהיה פעם מלא בצחוקו המתגלגל של דויד, בשיחותיו הערות, במוזיקה שאהב, נמלא באבל כבד ודממה מחרישת אוזניים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה – חברים מכל תחנות חייו, בני משפחה, חבריו מהצבא, מדריכיו, ותלמידיו מהגלישה ומהמכינה, וגם הקשישים מבית הדיור המוגן, שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. כל אחד מהם נשא בליבו פיסה מדויד, זיכרון, חיוך, עצה, רגע משותף. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, חגית וטל, ושתי אחיות כואבות, שירה ומיכל, שאיבדו את אחיהן הבכור, את "המלך של הבית". לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון.

אימו, חגית, ספדה לו כשקולה רועד, אך מלא גאווה: "ילד שלי, גאווה שלנו, המלך של הבית. הרשימה ארוכה מדי מלספר עליך. כריזמה מהלכת, אהוב ואוהב אדם, מצחיק, יפה תואר ושובר לבבות... חברים בכל יישוב ובכל מקום שרק אפשר. הישגי ושאפתן, נלחם להשיג את מה שנכון לך ואף פעם לא מוותר... שמחתי ואהבתי לגדל אותך, תחסר לנו מאוד... בפעמים האחרונות המעטות שהגעת רציתי לסגור אותך בחדר שלא תצא. אבל אתה עם הלו"ז המטורף שלך, להספיק עוד ועוד חברים, מסיבות, החברה יעלי... זה אתה, אהבת למצות כמה שיותר... אהוב שלי, תנוח על משכבך בשלום ותשמור על כולנו שם למעלה". מילותיה שיקפו את עוצמת האהבה ואת הכאב הבלתי נתפס של אם שאיבדה את בנה, אך גם את ההערצה למי שהיה – חי, תוסס, אוהב חיים.

אביו, טל, נשא דברי פרידה קורעי לב, ונזכר בטיול האחרון שלהם יחד: "שבועיים לפני הגיוס שלך, טסנו לטיול בן שבוע לאיטליה. טיול של אבא ובן, כדי להרגיש אותך קרוב, לפני שהצבא שואב אותך לתפקיד התובעני... בערב האחרון לפני החזרה הביתה, ישבנו במסעדה, אכלנו ושתינו יין, וב'סיגריית ניצחון' שלנו, התחלתי טיפה להתעצב. אתה כמובן הבחנת ושאלת: 'מה העניין אבא?' הסברתי לך שזה בגלל שסיימנו את הטיול הכל כך יפה וחשוב הזה. החזקת לי את היד ואמרת: 'אבא, אל תצטער שזה נגמר, חייך שזה קרה'... דויד, אומרים: 'רק כשהעץ נופל, רואים כמה גבוה היה'. האלפים שבאו לנחם אישרו כמה ענק החותם שהשארת פה ובכמה אנשים נגעת, ועוד לא מלאו לך עשרים ואחת... אני נפרד ממך בני. לא יודע מתי, אבל בטוח ניפגש לסיגריית ניצחון מתישהו". מילותיו של טל תיארו את דויד במלוא תפארתו – כעץ גבוה ומרשים, שנוכחותו מילאה את העולם, וכעת, בחסרונו, נחשפת עוצמת הקשר שהיה לו עם כל כך הרבה אנשים.

זיכרו של דויד ממשיך לפעום בלבבות רבים, ופעולות רבות נעשו להנצחתו, כדי שאורו לא יכבה לעולם. במועדון הכושר של בית הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון נורדיה", המקום שבו נגע בנפשם של קשישים רבים, הוקם "גן השעשועים של דויד" – פינה שקטה ומרגשת הכוללת אנדרטה לזכרו ואת מתקני הכושר האהובים עליו, לצד מסרים המעודדים התמדה ונחישות, בדיוק כפי שהיה דויד. מותג התכשיטים "אסברה" יצר שרשרת מיוחדת לזכרו, המהווה שחזור מדויק של תליון שענד, בשילוב חריטה של תמונתו עם סיטקה, סמל לקשר הבלתי ניתן לניתוק בין האדם לכלבו, בין הלוחם לשותפו. סרטון מרגש לזכרו הועלה ליוטיוב תחת השם "דויד ששון – סרטון זיכרון", ובו אוסף תמונות וקטעי וידאו מחייו, המציג את חיוכו הכובש, את האנרגיה הבלתי נדלית ואת האהבה לחיים שאפיינה אותו. עמודים לזכרו, הכוללים תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות, נפתחו באינסטגרם ובטיקטוק, תחת השם remember_david_sasson, והפכו למוקד עלייה לרגל וירטואלי עבור אלפי אנשים שרוצים ללמוד עליו, לזכור אותו ולחלוק לו כבוד.

אריק גורן, בהשראת סיפור חייו של דויד, כתב לזכרו את השיר "הילד מרחוב האירוסים", שיר שנוגע בנימי הנפש ומתאר את דמותו של דויד במילים עדינות וחזקות: "הילד מרחוב האירוסים בשכונה/ מהלך שחיוך אל שפתיו/ ברחוב המרוצף שם ממש בפינה/ צחוקו מתגלגל ברוקדו את חייו/ כה קיווה הוא לשוב ללא פגע/ בידו האחת פרחים, בשנייה רצועה/ מול שקיעה של תפוז/ את הרגע לחבוק ללא צלקת או פציעה/ כך חייך הוא כל ליל בחשכה/ בדמיינו כיצד ישוב למושב/ יחלוץ נעליו, יגלגל בדיחה/ עם סיגריית ניצחון של עכשיו/ הוא המשיך בשעון החול כתמיד/ להיות חלק מאותו טבע/ של המחזיק בגדר חשמלית/ ולהיות הראשון דרך קבע..." השיר הזה, כמו כל פעולות ההנצחה, מבקש ללכוד את רוחו של דויד – את חיוכו, את אהבתו לחיים, את תקוותו לשוב, ואת תפקידו כמי שתמיד היה בראש, מי שהחזיק בגדר, מי שהגן על הבית.

דויד ששון חי חיים קצרים, אך מלאים ומשמעותיים. הוא היה בן אהוב, אח גאה, נכד דואג, חבר אמת, לוחם אמיץ ואדם מלא אור שנגע בלבבות רבים. דרך סיפור חייו, דרך האהבה והמסירות שהקרין, דרך האומץ שגילה והבחירה שלו להגן על הבית, על המדינה, על כולנו – הוא הפך לסמל של גבורה אנושית, של אהבת אדם ואהבת מולדת. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של ערכים ושל אור. זכרו יהיה נצור בליבנו לעד, סיפורו יסופר מדור לדור, כעדות לאדם מיוחד, ל"מלך" אמיתי, שחי, אהב ונפל למען הדבר בו האמין יותר מכל. הוא היה חלק בלתי נפרד משרשרת הדורות, דור התקומה, שקם להגן על ביתו, והוא, בדמותו, בנחישותו, ובחיוכו הכובש, ימשיך להאיר לנו את הדרך.